פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 66: "רשימת שינדלר" (1993)

"רשימת שינדלר" (Schindler’s List) היה למעשה סופת אוסקר מושלמת. כלומר, אם מסתכלים על הנתונים איתם הגיע הסרט לעונת פרסי הקולנוע של 1993, אפשר לראות בקלות שהדבר הזה הולך לחסל כל מתחרה בדרך.
הסיבות לכך רבות. קודם כל, כמובן, מדובר בסרט שעוסק בנושא חשוב – שואת יהודי אירופה, שאמנם הגיעה למסך בעבר באין ספור סרטים (חלקם אפילו כיכבו באוסקר) אבל אף פעם לא ככה, בצורה כל כך ישירה וכל כך מפוארת הפקתית. האקדמיה, כידוע, מאוד אוהבת סרטים חשובים. הדבר השני הוא שהסרט חובק במהירות על ידי הביקורת (הטענות וההסתייגויות יגיעו בשלב מאוחר יותר, וכמובן שאתייחס אליהן) וסחף את הקהל, שעל אף אורכו ועלילתו הפך אותו לסרט התשיעי הכי מכניס של אותה שנה בקולנוע, עם כמעט 100 מיליון דולר.

אך הדבר הסופי שחתם את העובדה ש"רשימת שינדלר" יסגור את כל הפינות בטקס ה-66, הוא האיש שמאחורי ההפקה הזו, הבמאי והמפיק סטיבן ספילברג. אז בן 47, ספילברג כבר התמקם כאחד הבמאים האמריקאים החשובים בדורו, לאחר ששינה את המפה ההוליוודית עם "מלתעות", ביים הצלחות קופתיות ענקיות בזו אחר זו וארבעה מועמדים לאוסקר הסרט הטוב ביותר, וגם נאהב על ידי האקדמיה שהעניקה לו עד "רשימת שינדלר" חמש מועמדויות שונות בקטגוריות הבימוי וההפקה, ופרס על מפעל חיים ב-1987.
"רשימת שינדלר" היה פרויקט אישי ומוצלח של במאי אהוב שכבר היה צריך לזכות מזמן, וככזה לא היה ספק מי הולך לאחוז את הפסלון בסוף הטקס. יותר מזה, לאוסקר של 1993 ספילברג לא הגיע רק עם הדרמה "האיכותית ביותר", אלא גם עם שובר הקופות הגדול של אותה שנה, "פארק היורה" שכמובן נתן לו עוד רוח גבית. כאמור, סופת אוסקר מושלמת. "רשימת שינדלר" נכנס לטקס עם 12 מועמדויות, ויצא עם 7 אוסקרים.
ארבעת המועמדים האחרים באו רק מתוך נימוס, עם תקווה אולי לזכות באיזשהו פרס או שניים על הדרך, כאשר "הנמלט" ו"הפסנתר" אכן הצליחו לעלות לבמה ("הפסנתר" זכה בשלושה וחלק את המקום השני בסך הזכיות עם "פארק היורה". במקום השלישי, עם שתי זכיות, ניצב "פילדלפיה").
שני המועמדים הנוספים לפרס הגדול, "בשם האב" ו"שארית היום" יצאו בידיים ריקות.

זוכה האוסקר ה-66 נכתב על ידי סטיבן זאיליאן שעיבד למסך את ספרו של תומס קנילי, "תיבת שינדלר" שזכה בפרס הבוקר ב-1982. הספר התחקה אחר סיפורו האמיתי של איש העסקים הגרמני אוסקר שינדלר, שבימי השלטון הנאצי והשואה מצא דרך לייעל לטובתו את המלחמה במיני דרכים עקלקלות, ובסופו של דבר גם הצליח להציל מאות יהודים אותם לקח ממחנות העבודה כעובדי המפעל שלו. עם זאת, ספילברג לא רצה להתמקד אך ורק בשינדלר, אלא גם ביהודים עצמם, ולהביא תמונה רחבת היקף של הטרגדיה המזעזעת ביותר בתולדות האדם המודרני, ולכן הרחיב את הקנבאס ואת העלילה, והשאיר מקום רב גם לסיפורי הנרצחים והניצולים.
הדבר הכי מדהים שגיליתי על ההפקה הזו, היא שתקציבה עמד רק על 22 מיליון דולר (או 23, תלוי על איזה מקור מסתמכים). זאת לא תהיה חוכמה להשוות את זה להוליווד העכשווית, אז פשוט נבדוק את 1993. אני מציע לכם לשבת שנייה, כי זה די מדהים – תקציב ההפקה של הסרט השני הכי מכניס באותה שנה, "גברת דאוטפייר", עמד על 25 מיליון דולר. התקציב של "עולמו של וויין 2" היה 40 מיליון דולר. אז הנה זה שוב: "רשימת שינדלר", אפוס תקופתי של שלוש ורבע שעות עם מאות ניצבים, עלה פחות מ"גברת דאוטפייר" וכמחצית מסרט ההמשך לקומדיה של מייק מאיירס. אני באמת לא יודע איך זה קרה.

