• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "אכזריות בלתי נסבלת"

9 באוקטובר 2018 מאת עופר ליברגל

זהו הסרט העשירי בבחינה מחדש של כל סרטי האחים כהן, אבל יש בסקירה הזו משהו שונה מן הסקירות לסרטים הקודמים. כל אחד מתשעת הסרטים הקודמים שסקרתי, מהווה את השיא של האחים כהן עבור מישהו. כלומר, לגבי כל אחד מהסרטים הקודמים שמעתי לפני הכתיבה טענות כי זהו הסרט הטוב ביותר שלהם ולא פעם גם קבלתי תגובות על הניתוח אשר פרסמתי. אולם, כעת אנחנו נכנסים לתקופה הפחות הטובה בקריירה של האחים כהן: רצף של שני סרטים (ואחריהם תקופה ארוכה יחסית ביחס ליוצרים בלי סרט ארוך חדש) אשר דומה כי אף אחד לא מדרג אותם בצמרת. את ״אכזריות בלתי נסבלת״ (Intolerable Cruelty) די חיבבתי בצפייה ראשונה בקולנוע, אבל הוא לא הותיר חותם מיוחד או הלהיב אותי במיוחד. מאז לא צפיתי בו, עד הצפיות החוזרות בכל סרטי הכהנים לקראת כתיבת סקירה זו.

הרקע לסרט

"אנחנו כותבים ומביימים סרטים אישיים על מנת לצבור מוניטין עבור הקריירה העיקרית שלנו, כמשכתבי תסריטים בהוליווד". ציטוט זה זכור לי מן הביקור של האחים כהן בארץ לפני מספר שנים וייתכן שהוא לא רק קומי כפי שהוא נשמע. סרטים הוליוודיים, גם כאלו אשר חתום עליהם תסריטאי אחד בלבד, עוברים לא פעם לא מעט ידיים והאחים כהן עובדים לא מעט בשכתוב דיאלוגים, שינוי מבנה תסריט, או שכתוב מלא. לא פעם, אחרי הדראפט שלהם התסריט עובר ידיים נוספות בדרך למסך, או לגניזה. לאחר שהסרט יוצא, ארגון התסריטאים מחליט למי מן המשכתבים להעניק קרדיט וכנראה שלרוב האחים כהן לא מקבלים קרדיט על העבודה שלהם. גם במקרים שהם מקבלים קרדיט כתיבה על סרט שלא ביימו, לרוב דומה כי הם לא בדיוק גאים בכך.

לא אסקור כאן את כל הסרטים שידוע כי האחים כהן עבדו עליהם עם או בלי קרדיט, רק אציין כי ברוב המקרים לא מדובר בסרטים טובים במיוחד והמגע האישי של האחים כהן כמעט אינו ניכר בהם, או ניכר רק בסצנות בודדות כמו ב״גשר המרגלים״ שהוא לדעתי הסרט הכי טוב שהאחים כהן חתומים על התסריט שלו (למרות שנכנסו בשלב מאוחר ועבדו ביחד עם התסריטאי המקורי). בכל מקרה, ״אכזריות בלתי נסבלת״ היה במשך שנים סרט כזה בדיוק.

באמצע שנות התשעים, את הגרסה הראשונה לסרט כתבו רוברט רמזי ומתיו סטון, אז צמד תסריטאים די בתחילת עשור וחצי של שיתוף פעולה בכתיבה בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאית, אם כי הפרויקטים האחרים שלהם זכו לפחות תשומת לב מן הסרט הזה. את הבסיס הסיפורי הם כתבו ביחד עם ג'ון רומנו, תסריטאי ומפיק עם קצת יותר רקע בעיקר בטלוויזיה (אחד מן הכותבים הראשיים ב״בלוז לכחולי המדים״), אבל גם במקרה שלו אין יותר מדי דברים מלהיבים יותר ברזומה דאז. בכל מקרה, התסריט הראה פוטנציאל לקומדיה רומנטית שתעבוד ורון האוורד יועד להיות הבמאי, אחרי שכתוב.

