• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

"המפגש", סקירה

11 בנובמבר 2016 מאת לירון סיני

בכנות, כשראיתי את הטריילר וחשבתי שהבנתי על מה הסרט "המפגש" (Arrival), הייתי סקפטית למדיי. הוא נראה כמו סיפור על פלישת חייזרים, קנרית ובלשנית שהיא איימי אדאמס, שזה רק קצת יותר תמוה מסיפור קולנועי על תקיפת כריש, שחף וגולשת שהיא בלייק לייבלי (או בשמו האמיתי, "מים לא שקטים"). תוסיפו לכך את ג'רמי רנר (הוקאיי מהאוונג'רז כמובן) כמומחה לפיזיקה, וכל מיני עניינים עם פענוח כתב יד (אם אפשר להתיימר ולקרוא לאיברים שלהם בשמות אנושיים) חייזרי ומוזיקה מורבידית – ותקבלו מה שנראה כמו מתכון לדיכאון.

מצד שני, גם אדאמס וגם רנר יודעים לשחק בסך הכל, ודניס וילנוב יודע לביים. הוא היה מועמד לאוסקר הזר על "האישה ששרה", ואחראי בין היתר ל"אויב", "אסירים" שהדביק אותי במתח לכיסא לאורך כל אורכו, ו"סיקאריו" שזכה לאינספור שבחים. הסקרנות לראות איך הוא יביים סרט מדע בדיוני קשורה גם לכך שהוא כבר בעיצומו של בימוי סרט ההמשך ל"בלייד ראנר" האלמותי של רידלי סקוט. מהבחינה הזו, אם הוא עומד ב"המפגש" בהצלחה במשימה של סרט קודר ופילוסופי, אפשר יהיה להיות אופטימיים לגבי האנדרואידים שחולמים על כבשים חשמליות.

גם בגזרת התסריטאי יש שינוי כיוון ז'אנרי. אריק הייסרר יצר עד כה בעיקר תסריטי אימה, ביניהם החידוש של "סיוט ברחוב אלם", "יעד סופי 5" המשובח, עיבוד מחדש ל"הדבר" וממש לאחרונה "כיבוי אורות". לא כולם באותה רמה, בלשון המעטה, אבל גם במקרה שלו מעניין לראות מה קורה כשהוא כותב ז'אנר שיכול להיות מצמרר וגם מותח, אבל בכל זאת שונה בטון. הייסרר עיבד לקולנוע סיפור קצר בשם "סיפורי חייך" של טד צ'יאנג, סופר מד"ב אהוב במיוחד ועטור פרסים שכותב אך ורק סיפורים קצרים ונובלות, ואף ביקר כאן בפסטיבל אייקון 2015.

מאוסף האתגרים של כתיבה ובימוי בז'אנר חדש יחסית לשני היוצרים וטיפול בנושא שעל פניו נשמע מייגע – יצא קודם כל סרט מעניין מאוד. הסיבה שאני אומרת מעניין ולא מהנה היא שמשיחות עם חברים שצפו בו יחד איתי התחלקנו בצורה די ברורה לאנשים שפשוט הודו בפה מלא שהם סבלו בו מאוד, ולאנשים שחיבבו אותו למדיי. אבל סובלים ונהנים כאחד, מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה ערה על הבחירות של הגיבורה בסרט, על ההתנהלות שלה ומה היא אומרת עליה ועל המין האנושי בכלל. משם היה די קל להגיע לשאלה על מה הסרט הזה "באמת", ומה הוא מבקש לספר לנו על עצמנו.

סיפורי מדע בדיוני טובים, לדעתי, הם אלו שמספקים לנו מראה (לאו דווקא שחורה) לבחון את ההתנהגות שלנו, רעיונות ומחשבות מסוימים דרך מטאפורה של תרחישים עתידיים אפשריים. בראיון ל-ynet שנערך איתו בשנה שעברה אמר צ'יאנג שהוא נהנה לעשות דרמטיזציה לשאלות פילוסופיות דרך מבנה ספרותי בדיוני. מהבחינה הזו, "המפגש" הוא עיבוד מוצלח – הוא בהחלט שואל שאלות פילוסופיות דרך מבנה קולנועי בדיוני. הוא עושה את זה תוך כדי שימוש במוסכמות קולנועיות, דברים שאנחנו כצופים רגילים לפרש אותם בצורה אחת, ועושה עליהם מניפולציה כדי לבלבל אותנו במידת מה, ולהעביר לנו מידע על הדמות הראשית, ד"ר לואיז בנקס (אדאמס) ועל מה שעובר עליה. אני לא נכנסת לפירוט מעבר לכך על האופן שבו הסרט פועל כדי להימנע כאן מספוילרים, כי אני באמת חושבת שהוא מעניין דיו ושווה צפייה.

