• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • אליטה: מלאך קרב
  • ״קולט״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אליטה: מלאך קרב״ של רודריגז וקמרון
  • הכהנים הגדולים: פרק בונוס על צמד סרטים קצרים
  • אוסקר 2018/19: פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה
  • אוסקר 2018/19: השחקנית הראשית ושחקנית המשנה
  • ״מרדף קר״, סקירה
  • ״ציפור בשחקים״, סקירת נטפליקס
  • ״מים שקטים״, סקירה
  • (?)חזרה אל 1939 - השנה הגדולה בתולדות הוליווד
  • ?אולי די עם ההגדרה ״היקום הקולנועי של די.סי.״
  • ״מסור חשמלי מקטיפה״, סקירת נטפליקס
  • המועדפת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת פברואר 2019
  • אוסקר 2018/19: דירוג כל המועמדים לסרט הטוב ביותר

שמרי נפשך מארנבים: שישה פרקים של טירוף ב"המועדפת"

2 בפברואר 2019 מאת אור סיגולי

כמעט שבוע עבר מאז שצפיתי ב"המועדפת" (The Favourite) ואני עדיין אוסף את המוח שלי מהרצפה. אפילו בתקופה כל כך צפופה בבתי הקולנוע כמו ינואר הנוכחי, הסרט הזה הצליח לשמוט לי את הקרקע מתחת לרגליים, אם כי אני לא מבין למה אני מופתע – בהתחשב בשאר סרטיו של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, היה לי ברור שאוהב את הסרט הזה. פשוט לא האמנתי עד כה.
כמו רוב העולם נחשפתי אל לנתימוס בסרטו השלישי, "שיני כלב", הסרט שהחזיר את יוון למפת הקולנוע העולמית והפך אותה למוצר מבוקש בכל פסטיבלי הקולנוע. גם מסרטו הבא, "הרי האלפים" שלא נראה שהכה גלים, נותרתי די המום. לאחר מכן הגיעו "הלובסטר" ו"להרוג אייל קדוש" ומבחינתי זה חתם את היותו של לנתימוס אחד הבמאים הגדולים של דורנו.
באיזשהו מקום, החיבוק החם שקיבל "המועדפת" מהקונצנזוס קצת העלה בי חששות. סרט שמועמד ל-10 פרסי אוסקר כנראה שאיכשהו יותר מתיישב בנוח אצל הקהל הרחב, ומזה די פחדתי. האם מדובר בגרסה מרוככת של לנתימוס? האם הוא איבד את העוקץ שלו? ואכן, סרטו החדש, שלראשונה איננו חתום על התסריט שלו, הוא בהחלט קל יותר להכלה מקודמיו (אתייחס לזה בהמשך), אבל יש לו מספיק טריקים בשרוול כדי להבדיל אותו מכל דבר אחר.

"המועדפת" מתרחש כולו בחצר הארמון המלכותי של אנגליה בתחילת המאה ה-17. הממלכה מצויה במלחמה מול צרפת וגרמניה, ונשלטת על ידי המלכה אן (אוליביה קולמן), אישה חולה וחולנית, שנמצאת בבידוד מהעולם ומתקשרת בעיקר דרך הדוכסית מרלבורו (רייצ'ל ווייס), שלה יש אג'נדות משלה רובן קשורות להמשך קיום המלחמה. אל הארמון מגיעה בת-דודה הצעירה של מרלבורו, אביגייל (אמה סטון), שמשפחתה נושלה מנכסיה אשר חוותה כמה שנים לא פשוטות כזונה ברחובות העיר, ומנסה לברוח מגורלה על ידי הצטרפות לצוות המלכותי. במהרה היא מוצאת דרכים להתקרב למלכה ועושה לגברת מרלבורו אקט איב הרינטון, ומנסה להשתלט על מקומה. מרלבורו כמובן לא תעבור על זה בשתיקה, והשתיים מתחילות מלחמה משלהן, וכל האמצעים כשרים.