בנקודה זו האחים כהן עברו על התסריט וכנראה שינו בו לא מעט. האוורד פרש, אבל ג'ונתן דמי התעניין בפרויקט לאורך מספר שנים. היה דיבור על ג'וליה רוברטס ויו גרנט בתפקידים הראשיים (זה היה לפני ״נוטינג היל״) או אפילו על איחוד של רוברטס עם ריצ'ארד גיר בסרט זה. דמי גם חשב להפוך את הגיבור לאפרו-אמריקאי ורצה את וויל סמית' לתפקיד הראשי. לאחר מכן הסרט עבר לידי במאים פוטנציאלים נוספים והוחזר שוב למדף, כפי שקורה לא מעט. למשל, באותה תקופה האחים כהן כתבו את התסריט ל״נוכלת בהזמנה״ שחיכה כמעט עוד עשור עד שיצא למסכים, אז נכחנו לדעת דבר נוסף שהאחים כהן אמרו בביקור בארץ – זה תסריט לא טוב.

חלפו עוד כמה שנים ואחרי ״האיש שלא היה שם״ האחים כהן רצו לביים סרט שמתרחש במלחמת העולם השנייה. רק שהם הבינו כי מדובר בסרט שיעלה הרבה יותר מכל סרט קודם שלהם ולא סביר כי יחזיר את ההשקעה, אז הם גנזו את הפרויקט. אבל הם בכל זאת רצו לביים משהו וזכרו את התסריט הזה יחסית בחיבה. אז הם קיבלו את הסכמת האולפנים, עדכנו את התסריט מעט על מנת שיתאים יותר לראשית שנות האלפיים. בכך הסרט הופך לסרט השני בלבד של האחים שלא מתרחש בעבר, גם אם הוא נראה מיושן ביחס לתקופה בה צולם. הם קבלו תקציב שהוא הגבוה ביותר שהיה אי-פעם עבורם, קצת הימור כי בפעם הקודמת שהם קיבלו תקציב גדול זה היה באותו ז'אנר (קומדיה רומנטית) והדבר היה לכישלון הכי גדול בקריירה שלהם.

השחקנים הרגילים של האחים כהן לרוב לא נראים כמו גיבורי סרטים רומנטיים. ג'וליה רוברטס כבר הייתה פחות פופולרית ולתפקיד הנשי הראשי לוהקה קתרין זיטה ג'ונס שסומנה אז כסוג של יורשת. ג'ורג' קלוני שכבר עבד עם האחים בהחלט מתאים לתפקיד הגברי הראשי ויחד עמו האחים כהן מצאו תפקידים גם למשתפי פעולה אחרים מן העבר, כמו ריצ'ארד ג'נקינס ובילי בוב תורנטון. הפנים המפתיעות יחסית בקאסט הם סדריק הבדרן (שלאחרונה חזר בקרדיטים לשם סדריק אנטוניו קיילס), שייתכן ובסרט זה הופך לאפרו-אמריקאי עם הכי הרבה שורות עד כה בסרט של האחים כהן.

בכל מקרה, בארה"ב בלבד הסרט לא הצליח להחזיר את התקציב, שעמד על כ-60 מיליון דולר, אבל ברחבי העולם היה להיט ולראשונה בקריירה סרט של האחים כהן חצה את סף 100 מיליון הדולר בהכנסות. הביקורת נטו לחיובי, אם כי כבר אז הסרט נחשב לפחות טוב בגוף היצירה של האחים כהן. בניגוד לפחות או יותר כל סרט קודם, הסרט לא זכה באף פרס והפרסים היחידים שמופיעים כמועמדות בדף הפרסים שלו ב-IMDB הם כאלו שלא שמעתי עליהם. זה מאוד יוצא דופן עבור האחים כהן.

העלילה והז'אנר

הרעיון המרכזי של הסרט, עוד לפני המעורבות של האחים כהן, הוא לעשות קומדיה רומנטית על האנשים הכי פחות רומנטיים שניתן לדמיין: עורכי דין לענייני גירושין ונשים המתחתנות עם גברים על רק מנת לזכות בעשורם ולהתגרש בעיתוי המתאים (בתקופה הקלסית, "רודפות זהב" היו נושא לסרטי קומדיה רבים, אך בסוף הן התחתנו עבור אהבה בלבד). כתוצאה מכך, הסרט משלב בין קומדיה רומנטית לז'אנר נוסף – סרטי בית משפט, גם כן שילוב שאגב היה קיים בקומדיה הרומנטית הקלסית, למשל ב״צלעו של אדם״ הנהדר של ג'ורג' קיוקור. כמו כן, יחסית לקומדיה רומנטית יש בסרט לפחות תפנית אחת בעלילה שבצפייה הראשונה מאוד הפתיעה אותי וגרמה לקריאה מחדש של הסרט, אם כי בצפייה חוזרת היא נראית פחות מפתיעה ויותר כחלק מן האופי של הסרט. כי למרות הטון הקומי והשאיפה לרומנטיקה, ״אכזריות בלתי נסבלת״ כולל גם סרט פשע של ממש ברקע, בלש פרטי שהמוסר שלו מועבר דרך שורת דיאלוג אחת שלא בדיוק הפכה לקאלט, ורוצח שכיר.

