פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 71: "שייקספיר מאוהב" (1998)

מאוד משעשע איך לעיתים הסרטים הכי זניחים מייצרים את הזכיות הכי משמעותיות. "שייקספיר מאוהב" (Shakespeare in Love) הוא בדיוק כזה. על פניו, קומדיה רומנטית חביבה להפליא ונטולת משקל, מסוג ה"ליהנות ולשכוח", כזו שאין לה שום חשיבות בדברי ימי הקולנוע או השפעה ארוכת טווח על הסרטים שיבואו לאחריה, אבל כן הופכת להיות סיפור לא קטן בתולדות הפרס ההוליוודי.
קודם כל, עם 13 מועמדויות, הקומדיה התקופתית התמקמה במקום השני ברשימת השיאנים, אחרי "הכל אודות חווה" ו"טיטניק" להם היו 14 (אליהם הצטרף "לה לה לנד" ב-2016). את המקום הזה הסרט חולק עם תשעה אחרים, האחרון שבהם הוא "צורת המים".
בנוסף, נכון לשנת 2018 זהו הטקס האחרון בו זכתה קומדיה – ועוד רומנטית – בפרס הסרט הטוב ביותר. זהו גם הפרק המסיים של הרצף הרומנטי הארוך ביותר באוסקר (כזכור, מ-1994 ועד 1998 זכו באוסקר רק סרטים אשר אהבה הייתה המניע העיקרי של הדמות הראשית, והרומנטיקה לדגש של רוב הסרט, אם לא לכולו) – מאז 1998 רק סיפור אהבה מובהק אחד לקח את הפרס הגדול, וזהו לא אחר מאשר התוספת הכי טרייה לשרשרת הזהב ההאוסקרית – "צורת המים". אמנם אפשר להתווכח על זה לגבי "נער החידות ממומבאי" ו"הארטיסט", אבל בעיני החלק הרומנטי בהם הוא משני ולא המרכזי. על אף ששניהם מסתיימים בריקוד.
זוכה האוסקר ה-71 הוא גם הסרט הראשון מאז "שתיקת הכבשים" (1991) שזכה הן בפרס הסרט והן בפרס השחקנית הראשית, אבל יש ביניהם גם קשר נוסף – אלמנט ההפתעה. למעשה, שני הסרטים הכל כך שונים זה מזה, היו ההפתעות היחידות בכל שנות התשעים, כאלו שטלטלו את כל הקונספט לשנים שיבואו.

בשנת 1998 היו מועמדים לפרס הגדול שני סרטים על התקופה האליזבטנית ושלושה סרטים על תקופת מלחמת העולם השנייה. נציגי הקבוצה הראשונה היו "שייקספיר מאוהב" ו"אליזבת'" (כמות הקישורים בין שני הסרטים היא ארוכה מאוד, ועל חלקם נעמוד בהמשך), ונציגי הקבוצה השנייה היו סרט המלחמה האפי של ספילברג והפייבוריט שלי – "להציל את טוראי ראיין", סרט המלחמה הפואטי של טרנס מאליק – "הקו האדום", וקומדיית השואה (עדיין קשה לי עם שידוך המילים הזה) מאיטליה – "החיים יפים".
על אף ש"שייקספיר מאוהב" קיבל את מרב המועמדויות והיה מלכתחילה הזוכה הוודאי בקטגוריות התסריט המקורי, השחקנית הראשית, העיצוב והתלבושות, לא הרבה הימרו עליו להיות מנצח של שבעה פרסים בניהם זה של הסרט. "להציל את טוראי ראיין" היה ההימור הסביר ביותר, וההכרזה על הקומדיה הרומנטית הקלילה הזו כסרט השנה מטעם הוליווד בתום הטקס הייתה לשוק די רציני.

