• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • אליטה: מלאך קרב
  • ״קולט״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אליטה: מלאך קרב״ של רודריגז וקמרון
  • הכהנים הגדולים: פרק בונוס על צמד סרטים קצרים
  • אוסקר 2018/19: פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה
  • אוסקר 2018/19: השחקנית הראשית ושחקנית המשנה
  • ״מרדף קר״, סקירה
  • ״ציפור בשחקים״, סקירת נטפליקס
  • ״מים שקטים״, סקירה
  • (?)חזרה אל 1939 - השנה הגדולה בתולדות הוליווד
  • ?אולי די עם ההגדרה ״היקום הקולנועי של די.סי.״
  • ״מסור חשמלי מקטיפה״, סקירת נטפליקס
  • המועדפת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת פברואר 2019
  • אוסקר 2018/19: דירוג כל המועמדים לסרט הטוב ביותר

״כל מה שתרצה״ ו״האישה״, סקירה כפולה

23 באוגוסט 2018 מאת עופר ליברגל

לכאורה, שני הסרטים בסקירה כפולה זו נוגעים בעולם הספרות ועוסקים בסופרים מזדקנים. בפועל, ייתכן והמשותף בשניהם הוא מעט מאוד עיסוק בספרות עצמה. יש בהם דיון בחוויית הכתיבה כאקט של ביטוי עצמי או כאקט טיפולי, אבל בשני הסרטים הללו, העוסקים במשורר וסופר בדויים, קיבלתי מעט מדי מושג על אופי היצירה של אותם יוצרים שהסרטים מנסים לייצר את הרושם שהם מוערכים מאוד. דבר זה לא פוסל את הסרטים, שכן הם משתמשים בהילה הספרותית ככלי לעיסוק בנושאים אחרים.

כל מה שתרצה
Tutto Quello Che Vuoi

סרטו של פרנצ'סקו ברוני, תסריטאי פורה שהרבה לשתף פעולה עם פאולו וירזי (״הון אנושי״), עוסק במפגש בין שני דורות. דור אחד הוא של רומאים בשנות העשרים שלא עושים דבר עם החיים שלהם ומעבירים את הזמן בהערות סקסיסטיות, משחקי פלייסטיישן ופשעים קלים יחסי. מולם ניצב משורר יליד פיזה, שחווה אובדן כבד במלחמת העולם השנייה וכנגד כל הסיכויים הפך להיות יוצר מוערך ומשפיע שהיה נערץ על אפיפיורים וראשי ממשלה.

אלסנדרו (אנדראה קרפנזאנו) הוא אחד מאותם צעירים. אחרי שבתחילת הסרט הוא נעצר על קטטה, הצעיר ננזף על ידי אביו שמסדר לו עבודה: לצאת לטייל ולשוחח עם קשיש שגר בבית מהודר בקרבת מקום. הקשיש הוא ג'ורג'ו (ג'וליאנו מונטאלדו), אותו משורר עתיר תהילה בעבר ובעל מעט מאוד דברים בחייו בהווה – נדמה כי פרט לבעלת הבית בו הוא חי, לאיש לא אכפת ממנו. לא שהדבר מפריע לו יותר מדי, שכן מחלת האלצהיימר שלו מצויה בשלב הרבה יותר חמור ממה שאותה בעלת בית חושפת. ג'ורג'ו כן מוטרד מזיכרונות כואבים של עברו ולעתים הוא חי מחדש את המוות של בני משפחתו כמו גם את הקשר שיצר עם קבוצה של חיילים אמריקאים.

הקשר בין שני הגברים יתחיל לנוע בדרך שבה מצפים שינוע בסרטים מסוג זה. תחילה, אלסנדרו יחשוש מכל מפגש, אך במהרה ירצה לבלות עוד זמן בחברת הקשיש, בייחוד לאחר שהוא מגלה חדר בו ג'ורג'ו חרט על הקיר משהו שהוא בין שיר למפת מטמון. כאשר חבריו של אלסנדרו מגלים את העבודה החדשה שלו, הם מנצלים את היכולת לשהות בדירה של איש עשיר ולמרבה הפלא הדבר לא מסבך אותם יותר מדי. לפחות לא עד החלק האחרון, בו מה שהיה סרט על מפגשים ברומא הופך לסרט מסע של חבורה גברית, כאשר מטרת המסע שונה עבור כל אחד מן הנוכחים.

