פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 69: "הפצוע האנגלי" (1996)

בתחום עריכת הסרטים, יש מעט מאוד שמות מפורסמים כמו זה של וולטר מארץ'. על אף שבקריירה שלו, המתפרשת מסוף שנות השבעים ועד היום, הוא חתום רק על 11 פיצ'רים, שמו של מארץ' הולך עם תולדות העריכה המודרנית בעיקר בזכות עבודתו פורצת הדרך בתחום החיתוך ועיצוב הסאונד של "אפוקליפסה עכשיו" מ-1979 (הוא זכה על כך באוסקר הסאונד. את פרס העריכה הפסיד, למרבה המבוכה). לאחר מכן היה מארץ' חתום, בין היתר, על "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "רוח רפאים", "רומיאו בן זונה" (סרט שיותר אנשים צריכים להכיר), "בחזרה לקולד מאונטיין", "ג'ארהד", "בחזרה למחר", ועל אחד מהספרים הטובים ביותר שנכתבו על עריכה – "במצמוץ העין", שהוא בהחלט קריאת חובה לכל מי שמתעניינים בנושא.
מעורבותו של מארץ' בזוכה האוסקר ה-69, "הפצוע האנגלי" (The English Patient), הופכת את הסרט למשמעותי ביותר מסיבה אחת. הראשונה והבולטת ביותר היא שזהו הסרט היחיד, נכון לעכשיו, של מארץ' שגם הגיע למעמד זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר, והשני והלא פחות חשוב הוא שמדובר בזוכה האוסקר הראשון שנערך דיגיטלית, ולא על ידי חיתוך חומר גלם. זוהי נקודת ציון בדרך מעבר של תעשיית הסרטים מפילם לדיגיטל.
"הפצוע האנגלי" הביא למארץ' את האוסקר השני והשלישי שלו, על עיצוב סאונד ועל עריכה (מארץ' הוא, נכון להיום, היחיד שזכה בשני התחומים האלו), ובאופן אירוני למדי נותר עדיין האוסקר היחיד שלו על תחום העבודה העיקרי שלו.

אבל כבודו של מארץ' במקומו מונח, זה לא הדבר המשמעותי היחיד בזכיית "הפצוע האנגלי", למרות שהוא נחשב לאחד הזוכים הפחות מרשימים בתולדות הפרס. 1996 הייתה שנה מוזרה בהוליווד (בלי קשר לכך, שכמו קודמתה, לא הביאה ליבול מרשים במיוחד), כזו שכונתה אחר כך "שנת העצמאות", מכיוון שארבעה מתוך חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר היו הפקות עצמאיות. זה כלל את "פארגו" (המוצלח מבין כל המועמדים), "ניצוצות" האוסטרלי, "סודות ושקרים" הבריטי, וזוכה אותה שנה "הפצוע האנגלי". נציג האולפנים היחיד בקטגוריה היה "ג'רי מגווייר", וגם הוא של האולפן הקטן יחסית טריסטאר.
זה אומר שכל האולפנים הגדולים של הוליווד נשארו מחוץ לאוסקר 1996, וזה הביא למה שנודע כנקודת השיא של הקולנוע האמריקאי העצמאי החדש, שהתחיל בסוף שנות השמונים עם הכניסה של חברת ההפצה מיראמקס של האחים וויינשטין, ששינו את פני המפה עם "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ולאחר מכן הפכו להיות כוח משמעותי בשוק בזכות "כלבי אשמורת", "משחק הדמעות", "הפסנתר", "מוכרים בלבד" ו"ספרות זולה", בין היתר. בין השנים 1993 ל-2001, היה למירמאקס לפחות מועמד אחד בקטגוריות הסרט בכל שנה רצוף. זה סטרייק מטורף.
הצמד מאחורי האולפן העצמאי המצליח היו האחים בוב והארווי וויינשטין, כאשר האחרון עמד במרכז הסיפור המטריד ביותר של עולם הקולנוע ב-2017, כאשר נחשפו עוד ועוד עדויות של נשים אותן הטריד בשיטתיות במשך עשורים, מנצל את מעמדו וכוחו כדי לתקוף מינית ואפילו לאנוס. כתבתי על כך לכלכליסט אחרי שהתפוצצה הפרשייה שהובילה לתנועת MeToo#, אם תרצו לדעת יותר. אנחנו נזכיר אותו שוב בפרק המוקדש לזכיית "שייקספיר מאוהב" ב-1998.