את ההצלחה הזו זקפו אך ורק לאדון הארווי וויינשטין, שהקים יחד עם אחיו בוב את מירמאקס, חברת הפקה והפצה עצמאית שמסוף שנות השמונים הלכה וצברה כוח רב בהוליווד עם השקעה חכמה בכמה מהסרטים המהוללים והנחשבים ביותר ("כלבי אשמורת", "משחק הדמעות", "הפסנתר", "מוכרים בלבד" ו"ספרות זולה", אם למנות רק קומץ) בזמן הזה וויינשטין הוכיח שהוא אלוף במשחק האוסקרים. למעשה, הוא אפילו קיבל את הכינוי "הלוחש לאוסקר" בזכות יכולתו לשכנע את המצביעים להעניק אהבה לסרטיו, קטנים ואיזוטריים ככל שיהיו. "שייקספיר מאוהב" היה הזוכה הראשון שלו בפרס הסרט, אבל סרטי מירמאקס היו תמיד שחקנים מרכזיים מאוד בעונות הפרסים. באוסקר ה-71, וויינשטין היה גם זה שדחף ושיווק את "החיים יפים" שעשה את הבלתי יאומן והצליח להיות מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר למרות שאיננו דובר אנגלית, וסיים את הטקס עם לא פחות משלושה פרסים: סרט בשפה זרה, שחקן ראשי, ומוזיקה לדרמה. כפי שהזכרתי בפרק 69, בין השנים 1993 ל-2001, היה למירמאקס מועמד אחד לפחות בקטגוריות הסרט בכל שנה רצוף. הישג חסר תקדים. מערך הפרסום של הוויינשטנים הפך לאגדה, והאקדמיה הלכה אחריהם כצאן לטבח. בשנת 2002 הם הכניסו לא פחות משלושה מועמדים לפרס הסרט ("כנופיות ניו יורק", "השעות" והזוכה "שיקגו") ושיא נוסף של וויינשטין התרחש בתום העשור הבא, כאשר הוא סידר זכייה לשני סרטים ברציפות: "נאום המלך" ו"הארטיסט" (פרויקט כל זוכי האוסקר יסתיים בשנת 2009, אז לא נגיע אל הזכיות האלו).
עם זאת, מאז תחילת העשור החדש, כוחם של האחים וויינשטין הלך ודעך בעיקר מול הדיווחים על ההתערבות הקיצונית מדי של הארווי בתהליך העריכה. מירמאקס נסגרה והפכה לווינשטין קומפני, והכניסה של נטפליקס ואמזון לשוק הרכישה וההפצה העמידה אותם בתחרות שהם לא יכלו לנצח בה. ב-2017 התפוצצה פרשית ההטרדות המיניות של הארווי, שהתגלה כאדם מפלצתי אפילו יותר ממה שהיה כבר ידוע, והוליווד הוקיעה אותו, האקדמיה שללה את חברותו ואיגוד המפיקים הדיח אותו משורותיהם. גם את זאת הזכרתי בפרק על "הפצוע האנגלי".

ווינשטין ידע במה הוא משקיע, וקל להבין איך סחף "שייקספיר מאוהב" את הוליווד בשנת 1998. הוא באמת סרט חמוד נורא, כזה עם שחקנים יפים, תלבושות יפות עוד יותר (אבל באמת – התלבושות של מכונת האוסקרים סנדי פאוול באמת מדהימות פה), ומכיוון שהוא עוסק באחד מגדולי האנשים בתולדות התרבות האנושית, גם יש לו מין הילת חשיבות ואומנותיות שגורמת לו להיות יותר מסתם קומדיה של טעויות. אבל אל תטעו, זוהי סתם קומדיה של טעויות. חיננית ועשויה היטב, אין ספק, אבל באמת לא יותר מזה.
ברור לי שכל מי שקורא את הטקסט הזה יודע מיהו וויליאם שייקספיר, אבל בכל זאת צריך להגיד על זה כמה מילים. מי שנחשב למחזאי הדגול ביותר אי פעם של השפה האנגלית, שייקספיר חי בין השנים 1564 ל-1616, וחתום על כמה מהמחזות החשובים והידועים ביותר שנכתבו כמו "רומיאו ויוליה", "חלום ליל קיץ", "אותלו", "המלך ליר" ו"מקבת'". בפרויקט כל זוכי האוסקר הוא כבר הוזכר פעמיים. בפעם הראשונה בפרק של שנת 1948, אז זכה בפרס הסרט הטוב "המלט", שהיה לעיבוד הקולנועי המדבר הראשון לשייקספיר, וגם לזוכה היחיד שמבוסס על כתביו באופן ישיר. האיזכור הבא היה עקיף יותר, בפרק של 1961, שם זכה המחזמר "סיפור הפרברים" שהוא מין גרסה מודרנית ל"רומיאו ויוליה".