"רשימת שינדלר" הפך להיות סרט קאנוני, כזה שמככב בכל רשימות הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים וקיבל מעמד של קלאסיקה מודרנית. עם זאת, הופנתה אליו לא מעט ביקורת, בטח בארץ (אני זוכר שמבקר הקולנוע של "תרבות מעריב" אסף ציפור, כינה את הסרט "פורנוגרפי ומכוער") וכמובן הצית ויכוחים ודיונים רבים. המקום שלו בתרבות המודרנית, כזה שתמיד ימצאו אלו המנסים לערער אותו ואלו המנסים להשריש אותו אפילו יותר, גורמים לכך שאי אפשר לצפות בו באופן נקי, בטח כיהודים בישראל, שאוכלים שואה כמעט בכל יום על ידי מערכת החינוך.
הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הייתה בשידור הבכורה שלו בטלוויזיה, כנראה מתישהו ב-1995 או 1996. מיהרתי מטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה המקומי של טבעון כדי להספיק אותו, ופספסתי את הדקות הראשונות. אני די בטוח שלא שרדתי אותו עד סופו, ואת השאר הקלטתי והשלמתי יום לאחרי. כל זה, כמובן, על טלוויזיה מרובעת כמו של פעם. מכיוון שלא הייתה לי מוטיבציה מספיקה לצפות בו שוב, יצא למעשה שלא ראיתי אותו בתנאים ראויים עד כה, והפרויקט הזה היה התיקון שלי. על טלוויזיה גדולה ועותק בלו-ריי ישבתי לראות הסרט במכה אחת (עשיתי הפסקה של כמה דקות, כי בכל זאת שלוש ורבע שעות ויש עבודה, טלפונים וכלבה לתפעל), כאילו אני רואה אותו לראשונה. אבל השיח שהסרט עורר, חלקו זכור לי היטב, יחד עם ההתרשמות הראשונית שלי מאז, התערבה בהתרשמות גם הנוכחית לא מעט.

אז אפשר להתחיל עם המובן מאליו: "רשימת שינדלר" הוא סרט שהרוויח את היותו חשוב ולו רק בזכות התעוזה של ספילברג להביא את זוועות השואה למסך הגדול. על כך קשה לערער. דבר נוסף שאין צורך להרחיב בו, הוא שמדובר בהפקה מרשימה במיוחד. הצלם יאנוש קמינסקי, שזכה על כך בראשון מבין שני האוסקר שלו (השני היה גם הוא בזכות ספילברג, על "להציל את טוראי ראיין"), ואנשי העיצוב האומנותי אלן סטארסקי ואווה בראון (כן, ברצינות. גם אני נדהמתי מזה) שהשתמשו בהמון לוקיישנים אמיתיים, הרימו חוויה ויזואלית שקשה לתאר במילים. עד כאן הדברים היחידים שמתקרבים לקונצנזוס לגבי הסרט הזה, כי מכאן זה מתחיל להסתבך. והאמת היא שאפשר להבין למה המלכודות היו גדולות מלעקוף, ובעקבות כך גם לסלוח לספילברג המאסטרו על המעידות. בסרט שעוסק בנושא כל כך כואב, באירוע שעדיין קשה לעכל ולהבין עד הסוף, וכל זה בתוך המסגרת החונקת והמאוד ספציפית של קולנוע הוליוודי מסחרי, אי אפשר שלא ליפול פה ושם. כמו להרבה אנשים, גם לי יש בעיות עם "רשימת שינדלר" מכאן ועד החלל הריק שנשאר בסוף הדף בשביל השפחה של אמון גת (עשיתי בדיחת רפרנס!) אבל ביחס לכל המלכודות שבדרך, אני חייב להודות שספילברג יצא מזה באופן מרשים.
רוב הזמן.
כמעט.