מהנקודה בה זכה "הפצוע האנגלי" באוסקר, נדמה שהגבולות בין העצמאי, שדחף לקדמת המסך יוצרים צעירים ופרועים שהביאו אלטרנטיבה מרעננת, לבין הקולנוע האולפני השגרתי, הלך והיטשטש עד שכמעט נעלם. זה הפך את הזוכה ה-69 לנקודת מפנה, שמהות זכייתו מהדהדת הרבה יותר מהסרט עצמו.
מבוסס על רב המכר של מייקל אונדטייה, את התסריט ל"הפצוע האנגלי" כתב אנתוני מינגלה, שגם ביים. אז בן 42 ועם שלושה סרטים קטנים מאחוריו, מינגלה הביא את הספר למפיק סול זאנץ, שכבר הוזכר בפרויקט הזה פעמיים בעבר עם זכיותיו על "קן הקוקייה" ו"אמדאוס" (בשנת 1996 גם זכה בפרס מיוחד). השניים יצאו להפקה המשותפת בחסות האולפן פוקס שנטש את הפרויקט באמצע, והצריך מזאנץ לרתום את כל יכולותיו כדי לסיים את הסרט המסובך הזה. הוא הצליח, כמובן, והוליווד השיבה לו בחיבוק גדול על כך. "הפצוע האנגלי" היה לאחד משיאני האוסקר. עם 12 מועמדויות ולא פחות מתשע זכיות, הוא התמקם במקום השלישי ברשימת הסרטים המעוטרים של כל הזמנים נכון לאותו הרגע, אחרי "בן-חור" (11) ו"סיפור הפרברים" (10). את המקום הזה הוא חלק עם "ג'יג'י" ו"הקיסר האחרון".
זאת הייתה מועמדותו האחרונה של סול זאנץ, שלאחר האוסקר הכפול של אותה שנה, הפיק את "הרוחות של גויה" שהיה לכישלון גדול, והלך לעולמו בשנת 2014 בגיל 92.
מינגלה הבריטי חזר לאוסקר שוב לאחר מכן, עם מועמדות על התסריט ל"הכישרון של מר ריפלי", שהוא ללא ספק הסרט הטוב ביותר שעשה, ואני עדיין מאוכזב שבאוסקר התייחסו אליו באופן מסויג בלי מועמדות לבימוי, סרט או שחקן ראשי (מאט דיימון). מינגלה הספיק לביים שני סרטים נוספים, "בחזרה לקולד מאונטיין" ו"הסגת גבול" לפני שנפטר במפתיע בגיל 54. את המועמדות על הפקת "נער קריאה" בשנת 2008, הרוויח אחרי מותו.

סיפור העלילה של "הפצוע האנגלי" מתנהל בשתי נקודות זמן המשתלבות זו בזו. הראשונה מתרחשת בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, ובו האנה, אחות רחמנייה מקנדה שבטוחה שהיא נושאת קללה שבעקבותיה כל מי שאוהב אותה מוצא את מותו, מחליטה להתמקם במנזר נטוש באיטליה עד שהמלחמה תסתיים ושם מטפלת בפצוע מסתורי שניצל מתאונת מטוס, פניו נחרכו לחלוטין והוא איננו לגמרי זוכר מי הוא. או לפחות כך הוא אומר. במנזר מצטרפים אליהם שניים, חבלן ממוצא הודי, ואיש בשם קראווג'יו, נוכל נטול אגודלים שנרתם למאמץ הצבאי. או לפחות כך הוא אומר.
קו העלילה השני מתרחש לפני פריצתה הרשמית של מלחמת העולם השנייה, ומתרחש ברובו באפריקה, שם מתאהב רוזן הונגרי בשם אלמזי שעוזר לצבא הבריטי, בקתרין שכבר נשואה לאחר. סיפור האהבה שלהם יצית שרשרשת אירועים טראגית שתוביל להפיכתו של אלמזי לאותו פצוע אנגלי, שאיש לא לגמרי יודע בוודאות האם היה משתף פעולה או מרגל.

כפי שהזכרתי, "הפצוע האנגלי" סימן באותה תקופה פחות או יותר את כל מה שנחשב רע באוסקר, כנראה נישא על טראומת "לב אמיץ" – כלומר, סרט תקופתי, סנטימנטלי ומנופח שזכה בפרס הסרט בעיקר בעקבות היותו תקופתי, סנטימנטלי ומנופח, הודף הצידה יצירות משמעותיות יותר כמו "פארגו" ו"טריינספוטינג" (שהיה מועמד רק לפרס התסריט המעובד). אפילו ב"סיינפלד" טרחו לצחוק על הסרט הזה. ועל פניו יש בזה משהו. הסרט הזה היה המשך לרצף הרומנטי שאפיין את הניינטיז מ"פורסט גאמפ" ועד "שייקספיר מאוהב", ובסגנון עשייתו הרהבתני הוכיח סופית שהאקדמיה ממש מתגעגעת לרצף הזוכים של שנות השמונים – הפקות ענק ארוכות מאוד המתרחשות מעבר לים. אה, וכמובן סרטי מלחמת העולם השנייה. זה היה כבר זוכה הסרט הטוב ביותר השמיני על תקופת מלחה"ע 2 שלוקח את האוסקר.