"שייקספיר מאוהב" לקח חירות אומנותית קיצונית ושיכתב את הדמות של שייקספיר מחדש, מערבב את הזמנים, ומביא סיפור מומצא לחלוטין מאחורי הקלעים של כתיבת "רומיאו ויוליה", עוד כשהיה "רומיאו ויוליה בת הפיראט". התסריטאי מארק נורמן (שהיה אחראי על כתיבת אחד הפלופים הגדולים בתולדות הוליווד, "אי הפיראטים", למרבה האירוניה) הגיש בתחילת שנות התשעים לבמאי אדוארד זוויק ("גלורי", "רוחות של תשוקה") את התסריט ההופך את המחזאי הדגול וויליאם שייקספיר לגיבור רומנטי. זוויק אהב את הרעיון אבל לא את הביצוע, וששכר את המחזאי המופלא טום סטופארד (שהכיר היטב את שייקספיר וכתב ספין-אוף מהולל ל"המלט" בשם "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים") שישפר אותו. ג'וליה רוברטס הייתה אמורה לגלם את תפקיד האהובה, והרעיון היה שדניאל דיי לואיס יהיה התפקיד הראשי. דיי לואיס, לא בדיוק השחקן שמסתער על כל קומדיה שנקרת בדרכו, וויתר, רוברטס נטשה, וזוויק לא הצליח לשכנע אף אולפן לקחת את הסרט, עד שהוויינשטנים נכנסו לתמונה והרימו את ההפקה מחדש. הם הביאו את ג'ון מאדן הבריטי לביים במקום זוויק (שקיבל קרדיט כמפיק) וגיבו את הקאסט הבריטי הלא מוכר בבן אפלק מתהילת "סיפורו של וויל האנטינג" לתפקיד משנה, ואת ה-it girl של התקופה גווינת' פאלטרו, לתפקיד הראשי. תקציב ההפקה עמד על 25 מיליון דולר, ובסופו של דבר הרוויח ברחבי העולם כמעט 290 מיליון. בשנת יציאתו השתבץ במקום ה-18 בטבלת שוברי הקופות באמריקה. המקום הראשון, אגב, היה "להציל את טוראי ראיין" שעקף את "ארמגדון" ו"משתגעים על מרי". אלו היו ימים…

ביום שאחרי הזכייה באוסקר, נראה כאילו הוליווד התעוררה בהאנג-אובר ממסיבה בה הארווי וויינשטין היה הבאר-מן, ובהתה במבוכה בכל הסמסים ששלחה כשהייתה שיכורה בערב לפני זה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שזה קורה, אבל במקרה של "שייקספיר מאוהב" זה הרגיש קשוח למדי. זאת אולי אחת הסיבות מדוע הסרט נחשב לאחת הפאדיחות של האוסקר, בטח מול סרטי מלחמת העולם השנייה הנפלאים שהתמודדו מולו. וכפי שהסגרתי מקודם – נכון, זה בהחלט לא סרט שהגיע לו המעמד הזה, אבל באמת שהיו זכיות איומות יותר בתולדות הפרס.
מה שבעיקר הפתיע אותי בצפייה מחודשת בסרט, הוא דווקא הבימוי של מאדן, שלדעתי מזלזלים בו שלא לצורך. "שייקספיר מאוהב" נחשב לסרט של תסריט ועיצוב, הרבה לפני שהוא עבודתו של אוטר בעל מבע קולנועי. וזה נכון, בטח בהתחשב בעבודות של טרנס מאליק וספילברג שהתמודדו מולו (מאדן הפסיד את אוסקר הבימוי לספילברג), אבל האמת היא שמאדן עשה שם עבודה מצוינת, בעיקר בכל מה שקשור לקצב. אמנם הסרט קצת ארוך מדי בשביל הסיפור שלו, אבל יש בו סצנות נהדרות כאלו שלא בהכרח מבוססות תסריט, אלא יותר תלויות בימוי ועריכה, כמו למשל מונטאז' החזרות איפשהו באמצע הסרט, וכמובן סצנת הנשיקה הראשונה של וויליאם ו-ויולה שהיא אחד הרגעים הרומנטיים היפים ביותר שיש.
התסריט עצמו בהחלט כתוב היטב, הדיאלוגים משובחים, הוא כולל המון קריצות ומחוות ליצירות של שייקספיר וליוצרים גדולים אחרים מאותה תקופה, ויש בו בנייה של סיטואציות מצוינות. ישנה הרגשה כאילו היה כיף לכתוב את התסריט הזה, כאילו הוא חיוך אחד ענק.