הסרט נפתח בסיקוונס העוסק בדמויות משנה, כמעט סיפור נפרד, אם כי הדמיות מתוכו ישובו ויופיעו במקומת מפתיעים. מפיק טלוויזיה בשם דונובן דונלי (ג'פרי ראש, בתפקיד קומי השונה כמעט מכל דבר אחר שעשה) חוזר הביתה מוקדם מן הצפוי ומוצא את אשתו עם המנקה של הבריכה, אף על פי שאין לו בריכה. העימות הופך אלים ודומה כי מפיק הטלוויזיה מציג את הראיות על מנת לזכות ביתרון במשפט. אלא שאחרי סיקוונס כותרת פתיחה, כולל אנימציה רומנטית, אנו פוגשים את דמותו של עורך הדין מיילס מאסי (ג'ורג' קלוני) אשר עובד גם בעודו עובר טיפול שיניים. דומה כי הוא מנצח במשפטים עוד לפני שהם נפתחים וגברת דונלי חסרת הביטחון שוכרת אותו. לא צריך לראות שנייה מן המשפט על מנת לראות מי מנצח. במקום זאת, אנו רואים את מאסי במהלך משפט אחר במהלכו הוא פונה לחבר הצוות שלו וריג'לי (פול אדלשטיין) בשיחות על משבר אמצע החיים.

במקביל, אנחנו נחשפים לדמותו של רקס רקסוורת' (אדוארד הרמן), גבר מבוגר ועשיר שנחשף שוכב עם צעירה שהיא לא אשתו, בידי בלש פרטי שלא מסוגל שלא להתערבב בכך שהוא ממסמר את התחת של מי שהוא מתבקש לעקוב אחריו (סדריק הבדרן). הבלש מגלה כי אשת הגבר לא ממש נסערת מן הבגידה, שכן זו ההזדמנות לה חיכתה – היא וחברותיה נוהגות להתחתן עם גברים עשירים רק על מנת להתרגש בהזמנות שתהיה הכי יעילה כלכלית עבורן. מדובר במרלין היפהפיה (קתרין זיטה ג'ונס) שעושה את הכל נכון פרט לבחירת העורך דין. היא אולי קונה כלבי רוטוויילר אבל למשחק מול הכריש שהוא מיילס מאסי היא מביאה את הפודל שהוא פרדי בינדר (ריצ'ארד ג'נקינס) והיא לגמרי לא מוכנה לכלב הנוסף מעברה שמאסי יחשוף במהלך המשפט. בסופו של דבר, במקום רגע הניצחון, מרלין נחשפת כרודפת זהב ויוצאת בלי כלום.

זמן קצר לאחר מכן, היא מגיעה למשרדו של מאסי בליווי ארוס חדש ועשיר אף יותר (בילי בוב ת'ורנטון), אלא שהפעם היא מבקשת לנקות את שמה הטוב ולחתום על הסכם ממון. מסתבר כי מיילס מאסי הוא גם מי שניסח את הסכם הממון האולטימטיבי, זה שלא ניתן לבטל בשום דרך, פרט לקריעת המסמך או אכילתו (המסמך הזה ייקרע פעמים רבות בחצי השני של הסרט). מאסי לא ממש מבין מה היא מנסה להשיג, מה שרק מגביר את המשיכה שהוא חש כלפיה ממבט ראשון והוא אף מעלה את רמת הפלרטוט מאחורי הגב של הארוס, אבל הדבר רק משחק לתכנית של מרלין הקרירה והמחושבת. מאסי הופך להיות  גם הוא חלק מרשימת בעליה, בטרם הוא מגלה עד כמה היא משחקת את המשחק לא פחות טוב ממנו.