הבחירה השנויה במחלוקת הראשונה היא אולי החטא הקדמון של הסרט. ספילברג (שלא לקח לעצמו משכורת, מה שיכול להסביר את התקציב הנמוך) בחר לספר את סיפור שואת יהודי אירופה לא דרך ניצול או ניצולה, אלא דרך איש עסקים עשיר, גרמני, והכי חשוב – קתולי. זה לא שונה בהרבה מלעשות סרט נגד גזענות כאשר הגיבור הוא המושיע הלבן או סרט על זכויות גייז כאשר מי שמוביל את המאבק הוא סטרייט מתוך הקונצנזוס.
הסיפור של שינדלר מרתק, אין ספק, אבל היה אפשר לספר אותו באופן נקי בלי להשתמש בו כתירוץ לסיפור היסטורי גדול יותר. ספילברג "חטא" בכך שהוא רתם את הסיפור של המדכא כדי להביא את סיפורם של המדוכאים. מצד שני, צריך לזכור שבלי הפרוטגוניסט הספציפי הזה, "רשימת שינדלר" לא היה קורה. יעברו עוד שנים ארוכות עד שסרט שואה גדול יוכל להתבסס על דמות של יהודי כמו ב"הפסנתרן", וב-1993 אנחנו רק בתחילתו של תהליך.
הדבר השני שאולי עזר לסרט להיחשב אומנותי בזמן יציאתו ועשייתו, אבל היום החליש אותו מעט, הוא הבחירה בצילום השחור-לבן. אני לא מדבר על עבודת המצלמה והפריימינג, אלא על הבחירה האומנותית עצמה. ספילברג טען שעשה זאת כדי לשוות לסרט מראה תיעודי, כאילו אנחנו צופים בקטעי ארכיון. וזה באמת אפקטיבי מאוד, אבל עם זאת, הסרט נפתח ומסתיים בקטעים צבעוניים, והמשל של המעבר לשחור-לבן עובר במקרה הטוב כסימבול ילדותי לכך שהעולם הפך להיות נטול צבע ושמחה בגלל רדיפת היהודים, ובמקרה הרע כניסיון שלא לזעזע אותנו יותר מדי. הרחובות בהם מוטלים גופות נרקבות וילדים ירויים נחווים כהרבה יותר אסתטיים בשחור-לבן, וזה מרגיש פחדני. וכאן, שוב, נסייג ונאמר שאנחנו בהוליווד, בקולנוע מסחרי שבמהותו הוא תעשייה. אפשר לקחת סיכונים, אבל לא צריך להגזים.
מלכודת אחת שספילברג משום מה נפל בה על הפנים מבלי שלגמרי ברור לי מדוע, הוא השימוש בעירום אצל המאהבות חשופות החזה של שינדלר ויריבו הנאצי אמון גות, שאין לכך שום הצדקה תסריטאית או קולנועית, ובסרט שהוא כמעט כולו אימה ומוות, זה מרגיש נצלני ומיותר בצורה קיצונית.

אתוודה ואומר שאת כל אלו מאוד קל לשים בצד במהלך חלקיו הראשונים של הסרט. גודל ההפקה, הופעות השחקנים (נגיע גם לזה), המקום הכואב בו זה נוגע בנו כצופים, כל אלו הופכים את הצפייה ברוב "רשימת שינדלר" לסוחפת (הרי קשה לדבר על "הנאה" בהקשר הזה), מרשימה, וככזו שבאמת מאוד קשה להיות ציניים אליה. רגעי הזוועה אליהם מישיר ספילברג מבט, כמו סצנת המשלוח החדש שמגיע מהונגריה, ובה עשרות גברים ונשים עירומים ומושפלים מורצים במחנה ונבדקים כמו בקר, הוא רגע כל כך מעורר חלחלה – ובטח היה כל כך איום לצילום והפקה – שאני לא יכולתי שלא להעריך את הרצון והעיקשות של הסרט להראות לנו משהו שאיש לא העז להראות לפני.
אך מבחינתי, הדברים האלו נכונים ל-160 הדקות הראשונות של הסרט. לאחריהן יש עוד 40 דקות, ואלו לא רק שמחלישות את הסרט, אלא גם מביכות ומכעיסות, וגורמות לאופרציה הענקית הזו להסתיים בטון צורם ומעציב.

