• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 63: "רוקד עם זאבים" (1990)

16 בינואר 2018 מאת אור סיגולי

"רוקד עם זאבים" (Dances with Wolves), הזוכה ה-63 של האוסקר, מכניס אותנו אל שנות התשעים, עשור שמאוד השתוקקתי להגיע אליו בפרויקט. לכך ישנן שתי סיבות עיקריות – הראשונה היא שזהו העשור הראשון אותו חוויתי כאדם בוגר וגם זה שבו פיתחתי את האובססיה המביכה הזו לטקס ההוליוודי. על כן החל מהפרקים הקרובים אוכל גם להתייחס לדברים שאני באמת מכיר ופחות להסתמך על תחקיר אינטרנטי. הדבר השני הוא שאמנם ראיתי כבר את כל זוכי הניינטיז, אבל את רובם ראיתי פעם בודדת בשנה בה הם יצאו, ולא חזרתי אליהם מאז, ומסקרן אותי מאוד לדעת איך אחווה אותם בצפייה עכשווית. את חלקם זה יהיה כמו לראות בפעם הראשונה.

את הניינטיז קשה לאפיין באותה קלות כפי שהיה עם שנות השישים והשבעים, וגם קצת עם השמונים. אני חושב שהדבר שהכי בולט בעשור הזה באופן כללי, הוא שבו היה הרצף הרומנטי הארוך ביותר של האוסקר. מ-1994 ("פורסט גאמפ") ועד 1998 ("שייקספיר מאוהב") זכו סרטים בהם אהבה הייתה הכוח המניע של הסיפור ושל הדמויות הראשיות. זה מאוד יוצא דופן בנוף זוכי הסרט במרוצת השנים. עוד דבר בולט בטקסי האוסקר של שנות התשעים היה כמה צפויים היו הזוכים. בכל שנה זכו ההפקות הכי גדולות, התקופתיות, אלו שהיו מועמדות להכי הרבה פרסים (להוציא את אוסקר 1991, שהיה היוצא מן הכלל וקצת זה של 1999, אבל אנחנו מקדימים את עצמנו). אפילו המהפך של 1998, בו "שייקספיר מאוהב" גבר על "להציל את טוראי ראיין", מסתדר מאוד עם הלך הרוח, בראייה רטרוספקטיבית. וכל זה התחיל כבר מהשנה הראשונה של העשור, עם האפוס של קווין קוסטנר.

את "רוקד עם זאבים" כתב רוברט בלייק על פי ספרו שלו, והיה זה התסריט השני והאחרון שכתב. קווין קוסטנר, אז בן 35 ובשיא הפופולריות שלו כשחקן, לא רק שביים לראשונה, אלא גם הפיק וליהק את עצמו לתפקיד הראשי. הוא מגלם את דאנבר, סגן יאנקי במלחמת האזרחים האמריקאית. אנחנו פוגשים אותו לראשונה בנקודת שפל, הוא פצוע קרבות ורגלו עומדת בסכנת כריתה. נחרד מהמחשבה הזו, הוא חוזר אל שדה הקרב למה שנראה כמו משימת התאבדות, אך לשמחתו/צערו התוצאה שונה משתכנן, והוא הופך לגיבור. דאנבר מבקש להיות מוצב במקום המרוחק של המלחמה, אך כאשר הוא מגיע לעמדה הוא מגלה שהיא ננטשה. מבחינתו זו ברכה גדולה, כי הוא קצת קץ באנשים מסיבות מובנות, והוא מחליט לאכלס אותה עד שתגיע פקודה חדשה. הבדידות והניתוק גורמים לו להתחבר אל שבט אינדיאני סמוך, ובמהרה הם מתגברים על החששנות והפחד זה מזה, ודאנבר מתחיל להחשיב את עצמו כחלק מהשבט, כל זאת בזמן שהוא תמיד זוכר שהאדם הלבן, בין אם אלו לוחמי הצפון או הדרום, או יגיעו לשם ויאיימו על המשך הקיום שלו ושל קהילתו החדשה.