אני צפיתי בו בקולנוע בשנת 1997, מכיוון שלישראל "הפצוע האנגלי" הגיע לארץ באיחור, כמה שבועות אחרי שזכה באוסקר. לא זכרתי ממנו הרבה, אבל כמובן שגם אני, בהיותי בן 13, באתי אליו עם רעל בעיניים כי כבר הייתי טעון בכל ההייפ השלילי שהסרט חטף לאחר הזכייה, אבל זכור לי שדווקא נהניתי ממנו באופן כזה או אחר. לקראת הפרויקט צפיתי בו בפעם השנייה, וגיליתי שעל אף שאולי באמת קשה להציב אותו בראש סרטי 1996, אכן מדובר בסרט יפה מאוד. לא שהייתי נותן לו את האוסקר, למעשה אני לא בטוח שבכלל הוא היה נכנס לחמישייה שלי, אבל ממש לא מדובר באיזה פאדיחת אוסקר אכזרית.
ההצלחה הגדולה של "הפצוע האנגלי" היא קודם כל בויזואליה שלו. מדובר בסרט יפהפה. מינגלה, יחד עם הצלם ג'ון סיל ("העד", "איש הגשם", "מקס הזועם: כביש הזעם"), והמעצב האומנותי סטוארט קרייג ("גנדי", סרטי "הארי פוטר"), הרימו סרט מרהיב במיוחד. הפריימינג ממש מרשים בכל רגע ורגע מהשעתיים וחצי שמרכיבות את הסרט, יש לו קומפוזיציות נהדרות, העבודה שהושקעה בכל שוט ושוט ניכרת, והוא טומן בחובו כמה סצנות בלתי נשכחות, כמו למשל סצנת הציורים בכנסייה הנטושה. סיל ומינגלה ידעו בדיוק מה נכנס לפריים ומה לא, ויותר מפעם אחת היה לי רצון להקפיא את הסרט כדי שאוכל להשתהות עוד רגע נוסף על עיצוב התמונה. שבחים צריכים גם להגיע לכיוונו של גבריאל יארד, שהלחין מוזיקה נפלאה.

בהחלט אפשר להתווכח האם התסריט שכתב מינגלה באמת מחזיק, וכמה ממנו מורכב מקלישאות של אפוסים רומנטיים (באחת ההפתעות הבודדות והנדירות של הטקס ה-69, "הפצוע האנגלי" הפסיד את פרס התסריט המעובד ל"סלינג בלייד"), אבל עדיין קשה לקחת ממנו את עיצוב הדמויות המצוין, שכל אחת מהן בעלת סיפור מעניין מאחוריה. להוציא, כנראה, את דמותה של קתרין, הגיבורה הרומנטית של הסרט, שאני לא מצאתי בה איפיונים כלל וכלל. זאת אחת הסיבות מדוע קריסטין סקוט תומאס, השחקנית המגלמת אותה, לא באמת מצליחה להתבלט ביחס לשאר הקאסט, והמועמדות שלה לפרס השחקנית הראשית באותה שנה הייתה די מיותרת, בטח בהתחשב בעובדה שהיא לקחה את מקומן של כמה ראויות יותר ג'ינה רולנדס ב"תקווה מחודשת", וינונה ריידר ב"ציד המכשפות", קלייר דיינס ב"רומיאו וג'ולייט" ומריל סטריפ ב"חדרו של מרווין" בין היתר.
באופן כללי, המרוץ לפרס השחקנית הראשית של 1996 היה מאוד שנוי במחלוקת, כאשר לא פחות משלוש שחקניות שהיו בראש טבלת ההימורים כשלו מלהגיע לכדי מועמדות – ברברה סטרייסנד ב"שתי פנים למראה" (שבגלל ההתעלמות סירבה לשיר את השיר המועמד מסרטה, ועל כך החליטו כותבי המשדר לרדת עליה בכל הזדמנות. סלין דיון ביצעה אותו במקומה), דבי ריינולדס ב"אמא" (מה שהיה אמור להיות מועמדות פיצוי של "שיר אשיר בגשם"), וכמובן מדונה ב"אוויטה".
קריסטין סקוט תומאס לא חזרה לאוסקר מאז, אבל הפכה – ובצדק רב – לאחת השחקניות האירופאיות הנחשבות של הזמן האחרון, בזכות הופעותיה ב"הלוחש לסוסים", "פארק גוספורד", "לאהוב אותך מאז", "המפתח של שרה", "בתוך הבית" ו"רק אלוהים סולח".