הסרט מתנהל כמו קומדיה רומנטית מן התקופה הקלסית במספר מובנים. הגיבורים מפגינים שנאה הדדית כמעט עד רגע האיחוד, ואחרי הנישואין הראשונים עליהם להתחתן מחדש אחרי שלמדו משהו. מה שקצת פחות קלסי הוא שבדרך שניהם שוכרים רוצח שכיר אסתמטי (אירווין קייס) על מנת לחסל את השני. חוץ מזה, הפן הרומנטי של הסרט קצת סובל מחוסר איזון במניעים. די ברור כי מאסי מתאהב ממבט ראשון והוא גם דיבר קודם לכן על מיאוס מחייו וצורך במטרה שאינה כסף. לעומת זאת, מרלין מצהירה כי המטרה שלה היא כסף וחופש ולא ברור באיזה שלב היא מתמסרת לאהבה אם בכלל. למעשה, בצפייה זו, עד לסצנת הסיום כל הבעת רגש מצידה נראית כהעמדת פנים וזה די מונע מן הסרט לעבוד כרומנטי. מה גם שהדמויות הולכות רחוק מדי ברתיעה שהן מעוררות על מנת לשבור מעט את התבנית. במילים אחרות, האכזריות של שתי הדמויות הראשיות היא אכן בלתי נסבלת. אבל מצד שני, הקומדיה בהחלט הופכת את הסרט לנסבל.

הסרט מנסה לאזן את חוסר הרומנטיות במטרות המוצהרות של גיבורו דרך כך שהוא נותן להם לערוך קרבות ציטוטים של משוררים מתקופת אליזבת' הראשונה – שייקספיר מול מרלו. אבל הדבר נעשה באופן שמוציא את הדברים מהקשר. בנוסף, האחים כהן משתמשים בסרט במוטיב חוזר של כלבים המשפיעים על העלילה בדרכים שונות. מוטיב חוזר יעיל יותר הוא שימוש בשירים של סיימון וגרפונקל לאורך היצירה – בביצוע המקורי בפרולוג ובביצועים שהולכים ומתרחקים מן המקור בחתונות העוקבות.

האם יש משמעות?

שמות מצחיקים. כאשר מאסי משיג בדרך לא חוקית אך מבלי שהוא עצמו עבר על החוק את ספר הכתובות של מרלין, הוא אומר כי הדרך למצוא את האדם שעזר לה הוא לחפש בשמות המצחיקים. כפי שכבר כתבתי בעבר, האחים כהן מחבבים שמות מצחיקים ובסרט זה הם מתעלים על עצמם – כמעט לכל דמות יש שם מצחיק. אומנם השם של מרלין אינו מצחיק בתחילת הסרט, אבל הוא הופך לכזה עד סופו עם כל שם משפחה חדש אשר נוסף לו. בכך, הסרט אומר כי הדרך בה דברים מוצגים, בחזות החיצונית שלהם, משפיעה גם על השיפוט. כפי שלקלוני היפה יהיה קל יותר עם חבר המושבעים לעומת ריצ'ארד ג'נקינס. השמות הם חלק מן השפה המגדירה את העולם וכפי שעורך הדין המצליח מוצא דרך לאמת שלו דרך השמות בהם הוא נתקל, כך גם מוצגת היכולת שלו ושל מרלין לעוות את החוקים לטובתם, בין אם בעזרת החוקים הרשמיים של המדינה ובין אם אלה החוקים הלא כתובים של יחסים בין בני זוג.

המשיכה בין הגיבורים היא רוב הזמן רק מצד הגבר, שכן בעולם שלו יש מקום חשוב למקצועיות והוא רואה במרלין סוג של מצטיינת במקצוע שלו, היחידה שמציגה כמה טריקים שהוא לא מכיר. חלק מן העניין נובע מן היכולת שלה להשתמש גם היא בחזית כייצוג למשהו אחר. כפי ששם מצחיק מסתיר סודות לא מצחיקים, היא מציגה בפניו אדם שנאמר עליו כי הוא משהו אחד, אף כי בפועל הוא משהו שונה לחלוטין. הדבר רק מגביר את המשיכה שלו כלפיה, אבל הוא מפרש זאת לא נכון ומנסה להרוג אותה, תוך שהגורל מכין עבורו תפנית כלכלית נוספת.

כמו בסרטים קודמים של האחים כהן, הגיבורים נופלים בגלל שהם שוגים במחשבה כי הם מבינים כיצד העולם מתנהל והפתעות בהן הם לא יכולים לשלוט משנות את גורלם. מוות טבעי של אדם מבוגר הופך את כל התמונה, מתנקש מנוסה נופל בגלל בלבול בין שני עצמים בעלי מבנה פיזי דומה: אקדח ומשאף. אלא במקרה של סרט זה, הזירה בה הדמויות לא מבינות את המציאות היא לא רק הזירה של האדם מול האל הקיים או לא קיים, אלא האדם מול האדם בו הוא מתאהב, אולי סוג אחר של אל.

