פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 75: "שיקגו" (2002)

34 שנים חלפו בהוליווד לפני שהאקדמיה העניקה שוב את האוסקר למחזמר. ב-2002 העיבוד הקולנועי ללהיט מברודווי "שיקגו" (Chicago) תפס את המומנטום שהרים לו "מולין רוז'" בשנה שלפני כן, והחזיר את הז'אנר השר והרוקד לקדמת במת האוסקר לראשונה מאז "אוליבר!" ב-1968. אולי זה קשור לכך שארה"ב הייתה עדיין בפוסט-טראומה מאסון התאומים וחרדה בעקבות מלחמת עיראק שפרצה שלושה ימים לפני הטקס ונמלטה לכיוון האסקפיזם. אולי זה לא קשור.

עם שישה פרסי אוסקר ומעל 300 מיליון דולר הכנסות ברחבי העולם (מתקציב של רק 45 מיליון) חתם "שיקגו" את תהליך הפיכתו של המיוזיקלס הקולנועי לטרנד עכשווי ולוהט, כך שכל האולפנים מיהרו למצוא לעצמם איזו הפקת ברודווי להתהדר בה. אבל כמו כל דבר שמנסים לחקות מהר מדי, בטח ובטח בהוליווד, הסתבר ש"שיקגו", המחזמר השביעי והאחרון נכון לעכשיו שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, סימן גם את תחילת המפלה. העיבודים המנופחים האחרים לסנסציות ברודווי שהגיעו בעקבות הסרט – כמו "רנט", "נערות החלומות", "המפיקים", "היירספריי" (שהוא, ספציפית, מעולה) ו"פאנטום האופרה" – לא הצליחו באותה מידה, והמאיסו את העניין די במהרה. רק עשור אחרי זכיית "שיקגו" הגיע מועמד מחזמרי נוסף לפרס הסרט הטוב ביותר, היה זה "עלובי החיים" שהפסיד ל"ארגו". ב-2016 היה לנו כמעט מיוזיקל זוכה נוסף, "לה לה לנד", אבל כולנו זוכרים איך זה נגמר.

"שיקגו" התבסס על אחד ממחזות הזמר הפופולריים של ברודווי, שעלה לראשונה בשנת 1975 בניהולו של בוב פוסי הגאון (זוכה אוסקר הבימוי על "קברט" ב-1972). את המחזמר כתב פוסי יחד עם תמלילים של פרד אב ומוזיקה של ג'ון קנדר, והוא בכלל היה מבוסס על מחזה משנת 1926 שכתבה מורין דאלאס ווטקינס. ב-1996 הועלה המחזמר שוב על במות בניו יורק, והוכיח מחדש שהוא אטרקציה בידורית רלוונטית. זה שכנע את הוליווד לתרגם זאת למסך הגדול.
את התסריט לסרט כתב ביל קונדון, שזכה באוסקר הכתיבה בשנת 1998 ("אלים ומפלצות") וארבע שנים לאחר מכן יקבל על עצמו את בימוי "נערות החלומות". הבימוי של "שיקגו" הוענק לרוב מארשל, שהייתה זו הפקת הקולנוע הראשונה שלו, ואותה בחר להקים לתחייה כמחווה לבוב פוסי, ושמר על הכיוון האומנותי של המאסטר בתחום העיצוב והכריאוגרפיה.