לעומתה, שאר צוות השחקנים של הסרט עובד מצוין. בראש ובראשונה, והרי איך לא, רייף פיינס בתפקיד הפצוע האנגלי. הקדשתי לא מעט מקום לפיינס בפרק על הזוכה ששימש כפריצה הגדולה שלו – "רשימת שינדלר", אז לא אחזור על כך כאן, אבל אנצל את ההזדמנות להזכיר שבעיני פיינס הוא אחד השחקנים הגדולים של תקופתנו, והעובדה ש"הפצוע האנגלי" היה מועמדותו האחרונה עד כה לאוסקר, היא לא פחות מבושה גדולה. בזוכה של 1996, פיינס מוכיח שהוא לא רק פסיכופט ("רשימת שינדלר") או גבר מיוסר ("חידון האשליות") אלא גם גיבור רומנטי מהמעלה הראשונה. בתחילת הסרט הוא שומר על הפאסון האירופאי המתנשא שלו, אבל בהמשך, כאשר הוא מציג את הצד המאוהב שלו, הוא מעניק הופעה כל כך מקסימה שאי אפשר שלא להתאהב בו נואשות. וזה בלי להזכיר כמה שהוא יפה פה. אמנם לא היה לו סיכוי מול ג'פרי ראש ב"ניצוצות" באוסקר ה-69, אבל זוהי בהחלט הופעה מוצלחת.
הניצחון האוסקרי היחיד של הסרט בתחום המשחק היה עם ג'ולייט בינוש, אז בת 32, המגלמת את האנה, האחות הרחמנייה. ניצחונה, אגב, הוא אחד הרגעים שבהם הכי הייתי גאה בעצמי מאז שהתחלתי לעקוב אחרי האוסקר, כי מכיוון שבזמן שכל העולם הימר על ניצחון בטוח של לורן בקול ב"שתי פנים למראה", לי לא היה ספק שבינוש הולכת לזכות. אז לא היו לי פלטפורמות פומביות להכריז על כך, אז תצטרכו לסמוך עלי שידעתי שזה מה שהולך להיות. אבל האמת היא שבזמן שאני מאוד שמח שלגברת בינוש יש אוסקר בבית, והיא בהחלט נהדרת כהרגלה בסרט הזה, אני חייב לציין שלא בטוח אם זו הופעת ניצחון. אני הייתי נותן את האוסקר של אותה שנה לנטלי פורטמן ב"בחורות יפות" שכלל לא הייתה מועמדת, אבל מסתבר שאף אחד לא שאל אותי. בינוש הייתה מועמדת שוב בשנת 2000 עם "שוקולד" וממשיכה להיות אחת השחקניות המחוזרות ביותר בעולם.
באופן מפתיע למדי, דווקא ווילם דפו (המועמד השנה על "פרויקט פלורידה" ובעבר על "פלאטון" ו"צלו של ערפד"), המגלם את קאראווג'יו, לא הצליח לקבל מועמדות, וחבל. פרצופים מוכרים נוספים בקאסט היו נייבין אנדרוס ("אבודים") כחבלן ההודי שמתאהב בהאנה, וזוכה האוסקר העתידי קולין פירת' ("נאום המלך") בתפקיד בעלה של קתרין.

מעבר לסרטים שהוזכרו עד כה, 1996 הייתה השנה של המחזמר המקסים של וודי אלן "כולם אומרים אני אוהב אותך", שיא האקשן של הניינטיז הגיע עם "הפריצה לאלקטרז", טים ברטון עשה את "הפלישה ממאדים", ווס קרייבן שינה את פני קולנוע האימה בפעם השלישית עם "צעקה", דיויד קורננברג עצבן את כל העולם בזכות "קראש", טום קרוז השיק את המותג הקולנועי "משימה בלתי אפשרית" יחד עם דה פלמה, הקופות כולן התרסקו עם "היום השלישי", פיטר גרינאווי ביים את "כתוב בעור", אדוארד נורטון פרץ לתודעה עם "פחד ראשוני", וודי הארלסון קיבל את מועמדותו הראשונה לאוסקר על "לארי פלינט – האיש והסקנדל", דיסני שחררו את סנונית הגרסאות לייב-אקשן לסרטי האנימציה שלהם עם "על כלבים וגנבים" בכיכובה של גלן קלוז, בארי לווינסון הרס לי את החיים עם "סליפרס" שגרם לי לרעוד איזה כמה ימים ברצף, רוברטו רודריגז הוכיח מה הוא יכול לעשות ב"שקיעה עד זריחה", וישראל שלחה לאוסקר את "קלרה הקדושה" אך לא קיבלה מועמדות.
כמה מגדולי הבמאים העכשוויים פרצו לתודעה באותה שנה: אלחנדרו אמנבר ("תזה"), ווס אנדרסון ("באטל רוקט"), ניקולס וינדינג רפן ("פושר"), ג'וליאן שנאבל ("בסקיאט"), האחים לשעבר והאחיות בהווה ווצ'אווסקי ("קשורות") ומאט ריבס עשה את "על חברים ולוויה" לפני שהפך להיות במאי סרטי קיץ מעולים כמו "קלוברפילד" ו"כוכב הקופים: השחר/המלחמה".