מכך נובעת השאלה, האם יש מקום לרומנטיקה בעולם אכזרי וציני. אף כי מאסי מנסה להיות רומנטיקן, הדבר לא בא לו באופן טבעי, גם כאשר הוא מנסה לשנות את עולמו והשקפת חייו. הוא כמעט מאבד את כל היוקרה שלו, עד שהוא מוצא דרך לשלב בין הרומנטיקה לציניות. אולם, יש בסרט דמות שהיא כולה רומנטיקה – עורך הדין הזוטר וריג'לי. הוא באמת מתרגש עד דמעות מכל מחווה רומנטית ומאמין בתמימות באהבה גם במצבים הכי לא סבירים. לכן, הוא בעצם דמות בלי חיים אישיים כלל – אולי הוא מאוהב בסתר ובלי תקווה למימוש במאסי, אולי הוא פשוט הבין כי על מנת לזכות בריגוש הוא צריך רק להביט מן הצד בחיים של אחרים.

עולה גם השאלה מה הופך בן אדם לרומנטי – האם האמונה באהבה, התרגשות ממעשים של אחרים או היכרות עם השפה הרומנטית. גם כאן, הסרט מייצר פער בין השפה המילולית לבין המציאות: כאשר הדמויות מדברות בציטוטים רומנטיים, הן מנסות להרוג זו את זו בקרב. האהבה וההקרבה באות לידי ביטוי במעשים, אולי באקט של קריעת המכתב: הצבת האהבה לא רק לפני הכסף, אלא גם לפני החוק שהוא לכאורה הבסיס לשליטה של מאסי בעולם.

גם אקט זה הוא תלוי הקשר: בפעם הראשונה בה אנו רואים אותו הוא כולו זיוף, חלק מן הצגה מרובת משתתפים עבור אדם אחד. בפעם השנייה, מרלין מבצעת אותו מתוך תאוות בצע בעוד מיילס סבור כי מדובר באקט של הקרבה. בפעם השלישית, זה כבר אקט רומנטי המבשר על השינוי שחל במרלין ועל הסוף הטוב של הסרט. למה הקהל מאמין לזה אחרי שתי הולכות השולל? אולי בגלל שרגילים לסוף טוב, או מכיוון שלמרות שלא ניתן להבין את חוקי העולם, ניתן להבין את חוקי התסריטאות בהוליווד, גם במקרה שהתסריטאים להשכרה משתלטים בסופו של דבר על הסרט.

דירוג הדמויות הבולטות

10. הרב מאיירסון (טום אלדריג') – דוחק החוצה את סדריק הבדרן שמתחנן להפוך לקאלט, וגם דמויות בעלות נפח גדול יותר. נכנס בגלל שהוא סוג של גלגול מוקדם של דמות הרבי ב״יהודי טוב״.

9. דונובן דונלי (ג'פרי ראש) – זו לא דמות, זה ג'פרי ראש נהנה, ומי לא רוצה לראות דבר כזה.

8. היינץ הברון קראוס פון אספי (ג'ונתן הדארי) -כתבתי את כל שם (עוד רגע אמנע מפירוט בסדר גודל דומה), אני צריך גם לנמק? לפעמים הבגדים עושים את הבן האדם. ויותר מן הבגדים – הכלב.

7. רקס רקסוורת' (אדוארד הרמן) – הי, כל אחד וההעדפות המיניות שלו. מעניין מה גרם לכל הקטע עם הרכבות.

6. מרלין (קתרין זיטה ג'ונס) – הדמות לא ממש כתובה עד הסוף, אבל בכל זאת הכימיה בין ג'ונס לקלוני מוצלחת ובעצם מעט מאוד סרטים ניצלו טוב יותר את הכישרון הקומי שלה.

5. ג'ו הגונח (ארווין קייס) – פחות או יותר דמות של תו אחד ובדיחה אחת. אבל איזה תו, איזו בדיחה.

4. פרדי בינדר (ריצ'ארד ג'נקינס) – מספיק מבט אחד על הפנים שלו על מנת להבין כי זה העורך דין שהייתי רוצה כחבר ומייעץ. לגבי ייצוג בבית המשפט, זה כבר עניין אחר.