עם זאת, קונדון ומארשל הלכו על קונספט מעט שונה (ומבריק) מהמחזמרים הקלאסיים של הקולנוע – רוב הקטעים המושרים והמרקדים אינם חלק מהמציאות, אלא פנטזיה של הגיבורה רוקסי הארט, שמדמיינת את חייה כהופעת קברט מרהיבה. הבחירה הזו משובחת משתי סיבות, הראשונה היא שזה מאפשר ליוצרי הסרט להשתולל עם תלבושות, עיצוב, איפור ועריכה שלא כפופים לשום חוקים, אבל יותר מזה – הם יצרו מצב שבו השירים משתלבים במהלך העלילה, ולא משהים אותה.
זה משהו מאוד יוצא דופן ביחס למחזמרים קולנועיים אחרים, בהם הנאמברים לרוב בולמים את ההתקדמות. ב"שיקגו" זה איננו המצב, והשירים משולבים בעריכה מקבילה לתוך הסצנות הרגילות, ובכך הנאמברים אינם תחנות עצירה, אלא הגלגלים מתחת לרכבת, כל הזמן מניעים אותה קדימה.
לדוגמא, ב"אוליבר!" הנאמבר "אתה חייב לכייס כיס או שניים" הוא רגע בו העלילה עוצרת, ורון מודי בתפקיד פייגין מבצע את נאמבר לעיני הילדים. בעולם של "שיקגו" מה שהיה קורה, הוא שהנאמבר הזה היה מושר תוך כדי מונטאז' כיוסים של הילדים ברחבי העיר, ובסופו היה היה אוליבר נתפס. ככה היה מצומצם זמן העלילה למונטאז' של כמה דקות וכל הסיפור היה אמין יותר מכיוון שהיינו רואים את אוליבר מנסה ונכשל, לומד וטועה, עד הרגע בו הוא מפשל בגדול. כדוגמא מתוך הסרט לשמו התכנסו – ב"שיקגו" השיר הראשון של הסוהרת מאמא מורטון איננו עומד בפני עצמו ונועד רק ככלי להציג לנו על הדמות ולהכניס אותה לסרט, אלא גם מוביל אותנו את תהליך הכליאה של הגיבורה רוקסי ויומה הראשון בכלא.
הקונספט הזה עובד מדהים כי השירים לא מפסיקים להגיע, וזה גם חוסך המון זמן: "שיקגו", שאורכו קצת פחות משעה וחמישים, היה לסרט הקצר ביותר שזוכה באוסקר מאז "הנהג של מיס דייזי" ב-1989, הוא גם המחזמר הכי קצר שזוכה באוסקר מאז זה הראשון, "ברודווי מלודי" ב-1929.

"שיקגו" נפתח בסיקוונס מדהים של שש דקות, שעיקרו הנאמבר "כל הג'אז הזה", השיר שהעניק לאוטוביוגרפיה הקולנועית של בוב פוסי משנת 1979 את שמה. בפתיחת הסרט אנחנו במועדון קברט עמוס הנמצא בעיר משם הסרט, כמה שניות לפני הופעתן המתוכננת על הבמה של האחיות ורוניקה ו-ולמה קלי. אבל ולמה מגיעה למועדון לבדה ובאיחור, מחליפה בגדים ושוטפת את הדם מידיה. בסוף ההופעה שלה ייקחו אותה השוטרים למעצר בעקבות הרצח של בעלה ואחותה, ממש בזמן בו רוקסי הארט, בחורה פשוטה שחולמת להיות זמרת, מגלה שהמאהב שלה שיקר לה ויורה בו למוות בדירתה.
בעיני הפתיחה של "שיקגו" היא אחת הסוחפות והמופלאות של הקולנוע. מי שלא נמצא בתוך מלתעותיו של המחזמר הזה בסופה, כבר יכול בשלב הזה לעצור את הצפייה ולבחור משהו אחר, כי כנראה שהסרט הזה לא יעבוד בשבילו.
הקצב המהיר ממשיך לרוב הסרט, בו רוקסי הארט עומדת למשפט על רצח מאהבה, אך מצליחה בעזרת עורך הדין הממולח בילי פלין למנף את מצבה כדי להפוך לכוכבת מדיה, בזמן שוולמה קלי הולכת ומאבדת רלוונטיות.
לא קשה להבין שזוהי סאטירה על נושא הכוכבות והסלבריטאיות, למעשה זה רחוק מלהיות מעודן או מרומז, וזה מונע מהתסריט להיות מבריק או מושחז או כל דבר בסגנון. אבל העיקר של "שיקגו" הסרט, ממש כפי שאומר בילי פלין באחד הנאמברים שלו, הוא הראזל-דאזל, השואו, המוזיקה וההעמדה. ופה, בעיני לפחות, מדובר בהצלחה ענקית.

"שיקגו" הוא אחד מסרטי הפולחן שלי. את השירים אני מכיר בעל פה, ואני יכול לצפות בו בתדירות די גבוהה. אבל כמו סרטי פולחן אחרים, בשונה מיצירות מופת, גם אני כמעריץ רואה למרחקים את הבעייתיות שלו ואת החולשות שלו. קשה לומר שהם מפריעים לי, אבל הם בהחלט שם, שלא יהיה ספק.