עם זאת, "המפגש" לא נטול פגמים. למעשה, יש בו לא מעט כאלה, וחלקם הרגיזו אותי ממש. חלקם מתרחשים כבר בחלקו הראשון. מאידך, אין בו שימוש רב בווייס-אובר, וטוב שכך. יש שימוש מעניין ומסקרן בו בפתיח, כשד"ר בנקס אומרת כמה דברים על אובדן וזמן, כמעין הקדמה. קצת אחר כך מתרחשת פלישה שקטה של עב"מים לכדור הארץ, עצמים אליפטיים קעורים שפשוט מתייצבים בנקודות שונות על הגלובוס, 12 במספר, כשמטרתם לא ברורה. בשלב הזה פונה אל ד"ר בנקס קולנול וובר (פורסט וויטאקר) עם בקשה שהיא גם הצעה חד פעמית: נעשים ניסיונות לתקשר עם החייזרים שבתוך החלליות, אבל צריך מומחיות של בלשנית ברמה שלה כדי לנסות ולפענח מה הם אומרים לנו, לנסות ללמוד וללמד אותם שפה במהירות.

בשלב הזה בנקס נראית אדישה לחלוטין. אולי היא אמורה להיות מבוהלת מעט, אולי היא כל כך נרגשת מעצם הרעיון שהיא לא מסוגלת להיראות נלהבת, ואולי ככה היא נראית כי היא בדיכאון. אין לנו שום דרך לדעת, ובדיעבד מדובר בהתנהלות מבלבלת שלא ממש משרתת את הסרט, אלא פוגמת באמינות שלה כדמות עגולה. הבעיה העיקרית של "המפגש" נובעת מהבנייה של בנקס כדמות. אדאמס עושה את המיטב עם התסריט שניתן לה, אבל לאורך כל הסרט היא נשארת, אולי במתכוון כסוג של אמירה, כרצף של טיפוסים שאין ביניהם שום חיבור עומק, שום התנהלות ספציפית שתגרום לה להיראות כמו בן אדם אמיתי, למעט איזו הערה או אנקדוטה חכמה פה ושם שמבהירה שהיא יודעת מה היא עושה, ושהיא די מתוחכמת. זה נחמד, אבל זה לא מספיק. היא בלשנית מומחית, היא אישה מאוהבת, היא אמא וכן הלאה, אבל התכונות האלו לא נפגשות. היא לא ממש דמות, אלא עוד מנגנון שמניע את העלילה.

זה המצב בגדול גם עם דמותו של דונלי (רנר). הוא מומחה לפיזיקה, וככזה הוא פשוט יודע דברים ומסתכל הרבה על טבלאות ואומר שמות של נוסחאות. קצת כשם שבנקס מפענחת שפה זרה לחלוטין במה שנחווה בסרט כמו מהירות פנומנלית. במהלך סדרת מפגשים עם החייזרים, הולך להם טוב, עד שזה לפעמים נראה קצת קל מדי. התקשורת של בנקס עם החייזרים מרתקת, אבל הפענוח שלה נראה קצת מהיר מדי, והעובדה שמכל מדעני העולם שמנסים לתקשר עם עוד חייזרים בחלליות אחרות היא לבדה האישה שמבינה מה באמת קורה, ובכן, זה לגיטימי כי היא גיבורה של סרט, ונראה פשטני למדיי.