הרגע הטוב האחרון בסרט מגיע במונטאז' הרשימה. זהו הרגע בו שינדלר ורואה החשבון שלו, יצחק שטרן, יושבים בלילה לבן ומרכיבים את רשימת היהודים במחנה העבודה שהם קונים למפעל, ובכך מצילים אותם ממוות וודאי במחנות ההשמדה. בסופו של המונטאז' מרים שטרן את הדפים, מציג אותם לשינדלר ואומר "זה חיים". הלוואי שהסרט היה מסתיים בנקודה הזו, כי משם זה רק מתדרדר.
שתי סצנות ידועות לשמצה במיוחד, שהרוויחו את מעמדן המפוקפק בצדק רב, מפורסמות מחלקו האחרון של הסרט. הראשונה היא נאום ההתפרקות של שינדלר הידוע כ"במכונית הזו יכולתי לקנות עוד עשרה יהודים". על פניו זה רגע חשוב, זו הנקודה בה חומות ההדחקה והציניות של שינדלר נופלות והוא מבין את גודל הזוועה. הבעיה היא לא עם הנאום עצמו, אלא מה שקורה אחר כך.
אותו יצחק שטרן, היהודי נמוך הקומה שהוזכר מקודם, עומד מול שינדלר הגבוה והמרשים ואומר לו משהו בסגנון "צא מזה, חבר. עשית עבודה נהדרת. כל הכבוד לך. אתה ממש אחלה ומדהים, אל תהיה קשה עם עצמך". אז בעצם מה שקורה הוא שאנחנו צופים ברגע בו איש יהודי ומבוגר, שכל עולמו נגזל ממנו, שאהוביו נלקחו ממנו ומתו, שעבד בפרך בתנאים איומים במשך שנים ארוכות, שנשלל מכל אנושיות וראה דברים שאף אדם לעולם לא צריך לראות, עומד ומנחם איש עסקים עשיר שלא לכלך אפילו את החפתים שלו בזמן שמסביבו אנשים חפים מפשע נשלחו למותם. זה איש שצפה בטבח יהודים כאשר הוא רכוב על סוס בטיול עם אהובתו ולא נקף אצבע. ואותו ניצולי השואה צריכים לנחם בתום הסרט שעוסק בגורלם. זה נורא.

הנפילה האיומה השנייה של הסרט, כזו שכבר זכתה לכל כך הרבה זעם (לא מעט ממנה מיוצרי קולנוע אירופאיים כמו מיכאל האנקה) היא כמובן סצנת המקלחות באושוויץ. בכל היקר לי, אין לי מושג איך בכל שלב ההפקה העצומה הזו, מהתסריט, דרך השוטינג, הצילום, העריכה והקרנות המבחן, אף אחד לא בא לסטיבי ואמר לו "עם כל הכבוד, ויש כבוד כי "אי.טי" והכל, אבל חבוב, מה אתה חושב שאתה עושה?".
הרגע המדובר הוא כאשר משלוח הנשים שאמור להגיע למפעל של שינדלר עוצר בגלל טעות בירוקרטית באושוויץ, ושם במהרה הן נשלחות למקלחות, אותן מקלחות שבדיאלוג מחלקו הראשון של הסרט בין ממש אותן דמויות, סיפרו לנו שאלו למעשה תאי גזים. הנשים מופשטות ונדחפות לתוך תאי המקלחות, והמתח בחלק הזה הוא איום ונורא. זו סצנת אימה פר-אקסלנס, כזו שגם אם צפית בסרט לפני אתה לא יכול שלא להתכווץ. ואז, הצינורות מתחילים לרשרש, משהו מגיע, ולפתע – מים! מים נפלאים וזכים יורדים מהתקרה ושוטפים את הנשים המפוחדות, ומביאות עם מוזיקה סוחפת לרגע קולנועי של התעלות ושמחה רבה. הידד!
זה מזעזע בשתי דרכים שונות: הראשונה היא שספילברג כרגע יצא מכחיש שואה, או לפחות נותן למכחישיה יופי של משהו לעבוד אתו. דבר שני, באיזו זכות אתה משתמש בדבר המחריד הזה בשביל ליצור אפקט אצל צופי קולנוע? אין שום חשיבה אתית הגיונית שתאפשר לאדם שפוי להשתמש באחד הדברים הכי איומים שאיזשהו בן אנוש הצליח לחשוב עליו, כדי ליצור סצנת מתח בסרט, ועוד כזו שנפתרת באקורד חיובי. זה לא "צעצוע של סיפור 3" פה. זה באמת קרה. והקטע הוא, שאם הסיקוונס הזה היה נחתך, שום דבר בסרט לא היה נפגם.