הבעיה הכי מרכזית של זוכה האוסקר ה-75 הוא, בעיני, השחקנית הראשית שלו. רנה זלווגר לקחה את התפקיד הנחשק של רוקסי הארט כאשר הייתה בשיא הפופולריות שלה. היא פרצה לתודעה בשנת 1996 בזכות הופעתה המקסימה ב"ג'רי מגוויר" וטסה לראש רשימת השחקניות המחוזרות של תחילת האלף החדש. בשנת 2000 זכתה בגלובוס הזהב על "האחות בטי" ושנה לאחר מכן הייתה מועמדת לאוסקר הראשון שלה בזכות הלהיט "יומנה של ברידג'ט ג'ונס". "שיקגו" סימן את גלובוס הזהב השני שלה, ואת מועמדותה השנייה ברציפות לאוסקר. לאחר שני ההפסדים האלו, כשהייתה בת 34, היא קיבלה מועמדות משנה על "בחזרה לקולד מאונטיין" וגם זכתה במה שהרגיש יותר כמו בקשה מטעם הוליווד שתניח להם – קחי פרס ותעזבי אותנו בשקט. ואכן כך קרה, כי מאותו הרגע הקריירה של זלווגר החלה לדעוך עם סרטים שלא עוררו עניין, עולם הפרסים זנח אותה לחלוטין, ובין 2010 ל-2016 לא הופיעה אפילו בסרט אחד. הפעם הבאה שחזרה לכותרות הייתה בשנת 2014 בעקבות סדרת ניתוחים פלסטיים ששינו את מראה פניה כמעט לחלוטין, בעקבותם הפכה לבדיחה בעיני התקשורת, וחשפה שוב את הצביעות שיש בהוליווד ובתקשורת העולמית בנוגע למראה חיצוני של נשים.
זלווגר עשתה כמה תפקידים יפה בקריירה שלה, אבל זה של רוקסי הארט ב"שיקגו" איננו אחד מהם. למעשה, אני מאמין שזו הופעתה הגרועה ביותר מאלו שראיתי. זו מלכתחילה דמות קשה, כי רוקסי היא, על הנייר, בלתי נסבלת, והיא מצריכה סלטות מצד מי שמבצעת אותה כדי להוציא ממנה את הצדדים החיוביים. זלווגר, לדעתי, כושלת בכולם ובאמת שאי אפשר להיות בנוכחותה יותר מדי. ישנו רגע אירוני למדי במהלך הסרט בו בילי פלין, המגולם על ידי ריצ'רד גיר, אומר לה "אם לא יהיה לציבור אכפת ממך, לא יהיה להם אכפת מכתב ההגנה שלך". זלווגר לא למדה את הלקח של רוקסי, וככזה היא לא מצליחה להיות העוגן הרגשי שהיא אמורה להיות, ומפנה את הבמה לקת'רין זיטה-ג'ונס בתפקיד ולמה, ולג'ון סי. ריילי בתפקיד איימוס, שמצטיינים בדיוק במקום בו זלווגר כשלה.

החולשות האחרות של "שיקגו" נמצאים בהפרשים העצומים באיכות הנאמברים, המדהימים כל אחד ואחד מהם ("סל בלוק טנגו" הוא אחד הדברים האהובים עלי בקולנוע), אל מול הסצנות השגרתיות שלא משוחקות או מנוהלות באופן מרשים במיוחד. לי זה לא מאוד מפריע, כי כאמור קטעי השירה משולבים בתוך הסצנות האלו, אבל זה רק מראה איזה הבדל של השראה וסחף יש ביניהם, כזה שמונע מהסרט להיות משהו מוצלח באמת. זה גם גורם לסרט לאבד כוח לקראת הסוף, השיא שלו מגיע הרבה לפני הסיום (עם קטע הסטפס של בילי פלין), ובסופו כבר אין זכר לטירוף המסחרר שפתח אותו.
אבל בזמן שאין ספק שהוא הסרט הכי פחות טוב מכל מתמודדי האוסקר ה-75 המצוינים – "הפסנתרן", "כנופיות ניו יורק", "השעות" (כנראה הפייבוריט שלי) ו"שר הטבעות: שני הצריחים" – ואני יכול לחשוב על עוד עשרה סרטים לפחות שהייתי נותן להם אוסקר לפניו ב-2002, אני אוהב אותו מאוד. מבחינתי מעברי העריכה, השימוש בתאורה, ההעמדה הגאונית של הריקודים, ורוב הופעות המשחק, מצדיקים את החיבה שקיבל.