"רוקד עם זאבים" היה מועמד ל-12 אוסקרים, ובפרס הגדול הביס את "התעוררות", "רוח רפאים", "הסנדק 3" ואת "החבר'ה הטובים" שמאז נחשב למוצלח ולחשוב מבין החמישייה. ובצדק, זה סרט ענק ובוודאי שטוב יותר מהזוכה הרשמי של הטקס ה-63. ועדיין, הזכייה של "רוקד עם זאבים" הייתה לחלוטין סבירה והגיונית, בהתחשב בהפקה המפוארת שלו ובכך שהוא עסק בנושא הרגיש של האינדיאנים. ממש כמו הזוכה בשנה לפני כן, "הנהג של מיס דייזי" שנגע בנושאי אנטישמיות וגזענות בצורה הכי מרוככת שאפשר, כזו שבעיקר גורמת לצופה הנוצרי הלבן להרגיש ממש טוב עם עצמו כי הוא הרי השקיע זמן צפייה בסרט על מיעוטים, כך גם "רוקד עם זאבים". הוא אמנם מסופר מנקודת מבטו של גבר אמריקאי לבן, אבל הוא מציג אינדיאנים בצורה אנושית יותר, למרות שגם על זה יש ויכוח.
שבט הסיוקס, למשל, אהב מאוד את הייצוג החיובי שלו והפך את קווין קוסטנר כחבר שבט של כבוד, אך אקטיביסטיים כאלו ואחרים טענו שהייצוג של השבט האחר, "הרע", הוא סטריאוטיפי ולא הוגן. האמת היא שגם החיילים האמריקאים בסרט מעוצבים באופן מאוד גס, רובם טיפשים, אכזריים או סתם מטורללים על כל הראש. אבל היה זה היחס לאינדיאנים שגרם ל"רוקד עם זאבים" להרגיש כמו סרט "חשוב" וזה בהחלט עבד לטובתו.

את הסכמתיות של הדמויות והעלילה, "רוקד עם זאבים" מצליח להסתיר בעזרת הצילום עוצר הנשימה של דין סמלר האוסטרלי, שהתחיל מהקולנוע התיעודי ובאמצע שנות השמונים עבר לבדיוני עם סרטים כמו "מקס הזועם וכיפת הרעם" ו"קוקטייל". אחרי האוסקר של "רוקד עם זאבים" (שנותר זכייתו ומועמדותו היחידה) הוא המשיך עם סרטי אקשן ופנטזיה כמו "האחים מריו", "אחרון גיבורי הפעולה" ו"עולם המים" (כולם כישלונות מהדהדים), ובשנים האחרונות עובד בעיקר בקומדיות הנטפליקס של אדם סנדלר. סמלר עושה פלאות עם הנוף האמריקאי של "רוקד עם זאבים", כזה שנראה שנפרש עד הנצח (הסרט צולם ברובו בדרום דקוטה). התאורה לרוב רכה ומהפנטת, שמשווה לסרט הרגשה רומנטית מאוד, ולא בהכרח כזו שמעבירה את הקושי של החיים במישורים האמריקאים. המוזיקה הולחנה על ידי ג'ון בארי האגדי שצבר בקריירה שלו לא פחות מחמישה פרסי אוסקר, לפני שנפטר בשנת 2011. הפרס בו זכה לפני "רוקד עם זאבים" היה בזכות המנצח של 1985, "זיכרונות מאפריקה", שמרגיש בעיקר כמו הצפייה המשלימה לזוכה של 1990.

למעשה, "רוקד עם זאבים" מרגיש כמו תוצר של שני זוכי אוסקר: "זיכרונות מאפריקה" ו"לורנס איש ערב". מבחינת הסיפור הוא ממש שידוך של שניהם – דמות מערבית שלא מוצאת את עצמה בחברה אליה היא שייכת, עוזבת את המקום הבטוח בו היא נמצאת והולכת אל שטח פראי ומסוכן המאוכלס בזרים מאיימים, דווקא שם מוצאת את עצמה ומגיעה להשלמה עם תחושת הזרות שלה, אך כמובן לא יכולה לברוח מטבעה האמיתי להרבה זמן. כמו ב"לורנס איש ערב" גם פה מסופר על חייל, וכמו ב"זיכרונות מאפריקה", חלקו השני של הסרט עוסק בעלילת משנה רומנטית. בעיני "רוקד עם זאבים" פחות טוב משני הסרטים האלו, ואני חושב שזה בעיקר קשור לאורכו המוגזם. הוא נמשך על פני שלוש שעות, חלק משמעותי מהם צילומי נוף (או לפחות ככה זה מרגיש) והעלילה נדמית שקצת מדשדשת במקום בחלקו האמצעי. בחצי שעה האחרונה מגיעה התוספת של חיילי הדרום הקריקטוריסטיים, הזמן מרגיש נמתח מדי, ואז כשהחיות של הסרט מתחילות למות בסצנות די אכזריות זה כבר היה יותר מדי בשבילי וממש התחננתי שהסרט יסתיים. זה גרם לדקות האחרונות שלו להרגיש אנטי קליימטיות לחלוטין. באופן כללי אני אמליץ לצופים שרגישים לפגיעה בחיות על המסך להימנע מהסרט הזה. השימוש בסוסים ובזאבים בו גורמים לתחושה מאוד לא נעימה במהלך הצפייה, שלא נדבר על סצנת ציד הבאפלו שבאה לי ממש רע.

