״צעצוע של סיפור 5״, סקירה

גם בתור מי שנותר חיובי כלפי החלק הארי של הסרטים תוצרת אולפני האנימיצה של פיקסאר, אני מודה כי משהו בתוצריהם אינו כמו בעבר. מה שהיה פעם תו תקן לאיכות כיום נתפס כאולפנים שנמצאים מעבר לשיא שלהם מבחינת הערכה ביקורתית ובעיקר מבחינת היכולת להביא קהל לסרטים שלהם. בעיקר לסרטים שאינם סרט המשך. אין זה פלא שהם חוזרים שוב לספינת הדגל ומספקים פרק קולונעי חמישי לעלילות "צעצוע של סיפור" (Toy Story), שב-1995 היה הסרט הראשון באורך מלא של האולפנים והסרט שפתח את עידן האינמציה הממחושבת כבידור לכל המשפחה.

יש בסרט המקורי ובשני המשכיו הבאים בתור משהו חשוב לא פחות מחידוש טכנולוגי, ומן הגב הכללי לאולפן האנימציה ואולפני האנימציה של דיסני, שחברת פיקסאר קשורה עליהם פחות או יותר לאורך כל שנות קיומה בדרכים שונות. סרטי צעצוע של סיפור לא רק הציגו צעצועים מדברים, הם גם דיברו ועדיין מדברים לדורות שלמים של ילדים והורים, בעזרת תמהיל נדיר של פנטזיה, הומור ובעיקר פנייה לרגש שמחזירה מבוגרים לילדות ומבהירה גם לילדים את את הכאב של האחר. שלושת הסרטים הראשונים של צעצוע של סיפור, כולל השלישי שהיה בזמנו המשך אחרי הפסקה ועורר חשש עד שהתגלהכסרט מבריק, הם סוג של טרילוגיה מושלמת מבחינה אמנותית ומסחרית כאחד.

מבחינה מסחרית, המותג ממשיך לחיות. הסרט החדש "צעצוע של סיפור 5" (Toy Story 5) רחוק מלהיות רק החלק החמישי בסיפור הזה אודות צעצועים. יש בדיסני+ שורה ארוכה של סרטים קצרים באורכים שונים וברמה שונה של איכות, שלא לדבר על הסרט שהוא ספק ספין-אוף "שנות אור". השאלה האם הצוות היצירתי של האולפנים יכול לשמר את האיכות גם אחרי שנים ועשורים, וגם אחרי עזיבתו של מי שהיה חלק בלתי נפרד מן האולפנים ומן המותג האהוב, ג'ון לסיטר, שכבר אינו מעורב יצירתית בעקבות שורה של האשמות בהתנהגות לא נאותה.

הבעיה הזאת נכונה גם לגבי הסרט הסרט הקודם בסדרה, "צעצוע של סיפור 4". סרט שבסך הכל אהבתי, אבל כתבתי שהוא שובר את קו העלייה באיכות מסרט לסרט, שאפיין את סדרת הסרטים. ובכן, הסרט החדש מציב אותי בסופו של דבר בעמדה די דומה: הוא עוד חלק מוצלח למדי בסדרת סרטים שמשהו בה עובד היטב, וייתכן שהוא אף שיפור לעומת הסרט הקודם, אבל באותה נשימה הוא פשוט לא גדול כמו שלושת הסרטים המקוריים. זה לא ימנע ריצה לקולנוע, אפילו אם אתם לא בדיוק זוכרים את השמות של הצעצועים או בבעלות איזה ילד הם מצויים כעת.

באופן סמלי וכיאה לספינה הדגל שממשיכה להוביל את האולפן, מי שנבחר לביים את הסרט הפעם הוא אנדרו סטנטון, מי שהיה עם פיקסאר מראשית ימי האולפן, היה מעורב כתסריטאי בכל סרטי הסדרה, וגם ביים סרטים כמו "וול-אי" ו"מוצאים את נמו" והמשכו (לצד קריירה פחות אחידה אבל די מעניינת כבמאי מחוץ לאולם פיקסאר וסרטי אנימציה). הוא חתום על התסריט ביחד עם קנה האריס, שותפ-ה צעיר-ה וא-בינארית שמקבל-ת גם קרדיט בימוי. יש להניח שכמיטב המסורת של פיקסאר, הרבה יותר אנשים עבדו על הסרט ותרמו לתסריט ולרעיונות החזותיים, כאשר השניים הללו הובילו.

הם מובילים למה שפיקסאר עושה הכי טוב. באופן פשטני, אפשר לציין כי מדד הדמעות עובד, או כי הסרטים יודעים לרגש. אבל הסרטים הללו מרגשים לא רק בגלל שהם פורטים היטב על זיכרונות וחלקים נסתרים בלב: ברגעי השיא שלהם, יש להם תובנה של ממש לגבי ההתנהגות של בני אדם ביחידים ובקבוצות, הבנה של טבע הילדות, וגם של הצורך להתבגר. זה מתרחש סרט אחר סרט גם בעולם הצעצועים וגם אצל בני האדם סביבם. בגלל שהתובנות באות בצורת סרט שהוא על פניו קליל, מופרך, ובעל הגיון פנימי שברירי בו צעצועים זזים ומדברים כאשר בני אדם לא מתסכלים, המסרים מרגישים מנחמים במיוחד ואיכשהו מפתיעים כל פעם מחדש בדיוק. רגעים כאלו יש גם בסרט החדש.