"שיקגו", כאמור, זכה בשישה אוסקרים מתוך 13 מועמדויות, וההפסד המרכזי שלו הוא כמובן זה של הבימוי. רוב מארשל, אז בן 42, הפסיד לרומן פולנסקי ו"הפסנתרן". סרטיו הבאים לאחר מכן ניסו לשחזר את הקסם של זוכה האוסקר שלו, אך אף אחד מהם לא הצליח, ואני אומר את זה בעדינות. מארשל המשיך אחר כך להפקת הענק "זיכרונותיה של גיישה", שאולי לא היו בה שירים אבל בוימה ועוצבה כמו מחזמר לכל דבר ועניין. האוסקר די פיהק לנוכחותה והקהל גם, הופך אותה לכישלון קופתי חרוץ. ב-2009 ניסה מארשל את מזלו עם הפקה מרהיבה למחזמר פופולרי אחר, "ניין" המבוסס על "שמונה וחצי" של פליני, אבל על אף השירים היפים והקאסט החלומי (דניאל דיי-לואיס, פנלופה קרוז, מריון קוטיאר, ניקול קידמן, ג'ודי דנץ' וסופיה פאקינג לורן) המחזמר נקטל אצל הביקורות והיה לאחד הכישלונות הגדולים ביותר של האלף החדש. אתוודה פה שאני דווקא חי בשלום עם הסרט המנופח הזה, אבל משתדל להצניע את העובדה הזו. הפרויקט הבא של מארשל היה בימוי החלק הרביעי של "שודדי הקאריביים", שנחשב לגרוע במיוחד, ואז שוב חזר לעולם המיוזיקלס עם "אל תוך היער", העיבוד הקולנועי המיוחל למחזמר של סטיבן סונדהיים, אבל גם זה קוטלג כאכזבה מהדהדת. הפרויקט הבא שלו הוא "שובה של מרי פופינס", ובאמת שקשה לדעת מה יעלה בגורל הדבר הזה.
הפסדים נוספים בולטים של "שיקגו" באוסקר היו בפרס הצילום (שהלך לקונארד ל. הול לאחר מותו) והשחקנית הראשית (זלווגר).

להוציא את הפרס הגדול, זכייתו המשמעותית האחרת של "שיקגו" הייתה בפרס שחקנית המשנה, שהוענק לפלא הוולשי המכונה קת'רין זיטה-ג'ונס. היה דיון גדול במהלך העונה האם זיטה-ג'ונס צריכה להיחשב שחקנית ראשית או משנה, ובסוף הוחלט בצעד חכם (ודי מוצדק, אם אתם שואלים אותי) להריצה כשחקנית משנה. זה עבד, וזיטה-ג'ונס הפכה להיות השחקנית הראשונה שזוכה על הופעה במחזמר מאז ליזה מינלי ב"קברט" של 1972. זיטה-ג'ונס באמת נהדרת ב"שיקגו" ואוכלת את זלווגר בלי להתאמץ. היכולת שלה לשחק, לשיר ולרקוד, היא באמת מרהיבה. אמנם בעיני היא כבר יכלה לזכות שנתיים לפני זה בזכות "טראפיק", אבל נו, בסדר. זיטה-ג'ונס, אז בת 33, המשיכה לשמור על מעמדה כאחת השחקניות היפות והטובות בסביבה, עם הופעות מעולות ב"אכזריות בלתי נסבלת", "אושן 12" ועוד, ובשנת 2012 ניסתה לחזור למחזות הזמר הקולנועיים עם העיבוד ל"רוק לנצח", שנחשב לאחד מהמיוזיקלס הגרועים ביותר שהוציאה הוליווד פוסט "שיקגו". לאוסקר היא לא חזרה מאז 2002.