"רוקד עם זאבים" נחשב למערבון הראשון שזוכה באוסקר מאז "סימארון" בשנת 1931, אם כי יש שמתנגדים לשיוכו לז'אנר הזה. שנתיים לאחר מכן מערבון נוסף יזכה באוסקר, "בלתי נסלח". בהתחשב בכך שמדובר באחד הז'אנרים שהכי מאפיינים את הקולנוע האמריקאי, מאוד מפתיע שהאקדמיה לא רק שהפנתה את גבה אליו במהלך רוב שנות האוסקר, אלא ממש הדירה כמה קלאסיקות שהגדירו את הז'אנר ואת הקולנוע כמו "המחפשים" שלא היה מועמד לאף אוסקר, "האיש שירה בליברטי ואלאנס" (שהיה מועמד רק לפרס עיצוב התלבושות), "ריו בארבו" (לא התקרב לאוסקר אפילו) ו"חבורת הפראים" (עם שתי מועמדויות, לפרסי המוזיקה והכתיבה). לזכותה של האקדמיה, יאמר שכן היו כמה מערבונים שהגיעו להתקבל למועדון מועמדי פרס הסרט, כמו "שיין", "קרון הדואר", ו"בצהריי היום", אך הם כולם הפסידו. כך יצא שהמערבונים ב-89 שנות אוסקר מיוצגים על ידי "סימארון", "רוקד עם זאבים" ו"בלתי נסלח" המופתי אליו נגיע ממש בקרוב. זו לא באמת תמונה מייצגת.

קווין קוסטנר הפך לשחקן השלישי שמביים זוכה אוסקר כאשר הוא עצמו בתפקיד הראשי, אחרי "המלט" ב-1948 ו"הרומן שלי עם אנני" ב-1977. כמו וודי אלן, גם קוסטנר היה מועמד על פרס המשחק וגם הוא הפסיד. שנות התשעים יהיו טובות מאוד אל שחקנים-במאים, ואל שלושת אלו שהוזכרו יצטרפו בעתיד הקרוב גם קלינט איסטווד ("בלתי נסלח") ומל גיבסון ("לב אמיץ").
קוסטנר, כאמור, היה בשיא הצלחתו באותן שנים. שנה לפני כן הוא כיכב במועמד אחר לפרס האוסקר, "שדה החלומות" (שביים פיל אלדן רובינסון), ושנה לאחר זכייתו הזו יככב בלהיט "רובין הוד: נסיך הגנבים" וישחק את התפקיד הראשי באחד המועמדים הבולטים לאוסקר של 1991, "ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח". קוסטנר לא היה מועמד עליו לאוסקר, למרות שבהחלט הגיע לו. למעשה, "רוקד עם זאבים" הוא הפעם היחידה בה האוסקר אימץ אותו.
כבמאי, קוסטנר יצר לאחר מכן רק עוד שני סרטים, שניהם משתייכים בצורה כזו או אחרת לעולם המערבונים, "פוסטמן" הפוסט-אפוקליפטי ו"שטח פתוח". כשחקן הוא נחשב בשנות התשעים כאחד הכוכבים הקופתיים ביותר, כאשר השיא היה כמובן עם "שומר הראש", אבל לאחר מכן הגיע "עולם המים" שבלם את רצף ההצלחות שלו. קוסטנר כידוע ממשיך להיות שחקן אהוד, ולאחרונה גם זכה לשבחים על הופעת המשנה שלו בסרט המועמד לאוסקר "מאחורי המספרים" והצטרף לעולם של סרטי D.C. כאביו של קלארק קנט/סופרמן.