מכיוון שבסריטה כבר התכבדנו בטקסט מוקדם על הסרט, על ידי עופר שראה אותו בבכורתו העולמית בפסטיבל ונציה האחרון, ומכיוון שכתבתי עליו ביקורת לגלובס, הסקירה הזו איננה מיועדת להיקרא לפני הצפייה בסרט, אלא לאחריה. זאת מכיוון שאנסה לצלול פה למקומות שמצריכים ספויילרים, ואני ממש מקווה שמי שטרם ראה יילך לסרט הזה עם מינימום מידע מקדים. ועל כן, סמנו את הפוסט הזה ושובו אליו אחריו לאחר הצפייה. כבר הבנתם שמדובר בהמלצה חמה, לא רק שלי אלא גם של כל שאר חברי סריטה שצפו בו, אז זה כל מה שאתם צריכים לדעת בשלב זה. אם אתם אחרי, ורוצים לחשוב יחד אתי על כמה נקודות מאוד מעניינות שלו, טוב שהצטרפתם.

ספויילרים ל"המועדפת" החל מרגע זה.

1. להרוג לובסטר קדוש

על התסריט אמנם חתומים טוני מקנמרה ודבורה דיויס, אבל הרבה מאוד מהמאפיינים התמתיים של יורגוס לנתימוס נמצאים פה. למשל המפגש הפאטאלי בין מעמד בינוני-נמוך לבין המעמד הגבוה, ממש כמו ב"שיני כלב", "הרי האלפים" ו"להרוג אייל קדוש". גם אנשים "מן השורה" שמוצאים את עצמם במצבי קיצון המצריכים מהם אדפציה מהירה ואכזרית הוא משהו שראינו אצלו לא מעט. הצורך לשמור על ארשת פנים תרבותית ומהוגנת בזמן שמסביבך מתרחשים דברים איומים ויחסי שליטה גם הם בהחלט אפיון של הפילמוגרפיה של לנתימוס.
לכן, על אף שמדובר בסרט שהוא כולו נשים ובתסריט שלא הוא כתב באופן רשמי, עדיין לנתימוס מבין היטב את החומר בו הוא מתעסק, ובגלל שהוא כישרון נדיר הוא מצליח להפוך עלילה שכבר ראינו עשרות פעמים לכדי יצירה שאני די בטוח שתהדהד גם שנים מעכשיו.

2. And May the Best Woman… Win

"אנחנו בשתי מלחמות שונות לחלוטין" הוא המשפט האחרון שאומרת מרלבורו לאביגייל, לאחר שנדמה שזו הצעירה ניצחה ניצחון מוחץ את האישה הוותיקה והמנוסה ממנה. מרלבורו מגורשת מהארמון, ובהמשך גם תגורש מאנגליה, בזמן שאביגייל תירש את מקומה. טכנית זו אביגייל שסיימה עם ידה על העליונה, אבל סצנת הסיום מעידה על משהו אחר לגמרי.
על הדקות האחרונות והמטלטלות אכתוב בסוף, כרגע אני רוצה להסביר למה אני חושב שזו ליידי מרלבורו שאכן ניצחה, ובהחלט המלחמה שלה הייתה שונה מזו של אביגייל: אביגייל נלחמה על מקום ליד המלכה, בלי לחשוב על מה זה דורש. מרלבורו, בשונה ממנה, הייתה במלחמת הישרדות רחבה יותר, ובעיני לפחות, היא זו שמנצחת.