ועדיין, הסרט עובר כקצת קטן מסך חלקיו. זה קשור אולי להרגשה רפטטיבית משהו בחלקו השני, ואולי לכמה דמויות משנה מוקיוניות שמבוצעות לא מדהים. ועל זה כן צריך לדבר.
"שייקספיר מאוהב" היה מועמד לשלושה פרסי משחק: ג'פרי ראש כשחקן משנה, ג'ודי דנץ' כשחקנית משנה, וגווינת' פאלטרו כשחקנית ראשית. האחרונות אפילו היו לזוכות באותה שנה, ועם זה יש לי בעיה רצינית.
פאלטרו, כפי הנראה, זכתה בעיקר בזכות היותה תגלית חדשה ולוהטת אז. it girl, כאמור. הפריצה שלה הייתה שלוש לפני כן בזכות הופעתה המצוינת ב"שבעה חטאים", ואז הפכה לשחקנית רומנטית מחוזרת מאוד בזכות "אמה", "דלתות מסתובבות" ו"תקוות גדולות". היא צברה לעצמה מומנטום מעולה, והסרט הזה היה בדיוק מה שצריך להכניס אותה להיכל התהילה – הופעה ראשית בסרט מהולל בחסות הוויינשטינים, שאפילו הצריכה ממנה להסתיר את נשיותה מדי פעם, שזה תמיד תבלין שעובד היטב לאקדמיה. ובזמן שפאלטרו רחוקה מלהיות גרועה בסרט שהביא לה את המועמדות והזכייה היחידות שלה, היא מרגישה כליהוק לא נכון. קשה לי לשים את האצבע מדוע, ואולי אני קצת עושה לה עוול כי אני לוקח בחשבון את הופעותיה המאוחרות יותר (אם כי בעיני היא הייתה צריכה להיות מועמדות על "הוכחה", גם הוא בבימוי מאדן), אבל היא מרגישה חיוורת ופלסטיקית מדי לסרט הזה. אין בכלל ספק שקייט בלאנשט הייתה צריכה לזכות באותה שנה על "אליזבת".

הזכייה של ג'ודי דנץ' היא בכלל בדיחה, בעיני. נכון, דנץ' לא יכולה לעשות תפקיד רע גם אם חייה יהיו תלויים בזה, אבל הופעתה בסרט מסתכמת בשלוש וחצי סצנות, בהן היא אמנם כריזמטית כהרגלה, אבל גם מונוטונית ופועלת על תו אחד בלבד. בממלכה המאוחדת, דנץ', אז בת 63, כבר הייתה אוצר לאומי, אבל הוליווד גילתה אותה רק שנה לפני כן כשהייתה מועמדת על "הוד מלכותה, הגברת בראון", וכנראה רצתה לפצות אותה על ההפסד להלן האנט. וזה עדיין לא לעניין. בסדר, אני מבין אם רוב חברי האקדמיה לא הושיבו את עצמם מול "הילארי וג'קי" כדי לראות איזו מדהימה רייצ'ל גריפית'ס שם, או מיהרו לתת עוד אוסקר לקתי בייטס בזכות "צבעי השלטון", אבל הפזיזות הזאת להעניק לדנץ' אוסקר כל כך מהר הייתה בעוכרם. מה גם שהיא תהיה מועמדת שוב לאוסקר חמש פעמים נוספות ("שוקולד", "אייריס וג'ון", "הגברת הנדרסון מציגה", "רמז לסקנדל", "פילומנה"), וכמעט על כולן מגיע לה יותר מאשר הסרט הנוכחי.
שתי הזכיות האלו, של פאלטרו ודנץ', הן לדעתי מהחלשות ביותר בתולדות קטגוריות המשחק הנשיות של האוסקר.

גם ג'פרי ראש, שהיה מועמד פה שנתיים אחרי זכייתו על "ניצוצות", הוא מועמדות מבוזבזת על תפקיד לא נורא מוצלח. למעשה, הייתי חי בשלום אם היה מועמד על "אליזבת" לפני ההופעה הספציפית הזו. מחוץ לקטגורית שחקן המשנה נותרו ביל מורי ("המרוץ לצמרת של מקס פישר"), ג'ון גודמן ("ביג ליבובסקי"), ברנדן פרייז'ר ("אלים ומפלצות"), דני גלובר ("חמדת") ופחות או יותר כל הקאסט של "להציל את טוראי ראיין". ראש היה מועמד שוב לאחר מכן בזכות "עט הסקנדל" ו"נאום המלך", הניצחון האוסקרי הבא של הארווי וויינשטין.