אין לי בעיה עם כך שהעלילה של הסרט צפויה רוב הזמן, דיאלוגים אלגנטיים מחפים על כך ויוצרים כמה רגעים מעוררים וחינניים. יש לי בעיה עם כמה מן הבחירות האמנותיות של ברוני: שימוש בנאלי במוזיקה על מנת להכניס אלמנט רגשי לסצנות שלא ממש עובדת זה דבר שדי מרתיח אותי, כמו גם יחס קליל ואפילו מעט רומנטי למחלת האלצהיימר. בכל מקום בו לסרט הייתה הזדמנות לעסוק בנושא כלשהו בצורה כואבת, הבמאי בורח הצידה ומוצא פתרון קל, ולא תמיד אמין.

עם זאת, ובעיקר בחלקו האחרון, הסרט מצליח לרגש ולייצר דימויים יפים המצביעים על סוג של עזרה הדדית מן המפגש, בעוד השיעורים שלומד הצעיר מן המבוגר הופכים להיות מעט מורכבים יותר כאשר הוא מגלה כי גם חיים של הצלחה יכולים להיות מפוספסים. בניגוד לחבריו, הוא מבין כי אוצר אמיתי אינו קשור לכסף ולדברים שיעזרו בעתיד, אלא ביכולת להגיע להשלמה עם מה שפוספס בעבר.

האישה
The Wife

אנחנו חיים בתרבות המקדשת פרסים כתו איכות, גם בקרב אנשים (כמו כותב שורות אלו) המודעים לכך כי שיפוט יצירת אמנות הוא לנצח סובייקטיבי וכרוך בהשוואה בלתי אפשרית בין סוגים שונים של יצירות, שאיפות והישגים. אף על פי כן, אנו מקדשים ומנסים לנחש את פרסי האוסקר, כפי שעדיין יש לנו כבוד לפרס נובל כפרס החשוב ביותר שניתן לקבל. הסרט ״האישה״ מעלה לדיון את שני הפרסים הללו: הוא עוסק בסופר המתבשר בשנת 1992 כי זכה בפרס נובל לספרות, בעוד בשנת 2018 הדיבור התקשורתי על הסרט בארה"ב מנבא כי גלן קלוז יכולה להיות מועמדות על הופעתה לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, מה שתהווה עבורה מועמדות שביעית (ללא זכייה עד כה). יש לקחת את הנבואות הללו בעירבון מוגבל, שכן רוב הסרטים שמכוונים לאוסקר טרם נחשפו וסביר להניח כי רשימת המועמדויות הפוטנציאליות תראה שונה לגמרי בעוד חודש אחרי שפסטיבלי הקולנוע של הסתיו יחשפו סרטים בולטים. איכשהו, הנרטיב של השחקנית שההופעה שלה בסרט יוצרת את רוב העניין גם בשיווק שלו, מהווה סוג של תמונת מראה לעלילת הסרט.

את הסרט ביים השבדי ביורן רונגה, שמתבסס על עבודה של שתי אמריקאיות: מג ווליצר שכתבה את הרומן עליו מבוסס הסרט וג'יין אנדרסון שעיבדה אותו לתסריט. כפי שהכותרת (שתרגום נאמן יותר שלה יהיה "הרעיה") רומזת, המוקד הוא לא חתן הפרס אלא אשתו, שהקדישה את חלק הארי של חייה לתמיכה בו ללא עבודה משל עצמה. רוב הסרט מתרחש בשנת 1992 סביב קבלת הנובל, כאשר הסופר המוערך ג'ו קסטלמן (ג'ונתן פרייס) נוסע לשטוקהולם על מנת לקבל את הפרס הנוכחי, תוך שהשפה בה הוא מדבר עם האנשים המברכים אותו אותו לא ממש תואמת את השבחים המורעפים על כתיבתו.

במקביל, ישנה עלילת משנה המתרחשת בתחילת שנות הששים. היא תופסת הרבה פחות זמן מסך, אך היא מהותית יותר למסר. קסטלמן הוא מרצה לכתיבה יוצרת שמתנהג בצורה לא בדיוק הולמת לסטודנטית מבטיחה בשם ג'ואן, אך זו מוקסמת ממנו ומן העצות שהוא נותן לה לגבי כתיבתה, בעודו מנסה לפלס את דרכו לפרסום עוד מכתביו. אף כי הוא גבר נשוי ומרצה שלה, השניים פוצחים ברומן בסיומו היא תהפוך להיות אשתו השנייה. בדרך, מפגש עם סופרת שמתלוננת על חוסר היכולת של אישה לקבל תשומת לב ביקורתית ומבט על מאוחרי הקלעים של הוצאת ספרים, גורמת לג'ואן לוותר על הקריירה הספרותית שלה ולהיות אשתו של. את ג'ואן הצעירה מגלמת אנני סטארק, בתה של גלן קלוז, ליהוק שעובד בצורה סבירה בסרט ובצורה נהדרת ביח"צ.