ליידי מרלבורו חשבה על הטווח הארוך, ולא רק על נקודת הסיום הנראית לעין. נכון, היא נושלה ממעמדה, והפעם האחרונה שבה אנחנו נראה אותה היא כאשר היא צופה מחלון ביתה הגדול על שליחי המלכה הבאים לבשר לה שהיא ובעלה מוגלים מאנגליה, אבל בהתחשב במה שהשאירה מאחוריה בארמון, למרלבורו מחכה גורל טוב בהרבה. היא אמנם איבדה את מקומה בחצר המלכות, אבל היא נותרת עם בעל אותו היא אוהבת ומעריכה, שלו קשורים כתרי ניצחונות צבאיים. הסביבה בה היא מצולמת מעידה על הרמוניה מרשימה יותר משל אויבתה, והאגביות שבה היא מתייחסת למה שקורה מחוץ לחלון שלה מסגירה שהיא לגמרי בדרך ליפול על הרגליים, בשונה מאביגייל שנותרה בארמון. מרלבורו תצא בחברת בעלה למקום אחר, וסביר שהפיקחות שלה והאהדה אל בעלה תעזור להם להתמודד עם נקודת המוצא הנמוכה. לעומת זאת, הארמון עצמו שוקע בתהומות הטירוף.

3. צ'כוב הזה לא מבין כלום

יש משהו אחד בתסריט שעדיין לא הצלחתי להבין האם הוא מכוון או שמא נקודת תורפה, ובשלב הזה אני עדיין מתלבט. זאת מכיוון שבעיני התסריט, ממש כמו הדמויות הראשיות שלו, די מתנהל מרגע לרגע, ממציא את עצמו תוך כדי תנועה בלי לתכנן יותר מדי.
קיבלתי את התחושה הזו בגלל אותו אלמנט נראטיבי ידוע, "האקדח של צ'כוב", זה שאם מופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה האחרונה. מקנמרה ודיויס התסריטאים שותלים המון אקדחים במערכה הראשונה, דימויית ומילולית. לא רק שבאמת יש רובים גדולים המוחזקים בידיהן של אביגייל ומרלבורו כאשר הן מחליפות משפטים רבי סאבטקסט במהלך ירי בפסיונים (הדיאלוגים בסרט הזה הם בית ספר לכתיבה), אלא יש לנו גם דלי מלא חומר ניקוי חומצתי שמתחנן להופיע בשלב מאוחר יותר אך לשווא. זה מרגיש כאילו נשתלו המון דברים שיקבלו משמעות רבה יותר בהמשך, וזה פשוט לא מגיע. למעשה, כל המערכה האחרונה מרגישה כאילו מישהו קשר את ידיו של לנתימוס. מספיק רק להיזכר בפתרון המזעזע של האבא ב"להרוג אייל קדוש" או בדילמה של גיבור "הלובסטר" מול המראה בדיינר כדי לזכור שהבמאי יכול להגיע למקומות מחרידים ביותר כשהוא רוצה, והריסון בסרט הנוכחי מעט מאכזב.

האמת היא שלדעתי גם התחבולות של אביגייל ומרלבורו הן לא שיא התחכום, ואף אחד מהן לא עוברות כמאסטרמיינדס עם תכנית מורכבת מדי, אלא פשוט מגיבות באותו הרגע למה שקורה, לעיתים עם תוצאות חיוביות ולעיתים לא. הדרך בה אביגייל מבשרת למלכה שהיא זו שאחראית על צמחי המרפא היא מאוד לא מעודנת, ההרעלה של מרלבורו מגיעה משום מקום וחושפת את אביגייל בקלות, וניסיון הסחיטה של מרלבורו את המלכה די ברור שלא יביא לתוצאות חיוביות.
אבל מה שפחות מצליח בתסריט, לנתימוס והצלם שלו רובי ריאן ("אמריקן האני", "אני לא רוצח סדרתי") משדרגים באופן מרהיב בהעמדה ופריימינג. קחו למשל את הרגע שהזכרתי בפסקה הקודמת, בו אביגייל מוצאת דרך להגיד למלכה שהשיפור במצבה הבריאותי הוא בזכותה – הפריים הרודף את הרגע הזה הוא של המלכה בקדמת הפריים, בזווית נמוכה, מביטה באביגייל, כאשר מאחורי כתפה צץ בערך חצי מפרצופה של מרלבורו. זה שוט אדיר שתופס את כל ההצלחה והכישלון של אביגייל ברגע הזה. או למשל סצנת הירי האחרונה של השתיים, בו הן עומדות זו לצד זו, אבל זווית המצלמה גורמת לנו לחשוב שהרובה בידיה של אביגייל מכוון הישר אל מרלבורו. ובואו לא נתחיל לדבר על סצנת ליל הכלולות של אביגייל ומאשאם (ג'ו אלווין) שבו יש את אחד הקלוז-אפים הבודדים בסרט. באמת שאין פריים אחד בסרט שלא מהונדס היטב כדי לספר לנו הרבה יותר ממה שהדמויות עושות או אומרות.