וזה מה שמוביל לדבר הכי מוזר בכל הטקס ה-71. אם חברי האקדמיה כל כך אהבו את "שייקספיר מאוהב", כל כך רצו ביוקרתו, כל כך פירגנו לו בתחום המשחק, איך יכול להיות שההופעה הכי טובה של הסרט, שהיא גם לגמרי במקרה של הדמות ששמה מופיע בכותרת, נשארה מחוץ לחגיגה? זה די מדהים אותי.
ג'וזף פיינס, תגלית בריטית בת 28, קיבל את תפקיד וויליאם שייקספיר על אף שהוא איננו שם מפורסם שמביא קהל, ועמד במשימה בצורה יוצאת מהכלל. הליהוק שלו הוא הברקה, לא רק בגלל שהוא יפיוף שאין לתאר וככזה מושלם לתפקיד של גיבור רומנטי מיוסר, הוא גם מתנהל בשפה הספרותית של הסרט כאילו היא שפת אמו, יש לו תזמון קומי נהדר ויכולת דרמטית מרשימה, הוא שולט בכל הסצנות שלו, ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים. שנתיים אחרי שאחיו הגדול, רייף, הוכיח שגם הוא גיבור רומנטי מצוין בזוכה אוסקר אחר ("הפצוע האנגלי"), ג'וזף הראה שיש לו איכויות של כוכב. זהו אחד העלבונות הכי צורבים מטעם האקדמיה שאני זוכר – שחקן שמצליח לסחוב על עצמו סרט שלוקח את הפרס הגדול, וגם נמצא בתפקיד משמעותי ומוצלח במתמודד אוסקר נוסף באותה שנה ("אליזבת"), אבל לא מקבל אפילו לא מועמדות. נכון, הקטגוריה הראשית באותה שנה הייתה צפופה מאין כמוה, והיו גדולים אחרים שנותרו בחוץ, אבל במקרה של פיינס זה צורב נורא. כן, אני ממש לוקח את זה אישית מסיבה כלשהי, אולי כי זה עושה לי פלאשבקים להתעלמות מדונלד סאת'רלנד והופעתו המדהימה בזוכה האוסקר של 1980, "אנשים פשוטים".
הקריירה של פיינס לא התרוממה מאז. בחירת התפקידים שלו הייתה בעייתית נורא (כולל מותחן אירוטי בשם "הרוג אותי ברכות" שנצלב על ידי המבקרים, וההפקה הישראלית-פולנית "אביב 41" שבעקבותיה הגיע לפסטיבל חיפה, שם ראיינתי אותו בגמגומים איומים של התרגשות. הוא היה חביב עד מאוד) והוא לא השתתף בשום סרט שעורר עניין. בעשור החדש הוא מצא את לעצמו מקום טוב בעולם הטלוויזיה, בעונה השנייה של "אימה אמריקאית" ולאחרונה בתפקיד משמעותי ב"סיפורה של שפחה".
שחקנים נוספים ב"שייקספיר מאוהב" היו טום ווילקינסון, קולין פירת' (שכמו בזוכה האוסקר "הפצוע האנגלי", גם הפעם הוא מגלם את הגבר הקנאי וחורש הרעות שמפריד את הגיבורה מבחיר ליבה השייך לשושלת פיינס), סיימון קאלוו, אימלדה סטאונטון, רופרט אוורט, וכאמור בן אפלק.

המלצת צפייה חשובה בהקשר של "שייקספיר מאוהב", רגע לפני שעוברים לרשימת הסרטים הבולטים של 1998 – אם חשקתם בקומדיה משובחת במיוחד העוסקת במעללי וויליאם שייקספיר, אני יותר ממפציר בכם לראות את הסרט "ביל שייקספיר" מ-2015, אותו ביים ריצ'רד ברייסוול על פי תסריט מאת לורנס ריקרד ובן ווילבונד. זהו גם סיפור מומצא על עלייתו לתהילה של שייקספיר, אבל כזו שעושה סלט מכל התקופה הזו, ופשוט גרמה לי לצחוק ללא הפסקה. תוכלו למצוא אותו ב-yes.