את קטגורית שחקנית המשנה חלקה עם זיטה-ג'ונס מישהי נוספת מהסרט, קווין לאטיפה כמאמא מורטון. זאת מועמדות מבוזבזת לחלוטין שלא לגמרי ברור לי איך קרתה. באותן השנים זה היה משהו מאוד שכיח – זה כבר האוסקר השלישי ברציפות בו קטגורית שחקנית המשנה אוכלסה על ידי שתי שחקניות מאותו הסרט, אחרי "כמעט מפורסמים" (קייט האדסון ופרנסס מקדורמנד) ו"פארק גוספורד" (הלן מירן ומגי סמית').
לפרס שחקן המשנה הועמד ג'ון סי. ריילי כאיימוס הארט, בעלה האיטי למדי של רוקסי. לריילי הייתה שנה מדהימה ב-2002, והוא שיחק תפקידים משמעותיים בלא פחות משלושה מתוך חמשת מועמדי הסרט הטוב ביותר: "שיקגו", "כנופיות ניו יורק" ו"השעות". ריילי היה ידוע בעיקר בתור קומיקאי ושחקן מצטיין של תפקידים קטנים ("לילות בוגי", "מגנוליה") וזה די מגניב שהאקדמיה קלטה אותו והעניקה לו את המועמדות המוצדקת הזו. הנאמבר שלו, "מר צלופן", הוא אחד הרגעים המרגשים הבודדים בסרט הזה, שהוא לרוב ציני וספקטקלי מדי. מעריצי "דואי קוקס", הפארודיה הקורעת של ריילי על ביוגרפיות קולנועיות של מוזיקאים, בוודאי שמחו עד מאוד.
מי שלא הצליח להשיג מועמדות על אף זכייה בגלובוס הזהב ומקום של כבוד בהימורי העונה, היה ריצ'רד גיר שעל הופעתו פה זכה בביקורות הטובות ביותר מאז תחילת הקריירה שלו. הוא אכן ליהוק מושלם לבילי פלין, אבל בשונה מזיטה-ג'ונס או ריילי, הוא אמנם מצטיין בנאמברים (על אף יכולות שירה מפוקפקות) אבל נופל קורבן לבימוי והכתיבה של הקטעים הרגילים. ההפקה הריצה אותו כשחקן ראשי, מה שהתברר כטעות. אם היה נחשב למשנה אולי היה זוכה למועמדותו הראשונה אי פעם. באותה שנה, מועמדת נוספת בקטגורית השחקנית הראשית חלקה עם גיר זמן מסך – דיאן ליין מ"בוגדת".
עוד בקאסט של "שיקגו" נמצאים דומיניק ווסט (מקנולטי!), כריסטין בראנסקי, לוסי לו וטיי דיגס.