לניתמוס וריאן יוצרים פריימים רחבים מאוד, לעיתים בשימוש בעדשת עין הדג, כדי להכניס כמה שיותר פרטים לתוך הפריים, וליצור תחושה מאוד לא נוחה על אף הסטים המרהיבים. כמעט כל שוט מלא בכל טוב, באביזרים יפייפיים, בטקסטורות עשירות, אבל הדמויות כלואות בתוכם, נשאבות פנימה למרכז, מוקטנות או מעוותות, כפי שהן באמת.

4. לטף לי ברווז

הגברים הם דמויות משנה בסרט. חלקן, כמו למשל ראש האופוזיציה הארלי (ניקולס הולט), משמעותיות למדי, אבל הן תפאורה או כלים עלילתיים. לתוך המקום הזה, של גבריות מודחקת וחסר חשיבות, לנתימוס וריאן מכניסים את כל הפאליות שבעולם, כאילו מראים את הניסיון הנואש של הגברים להישאר חשובים, לפצות על כך שהם לא נספרים במזימה הכללית בדרכים מעוררות גיחוך. שוט אחד קורע הוא של אחד משרי הממשלה יושב כאשר על ברכיו אווז זקור צוואר, אותו הוא מלטף באופן שמאוד מקשה לחשוב על משהו אחר, וכמובן מקל ההליכה עליו נסמך הארלי לאורך כל הסרט.
אליהם אפשר להוסיף דמות גברית נוספת שכל מטרתה בסרט היא לבצע בעצמה מעשים מגונים בתוך כרכרה צפופה מלאה בנשים, ושוב הגבר במיעוט הופך את המקום לשלו באופן מאוד לא ראוי.

העולם של "המועדפת" הוא מטריאכלי לחלוטין, אבל גם שם מצליח לנתימוס להכניס בכוח את הגבריות הנואשת, להגחיך את הנוכחות הזו, ובאופן כללי, להוציא את כולם די רע. כמו שהוא אוהב.

5. המלכה קולמן

נכתב פה רבות על מרלבורו ועל אביגייל, ואפילו לא מצאתי לנכון להזכיר כמה רייצ'ל ווייס ואמה סטון מרהיבות בתפקידים האלו, אבל עכשיו הגיע הזמן להתרכז בדמות המרתקת וטובה ביותר בסרט – המלכה אן, בגילומה של אוליביה קולמן, שכפי הנראה תפסיד את האוסקר לגלן קלוז וזה מרתיח אותי כבר מעכשיו.
קולמן, כמו ווייס, כבר שיתפה פעולה עם לנתימוס בעבר, כשהייתה סוג של המלכה אן של "הלובסטר", שם ניהלה באכזריות את מלון הזוגיות בחציו הראשון של הסרט. קולמן היא אחת השחקניות הטובות ביותר בנמצא כיום, ואם היא נראית לכם מוכרת זה מכיוון שכנראה נתקלתם בה בעבר ואולי אפילו לא שמתם לב שזאת היא.