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-69:
הסרט הטוב ביותר: סול זאנץ – "הפצוע האנגלי"
הבימוי הטוב ביותר: אנתוני מינגלה – "הפצוע האנגלי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'פרי ראש – "ניצוצות"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: פרנסס מקדורמנד – "פארגו"
שחקן המשנה הטוב ביותר: קובה גודינג ג'וניור – "ג'רי מגוויר"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ז'ולייט בינוש – "הפצוע האנגלי"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'ואל ואית'ן כהן – "פארגו"
התסריט המעובד הטוב ביותר: בילי בוב תורנטון – "סלינג בלייד"
הצילום הטוב ביותר: ג'ון סיל – "הפצוע האנגלי"
העריכה הטובה ביותר: וולטר מארץ' – "הפצוע האנגלי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: סטוארט קרייג וסטפני מקמילן – "הפצוע האנגלי"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אן רות' – "הפצוע האנגלי"
המוזיקה הדרמטית המקורית הטובה ביותר: גבריאל יארד – "הפצוע האנגלי"
המוזיקה המחזמרית או הקומית המקורית הטובה ביותר: רייצ'ל פורטמן – "אמה"
השיר הטוב ביותר: אנדרו לויד וובר וטים רייס – "אוויטה" (אתה חייב למות עלי)
הסאונד הטוב ביותר: וולטר מארץ', מארק ברגר, דיויד פארקר וכריס ניומן – "הפצוע האנגלי"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: ברוס סטמבלר – "הרוח והחושך"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: פולקר אנגל, דאגלס סמית', קליי פיני וג'וזף ויסקוסיל – "היום השלישי"
האיפור הטוב ביותר: ריק בייקר ודיויד לירוי אנדרסון – "הפרופסור המטורף"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: יאן סווראק – "קוליה" (צ'כיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: לאון גאסט ודיויד סוננברג – "כשהיינו מלכים"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ג'סיקה יו – "שיעורים בנשימה: חייו ועבודתו של מארק או'בריאן"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: תומס סטלמק – "קווסט"
הסרט הקצר הטוב ביותר: דיויד פרנקל ובארי ג'וסן – "יומני היקר"

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "פורסט גאמפ" (1994)
28. "אוליבר!" (1968)
29. "רבקה" (1940)
30. "כנפיים" (1927)
31. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
32. "איש הגשם" (1988)
33. "רשימת שינדלר" (1993)
34. "גבירתי הנאווה" (1964)
35. "הקיסר האחרון" (1987)
36. "סיפור הפרברים" (1961)
37. "קרמר נגד קרמר" (1979)
38. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
39. "אדם לכל עת" (1966)
40. "כל אנשי המלך" (1949)
41. "הפצוע האנגלי" (1996)
42. "סוף השבוע האבוד" (1945)
43. "גברת מיניבר" (1942)
44. "רוקד עם זאבים" (1990)
45. "טום ג'ונס" (1963)
46. "לב אמיץ" (1995)
47. "תנאים של חיבה" (1983)
48. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
49. "העוקץ" (1973)
50. "גראנד הוטל" (1932)
51. "מרטי" (1955)
52. "ג'יג'י" (1958)
53. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
54. "המרד על הבאונטי" (1935)
55. "הדירה" (1960)
56. "גנדי" (1982)
57. "המלט" (1948)
58. "פאטון" (1970)
59. "מרכבות האש" (1981)
60. "סימארון" (1931)
61. "תהלוכה" (1933)
62. "זיגפלד הגדול" (1936)
63. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
64. "ברודווי מלודי" (1928)
65. "החיים של אמיל זולא" (1937)
66. "אמריקאי בפריז" (1951)
67. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
68. "הולך בדרכי" (1944)
69. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)