ב"רוקד עם זאבים" קוסטנר הבמאי הוא טוב יותר מקוסטנר השחקן, אם כי אפשר לומר בקלות שאתגר הבימוי נראה קשה הרבה יותר מזה של המשחק. ההופעה של קוסטנר היא בעיקר פיזית ופחות מילולית, אבל כמו, לצורך העניין, ליאונרדו דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש", קשה לומר שהוא בורא דמות עגולה וחד פעמית במיוחד. כבמאי, לעומת זאת, קוסטנר מוכיח יכולת די מרשימה להתמודד עם הפקה כזו בסרט ביכורים, אבל מעבר למיומנויות של הצילום והסאונד יש בבחירות שלו כמה דברים מעניינים מאוד. אחת מהן היא שרוב הסצנות מובאות מנקודת מבט של אחת הדמויות בסצנה, בשונה ממבט חיצוני-כללי, ובכך הוא גורם לנו לראות את הסיטואציה מעיניים זרות ולבחון אותה דרכן. אמנם המבט הדומיננטי ביותר הוא של דאנבר, אבל יש רגעים בסרט שמובאים דרך דמויות המשנה, האינדיאנים, ואפילו הזאב. ככה יוצר קוסטנר פסיפס של הסתכלויות והתבוננויות שגורמות לנו להרגיש שאנחנו נחשפים לתרבות חדשה, גם אם היא זו שלנו.
עוד בחירה מעניינת של קוסטנר קשורה לקול-על של דמותו, המלווה את הסרט. זהו כמובן אלמנט קולנועי עתיק ודי קלישאתי, אבל קוסטנר החליט שלא לומר את המילים כאילו מספרים לנו סיפור, אלא בטון יבש ודיווחי, כאילו "לא משוחק טוב", שקצת מנחית את הפאתוס שנוצר מהעולם הויזואלי והאודיופוני של הסרט, מוריד אותו לקרקע והופך אותו לפחות רגשני. זה עובד מצוין ברגע שמתרגלים לזה.

שני שחקני המשנה הבולטים של הסרט גם הם היו מועמדים לאוסקר באותה שנה. אחד מהם הוא גרהאם גרין, בתפקיד "ציפור בועטת", האינדיאני שמכניס את דאנבר לתוך השבט. גרין, אינדיאני מקנדה אז בן 38, התחיל לשחק עוד מסוף שנות השבעים אבל "רוקד עם זאבים" היה לפריצתו הגדולה. מאז השתתף בעשרות פרויקטים כמו הסדרה "חשיפה לצפון", "מאווריק", "גרין מייל", "דמדומים" ועוד. הוא שיתף פעולה שוב עם קוסטנר ב-2017 ב"המשחק הגדול" של ארון סורקין, שם גילם שופט. עם זאת, לא היה מדובר במפגש מרגש, כי השניים חולקים בקושי סצנה אחת ואין להם אפילו פריים משותף.
השנייה שהייתה מועמדת לאוסקר היא השחקנית הנפלאה מארי מקדונל, גם היא בת 38 אז, וגם זו הייתה מועמדותה הראשונה. היא מגלמת את "עומדת עם אגרוף", האמריקאית הלבנה והיתומה שאומצה על ידי "ציפור בועטת" וחיה כל חייה כאינדיאנית. מקדונל היא בעיני אחת השחקניות הכי לא מוערכות כראוי בנמצא (על אף שהייתה מועמדת שוב לאוסקר ב-1992 על "דג התשוקה") ובפילמוגרפיה שלה אפשר למצוא את "גרנד קניון", "היום השלישי", "דוני דארקו" (בהופעה נהדרת כאמו של דוני) וכמובן הסדרות "באטלסטר גלקטיקה" ו"פארגו". גם היא וגם גרין הרוויחו את מועמדותם ביושר רב.