החמישייה שלי ל-2002 מורכבת מ"השעות", "כנופיות ניו יורק", "דבר אליה", "אדפטיישן" ו"שר הטבעות: שני הצריחים". סרטים בולטים אחרים מהשנה היו הרימייק האמריקאי המוצלח לסרט האימה "הצלצול", הזומבים סימנו את שובם לתרבות הפופולרית עם "28 יום אחרי…" הבריטי, תנועת המאמבלקור נולדה עם "פאני הא הא", פארק צ'אן ווק פתח את טרילוגיית הנקמה שלו עם "שלום לנוקם", ג'ורג' קלוני ביים לראשונה ("וידויים של מוח מסוכן") וכיכב בעיבוד הנהדר ל"סולאריס", ספילברג עשה דאבל משובח עם "דו"ח מיוחד" ו"תפוס אותי אם תוכל", אמינם הגיע לקולנוע עם "8 מייל", ג'ייסון בורן נולד בגרסת מאט דיימון עם "זהות כפולה", וספיידרמן פרץ לקולנוע בחסות סם ריימי.
בנוסף היו לנו גם את "הרחק מגן עדן", "עיר האלוהים", "האמריקאי השקט", "אודות שמידט", "השעה ה-25", "מרחק" של נורי בליג' ג'יילן, "פרידה" על הציירת המקסיקנית פרידה קאלו, "באולינג לקולומביין", "רווק פלוס ילד", "החתונה היוונית שלי" שובר הקופות, "דרך ללא מוצא" הדרום קוריאני שהיווה את הבסיס ל"השתולים" זוכה האוסקר של סקורסזי, "האויב שבפנים", וכמובן אחד מהסרטי הקאלט הכי מגדירים שלי: "חוקי המשיכה".
לאוסקר ישראל שלחה את זוכה האופיר "כנפיים שבורות". להפתעתנו, הסרט נותר מחוץ למועמדים.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-75:
הסרט הטוב ביותר: מרטין ריצ'רדס – "שיקגו"
הבימוי הטוב ביותר: רומן פולנסקי – "הפסנתרן"
השחקן הראשי הטוב ביותר: אדריאן ברודי – "הפסנתרן"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ניקול קידמן – "השעות"
שחקן המשנה הטוב ביותר: כריס קופר – "אדפטיישן"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: קת'רין זיטה-ג'ונס – "שיקגו"
התסריט המקורי הטוב ביותר: פדרו אלמודובר – "דבר אליה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רונלד הארווד – "הפסנתרן"
הצילום הטוב ביותר: קונארד ל. הול – "הדרך לפרדישן"
העריכה הטובה ביותר: מרטין וולש – "שיקגו"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ון מייהר וגורדון סים – "שיקגו"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: קולין אטווד – "שיקגו"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: אליוט גולדנת'אל – "פרידה"
השיר הטוב ביותר: אמינם, ג'ף בס ולואיס רבטו – "8 מייל" (אבד את עצמך)
הסאונד הטוב ביותר: מייקל מינקלר, דיויד לי ודומיניק טאוולה – "שיקגו"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: מייק הופקינס ואית'ן ואן דר רין – "שר הטבעות: שני הצריחים"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ים רייג'ל, רנדל וויליאם סקוט, אלכס פונקה וג'ו לטרי – "שר הטבעות: שני הצריחים"
האיפור הטוב ביותר: ג'ון אי. ג'קסון וביאטריס דה אלבה – "פרידה"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא: היאו מיאזאקי – "המסע המופלא"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: קרוליין לינק – "אי שם באפריקה" (גרמניה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: מייקל מור ומייקל דונובן – "באולינג לקולומביין"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ביל גונטברג ורוברט דיויד פורט – "מגדלי התאומים"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: אריק ארמסטרונג – "הצ'אבצ'אבים"
הסרט הקצר הטוב ביותר: מגי טריינג'-הנסן ומיה אנדריסן – "האיש המקסים הזה"
פרס מיוחד: פיטר או'טול

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "גלדיאטור" (2000)
19. "מה יפית עמק נוי" (1941)
20. "צלילי המוסיקה" (1965)
21. "בן-חור" (1959)
22. "מעתה ועד עולם" (1953)
23. "רוקי" (1976)
24. "פלאטון" (1986)
25. "אנשים פשוטים" (1980)
26. "כחום הלילה" (1967)
27. "אמדאוס" (1984)
28. "פורסט גאמפ" (1994)
29. "אוליבר!" (1968)
30. "רבקה" (1940)
31. "כנפיים" (1927)
32. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
33. "איש הגשם" (1988)
34. "רשימת שינדלר" (1993)
35. "גבירתי הנאווה" (1964)
36. "הקיסר האחרון" (1987)
37. "סיפור הפרברים" (1961)
38. "קרמר נגד קרמר" (1979)
39. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
40. "אדם לכל עת" (1966)
41. "כל אנשי המלך" (1949)
42. "הפצוע האנגלי" (1996)
43. "סוף השבוע האבוד" (1945)
44. "גברת מיניבר" (1942)
45. "שיקגו" (2002)
46. "אמריקן ביוטי" (1999)
47. "רוקד עם זאבים" (1990)
48. "טיטניק" (1997)
49. "טום ג'ונס" (1963)
50. "לב אמיץ" (1995)
51. "תנאים של חיבה" (1983)
52. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
53. "העוקץ" (1973)
54. "גראנד הוטל" (1932)
55. "מרטי" (1955)
56. "שייקספיר מאוהב" (1998)
57. "ג'יג'י" (1958)
58. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
59. "המרד על הבאונטי" (1935)
60. "הדירה" (1960)
61. "נפלאות התבונה" (2001)
62. "גנדי" (1982)
63. "המלט" (1948)
64. "פאטון" (1970)
65. "מרכבות האש" (1981)
66. "סימארון" (1931)
67. "תהלוכה" (1933)
68. "זיגפלד הגדול" (1936)
69. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
70. "ברודווי מלודי" (1928)
71. "החיים של אמיל זולא" (1937)
72. "אמריקאי בפריז" (1951)
73. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
74. "הולך בדרכי" (1944)
75. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)