3. מיילס מאסי (גו'רג' קלוני) – אחרי מוצרי השיער בסרט הקודם, כאן הדגש עובר לשיניים של קלוני שמצליח לא רע להפוך לסוג של קרי גרנט, רווק נצחי השואף למעלה את מה שחסר בעולמו.

2. האוורד ד. דויל (בילי בוב ת'ורנטון) – ההפך המוחלט מן הדמות שגילם ת'ורנטון בסרט הקודם של האחים כהן, הפעם זוהי דמות רגשנית מאוד שלא סותמת את הפה. אבל אפשר להבין מאיפה היא באה ומה עובר עליה גם בזמן מסך לא רב, עוד בטרם אנו לומדים כי לא מדובר בדמות ממשית.

1. וריג'לי (פול אדלשטיין) – בחירה מפתיעה בדמות שהיא שולית בכל סצנה בה היא משתתפת, סוג של רקע שבעיקר מסמן לקהל מה להרגיש כלפי הפעולות של קלוני. אבל גם גבר רומנטי, בלי אהבה או חיים אישיים משל עצמו, גבר תמים במובן הכי טהור של המילה – בלי ידע כללי, בלי עקבות מוסר, בלי הבנה של התככים בהם הוא לוקח חלק. למרות התמימות שלו, הבדיחות בהן הוא מעורב הן לא ממש על חשבונו ויותר על חשבון המציאות, אך הוא מצחיק יותר מכל דמות אחרת בסרט בעצם.

דירוג הסצנות הטובות ביותר

10. קבלת צילומי פנקס הכתובות מהבלש גאס פטץ' – כולל ההסבר המלומד של מיילס מאסי על מה חוקי ומה לא.

9. גאס פטץ' פורץ לבית של מרלין – ההוכחה לעליונות הכלבים.

8. הסוף הטוב – לא התכנית של גאס פטץ', הנשיקה אחרי הקריאה המי-יודע כמה של הסכם הממון. כי בכל זאת, יש ערך לרומנטיקה.

7. הדיון המקדים הראשון עם פרדי בינדר – לא ניתן להבין יותר מדי מן הדיאלוג, אבל ניתן להבין מיהו עורך הדין מליגת העל.

6. סיקוונס הפתיחה – לא ממש מצחיק ופרוע כפי שהיה יכול להיות, אבל הפתיחה והסיום עם סיימון וגרפונקל הופכת את זה לסרט קצר חביב.

5. החתונה של מיילס ומרלין – הטוויסט הסקוטי מוסיף המון.

4. חתימת הסכם הנישואין עם האוורד דויל – ההפתעה על פניו של קלוני בשילוב עם המופע של בילי בוב ת'ורנטון.

3. המשפט של גוטמן – בעוד הבעת אימה מתפשטת על פני הלקוח שלהם, מאסי ושותפו לא ממש שמים לב למשפט ודנים במשבר אמצע החיים ובמכנה המשותף לדמויות אכזריות מן ההיסטוריה (בעלות מכנה משותף מפתיע). אולם בהגיע השעה, מספר שניות מספיקות על מנת לבסס את מאסי כעורך דין אשף.

2. המצוד אחר ג'ו הגונח – הניסיון למנוע רצח הופך לניסיון לחמוק מן הרצח ומסתיים בבלבול בין אקדח למשאף, ברגע המצחיק ביותר בסרט: מוות של בן אדם.

1. משפט הגירושין של רקס רקסוורת' – גם בתוך סרט פחות טוב, האחים כהן יוצרים סיקוונס אחד שכולו נושק לשלמות. החל מדיאלוג מלא באי הבנה סביב השאלה האם עורכי הדין כבר היו במשפט עם השופטת, דרך דמות משנה תמוהה במיוחד המלווה בכלב, ועד לאבסורד בו השופטת מאפשרת להמשיך לחנוק עד. בדרך, מערך היחסים בין הדמויות משתנה ובפעם הדי יחידה בסרט, מרלין נמצאת בעמדת נחיתות.

דירוג משתנה (באמת!) ולא מחייב של סרטי האחים כהן:

  1. ברטון פינק
  2. האיש שלא היה שם
  3. ביג לבובסקי
  4. פארגו
  5. הקפיצה הגדולה
  6. צומת מילר
  7. רציחות פשוטות
  8. אחי, איפה אתה?
  9. בייבי אריזונה
  10.  אכזריות בלתי נסבלת

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.