"רוקד עם זאבים" שזכה בשבעה אוסקרים הוא, כפי שוודאי הבנתם, לא הסרט הכי טוב של 1990 בעיני. עם זאת, דווקא הבחירה שלי לסרט השנה כן הייתה מועמדת. מדובר, כמובן, ב"החבר'ה הטובים" של סקורסזי. אם הייתי צריך לבחור חמישייה הייתה כמובן מצביע לאופרת המאפיה המפוארת, וגם ל"המספריים של אדוארד", "לב פראי", "רדיו חזק" עם כריסטיאן סלייטר וכנראה "צומת מילר".
סרטים בולטים אחרים של אותה שנה היו "דיק טרייסי", "בתולות הים", "גרמלינס 2" (שהיה לסרט הראשון שראיתי לבדי באולם קולנוע. שתכירו), "הנוכלים", "סולם יעקב" (ששמו הרשמי בעברית הוא "חיים בצל הפחד"), "ארכנופוביה", "דרקמן", "מיזרי", דרמת האיידס "חברו הוותיק", "קו הדממה", "מטרופוליטן", "פחד עד מוות", "גרין קארד", "זיכרון גורלי" והלהיטים "שכחו אותי בבית" ו"אישה יפה".
מחוץ לארה"ב נשמרו בזיכרון בעיקר סרט האקשן של לוק בסון "ניקיטה", וכמובן יצירת המופת של עבאס קיארוסטמי, "קלוז-אפ".
באותה שנה התקיים טקס פרסי הקולנוע הישראלי הראשון (עדיין לא קראו לו "אופיר"), והזוכה הגדול היה "שורו" של שבי גביזון, שנשלח כמובן לייצג את ישראל באוסקר, אך זה לא הצליח.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-63:
הסרט הטוב ביותר: ג'ים ווילסון וקווין קוסטנר – "רוקד עם זאבים"
הבימוי הטוב ביותר: קווין קוסטנר – "רוקד עם זאבים"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'רמי איירונס – "תהפוכות הגורל"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: קת'י בייטס – "מיזרי"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ו פשי – "החבר'ה הטובים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: וופי גולדברג – "רוח רפאים"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ברוס ג'ואל רובין – "רוח רפאים"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רוברט בלייק – "רוקד עם זאבים"
הצילום הטוב ביותר: דין סמלר – "רוקד עם זאבים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ריצ'רד סילברט וריק סימפסון – "דיק טרייסי"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: פרנקה סקווארסיאפינו – "סירנו דה ברז'ראק"
הסאונד הטוב ביותר: ג'פרי פרקינס, ביל בנטון, גרג ווטקינס, ראסל וויליאמס השני – "רוקד עם זאבים"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: ססיליה הול וג'ורג' וולטרס השני – "המרדף אחר אוקטובר האדום"
העריכה הטובה ביותר: ניל טראוויס – "רוקד עם זאבים"
השיר הטוב ביותר: סטיבן סונדהיים – "דיק טרייסי" (במוקדם או במאוחר)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון בארי – "רוקד עם זאבים"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: זאבייה קולר – "מסע של תקווה" (שוויץ)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ברברה קופל וארתור קוהן – "חלום אמריקאי"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סטיבן אוקאזאקי – "ימים של המתנה"
פרס מיוחד על אפקטים מיוחדים: אריק ברוויג, רוב בוטין, טים מקגאוורן ואלקס פונקה – "זיכרון גורלי"
פרס מיוחד: סופיה לורן, מירנה לוי, פרדריק ריאן, דון טראמבול, ג'פרי וויליאמסון
פרס מפעל חיים: ריצ'רד ד. זאנוק, דיויד בראון

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "פלאטון" (1986)
22. "אנשים פשוטים" (1980)
23. "כחום הלילה" (1967)
24. "אמדאוס" (1984)
25. "אוליבר!" (1968)
26. "רבקה" (1940)
27. "כנפיים" (1927)
28. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
29. "איש הגשם" (1988)
30. "גבירתי הנאווה" (1964)
31. "הקיסר האחרון" (1987)
32. "סיפור הפרברים" (1961)
33. "קרמר נגד קרמר" (1979)
34. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
35. "אדם לכל עת" (1966)
36. "כל אנשי המלך" (1949)
37. "סוף השבוע האבוד" (1945)
38. "גברת מיניבר" (1942)
39. "רוקד עם זאבים" (1990)
40. "טום ג'ונס" (1963)
41. "תנאים של חיבה" (1983)
42. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
43. "העוקץ" (1973)
44. "גראנד הוטל" (1932)
45. "מרטי" (1955)
46. "ג'יג'י" (1958)
47. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
48. "המרד על הבאונטי" (1935)
49. "הדירה" (1960)
50. "גנדי" (1982)
51. "המלט" (1948)
52. "פאטון" (1970)
53. "מרכבות האש" (1981)
54. "סימארון" (1931)
55. "תהלוכה" (1933)
56. "זיגפלד הגדול" (1936)
57. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
58. "ברודווי מלודי" (1928)
59. "החיים של אמיל זולא" (1937)
60. "אמריקאי בפריז" (1951)
61. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
62. "הולך בדרכי" (1944)
63. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)