לצד זאת, "צעצוע של סיפור 5" הוא גם אחד מן הסרטים היותר מפוזרים בסדרה ולא כל הרבדים בתסריט שלו יושבים היטב. גם כמות הדמויות הקאנוניות צברה לא מעט שמות לאורך כל הסרטים הקודמים וכמה מהדמויות המוכרות מקבלות מעט מאוד זמן מסך בסרט הנוכחי, כולל דמויות שבאנגלית אנשים מאוד מפורסמים מדבבים. הם כנראה נקראו לאולפן על מנת להקליט שניים-שלושה משפטים או פחות. הסרט החדש נע בין כמות גדולה של קווי עלילה ולא כולם מסתדרים היטב ביחד, אבל כן יש מלאכה יפה של חיבור רבדים לבסוף.

עוד דבר הוא התייחסות לתקופה הנוכחית בעידן הצעצועים, גם אם הסדרה מתרחשת בעולם בו הזמן פועל בצורה אחרת. בוני, הילדה שירשה את הצעצועים של אנדי בסוף הסרט השלישי, גדלה בערך בשנתיים בין סרט לסרט, אף כי התקופה שעוברת בין הסרטים ארוכה בהרבה. לכן הטכנולוגיה בעולם של "צעצוע של סיפור 5" דומה למדי למצב הטכנולוגיה בימינו. יש לכך השלכות קשות על צעצועים וגם על השאלה האם לבינה מלאכותית יש גם…בינה מסוג אחר בזמן שאנו לא מסתכלים עליה.

עוד קודם לכן, הסרט האורך נפתח במה שהיה יכול להיות עלילה של סרט קצר נפרד. וכאמור, הצעצועים המוכרים מככבים בלא-מעט סרטים קצרים המצויים אי שם בדיסני פלוס. בקטע הפתיחה, ספינת משא טובעת ומכולה המכילה פריטים רבים של הגרסה החדשה של באז שנות-אור מתרסקת על אי בודד. כיוון שהצעצוע הספציפי הזה לא מודע להיותו צעצוע, הם פועלים ביחד על מנת לגלות מהי המשימה שלהם ויוצאים מן האי לעבר הכוכבים, או לפחות היבשת.

במקביל, הסרט החדש נותן לנו הצצה רחבה יותר מעבר לעולמה הפנימי של בוני. מסתבר כי למרות ואולי בגלל שהיא ילדה עתירת דמיון, היא מתקשה לייצר חברים. קושי נוסף הוא ששאר הילדים, גם בגיל שמונה בערך, מצויים רוב היום מול המסכים ולא משחקים במשהו שלא מעורבת בו טכנולוגיה. בסופו של דבר, גם ההורים של בוני נשברים וקונים לה טאבלט לילדים בשם "ליליפד", לצד ניסיון להגבלת זמן מסכים. בדגש על המילה ״ניסיון״. כפי שקרה גם בסרטים הקודמים, הגעה של צעצוע חדש תמיד מערערת את הסדר הקיים, אבל במקרה זה, מדובר באיום קיומי לא רק על הצעצועים הנוכחיים, אלא על דור עתידי של צעצועים שכמותם.

מי שנלחצת במיוחד היא הצעצוע האהוב על בוני והגיבורה של הסרט הזה, ג'סי. בתפקידה כצעצוע אהוב ושריף, היא יוצאת למאבק על ליבה של בוני, מה שרק מסבך יותר הן את המעמד של הצעצועים והן את המעמד החברתי של בוני. עוד בדומה לסרטים קודמים, הצעצוע המוביל יוצא למסע מאתגר ומסוכן מחוץ לחדר המשחקים, בבתים ובשדות זרים, אם כי לא כל האתרים החדשים זרים עבור ג'סי. הסרט מספק גם פרטים חדשים וסגירת מעגל לרגע השיא בסדרה כולה, השיר בו ג'סי מספרת על הילדה הראשונה ששיחקה איתה ואהבה אותה.

עוד לפני שהיא יוצאת למסע נפרד בחברת סוס הצעצוע עין-השור, שלא מסוגל לדבר, ג'סי קוראת לעזרה לוודי. שכן לא ייתכן סרט בסדרה בלי מי שהוא כנראה הצעצוע הכי פופולרי בקרב ילדי העולם האמתי בכל הסיפור הזה. כזכור, וודי נטש לטובת חיי צעצוע בלי בעלים בסוף הסרט הקודם וכעת נוטש את חבורת הצעצועים הסוררים ואת בת זוגו בו-פיפ לטובת עזרה לחבריו הישנים. מה שבפועל אומר שהוא יוצא לעוד מסע בחברת באז שנות אור, הגרסה הישנה.

כל קווי העלילה הללו הם משהו שבין שחזור של הנוסחה לערבוב מחדש שלה. התוצאה כאמור עובדת לרוב, אם כי יש חריקות. קו העלילה של וודי ובאז, הצעצועים המוכרים ביותר, הוא החלש ביותר. להבדיל, הסיפור של בני אדם מקבל יותר מקום והוא מוצלח למדי, כולל כניסה לסיפור של עוד ילדה בשם בלייז, מעט יותר מבוגרת מבוני אבל יש מספיק קרבה בגילים ליצירת תקווה לקשר אמיתי. ואחרי הכל, כל סרטי הסדרה שוזרים בתוכם שני מסעות: מסע להכרת העצמי והבנת הזהות כצעצוע וכאדם, ומסע להכרת האחר, כלומר הניסיון לייצר חברים. משהו שעובד בכל פעם מחדש.