• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״אביר לחג״ ו״קלאוס״, סקירת חג מולד כפולה
  • אוסקר 2019/20: מה למדנו מהעונה הקודמת
  • ״21 גשרים״, סקירה
  • ״לשבור את הקרח 2״, סקירה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור

מצעד סרטי העשור של סריטה: חלק אחרון – ארבעת הגדולים וסיכום

29 באוקטובר 2019 מאת מערכת סריטה

זהו, הגענו סוף סוף לארבעת המקומות הראשונים של פרויקט ה-80 שלנו – מצעד סרטי העשור של סריטה. אנחנו כמובן מקווים מאוד שיצא לכם לקרוא את החלקים הקודמים לפני שהגעתם אל האולימפוס הקולנועי הזה, כי באמת שהדרך הייתה עמוסה ומלאת תפניות.

למקרה שלא, הנה הם:
חלק ראשון – מקומות 80 עד 61
חלק שני – מקומות 60 עד 41
חלק שלישי – מקומות 40 עד 21
חלק רביעי – מקומות 20 עד 5

כאמור, הסרטים הכשירים למצעד העשור הם כאלו שנחשפו לראשונה, בין אם על המסך הגדול ובין אם על המסך הקטן, בין השנים 2010 ל-2019, ושאורכם מעל ל-60 דקות, מכל המדינות ובכל השפות. לאחר שהתקבלה רשימה ארוכה-ארוכה לשלב הבא עלו הסרטים שהופיעו בשלוש או ארבע רשימות אינדיבידואליות. לאחר מכן, שאר הסרטים קיבלו מאתנו ציונים ומשם עלו שלב הסרטים שקיבלו ממוצע של 8.25 ומעלה. לבסוף, בחר כל אחד מאתנו ארבעה סרטי וטו, שייכנסו באופן אוטומטי, וכך התקבלו 80 הסרטים שלפניכם אחרי ציון מחודש בשביל הדירוג הסופי.ועכשיו הגיע רגע האמת. הפעם הטקסטים יהיו ארוכים יותר, כי בכל זאת טופ 4, וכל אחד מאתנו אחראי על אחד מהם (קרדיטים, כתמיד, בסוף הרשימה). בנוסף תוכלו למצוא את כל 80 הסרטים וגם כמה אנקדוטות ומידע לסיום.

מקווים שנהניתם, שמצאתם את הסרטים האהובים עליכם גם, ובמיוחד שגירינו את סקרנותכם לגבי סרטים אחרים שאולי טרם צפיתם בהם.

מצעד סרטי העשור – ארבעת הגדולים

4.
"הפשיטה"
The Raid
אינדונזיה, 2011
בימוי ותסריט: גארת' אוונס

יש במצעד כמה סרטים שהמבנה הנרטיבי והמבע שלהם כללו מרכיב של עליית שלבים. זה קורה גם ב"רכבת הקרח" שם מתקדמים מקרון לקרון כדי לעלות במעמדות, לעמוד באתגרים ולגלות תפניות בעלילה כל הדרך עד לקטר, וזה קורה גם במעלית ב"התחלה" שכוללת מצבי חלימה או תודעה עמוקים או מורכבים יותר. אבל זה מתרחש באופן מובהק ביותר ב"הפשיטה". העלילה שלו מספקת רקע מסקרן, אבל מה שבאמת מחזיק כאן הוא ההתרחשות. המבנה של עלייה, ירידה ושוב עליית קומות בבניין, בנוי בהתאמה להפשטה של הדמויות מכלי נשק וההתקרבות ההדרגתית עד לקרב שכולו על טהרת כישורי הגוף.

חלקנו כבר מכירים קצת קולנוע אינדונזי, או בואו נודה בזה, אולי נחשפנו לקולנוע הקיצוני, האלים והמלהיב של טימו ג'איינטו עליו אור כתב בכמה הזדמנויות. לא מפתיע שג'איינטו שיתף פעולה בעבר עם גארת' אוונס הוולשי באנתולוגיית האימה "V/H/S 2" – שניהם עושים את המיטב כשהם מביימים אקשן מהיר, כואב, אלים במיוחד וכזה שמותיר אותנו כצופים תלויים על בלימה. אוונס איננו אינדונזי, אבל הוא כתב, ביים וערך את "הפשיטה" וגם את סרט ההמשך שלו (ואת "כופר נפשה" השאפתני לאחר מכן). אם להשוות את הסרט הזה לסרטים של ג'איינטו, נראה ששניהם מצליחים לשלב בין הציפיות שלנו כצופים שמורגלים באקשן הוליוודי מערבי לבין כבוד ומחווה לסרטי אמנויות לחימה מלפני כמה עשורים, בזמן שהם הולכים עם שבירת איברים עד לקצה. אבל כל העניין התחיל עם "הפשיטה", שהצפייה בו ב-2011 הציגה נקודת מבט מנוערת ומרעננת על הז'אנר, כזו שמזכירה שהוא טומן בחובו אפשרויות שכבר שכחנו מקיומן.

