• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

“ג'ון וויק 3", סקירה

16 במאי 2019 מאת לירון סיני

אפתח בחדשות קשורות, בערך: השמועות שהבמאי של סרטי "ג'ון וויק" צ'אד סטהלסקי, הפיץ לכאורה על כך שהאחיות וואצ'אוסקי עובדות על סרט "מטריקס" חדש – התבררו כשמועות בלבד. בינתיים. לפי דיווח בבלוג סלאשפילם סטהאלסקי, שהיה כפיל הפעלולים של קיאנו ריבס ב"המטריקס" הראשון ואחראי על תיאום פעלולים בשני סרטי ההמשך של הטרילוגיה, צוטט באופן לא נכון כשדיבר על כך שהאחיות קשורות לפרויקט, שאולי נמצא בעבודה. מתברר שהוא התכוון לאפשרות היפותטית בלבד של מעורבות שלהן.
אכזבה או הרמת גבה בצד, אם ננסה להשוות בין שני המותגים, יש דמיון וגם אלמנטים של היפוך כמעט מוחלט. האחד שייך לז'אנר המד"ב, השני בורא עולם של מתנקשים, ובשניהם יש ניצול הזדמנויות נכבד לייצר כמה שיותר ספקטקלים של אקשן, גם אם בסגנונות מאוד שונים.

אם עד היום אין עוררין על כך ש"המטריקס" הראשון הוא הטוב מבין השלושה, וכנראה גם פורץ הדרך והזכיר מביניהם, אפשר לומר שסרטי "ג'ון וויק" מצליחים לעבוד בכיוון ההפוך. הביקורות מאתרים חו"ליים כבר מהללות את "ג'ון וויק 3" ("John Wick: Chapter 3 – Parabellum") בתור זה שמצליח להתעלות על קודמיו מבחינת כמות סצנות האקשן, האינטנסיביות והמורכבות שלהן. הוא הרגע יצא, אז לא יהיו כאן ספוילרים אבל כן, ללא ספק, סטהלסקי ודרק קולסטד (שחתום על התסריט המקורי עוד מהסרט הראשון, הפעם יחד עם שי האטן, כריס קולינס ומארק אברמס) הבטיחו שהסרט השלישי יהיה גדול יותר, מוגזם יותר ובאופן כללי הרבה יותר – וקיימו.
הסרט הראשון מחוויר לעומתו, ומבחינת עלילה ודמויות אפשר להתווכח אם הוא מתעלה או קצת נופל (רק קצת) מקודמו, אבל זה גם עניין של טעם אישי, וגם, בינינו, העלילה כאן היא לרוב רק תירוץ.

ועכשיו אסייג קצת את האמירה שלי. העלילה לא מתוחכמת או עמוקה בסרטי "ג'ון וויק", אבל היא לא זניחה. היא בשורה התחתונה בנויה אותו הדבר בשלושת הסרטים: ג'ון (קיאנו ריבס, אלא מי) היה מתנקש מדופלם, אגדי אפילו. הוא מצא אהבה, מיצה את תחום העיסוק והצליח להיחלץ. אהובתו מתה בטרם עת, וחטאו המהותי של ג'ון, הפגם העיקרי בדמות שלו שהופך אותו לגיבור הסרטים, הוא שהוא גבר גברי, כזה שהולך מכות ממש טוב ושורד פגיעות מכונית וגלגולים מאינספור גרמי מדרגות, שמעז להיות מונע מרגשות. הוא לא מפגין אותם בדרך כלל, חלילה, כי התפקיד תפור למידותיו של קיאנו ריבס, אבל הוא כן מוצא את עצמו מסובך עד מעל לראש מול מתנקשים ומתנקשות אחרים בגלל עקרונות ונקמות שתמיד קשורים באופן כזה או אחר לסנטימנט, בדרך כלל אחד שמתחבר לאשתו המתה.

השוני בין הסרטים הוא מרחב הפעולה, הנפח, הגדלת המעגל שפועל נגד ג'ון. וכאן שוב יש דמיון קטן לסרטי "מטריקס", גם שם ניסו לעשות את סצנות האקשן גדולות יותר בזמנו. למשל – מכות ובולט-טיים, ואז מכות ובולט-טיים בלוקיישנים מסעירים, ואז מכות ובולט-טיים בלוקיישנים מסעירים עם גשם ורעמים. אבל אותה עלילה שבה זלזלתי קודם, או בואו נקרא לה בשמה: ביסוס העולם שבו ג'ון ושאר הקולגות המתנקשים פועלים – היא זו שמאפשרת לכל הבלגן להתרחש, להתפתח ולעלות שלב מסרט לסרט באופן סוחף. אם בסרט הקודם הכרנו יותר טוב את כללי ההתנהלות ברשת המתנקשים העולמית, כולל סניפי מלון הקונטיננטל בהם המתנקשים נחים, מצטיידים ומוצאים מפלט כי "לא מנהלים עסקים" בשטח המלון, הפעם העולם שנגלה לנו מתרחב עוד קצת.