1998 הייתה שנה מצוינת. החמישייה שלי הייתה מורכבת כנראה מ"להציל את טוראי ראיין", "הקו האדום", "ביג ליבובסקי", "באפלו 66" ו"רומן לא חוקי" של סודרברג, אבל מעבר לאלו ולסרטים שהוזכרו עד כה, זו הייתה השנה של סרט הביכורים של דארן ארונופסקי – "פיי", "משחקים מהלב", "פחד ותיעוב בלאס וגאס", "ההפך ממין", "וולווט גודלמיין", "להעיר את נד", "הצלצול" היפני המקורי, "סיטקום" שהביא לתודעה את פרנסואה אוזון, "בלייד", "עיר אפלה", "סיוט בחדר המורים", "פלזנטוויל", "פגיעה", "תלמיד מצטיין מדי", "אושר", "למות מצחוק", "ימים אחרונים של דיסקו", "ראן לולה ראן", "החגיגה", "המופע של טרומן" ו"באג לייף" בין היתר.
לאוסקר ישראל שלחה את "קרקס פלשתינה". אתם יודעים איך זה נגמר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-71:
הסרט הטוב ביותר: דונה ג'יליוטי, דיויד פרפיט, הארווי וויינשטין, אדוארד זוויק ומארק נורמן – "שייקספיר מאוהב"
הבימוי הטוב ביותר: סטיבן ספילברג – "להציל את טוראי ראיין"
השחקן הראשי הטוב ביותר: רוברטו בניני – "החיים יפים"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: גווינת' פאלטרו – "שייקספיר מאוהב"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'יימס קובורן – "פגיעה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ג'ודי דנץ' – "שייקספיר מאוהב"
התסריט המקורי הטוב ביותר: מארק נורמן וטום סטופארד – "שייקספיר מאוהב"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ביל קונדון – "אלים ומפלצות"
הצילום הטוב ביותר: יאנוש קמינסקי – "להציל את טוראי ראיין"
העריכה הטובה ביותר: מייקל קאהן – "להציל את טוראי ראיין"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: מרטין צ'יילדס וג'יל קוורטייר – "שייקספיר מאוהב"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: סנדי פאוול – "שייקספיר מאוהב"
המוזיקה הדרמטית המקורית הטובה ביותר: ניקולה פיובני – "החיים יפים"
המוזיקה המחזמרית או הקומית המקורית הטובה ביותר: סטיבן וורבק – "שייקספיר מאוהב"
השיר הטוב ביותר: סטיבן שווארץ – "נסיך מצרים" (מי שמאמין לא מפחד)
הסאונד הטוב ביותר: גארי ריידסטורם, גארי סאמרס, אנדי נלסון ורון ג'ודקינס – "להציל את טוראי ראיין"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: גארי ריידסטורם וריצ'רד היימנס – "להציל את טוראי ראיין"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ואל היינק, ניקולס ברוקס, סטוארט רוברטסון וקווין מק – "לחלום אותך"
האיפור הטוב ביותר: ג'ני שירקור – "אליזבת"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: רוברטו בניני – "החיים יפים" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר: ג'יימס מול וקן ליפר – "הימים האחרונים"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: קייקו איבי – "הפרסונלים"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: כריס וודג' – "באני"
הסרט הקצר הטוב ביותר: קים מגנוסון ואנדרס תומס ג'נסן – "ליל הבחירות"
פרס מיוחד: איליה קאזאן
פרס מפעל חיים: נורמן ג'ואינסון

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "פורסט גאמפ" (1994)
28. "אוליבר!" (1968)
29. "רבקה" (1940)
30. "כנפיים" (1927)
31. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
32. "איש הגשם" (1988)
33. "רשימת שינדלר" (1993)
34. "גבירתי הנאווה" (1964)
35. "הקיסר האחרון" (1987)
36. "סיפור הפרברים" (1961)
37. "קרמר נגד קרמר" (1979)
38. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
39. "אדם לכל עת" (1966)
40. "כל אנשי המלך" (1949)
41. "הפצוע האנגלי" (1996)
42. "סוף השבוע האבוד" (1945)
43. "גברת מיניבר" (1942)
44. "רוקד עם זאבים" (1990)
45. "טיטניק" (1997)
46. "טום ג'ונס" (1963)
47. "לב אמיץ" (1995)
48. "תנאים של חיבה" (1983)
49. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
50. "העוקץ" (1973)
51. "גראנד הוטל" (1932)
52. "מרטי" (1955)
53. "שייקספיר מאוהב" (1998)
54. "ג'יג'י" (1958)
55. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
56. "המרד על הבאונטי" (1935)
57. "הדירה" (1960)
58. "גנדי" (1982)
59. "המלט" (1948)
60. "פאטון" (1970)
61. "מרכבות האש" (1981)
62. "סימארון" (1931)
63. "תהלוכה" (1933)
64. "זיגפלד הגדול" (1936)
65. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
66. "ברודווי מלודי" (1928)
67. "החיים של אמיל זולא" (1937)
68. "אמריקאי בפריז" (1951)
69. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
70. "הולך בדרכי" (1944)
71. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)