משהו בסרט מחזיר את האמון בז'אנר. הוא כל כך מוחשי לעומת הספקטקל הגדול מהחיים ורווי האפקטים ההוליוודי, זה שבו מכוניות קופצות מבניינים, טום קרוז קופץ מבניינים, גיבורי על קופצים בין פיצוצים בבולט-טיים וטום קרוז קופץ ממטוסים ונוחת על אופנועים. ב"הפשיטה" יש קו ליניארי ברור מאוד שעולה למעלה, אקשן אופקי אם תרצו, מחיש דופק, ובו אפשר לחוש כל אגרוף חשוף, כל בעיטה מדממת, כל שריר נמתח וכל טיפת זיעה. זה רק הולם שהכוכב שלו איקו אואייס, שמגלם שוטר שמטפס במעלה הבניין כדי ללכוד ברון סמים אבל למעשה יש לו מניע משפחתי הרבה יותר עמוק, ויאיאן רוהיאן שמפגין כישורי לחימה מהמרשימים שנצפו על המסך, כבר התארחו לשנייה ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". אואייס המשיך משם לקריירה הוליוודית, בעוד רוהיאן קיבל גם יחס מיוחד של כבוד ב"ג'ון וויק 3" שחוגג את כישורי הלחימה שלו.

ההנחה היא שבסצנות של ספקטקל או מופע – שירה, ריקוד ואקשן – העלילה קופאת על שמריה עד שנסיים להתפעל. אבל ב"הפשיטה" לפעמים נראה שהקרבות הם העיקר, והם מייצרים מספיק מתח ועניין משלהם. עכשיו כשהמפיק והבמאי ג'ו קרנהאן עובד על עיבוד לסרט, זו הזדמנות טובה לשמוח שהוא הגיע כל כך גבוה במצעד ולתהות אם יש דרך כלשהי לשחזר את האמנות האלימה שבו בהצלחה.

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון
אודות עלילת הלוקיישן הבלתי נשכחת

3.
"הלובסטר"
The Lobster
אירלנד-יוון, 2015
בימוי: יורגוס לנתימוס | תסריט: יורגוס לנתימוס ואפתימיס פיליפו

ממש בתווך בין העשור הקודם לזה אותו אנחנו מסכמים כעת, התרחש אירוע קטן בפינה נידחת מאוד של האוסקר האמריקאי – כזה ששינה את פני הקולנוע של העשור. בקטגוריה הלא מאוד משמעותית של פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (כיום "הסרט הבינלאומי הטוב ביותר"), הצליח להשתחל בהפתעה סרט שאף אחד לא חשב שיצליח. איכשהו, בשנים הכי אפלות ומפוקפקות של הקטגוריה הזו, שייצרה זוכים אוטומטיים ולא מעניינים, זיהתה האקדמיה האמריקאית את גדולתו של סרט מוזר ומטריד מיוון – מדינה שכבר שנים הייתה מחוץ למשחק. הסרט נכנס פנימה על חשבון גדולים ממנו כמו "על אלים ואנשים" של צרפת, "אם אני רוצה לשרוק אני שורק" של רומניה, "דבש" הטורקי וזוכה פסטיבל קאן "הדוד בונמי שיכול להיזכר בחייו הקודמים".
לסרט היווני ההוא קראו "שיני כלב" ולבמאי שאחראי עליו יורגוס לנתימוס, ואם יש איזושהי הוכחה לחשיבות של האוסקר בנוף הקולנוע העולמי הוא הרגע הזה, בו תשומת הלב כולה הופנתה לבמאי אחד ומדינה אחת.
את האוסקר "שיני כלב" הפסיד לדנמרק, אבל מאותו הרגע הקולנוע היווני זכה לתהודה מחודשת, הפך לבן בית של כל פסטיבל שמכבד את עצמו, וגרם לכולם לחכות לדבר הבא שיגיע ממוחו הקודח של לנתימוס – שכפי שאולי שמתם לב, הוא הבמאי היחיד שהצליח להכניס שני סרטים לעשירייה הגדולה של פרויקט ה-80 (אחרי "המועדפת").

לאחר אירועי האוסקר, הבחור בן ה-37 ביים עוד סרט אחד במולדתו, ״הרי האלפים״, ואז צבר תקציב מחמש מדינות שונות כדי להרים את סרטו הראשון באנגלית – קומדית המד"ב הרומנטית, האפלה והמרושעת, "הלובסטר". ברגע שהוקרן בפסטיבל קאן של אותה שנה, כבר אי אפשר היה להתעלם מכך שאוטר חדש נולד, ואת מה שהוא עושה איש לא יוכל לשחזר. ב"הלובסטר", לנתימוס ושותפו לכתיבה אפיתימיס פיליפו לוקחים אותנו לעתיד הלא רחוק בו רווקוּת היא אסורה, ומי שלא מסוגל למצוא זיווג נלקח לבית מלון בו הוא יצטרך להשתדך תוך 45 ימים – ואם לא, יהפוך לחיה על פי בחירתו. ובאמת שרק לנתימוס יכול לגרום לנו לקבל את זה בצורה כל כך נונשלנטית.
קאסט השחקנים שבאו לסרט הזה הוא כמעט לא סביר, חלקם ישתפו עם לנתימוס פעולה בעתיד: קולין פארל, אוליביה קולמן, בן ווישו, ליה סיידו, רייצ'ל ווייז, ג'ון סי. ריילי ועוד, כולם נהנים מכל שנייה. התסריט, שהביא את לנתימוס בפעם השנייה לטקס האוסקר, הוא מהמבריקים, המחרידים והחכמים ביותר שהיה לנו בעשור הזה.
אפשר לשנוא את הסרט ואפשר לאהוב אותו (כבר שמתם לב באיזה מחנה אנחנו), אבל אי אפשר להתנגד לאמת אחת – סרט כזה לא היה לפניו, וכנראה לא יהיה אחריו.