את קולמן הכרתי לראשונה בזכות תפקידה הקטן ב"שוטרים לוהטים" של אדגר רייט, אבל זו הייתה ההופעה הבלתי נשכחת שלה ב"טירנוזאור" שצרבה אותה בראשי. בכל היקר לי אני עדיין לא מבין איך היא לא קיבלה את כל פרסי הקולנוע בעולם, אי אז ב-2011. קולמן כבר בשלב הזה הייתה אוצר לאומי של בריטניה בזכות הטלוויזיה והבמה, אבל לתודעת הקולנוע העולמי הגיעה רק בשלב מאוחר יותר. היא הופיעה ב"אשת הברזל", "הייד פארק על ההאדסון" וגנבה את ההצגה מטום הארדי ב"לוק" אפילו שלא ראו את פניה אפילו פעם אחת (היא גילמה את האישה אליה הוא נוסע, אותה הכניס להיריון בטעות). במהלך הקריירה המפוארת שלה היא זכתה בשני פרסי טלוויזיה של הבאפט"א, בארבע פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי (מתוך ארבע מועמדויות. היא מעולם לא הפסידה), ועם "המועדפת" זכתה בפרס השחקנית של פסטיבל ונציה.
ההופעה של ב"המועדפת" היא מדהימה לא רק בגלל שקולמן היא פלא, אלא כי זאת אחת הדמויות הכי קשות לביצוע שראיתי בזמן האחרון, כזו שבקלות הייתה יכולה להיות אחרת לגמרי.

התיאורים של המלכה אן בשיח על הסרט מציגים אותה כמתבגרת מגודלת, אישה שהיא כולה איד, גחמנית והיסטרית. מין מלכת הלבבות מ"אליס בארץ הפלאות", אם תרצו. בעיני זה עושה עוול לא רק לקולמן, אלא גם לכתיבה של התסריטאים. אן היא דמות מורכבת מאין כמוה, כזו שהיא אכן קורבן של בדידותה, של מצבה הבריאותי ושל אנשי הממלכה, אבל עדיין יש בה הבנה של המתרחש סביבה, של מודעות למצב שבו היא נמצאת, ואני חושב שהיא עושה בחירות נבונות יותר מאשר כל מי שמסביבה.

בהתחלה אנחנו צוחקים עליה ועל הארנבונים שהיא מגדלת בחדר השינה שלה, ורק בהמשך, כאשר אנחנו מבינים שכל אחד מהיצורים הפרוותיים האלה מסמן את אחד מילדיה המתים, העולם מתהפך עלינו. כמובן שזה לא נכון למציאות, והמלכה אן מעולם לא גידלה ארנבים כי אז הם לא נתפסו בכלל כחיות מחמד, אבל 17 ההפלות שעברה הן כפי הנראה אמת לאמיתה, ותסכימו אתי שמדבר כזה קשה מאוד לצאת שפויים. השכבות בדמותה של אן יוצרים מצב שגם ברגעים האיומים ביותר של אן אנחנו מבינים אותה, אנחנו רואים מעבר לטירוף, ומרחמים עליה אבל לא מספיק בשביל שתהפוך לבדיחה אומללה.
את האוסקר לתסריט צריכים לקבל מקנמרה ודיויס על עיצוב אן לבדה, וכמובן שההפסד המתקרב של קולמן יהיה בכייה לדורות (ולכן עדיין יש בי משהו שאומר שהיא עוד עלולה לזכות).

6. ככה סוגרים סרט, או: מה הסיפור של הארנבים

כמעט בכל סרט שאני עובר בו חוויה משמעותית, יש רגע לקראת סופו שבו המוח שלי זועק לכיוון המסך "אוקי, זה הסיום המושלם. הסרט חייב להיגמר ברגע זה, כל פריים מעתה יהיה מיותר". לרוב, אין צורך לציין, זה לא מתממש והסופים נמתחים קצת. זה קרה לי גם ב"המועדפת" ותארו לכם את תדהמתי כאשר בדיוק ברגע הזה המסך החשיך וכתוביות הסיום עלו. נותרתי ללא מילים.