הבחירה להותיר את חלק הארי של עלילת הסרט בשנת 1992 ולא בימינו כנראה שנעשתה בעיקר על מנת לגרום לקהל לחוש בנוח, לתת הרגשה כי הזמנים השתנו וכיום המצב קל יותר לנשים המבקשות להיות סופרות. הרי שנות ה-60 המוקדמות שייכות לעבר הרחוק, אבל ייתכן הדמות של הגיבורה אשר בוחרת מספר פעמים במהלך הסרט לבטל את עצמה לטובת בעל שהוא רחוק מאידאלי הייתה חזקה יותר לו הסרט היה מתרחש בימינו. הבעל, גם בקבלת הפרס וגם כאשר הוא נותן מחמאות לאשתו, מתגלה כאדם קשה במיוחד. הוא לא מתאמץ להסתיר פלרטוט עם צלמת צעירה אשר מלווה את הביקור שלו וההתנהגות הגסה שלו כן מעוררת זעם בקרב שני גברים מדור צעיר יותר: הבן של גיבורי הסרט (מקס איירונס) ועיתונאי שמנסה לרחרח לגבי העבר של בני הזוג (כריסטיאן סלייטר) – שתי דמויות שלא ממש עובדות.

הסרט הוא זעקה של מי שהאפשרות שלה לתהילה פוספסה אך היא מסרבת, כמעט כל הזמן, לראות בעצמה קורבן, לפחות בעודה אישה מבוגרת. זה חלק מן ההבדל במשחק בין קלוז לסטארק: למרות הדמיון ביניהן, קלוז מצליחה להביע שליטה והשלמה עם גורלה גם ברגעים בהם היא מובסת בעוד סטארק מביעה, בצורה מודגשת מדי, סוג של ייאוש. קלוז כאמור הייתה מועמדת שש פעמים בעבר לפרס האוסקר – חמש פעמים פחות או יותר ברצף בשנות השמונים ובפעם האחרונה על ״אלברט נובס״ בשנת 2011, סרט שהיה הפעם האחרונה בה גילמה תפקיד ראשי. חלק מן הנרטיב של הצפייה בסרט זה יכול לכלול הקשר בין האישה של הסופר המפורסם שלא זכתה להצלחה לבין השחקנית המזדקנת שכבר לא מקבלת תפקידים טובים כמו בעבר.

אבל ניתן גם להקביל בין התהילה אשר נמנעת מן הדמות שמגלמת קלוז בגלל היותה אישה לבין שחקן אחר בסרט. קלוז מרשימה מאוד, אבל יש בשיח אשר מתמקד רק בה עוול למי שבעיניי עושה את התפקיד היותר מאתגר בסרט: ג'ונתן פרייס. הוא ללא ספק מגלם דמות של גבר גס וצבוע (סוג של פיליפ רות', רק מבלי שראינו שכתב ספרים ברמה של רות') שאינו נותן את הדעת על כך שהוא מאמלל את חיי האנשים הקרובים לו ביותר. אך פרייס מוציא בו גם את הצד של הילד האבוד, הזקוק לאהבה, בשיא עליבותו הוא מעביר גם את הניצוצות שבזכותם האישה המרשימה נותרת לצדו. היא עשתה זו בשל אהבה ודאגה שעדיין נותרה בה ולא בגלל הכבוד לו הוא זוכה או עושרו. ייתכן לסרט היו שאיפות לייצר מניפסט פמיניסטי נוקב, אך הוא לא ממש עושה זאת הן בגלל שיש מסרים הרבה יותר חדים בנושא בימינו, והן מפני שהוא מאוד צפוי במקומות בהם הוא מבקש להפתיע. דווקא בתור סיפור אהבה בו דווקא הדמות שהחברה מהללת היא הדמות הפגומה והאבודה, יש בו לא מעט אמינות ורגעים יפים של מלנכוליה על חיים שלמים של אושר כלפי חוץ ופספוס תמידי בתוך הנפש, אצל המנצל ואצל המנוצלת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.