לקריאה נוספת:
עופר כותב על הסרט מפסטיבל ירושלים
הדיווח של אורון מפסטיבל קאן

2.
"המאסטר"
The Master
ארה"ב, 2012
בימוי ותסריט: פול תומס אנדרסון

פול תומאס אנדרסון, שכבר פגשנו מוקדם יותר במצעד, הוא במאי שתמיד מחפש דרכי הבעה חדשות וגישה מורכבת למבנה הסיפורי. בסרט זה הוא התעלה על עצמו: סרט עם שחקני הקולנוע האמריקאי הגדולים ביותר של התקופה, אשר הבטיח לספר את סיפורה של דמות המקבילה לאחת מן הדמויות הכי שנויות במחלקות בארה"ב של ימינו. בפועל, זהו סרט שיוצא למסע מסוג שונה לגמרי, בו הקשר בין סצנה אחת לאחרת יכול להיות סיבתי, לצד התחושה כי זה לא הדבר המרכזי. זהו סרט שצריך קודם כל לחוות כמו צפייה במפגש בין ים סוער לסלעים על היבשה: עימות בין כוחות מנוגדים ועתירי עוצמה, אך כזה היוצר גם הרמוניה בתוך מה שנראה כמאבק.

בדיעבד, יש בסרט גם סוג של העברת שרביט שחקן האופי הגדול בקולנוע האמריקאי: חואקין פיניקס בגיחה ראשונה אחרי ההיעלמות/מתיחה שהיא הסרט "אני עדיין כאן"; ופיליפ סימור הופמן במה שהתברר כאחד מסרטיו האחרונים וכנראה תפקידו הענק האחרון. הסצנה בה הם ניצבים זה מול זה והופמן מבקש ממנו לענות על שאלות קשות מבלי למצמץ, הוא מפגש פסגה בין שני סיגנונות. הופמן נחוש, מרוכז ועוצמתי, ופיניקס כמו ברבים מסרטיו מגלם דמות אשר מתקשה למצוא את המרכז של חייה. סיפור החניכה ממשיך כסיפור של אב ובן, כומר ומאמין, אל והאדם שהוא מנסה לעצב בדמותו. הסרט גם מעלה את השאלה מי זקוק למי יותר – המדריך לחניך או להיפך. שניהם מצויים בסוג שונה ומשלים של משבר זהות: אחד איבד כנראה את זהותו במלחמה, השני לכאורה מצא את דרכו בצורה מוחשית מדי והפך למנהיג אשר לא יודע כיצד לשלב את חולשותיו עם מנהיגותו. יש לציין כי את הדמות החזקה ביותר בסרט מגלמת איימי אדמס, משלימה ריקוד משולש של תצוגת משחק גדולות ודמויות משלימות.

כשם שזה סרט על חיפוש רוחני, זה גם סרט על העולם החומרי. למשל בדיון על האובססיה הגברית למין, אשר באה לידי בסרט דרך מפגש עם פסל חול או רגע בו דמות מדמה את כל הנשים כעירומות. אולם ברגע הכי מיני בסרט, דווקא האישה היא זו החזקה והיא משתמשת בכוחה המיני על מנת לבסס את מעמדה, ספק תוך השפלת הגבר ברגע בו הוא לכאורה מהולל ויצריו מסופקים. זה גם סרט שכולל רגעים רבים של התפרקות פיזית, או רגעים בהם אקטים הנובעים מחיבה ואהדה יוצרים ניתוק וריב – מראה לחברה הרוסה, או לנפש הרוסה. כשם שלא ניתן לנסות למצוא את המרכז של גל ים המתנפץ אל מול הסלע, לא ניתן גם למצוא מרכז אחד לסרט הזה. אפילו לא ניתן להחליט האם זה סרט שמוטב לנסות לפענח כל פרט המופיע בו, או לא להבין דבר ורק לצלול עמו עמוק לתוך המים, או לרכוב על גבו לתוך המדבר.

זה גם סרט מרהיב בדרך בה הוא נחווה ונראה, עם צילום רחב הכובש את המסך ומקיף את הקהל בעושר הבלתי נגמר שלו. ואף כי חבל שרק חלקנו זכו לראות אותו בעותק 70 מ"מ, בכל מצב ועל כל מסך ניתן לחוש כי הסרט הזה לא נראה כמו סרט רגיל, אלא כמסע היפנוטי על עבר מקום קמאי השוכן בנפש הגיבורים המאוד לא שגרתיים או שפויים של,ו וספק גם בתוך התודעה של כולנו.

לקריאה נוספת:
הניתוח של עופר
רשמיו של אור מערב הפתיחה של פסטיבל חיפה
על החוויה של הקרנת הסרט ב-70 מ״מ

המקום ה-1 – סרט העשור של סריטה

"בלדה טריסטה"
The Last Circus / Balada Triste de Trompeta
ספרד, 2010
בימוי ותסריט: אלכס דה לה איגלסיה

תנו לזה לשקוע שנייה, תנו צעקה כלפי המסך במקרה שאין לכם ולכן מושג במה מדובר, או תנו בשאגת ניצחון רועמת לכבוד סרט העשור של סריטה! אנחנו מופתעים בדיוק כמותכם וכמותכן מן התוצאות, אבל אין מאושרים מאתנו. אחרי עיבוד המצב והצעקה או השאגה, צריך לקחת קצת אוויר ולענות על כמה שאלות. הראשונה היא איך זה קרה וכאן התשובה ברורה ומפתיעה כאחד – זה הסרט שקיבל את הניקוד הגבוה ביותר מארבעת חברי סריטה כשהרכבנו את המצעד. לגבי שאלות כמו "מה זה בכלל הסרט הזה?" או "על מה בעצם השמחה?", התשובות יותר מפורטות.