עוד בעיה אקוטית לטעמי היא הלחיצה העיקשת של הסרט על כפתורי הרגש. יש בו עיסוק ריגשי כבד – אמא שמאבדת את הבת שלה למחלה קשה. עצם העיסוק בנושא נמצא בליבו של הסרט והוא חלק ממה שהופך אותו למה שהוא – סרט ששואל שאלות על מי שאנחנו ואיך שאנחנו פועלים ותופסים את העולם. אלא, שהוא עושה זאת בצורה שמתאמצת כל כך להיות סוחטת דמעות וסנטימנטלית שהיא נחווית קצת כמו קלישאה. יש עודפות של הבלחות של סצנות מחייה של בנקס עם הבת שלה, רגעים קטנים שהופכים לחשובים מאין כמותם בגלל שבתה כבר לא בחיים. אבל כשיש כל כך הרבה מהם לאורך הסרט, כל הזמן, הם הופכים דביקים ומעיקים. הם גם חוברים להתנהלות כמעט תמוהה בחלקו האחרון של הסרט, שבה היה כנראה כל כך חשוב לוודא שהבנו את מה שמתרחש, שמרמיזות אלגנטיות יותר ופחות העלילה מגיעה ומכה בנו עם לום שוב ושוב, עד שכל מה שנשאר ממנה הוא טאץ' הוליוודי קצת מביך.

ומצד שני, למרות כל הפגמים, אני מצאתי את "המפגש" מהנה ברובו. השתדלתי "לנקות" בראש את הרגעים שהלכו לכיוון דביק וברור מדי, ולהתעלם מכך שלפרקים הסרט קצת חשוך בלי הצדקה, ולתת לרעיונות שבו לפעול עליי. אם משווים אותו לסרטי מדע בדיוני עכשוויים – "בין כוכבים" עולה לראש, אלא שכאן יש משהו הרבה יותר בסיסי, השאלה ששואלים אותנו הרבה יותר ברורה, ולכן התוצאה קלה יותר לעיכול. גם העיצוב של העב"מים והחייזרים מצוין, גם אם הוא לא חדש במיוחד, הוא פשוט עשוי טוב, והבנייה לקראת הפעם הראשונה שבנקס ודונלי פוגשים אותם כן עוברת כאמינה מאוד, אפילו מותחת. הרגעים החזקים עוד יותר שלו מבחינתי הם כשמשהו אצלה מתחיל להתערער, ולוקח זמן עד שאנחנו כצופים מגלים במה מדובר. בקטעים האלו שבהם משהו לא טוב נפשית (ואולי גם פיזית?) מתחיל לקרות לבאנקס, הבקיאות בסרטי אימה של התסריטאי באה לידי ביטוי. הוא יוצר אווירה מאיימת, שלמעשה קיימת לאורך כל הסרט, אך הבימוי שומר עליה מעודנת דיה כדי לא להפריז. יכול להיות שצופים מנוסים יפענחו מהר מאוד מה קורה לבאנקס. אישית לא פיצחתי את הפואנטה עד שהסרט רצה שאפענח אותה, מה שהשתלם כי הגבתי ב"אההה, הבנתי. אה. אוי" וזה כיף כשיצירה מוציאה ממך תגובה מופתעת באמת, גם אם רק לרגע.

ואי אפשר שלא לחשוב על הסרט בהתייחס לתנודות הפוליטיות בעולם. יש בסרט דיון על האופן שבו מדינות העולם משתפות או לא משתפות פעולה, וכיצד כל אחת מהן מגיבה לחייזרים שמתקשרים איתה. האם המדינות ישתפו את המידע שכל אחת מקבלת? מה יקרה אם אחת תחליט לתקוף? האם אנחנו יכולים, כמין, ליצור חזית מאוחדת בכלל? הטיפול בנושא הזה הוא לא הנקודה החזקה של הסרט והוא פחות מעניין מהשאלות שלו על האופן שבו כל אדם מתנהל באופן אישי בעולם. העיסוק שלו באיך אנחנו בוחרים לחשוב על זמן ועל בחירה חופשית (ואם היא קיימת או לא) יותר מקוריות. ובכל זאת, מבדר (או אולי עגום?) לראות סרט חדש שמדבר על היחס שלנו ל"זרים" ועל הדינמיקה שלנו בינינו לבין עצמנו אל מול מה שאנחנו תופסים כאיום.

Arrival2

תגובות

  1. חגי הגיב:

    אחלה סקירה. ממש הצלחת לתרגם למילים כמעט כל תחושה שהרגשתי בעת הצפייה בסרט 🙂 עם כל חסרונותיו הבולטים ובייחוד קטעי ה״זכרונות״ המעיקים והלום הבוטה לראש בסוף – הוא בהחלט מעניין מאוד ומלא אווירה…

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.