האפילוג של הסרט גם הוא לא מוצלח במיוחד, אבל לא מבחינה ערכית, אלא יותר מבחינה של "אלוהים, שהסרט הזה יסתיים כבר". מדובר בסצנת הנחת האבנים על קברו האמיתי של שינדלר, אליו עולים לרגל השחקנים בליווי הדמויות שגילמו אותם ועדיין נותרו בחיים לרקע "ירושלים של זהב" (או "הליכה לקיסריה", אם אתם צופי קולנוע ישראלים). זה לא מצולם טוב, לא באמת מרגש, וממש בר ויתור. תמונות וצילומים של השחקנים והאנשים האמיתיים על רקע הקרדיטים היה עושה את אותה עבודה בפחות מעייף.

מתוך 12 המועמדויות של הסרט, שתיים מהן הגיעו לקטגוריות המשחק, אך שם נחל "רשימת שינדלר" אכזבה כאשר הפסיד את שניהם. לפרס השחקן הראשי היה מועמד ליאם ניסן, בתפקיד אוסקר שינדלר. היום הוא כוכב אקשן ענק, ואחד השחקנים הפופולריים ביותר (במיוחד בארץ), אך ב-1993, כאשר היה בן 41, השחקן האירי עוד לא היה מוכר כלל. ניסן החל להופיע בקולנוע ובטלוויזיה בסוף שנות השבעים, והשתתף גם בפרויקטים גדולים כמו "המשימה" המועמד לאוסקר ב-1986, "בעלים ונשים" של וודי אלן וכמובן "דארקמן" של סם ריימי. אבל היה זה ספילברג – שבכוונה לא רצה לתת את התפקיד הראשי לשחקן מפורסם מדי – שבעצם העניק לו את פריצתו הגדולה. לאחר "שינדלר" הוא כבר הפך לשחקן ראשי מבוקש ("רוב רוי", "מייקל קולינס", "אימת הפאנטום") אך זוהי עדיין מועמדותו היחידה לאוסקר של ניסן עד כה.
בצפייה המחודשת שלי בסרט, הופתעתי לראות עד כמה ניסן עושה תפקיד משובח כאוסקר שינדלר, כזה שכנראה היה זוכה באותה שנה אילולא טום הנקס ו"פילדלפיה", עוד סרט בקטגורית ה"חשוב". את הנוכחות והכריזמה שלו על המסך אנחנו מכירים, אבל הוא בהחלט מחזיק את הדמות היטב ואפילו נותן פייט לכוכב האמיתי של הסרט, זה שמגיע בדקה ה-50, מכניס את הזוועה לעלילה וגונב את כל תשומת הלב. מדובר, כמובן, בשחקן השני המועמד לאוסקר מהסרט הזה, רייף פיינס בתפקיד אמון גות.