זה מפעים ומציף שבחרנו כולנו למקום הראשון במצעד העשור של סריטה בסרט לא אמריקאי (ושאינו דובר אנגלית), שגם לא הוקרן מסחרית בבתי הקולנוע. ממש כמו כל סרטי הבמאי (למעט אחד), שמוכר אולי רק לבאי פסטיבלים ולקוראי וקוראות סריטה – אלכס דה לה איגלסיה. אותו קולנוען ספרדי שהקדשנו לו סדרת פוסטים שלמה הסוקרת את כל סרטיו, שנולדה מתוך המפגש עם הסרט הבודד הזה, בפסטיבל ירושלים 2011 (שוב תודה למי שהביא אותו ותודה למי שהמליצו לצפות בו). סליחה על הדימוי האלים, בהשראת הסרט, אבל זו הייתה חוויה קולנועית חזקה כמו טבילת הפנים בחומצה מלבינה ואז קבלת נשיקה על הלחי ממגהץ לוהט. חזקה מדי לרבים. אחד התחביבים של כותבי בלוג זה היה לספור את הנוטשים והנוטשות את ההקרנה השנייה באותו פסטיבל ירושלים. אחד מהם היה גבר מבוגר שלא נשכח, שכנראה רצה להישאר ויצא בגלל זוגתו, ודרש לשמוע כל מה שקרה עד הסיום. אי אפשר להסיט את המבט מן המסך למרות הרצון, כמו לחזות בתאונה שעומדת להתרחש בין גמד על אופנוע לקיר לבנים.

מערכת היחסים הזו של משיכה אל יופי שתיגמר באסון, מרחפת מעל העלילה הנשענת על משולש רומנטי ופסיכוטי בין שני ליצני קרקס ולוליינית. ככל שהם מתקרבים הם נדרשים להקריב יותר ויותר, מה שהופך לקרב משחית בין הגברים באופן שמגמד את האישה. קל ונכון לראות בכך משל על שני חצאי העם האיברי שנלחמו על ספרד ושברו את גבה, התמלאו בצלקות פיזיות ונפשיות והותירה גם אותה חבולה. אצל דה לה איגלסיה אהבה היא מלחמה והן שתיהן קולנוע. הוא ברא סרט המהלך באקרובטיות על חבל דק שבין טירוף הדעת לגאונות אמנותית, מלהטט בין ייאוש פתטי לפגיעות חשופה. בקצה אחד של החבל הדחף לאהוב בכל העוצמה ובעברו השני הפחד התהומי מפני פגיעה. הקולנוע מגלה בסרט זה את שורשיו הקרקסיים, וכל התשוקות והאנרגיות שמאכלסות אותו מציגות את החיים כמופע מייאש של ניסיון לבדר ולשאת חן.

לחזות ולחוות את "בלדה טריסטה" היה עבור חלק מאיתנו כמו הרגע בסיפורים על גיבורי-על בו הם מקבלים את הכוחות. כמו לקבל ביס מליצן רדיואקטיבי (בתקווה שאלכס דה לא איגלסיה, שוחר קומיקס נודע, יעריך את המטפורה). נעז ונשתמש במונח "משנה חיים" עבור חלקנו, משום שמאז ראינו צללים של הסרט הזה בכל כך הרבה יצירות אחרות לאורך העשור, שכמובן לא משתוות אליו. למשל תמונת הסיום שלו שמוכיחה כי צחוק ובכי הם לפעמים אותו הדבר, היא גם התמונה הפותחת של "ג'וקר" החדש, אחד הסרטים שמסיים את העשור הנוכחי. זאת אחרי שהקודם הסתיים עם זכייה באוסקר פוסט-מורטם, של הית' לדג'ר המנוח על תפקידו כג׳וקר של גותהם ב"האביר האפל". אבל אין ולא היה ייצוג קולנועי מבעית או נוגע ללב יותר של ליצנים מטורללים, של אמנים מיוסרים המתאמצים לבדר באופן כאוטי, מאשר בסרטו של אלכס דה לה איגלסיה. אז מבחינתנו, אין דרך מושלמת יותר לסיים את מצעד העשור של סריטה.

לקריאה נוספת:
ההתלהבות של אור בפסטיבל ירושלים
ההתלהבות של אורון בפסטיבל ירושלים
פרויקט כל סרטי אלכס דה לה איגלסיה


טקסטים:

עופר ליברגל: "המאסטר"; אור סיגולי: "הלובסטר"; לירון סיני: "הפשיטה"; אורון שמיר: "בלדה טריסטה"