"המועדפת" מסתיים בחדר השינה של המלכה אן, לאחר שמרלבורו גורשה מהארמון. אן שוכבת במיטתה, לאחר שבץ, קודחת ואומללה, כאשר אביגייל יושבת לא רחוק משם, משועממת, ומשתעשעת ברעיון למעוך בכף רגלה את אחד הארנבונים הכי מתוקים שנראו בקולנוע מהצד הזה של "במבי". אן קולטת את הרגע, ומבינה שהיא עשתה טעות בבחירת המועדפת שלה, וקמה מהמיטה. אביגייל ממהרת אחריה, ובאקט אחרון של ניסיון להוכיח מי המלכה, אן מבקשת מאביגייל לעסות את כפות רגליה הדואבות, משפילה את הצעירה לקרקע בעיצוב פריים מרגיש כמו ניצול מיני לא נעים בכלל. בזמן הקלוז-אפ על אביגייל, את המסך ממלאים בחשיפה כפולה הארנבים שמשתלטים על הפריים ומטביעים את פניה של אביגייל.

אחת הפרשנויות הכי טובות לגבי הארנבונים, שכאמור נמצאים בסרט כדימוי משלב מאוד מוקדם, הגיעה מהמבקרת האמריקאית ג'נביב קאסקי, בפודקאסט "The Next Picture Show". קאסקי טענה שהארנבים מסמלים את לוע הטירוף והסכנה של אן, והיא עומדת על היחס השונה של מרלבורו ואביגייל אליהם, שיעיד על מה שיבוא בהמשך. בתחילת הסרט, ממש בסצנה הראשונה בין מרלבורו ואן, המלכה מבקשת מחברתה להראות חיבה לארנבים, אך זו מסרבת – כאילו יודעת שלמקום הזה אסור להתקרב כי שם נמצא זרע הפורענות. אביגייל לעומתה, מתחברת אל המלכה דרך האמפטיה לארנבים, ובכך חושפת את עצמה לטירוף שיסגור עליה בהמשך, ישתלט על חייה.

בזמן הצפייה אני לקחתי את זה למקום אחר, אבל לא מאוד רחוק משם. אותי הסיום זרק לסצנת סיום מדהימה אחרת שעוסקת בטירוף, זו של "אגירה, זעם האלים". בסוף אותו המאסטרפיס של וורנר הרצוג מ-1972, עומד אגירה, לאחר ששאיפתו לכוח חיסלה את כל מי שמסביבו והותירה אותו בודד וחסר אחיזה במציאות, ניצב על רפסודה רעועה כאשר מסביבו להקה ענקית של קופיפים. החיות אצל הרצוג מראות את אשליית השליטה של אגירה, את העובדה שלא נותר לו דבר, והמספרים העצומים של הקופים מסמלים, לתפיסתי, את השפיות המתפזרת שלו. כך בעיני הארנבים של "המועדפת". הם כל מה שנותר לאביגייל לאחר שכיביכול "ניצחה" – ממלכה של כלום ושום דבר, שעליה היא לא יכולה לשלוט, שמשתלטת ומטביעה את תפיסת המציאות שלה, משאירה אותה בקושי שליטה של השפיות שלה.

יש עוד הרבה מה לומר על "המועדפת" (אתם מאמינים שאפילו לא הגעתי לסצנת הריקוד?) אבל עדיף לסיים כאן. מיותר לציין שהדברים שכתבתי הם כולם פרשנויות אישיות, ובהחלט יש מקום לקריאות אחרות של המצב, אבל זה מה שהופך את הסרט ליצירה בלתי נשכחת, ואת האיש שעומד מאחוריה לקולנוען שיש מעט כמותו.