אף אחד לא הכיר את רייף פיינס באותה שנה מחוץ לאנגליה, שם כבר היה ידוע כשחקן תיאטרון שהופיע רק בשני סרטים בלבד. פיינס העלה משקל בשביל התפקיד, ואיכשהו צלל פנימה אל תוך האפילה של אחת הדמויות הפסיכופטיות ביותר בתולדות הקולנוע, וכנראה גם של ההיסטוריה המודרנית. עם זאת, בשונה מכריסטוף וולץ הבלתי נסבל ב"ממזרים חסרי כבוד", פיינס מכניס, איכשהו, גם אמינות ואנושיות לתוך הטרפת המלחיצה של דמותו. לצערו של פיינס, אז בן 31, הוא נקלע לאחת מקטגוריות שחקן המשנה הצפופות ביותר בתולדות האוסקר, שכללה את פיט פוסטלת'וויט ("בשם האב"), ג'ון מלקוביץ' ("בקו האש"), ליאונרדו דיקפריו ("מה עובר על גילברט?") וזוכה אותה שנה, טומי לי ג'ונס ("הנמלט"). אני מניח שחברי האקדמיה חשבו לעצמם שרייף הצעיר והמבטיח עוד יקבל את ההזדמנות שלו לזכות בקרוב, והחליטו לתת לג'ונס הותיק יותר, שכבר היה מועמד בעבר והפסיד.
האירוניה היא שעל אף שרייף פיינס אכן מימש את ההבטחה, בריבית עם וויסקי ושוקולדים והתגלה כאחד השחקנים הגדולים אי פעם, מאז ועד היום הוא הצליח להתקבל לרשימת המועמדים אך ורק פעם אחת נוספת. פעם אחת! זה היה בזכות זוכה הסרט הטוב ביותר הבא בהשתתפותו, "הפצוע האנגלי", שאותו הפסיד לג'פרי ראש ("ניצוצות"). כדי לעמוד על מימדי הפאדיחה, הנה מספר נבחר של תפקידים עליהם פיינס לא הצליח לקבל מועמדות לאוסקר: "חידון האשליות" (שהיה מועמד לסרט הטוב ביותר), "סוף הרומן" (זוגתו למסך, ג'וליאן מור, כן הייתה מועמדת), "ספיידר", "דרקון אדום", "הגנן המסור" (זוגתו למסך, רייצ'ל ווייז, זכתה באותה שנה), "ברוז'", "קוריולאנוס" אותו גם ביים, "גלים גבוהים", וההתעלמות הנוראה מכולן – "מלון גרנד בודפשט". וזה בלי להזכיר את הסצנה ההיסטרית שלו ב"יחי הקיסר!" וכל מה שקשור לוולדמורט.
הסרט מציג את שינדלר וגות כשני אנשים העומדים בפני מסלול התנגשות בלתי נמנע (על ידי שימוש נרחב בעריכה מקבילה בין שניהם) אבל האמת היא שזה לא באמת קורה בפועל. השידוך ביניהם נראה יותר כמו המצאה תסריטאית כדי להכניס אנטגוניסט ולהוציא את שינדלר טוב באופן יחסי, יותר מאשר משהו אורגני לסיפור.
בעתיד יפגשו ניסן ופיינס שוב בסרט הפנטזיה "זעם הטיטאנים", שאיך לומר זאת בעדינות… זכה לפחות הערכה מ"רשימת שינדלר".

שחקן בולט שלישי בסרט, שלא יכל להיות מועמד בגלל שיש רק חמישה מקומות בקטגוריה וגם ככה הייתה תפוסה מלאה, הוא בן קינגסלי, המגלם את יצחק שטרן. האמת היא שסתם הגזמתי, היה אפשר להעיף את ג'ון מלקוביץ' בקלות ולתת את המועמדות לקינגסלי, שהיה אז עם אוסקר בן תשע, עליו זכה עם "גנדי", או כפי שאוהבים לכנות אותו אצלנו בעדה "הסרט שבשנת 1982 לקח את האוסקר מ'אי.טי' של ספילברג". אפשר להסתכל על זה כסוג של סגירת מעגל.
"רשימת שינדלר", כידוע, טומן בחובו גם כמות די פסיכית של שחקנים ישראלים, משהו שלצופים ברחבי העולם עבד מצוין בעיקר כי הם אינם פרצופים מוכרים ולכן עוזרים לתחושה התיעודית שספילברג רצה להציג, אבל לנו כיום זה נראה יותר כמו הליכה של אחר הצהריים בשדרות רוטשילד. בין נציגינו בסרט אפשר למצוא את רמי הויברגר, יונתן סגל, עזרא דגן, אורי אברהמי, שמוליק לוי, מארק איווניר, מירי פאביאן, אסתי ירושלמי, רות פרחי ורזיה ישראלי.