המצעד המלא – סרטי העשור של סריטה

80. "האישה שעזבה"
79. "מסיבת רווקות"
78. "ג'ון וויק 2"
77. "הסוללה"
76. "המשלחת של מיק"
75. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"
74. "רחוב ג'אמפ 21"
73. "36"
72. "ההתחלפות"
71. "על גוף ונפש"
70. "בית קברות מפואר"
69. "הערת שוליים"
68. "סוספיריה"
67. "מי מפחד מהזאב הרע"
66. "זרים על שפת האגם"
65. "סיפורים שאנו מספרים"
64. "חייבים לדבר על קווין"
63. "הקיר"
62. "אוקג'ה"
61. "מילים נרדפות"
60. "סיפורו של רחוב ביל"
59. "רכבת הקרח"
58. "סוף שבוע"
57. "יום שלישי, אחרי החגים"
56. "הגננת"
55. "גט: המשפט של ויויאן אמסלם"
54. "הסיפור"
53. "אפס ביחסי אנוש"
52. "המפגש"
51. "הסטודנט"
50. "המתחזה"
49. "החפרפרת"
48. "היא"
47. "טומבוי"
46. "הבן של שאול"
45. "לזרו השמח"
44. "ספיידרמן: ממד העכביש"
43. "לפני חצות"
42. "עצי השיטה"
41. "מנצ'סטר ליד הים"
40. "דרייב"
39. "ראיתי את השטן"
38. "פוליס"
37. "כוח עליון"
36. "מקס הזועם: כביש הזעם"
35. "יפה לנצח"
34. "ללא עקבות"
33. "סיפור רפאים"
32. "פרנסס הא"
31. "מרגרט"
30. "קובו: אגדה של סמוראי"
29. "המכשפה"
28. "סוף העולם"
27. "אהבה בימים קרים"
26. "הרשת החברתית"
25. "אפסטרים קולור"
24. "פרידה"
23. "לוויתן"
22. "תחנות הצלב"
21. "ליידי בירד"
20. "בלייד ראנר 2049"
19. "דנקרק"
18. "אמריקן האני"
17. "צל הימים"
16. "התחלה"
15. "אור ירח"
14. "היו זמנים באנטוליה"
13. "חוטים נסתרים"
12. "תברח"
11. "מנועים קדושים"
10. "סקוט פילגרים נגד העולם" ("האקסים של החברה שלי")
9. "חדר מנוחה"
8. "המועדפת"
7. "הקול בראש"
6. "בתוך לואין דיוויס"
5. "מתחת לעור"
4. "הפשיטה"
3. "הלובסטר"
2. "המאסטר"
1. "בלדה טריסטה"

אז מה היה לנו פה?

על שיטת הניקוד והדירוג של מצעד סרטי העשור שלנו, הרחבנו בפתיח של כל אחד מהפרקים הקודמים, אז אתם בוודאי כבר הבנתם. כזכור, ההצבעות שלנו נטו להיות לפי הלב, לא לפי הראש, והשילוב של כולנו יחד והחיבה האישית של כל אחת מאתנו מנע לפעמים כניסה של סרטים "חשובים" או "משמעותיים" הרבה יותר. בוודאי חלקכם נזעק כאשר במצעד העשור שלנו הושמטו היצירות שהביאו לאלפונסו קוארון אוסקרים ("כוח משיכה", "רומא"), כאלו ששינו את עולם הקולנוע המסחרי כמו היקום המשותף של מארוול ושאר גיבורי העל, סרטים מאתגרים כמו "התבגרות", "טוני ארדמן", "עץ החיים", "האל הלבן" ו"האיש שנולד מחדש", והיעדרותם של ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט", "ממלכת אור הירח"), מיכאל האנקה ("אהבה"), דארן ארונופסקי ("ברבור שחור", "אמא!"), פבלו לאריין ("נרודה", "ג'קי"), גיירמו דל טורו ("פסיפיק רים", "צורת המים"), מרטין סקורסזה (״הוגו״, ״הזאב מוול סטריט״) ועוד. זה לא שלסרטים והיוצרים האלו אין חיבה רבה אצלנו בסריטה, זה פשוט שאף אחד לא מצא את הכוח להילחם עליהם על חשבון מישהו או משהו אחר.

מתוך כל מאות ואלפי הבמאים של העשור האחרון, תשעה הצליחו להכניס שני סרטים למצעד: יורגוס לנתימוס הוא היחיד שמופיע פעמיים בעשירייה הפותחת ("המועדפת" ו"הלובסטר"), והאחרים הם פול תומס אנדרסון ("המאסטר" ו"חוטים נסתרים"), אדגר רייט ("סוף העולם" ו"סקוט פילגרים"), בארי ג'נקינס ("סיפורו של רחוב ביל" ו"אור ירח"), כריסטופר נולן ("התחלה" ו"דנקרק"), דני וילנוב ("המפגש" ו"בלייד ראנר 2049"), קנת' לונרגן ("מרגרט" ו"מנצ'סטר ליד הים"), בונג ג'ון-הו ("אוקג'ה", "רכבת הקרח". את "פרזיטים" יצא שהשארנו בחוץ), ולגמרי משלנו – נדב לפיד ("מילים נרדפות", "הגננת").
אף במאי לא הצליח להכניס יותר משני סרטים.

אחד הדברים הבוערים שקרו בעשור הזה הוא השיח על מקומן של יוצרות הקולנוע. את המצעד אנחנו עשינו באופן די עיוור-מגדרית, כלומר לא ניסינו להכניס יותר סרטים של גברים או יותר סרטים של נשים, אלא להיצמד לבלתי נשכחים ביותר מבחינתנו. ועדיין, התוצאה הסופית מעט אכזבה את כולנו: 14 סרטים שבוימו על ידי במאיות נכנסו למצעד 80 סרטי העשור שלנו, כאשר הגבוה ביותר הוא "אמריקן האני" במקום ה-18. מתוך כל התסריטים שהפכו לסרטי מצעד העשור, ב-21 מהם השתתפה תסריטאית.
זה אולי לא משמח במיוחד, אבל כן משמש כתמונה די ברורה למה שמתרחש בחוץ. נקווה שבמצעד העשור הבא יהיה מספר כפול מזה.

מהי השנה הטובה ביותר לקולנוע בעשור הזה? ובכן, מבחינתו התשובה די חד משמעית: זוהי 2011, שהיבול הקולנועי שלה הוזכר 14 פעמים במהלך מצעד העשור. אחריה 2013 עם 12 סרטים, ואז 2017 עם 11 סרטים. כמובן שצריך לזכור ש-2019 לא באמת נתנה את כל מה שיש לה בעת סגירת ההצבעה, אבל עדיין הצליחה להיכנס עם סרט אחד ("מילים נרדפות"). אם מתעלמים ממנה, השנה עם הכי מעט סרטים במצעד היא 2014 עם שישה בלבד.

שנת 2014 יוצאת דופן גם בכך שהיא אמנם הקטנה ביותר במספר סרטי המצעד, אבל היא הגדולה ביותר עבור הקולנוע הישראלי. חצי מהסרטים המייצגים את השנה ההיא הם כחול-לבן ("אפס ביחסי אנוש", "גט", "הגננת"), וזה לחלוטין הופך אותה לשנה הטובה ביותר של הקולנוע הישראלי בעשור הנוכחי – אבל לא היינו צריכים את מצעד העשור בשביל לדעת את זה. למעשה, יש שיגידו גם שהיא השנה הגדולה האחרונה של הקולנוע הישראלי בעשור הזה.

כשזה מגיע למבט גלובלי, 24 מדינות מופיעות במצעד העשור שלנו, כשצריך לזכור שישנם סרטים המשוייכים ליותר מאחת. אין פלא, עם זאת, שארה"ב היא השלטת המוחלטת עם 49 סרטים, כולל קו-פרודוקציות. מצד שני, היא לא הצליחה לסחוף את המקום הראשון ורק כמחצית מהעשיריה הפותחת אצלנו היא אמריקאית.
אחריה מופיעה לא אחרת מאשר ישראל בכבודה ובעצמה עם 8 סרטים, ואז אנגליה עם 7. צרפת עם 5, איטליה ודרום קוריאה עם 3 סרטים. אירלנד, תאילנד, הונגריה ורוסיה עם 2 סרטים כ״א.

אם היינו צריכים לבחור את השחקן או השחקנית המצטיינים של מצעד העשור, גם פה התשובה די ברורה. עם ארבעה סרטים, זוהי טילדה סווינטון שמופיעה יותר מכולם ("רכבת הקרח", "חייבים לדבר על קווין", "סוספיריה" ו"אוקג'ה") וזה בלי להזכיר עוד סרטים בולטים כמו "הנוקמים: סוף משחק", "רק האוהבים שורדים", "מלון גרנד בודפשט", "ממלכת אור הירח" ו"גלים גבוהים". האישה הזו היא מתנה שלא מפסיקה לתת.

וכאן אנחנו נסיים. תודה לכולכם על שהייתם אתנו בעשור הזה, ואנחנו לגמרי מתכוונים להמשיך באותה התנופה גם לעשור החדש. הלוואי שיהיה טוב אלינו, בקולנוע ומחוצה לו.

תגובות

  1. ארני הגיב:

    תודה רבה על העבודה שאתם עושים, אחלה סיכום

  2. ירון הגיב:

    טוב תשמעו, זה היה תענוג לקריאה! עשיתי בינג' על הכול בבת אחת. אני צריך להשלים פה כמה חוסרים שלא ראיתי (18 ליתר דיוק) אז תודה לכם על הרג הזמן העתיד לבוא בזכות רשימה זו 🙂
    למרות אי אילו חוסרים ומקומות ראשונים פרובוקטיביים משהו, אני די מרוצה ומסכים עם רוב הרשימה. בעיקר שמח שסרטים שחששתי שייכנסו לא נכנסו, כמו סרטי מארוול למיניהם, "קרא לי בשמך" המעייף, או "תורשתי" רוויי ההייפ (אבל אני כן עצוב ש"מידסומר" של אותו במאי לא נכנס).
    אני מניח פה סרטים שהיו חסרים לי ברשימה, רק ממה שעלה לי בשלוף עכשיו – לא בשביל להתמרמר, אלא כדי שכל פעם שאחזור לרשימה הזאת אזכר בסרטים שאהבתי, וככה תהיה לי רשימה משולבת מושלמת 🙂

    כוח משיכה
    הריבוע
    העור בו אני חי
    קליימקס
    מידסומר
    חיות אמריקאיות
    אמא!
    להרוג אייל קדוש
    טוני ארדמן
    סיקאריו
    משודרג
    דרך קלוברפילד 10
    העולם שאחרי: הכחדה
    סיפורי מאירוביץ'
    בערה
    החיים האלה (כן, כן)
    אהבה חסרה
    העודף בשבילך
    מקום שקט
    פדינגטון 2
    החבר'ה האחרים
    דדפול
    LoveTrue
    ממלכת אור הירח
    מעבר להרים ולגבעות
    תיקון
    את לי לילה
    עירום

    1. יוסריאן הגיב:

      ואני חושב שאת הרשימה ערכו משובטי אורי קליין.
      איך זה יתכן ש"חצות בפריז" כלל אינו ברשימה?
      רק למשל, צפיתי בסקין הקצר, ולכן לא היה סיכוי שאצפה בסקין הארוך. סרט סתמי. מציג אלימות. ללא סיבה. ללא הסבר. ללא ניתוח פסיכולוגי. פשוט סתם "נצלם לכם אלימות".
      היתכן שסרט ללא כל אמירה ברשימה ווודי אלן לא? אורי קליין עמד עם רובה מכוון לרקת עורך הרשימה?