מתוך חמשת המועמדים, אני הייתי כפי הנראה מצביע ל"שארית היום". הסרט האמריקאי האהוב עלי באותה שנה, זה שאני ממש כועס שלא היה מועמד לפרס הסרט, הבימוי והשחקנית הראשית, הוא כמובן יצירת המופת של מרטין סקורסזי, "עידן התמימות", שהצליח לקחת את אוסקר התלבושות מ"רשימת שינדלר". אז הא לכם!
חמישיית הסרטים האישית שלי ל-1993 תהיה "עידן התמימות", "עירום", "שלושת הצבעים: כחול", "תמונות קצרות", וכמובן "רומן על אמת".
1993 היא גם השנה של "דרכו של קרליטו", "קרונוס", "עולם מושלם" שביים איסטווד לאחר האוסקר בו זכה שנה לפני כן, "נדודי שינה בסיאטל", "טינה – מה זה קשור לאהבה" שסימן את הפעם היחידה בכל העשור הזה בו שחקנית שחורה הייתה מועמדת לפרס הראשי, "קליפורניה" עם בראד פיט כרוצח פסיכופט בסרט מסע עם דיויד דוכובני, סרט הביכורים של מל גיבסון "איש ללא פנים", "שלום לפילגש", "רומיאו בן זונה", "אל המערב הקסום", "הפירמה", "לקום אתמול בבוקר", סרט הביכורים של בריאן סינגר "החשיפה האמיתית" ו"הסיוט שלפני חג המולד".
נציג ישראל לאוסקר היה "נקמתו של איציק פינקלשטיין" של אנריקה רוטנברג.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-66:
הסרט הטוב ביותר: סטיבן ספילברג, ג'ראלד מורן וברנקו לוסטיג – "רשימת שינדלר"
הבימוי הטוב ביותר: סטיבן ספילברג – "רשימת שינדלר"
השחקן הראשי הטוב ביותר: טום הנקס – "פילדלפיה"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: הולי האנטר – "הפסנתר"
שחקן המשנה הטוב ביותר: טומי לי ג'ונס – "הנמלט"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אנה פאקווין – "הפסנתר"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'יין קמפיון – "הפסנתר"
התסריט המעובד הטוב ביותר: סטיבן זאיליאן – "רשימת שינדלר"
הצילום הטוב ביותר: יאנוש קמינסקי – "רשימת שינדלר"
העריכה הטובה ביותר: מייקל קאהן – "רשימת שינדלר"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: אווה בראון ואלן סטארסקי – "רשימת שינדלר"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: גבריאלה פסקוצ'י – "עידן התמימות"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון וויליאמס – "רשימת שינדלר"
השיר הטוב ביותר: ברוס ספרינגסטין – "פילדלפיה" (רחובות פילדלפיה)
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: גארי ריידסטורם וריצרד היימנס – "פארק היורה"
הסאונד הטוב ביותר: גארי ריידסטורם, גארי סאמרס, רון ג'ודקינס ושון מרפי – "פארק היורה"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: סטן ווינסטון, דניס מורן, פיל טיפט ומייקל לנטיירי – "פארק היורה"
האיפור הטוב ביותר: גרג קאנום, וי ניל ויולנדה טוסיינג – "גברת דאוטפייר"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פרננדו טרואבה – "הפיתוי היפה של חיי" (ספרד)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: סוזן ריימונד ואלן ריימונד – "אני הבטחה: הילדים של בית הספר היסודי סטנטון"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: מרגרט לזרוס ו-וורנר וונדרליך – "מגנים על חיינו"
הסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ניק פארק – "וואלס וגרומיט – המכנסיים הלא נכונים"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פפה דאנקארט – "שווארצפהרר"
פרס מיוחד: דבורה קר
פרס מיוחד לתרומה הומניטרית: פול ניומן

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "אוליבר!" (1968)
28. "רבקה" (1940)
29. "כנפיים" (1927)
30. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
31. "איש הגשם" (1988)
32. "רשימת שינדלר" (1993)
33. "גבירתי הנאווה" (1964)
34. "הקיסר האחרון" (1987)
35. "סיפור הפרברים" (1961)
36. "קרמר נגד קרמר" (1979)
37. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
38. "אדם לכל עת" (1966)
39. "כל אנשי המלך" (1949)
40. "סוף השבוע האבוד" (1945)
41. "גברת מיניבר" (1942)
42. "רוקד עם זאבים" (1990)
43. "טום ג'ונס" (1963)
44. "תנאים של חיבה" (1983)
45. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
46. "העוקץ" (1973)
47. "גראנד הוטל" (1932)
48. "מרטי" (1955)
49. "ג'יג'י" (1958)
50. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
51. "המרד על הבאונטי" (1935)
52. "הדירה" (1960)
53. "גנדי" (1982)
54. "המלט" (1948)
55. "פאטון" (1970)
56. "מרכבות האש" (1981)
57. "סימארון" (1931)
58. "תהלוכה" (1933)
59. "זיגפלד הגדול" (1936)
60. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
61. "ברודווי מלודי" (1928)
62. "החיים של אמיל זולא" (1937)
63. "אמריקאי בפריז" (1951)
64. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
65. "הולך בדרכי" (1944)
66. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)