      1. אור סיגולי הגיב:

        "חצות בפריז"? באמת? זה הסרט שבחרת לפתח אתו תיאורית קונספירציה? פאקינג "חצות בפריז"? זה בהחלט… אה… יוצא דופן.
        כמו כן, נשמח לראות איפה ראית את "סקין" במצעד, כי זה די חדש לנו. וזה בלי קשר לכך שאם לא צפית אותו, אין לך באמת זכות להביע עמדה לגביו.

  3. סינפיל הגיב:

    הרשימה שלי (ואת שני המקומות הראשונים, הייתי מדרג בין חמשת הסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים): א). The House That Jack Built (Lars von Trier, 2018); ב). Nymphomaniac: Volume I/Nymphomaniac: Volume II (Lars von Trier, 2013); ג). Melancholia (Lars von Trier, 2011); ד). Debris documentar (Marian Dora Botulino, 2012); ה). Reise nach Agatis (Marian Dora Botulino, 2010); ו). Copie conforme (Abbas Kiarostami, 2010); ז). פרינסס (טלי שלום־עזר, 2014); ח). Gloria Bell (Sebastián Lelio, 2018); ט). Love (Gaspar Noé, 2015); י). Climax (Gaspar Noé, 2018); יא). High Life (Claire Denis, 2018); יב). המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה (גלעד אמיליו שנקר, 2017); יג). פלפלים צהובים (קרן מרגלית/אמנון קוטלר, 2014/2011/2010); יד). Fúsi (Dagur Kári, 2015); טו). אנה ערביה (עמוס גיתאי, 2013); טז). Tsili (Amos Gitaï, 2014); יז). אדריכלות בישראל (עמוס גיתאי, 2013); יח). Wonderstruck (Todd Haynes, 2017); יט). הדרך לאן (מיכל בת־אדם, 2016); כ). Pa negre (Agustín Villaronga, 2010); כא). Poétique du cerveau (Nurith Aviv, 2015); כב). Traduire (Nurith Aviv, 2011); כג). Thelma (Joachim Trier, 2017).

    1. סינפיל הגיב:

      והייתי מוסיף, גם, את ״געגוע״ (שבי גביזון, 2017), אולי, בין מקומות י״ח לי״ט.

  4. Urang Utan הגיב:

    רשימה מעניינת, נוטה לנישתיות.. סרטים שאהבתי בעשור ולא נמצאים ברשימה כאן:

    סרט גיבורי העל הכי: Chronicle
    מהחביבים עליי של ווס אנדרסון: Grand hotel budapest
    ג'יי סי שנדור – הבמאי שכמעט כל מה שהוא עושה מדוייק:
    margin call
    הכי טוב שלו: all is lost
    A Most Violent Year
    כיף גדול: The lego movie
    גרוטסקי ומצמרר: the death of stalin
    פשוט אבל נוגע ללב: The Way Way Back
    האקשן הכי טוב בעשור: Edge of Tomorrow

    הבחירה בפשיטה מפתיעה, אכן הסרט זכה לאיזה מעמד איקוני אבל הוא חסר עלילה ומפוהק, שום מתח או סקרנות, סתם ברוטליות ריקנית. גם "המכות" עצמן משעממות, סצינת השירותים לדוג' במשימה בלתי אפשרית האחרון הרבה יותר מעניינת מכל סצינת מכות בפשיטה למרות שהיא פחות אקרובטית. כמו לצפות בקרקס המכות.

  5. אורן הגיב:

    רשימה מסקרנת.
    מסכים עם הרבה (הלובסטר, אפס ביחסי אנוש, the battery שאני מעדיף לקרוא לו התקיפה, מנצ'סטר ליד הים, הבן של שאול…).
    לא מסכים עם הרבה (אוקג'ה, המפגש, הקול בראש ובמיוחד במיוחד היו זמנים באנטוליה שהרבה זמן לא ראיתי כזה קונצנזוס לגבי כזה קקי).
    ובעיקר לא ראיתי הרבה.

  6. יניב הגיב:

    היי,
    תודה על המצעד, היה ממש כיף לקרוא את הטקסטים ולנסות להמר על הסרטים שיופיעו במקומות שטרם פורסמו. אני נפלתי עם Take Shelter ו-Warrior שאהבתי וחשבתי שיזכו להכלל 🙂

    סרטים נוספים שאני אהבתי מאוד מהעשור הזה ואינם ברשימה –
    A Quiet Place
    Moana
    Safety Not Guaranteed
    The Man Who Killed Don Quixote
    The Rover
    Super
    Demolition
    Foxcatcher
    Skyfall
    Interstellar

    1. Patrick Murray הגיב:

      אני חולק את תסכולו של הקווקזי מעלי – לא הצלחתי למצוא את הסרט שבמקום הראשון באף שירות סטרימינג. אם מישהו מוצא שיכתוב בבקשה.

      1. דבורית הגיב:

        אני חולקת על תגובתך. לסרטים יש זכויות יוצרים. זה שלא מצאת את הסרט באף שירות סטרימינג אומר שהיוצרים שלו לא רוצים שתמצא. אתה רוצה לצפות בסרט? שלם עליו. אני יודעת שבעידן הכל חופשי אנשים עדיין מתקשים להבין זאת. יצירת סרט עולה הון. ולא משנה אם זה סרט אולפן הוליוודי בעשרות מיליונים, או סרט של יוצר עצמאי שעלה חצי מיליון שקל וכדי לגייס את הסכום הזה היוצר פדה את הפנסיה העתידית שלו.
        אתה/אתם חייבים להבין זאת. זה מוצר צריכה ככל מוצר אחר. כשתיצור סרט בכספך, תוכל לפזר אותו לכל רוח בכל שירות סטרימינג.

        1. אור סיגולי הגיב:

          אם יורשה לי, אני חושב שהוא התכוון לשרתי סטרימינג בתשלום כמו נטפליקס, אמזון והולו, ולא בהכרח לאתרי הורדות פיראטיים. סרט ישן שסיים לפני שנים את סיבובו בקולנוע (אם בכלל הגיע לשם) לא יהיה אפשרי להשיג בשום דרך אחרת להוציא ספריות, שגם הן הולכות ונעלמות.

          1. דבורית שרגל הגיב:

            אם כך אני חוזרת בי ומתנצלת ואפשר למחוק את תגובתי

          2. אור סיגולי הגיב:

            אין צורך 🙂 אלו בהחלט דברים שחשוב להזכיר מדי פעם.

  7. Patrick Murray הגיב:

    תודה רבה על הפרוייקט המרשים והכתיבה המעניינת. בהחלט מתכוון לצפות באותם סרטים שלא ראיתי, כולל המקום הראשון המסקרן.
    אני מסכים עם מרבית הבחירות, ושמח שכללתם סרטים כמו סיפורו של רחוב ביל שנדמה שלא יצרו את הבאזז המצופה ונותרו בצל של סרטים אחרים. הרמת הגבה היחידה שלי היא לגבי סרטיו של נדב לפיד אבל כנראה שלעולם כבר לא אבין את ההיקסמות מסרטיו שהם כמו פרודיה לא מצחיקה על סרטי פסטיבלים (הלו עמוס גיתאי ).

  8. אחלה סיכום. מושקע ומצויין. עצוב רק,שאין ברשת איזה אתר אחד שמציע סרטים נדירים כמו מקום 1, לצפייה בתשלום ברשת, עם תרגום עברי (חובה תמיד, גם לישראלים, בעיני). למרות שפול ת.אנדרסון אובר רייטד, גם לו היו שיאים שאהבתי פעם, ועל כל 1 אובר רייטד- יש 5 מוצדקים או חצי מוצדקים, שאלה של טעם- ז'אנריסטי מאוד. יש גם הרבה במאי צעירים מעולים באמריקה, מארוול אינם חזות הכל- וטוב שלא מעטרים פה מאומה. מרטין מקדונה (אמנם נולד באנגליה, גם נולאן הנהדר), ועוד, בלינק שלי למטה, שמות במאים הטובים של ימינו, שאפשר יותר לצפות לחדשיםש להם, מוודי אלן, טרנטינו, ספילברג (שהיו מעולים אבל בתקופת שיממון כעת. גם אלמודו הנהדר בעבר. "העור" שלו כן ראוי לטאם עשור), גם "לופר" לא הולל מספיק. וגם "דרייב". ובונג ג'ון הו, במאי העל של ימינו. יש פסטיבלים מוצדקים ויש שלא. בעיני קאן ודווקא "חיפה"- מעל ונציה בהפרש עצום, ומעל "האקדמיות" הרשמיות של ארהב וישראל. 300 איש עם ווינר משמים כבר 3 שנים ברצף (מול כמה מועמדים מעולים !!!!!), בישראל. עדיף כבר מבקרים לפעמים. חדרי בית ושרוכים מפה, ראוי ליותר הייפ גם ! גמו גם הבמאים ארז תדמור ויבגני רומן.

    1. איתן הגיב:

      חשבתי תהיה הבהרה מה קורה לגבי שאר הסרטים הפוטנציאליים של 2019 שיכלו לככב ברשימה – 1917, נשים קטנות, דיוקן של נערה עולה באש, האירי, רצח כתוב היטב, המגדלור, סיפור נישואין, יהלום לא מלוטש..

      הם יככבו ברשימת העשור הבאה, במידה ותהיה רשימה כזו? או הם פשוט יפלו בין הכיסאות בגלל תאריך בעייתי שבו ראיתם אותם ולא ידעתם לאיזו תקופה לשייכם..?

      1. אור סיגולי הגיב:

        כל נושא 2019 הוא אכן טריקי, וידענו שלא נוכל לראות הכל לפני תום ההצבעה. תהיה לנו הזדמנות לדבר על 2019 בסיכומי השנה עוד דקה וחצי, אז נתנחם בזה.
        מה שכן, "דיוקן של נערה עולה באש", "המגדלור" ו"סיפור נישואין" אותם הזכרת הם כן סרטים שראינו במהלך עשיית המצעד, והם נותרו בחוץ לא בגלל הזמן הדוחק, אלא כי היו סרטים אחרים שעקפו אותם.

        1. איתן הגיב:

          זה שתדברו על סרטי 2019 בסיכומי שנת 2019 אין לי ספק, רק צר לי שרשימת סרטי העשור היא לא באמת רשימה שלמה והוגנת 100% כי סרטי סוף שנת 2019 נדחקו קצת לפינה.. וכנראה לא יופיעו ברשימת העשור הבא שלכם, אני משער.

          אולי את רשימת סרטי העשור צריך לעשות בשנת 2022, לדעתי. ככה תהיה גם פרספקטיבה מסוימת והוגנת גם כלפי סרטים שיצאו לקראת סוף העשור 🙂

  9. חיים צ' הגיב:

    היה מעניין לראות את הרשימה של כל אחד מהמשתתפים בנפרד, או נאמר, 20 הראשונים של כל אחד. אנחנו הרי כבר מכירים את הכותבים, ומעניין לראות את דעתו של כל אחד בנפרד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.