הסרט השלישי מתחיל בדיוק היכן שהסרט השני נגמר. לטובת מי שלא צפו בסרט השני, אציין כמה שפחות פרטים. ג'ון והפיטבול שלצדו נמצאים במנוסה ובמרוץ נגד שעון מתקתק – פשוטו כמשמעו. מצייד ג'ון הופך שוב לניצוד בסרט השלישי, כשתסבוכת שנכנס אליה הובילה לכך שיש פרס נאה על ראשו, שירותי המפלט והציוד של בתי המלון סגורים בפניו, וכל מתנקש קיים ישמח לחסל אותו. נשמע שאין לו סיכוי לשרוד, וזה היה נכון – אבל מדובר בג'ון וויק. מתנקש שמשום מה ממשיכים לקרוא לו "באבא יגה" ולהגיד שהכוונה לבוגימן, למרות שמדובר בשתי דמויות מיתיות שונות לחלוטין.

כבר בדקות הראשונות הסרט מצהיר על הכוונות שלו – אין לג'ון דקה לבזבז, ואין ליוצרים כוונה לתת לנו לחכות או לתת לעניינים להיבנות לאט. יש כמה סצנות קרב פחות או יותר על ההתחלה שלו שחילצו מחיאות כפיים, צחוק ותשואות מהקהל בהקרנה בה ישבתי, ובצדק. גם הפעם נשמר האיזון בין אמינות בכל הקשור לאופן השימוש בכלי נשק מצד אחד, וההתנהלות המופרכת בכל הקשור לעמידות של ג'ון והיכולת שלו להמשיך ולהילחם או סתם לעמוד על הרגליים אחרי כל מה שעובר עליו. התמהיל הזה מאפשר לנו כצופים להרגיש שמכבדים את החיבה שלנו לסצנות אלימות ולוקחים את המכות ולא משנה מאיזה סוג אמנות לחימה ברצינות. הוא גם מאפשר להיקרע מצחוק בחלק מהסצנות, ולקבל תחושה שהיוצרים, כמונו, באו ליהנות, ועם המון חיבה ואהבה לז'אנר ודי הרבה מודעות עצמית.

הפעם המתנקשים ובעלי העניין שרוצים להיפטר מג'ון רבים יותר, ומגיעים מדרגה גבוהה יותר, כי הוא הצליח לטלטל ולעצבן את אנשי "השולחן הגבוה" או "השולחן רם הדרג" אם תרצו. כלומר, ג'ון עצבן את הנהלת ארגון המתנקשים. בהתאמה, הם ישלחו את מי שהם רואים לנכון כדי לוודא שהוא ישלם, ובכלל כדי לעשות סדר. בתפקיד הבוררת אפשר למצוא את אסיה קייט דילון, שחקנית/שחקן שמזדהה באופן מגדרי לא בינארי, והדמות כאן מצליחה להיות משכנעת, מרתיעה ומעצבנת במתכוון בו זמנית. לצדה ולצד דמויות חדשות נוספות ביניהן סופיה (בגילום האלי ברי, שמזל שדרשה תפקיד בסרט עוד לפני שהתסריט נכתב, וחבל ששברה 3 צלעות באימונים) שמוסיפה קצת כוח נשי לעניינים, וזירו (מארק דקסקוס) יש גם פרצופים מוכרים מהסרטים הקודמים כמו מנהל המלון (איאן מקשיין) ואיש סמרטוטים שהוא למעשה סוג של מלך העולם התחתון (לורנס פישבורן, בהופעה מבדרת ומלאת פאתוס, כצפוי).

וויק יוצא מניו יורק ומגיע גם למדינות אחרות, עובר בין ודרך בני ברית לשעבר, אויבים מהעבר וההווה, כלי נשק קיימים או מאולתרים ופוגע בלא מעט מפשעות כדי לנסות ולשרוד הפעם. ובזמן שהתיאור הזה נשמע מאוד מוכר, מבחינת ההתרחשות בפועל הקפידו לייצר כמה שיותר כוראוגרפיות קרב עם אלמנטים חדשים לגמרי, או שילובים חדשים של חומרים מוכרים. תזהו לא מעט פרצופים אורחים בין מי שג'ון פוגש, כולל אורחים מסרטי וסדרות אקשן אחרים, שמתקבלים בכבוד. כל המפגשים והעלילה מתקדמים באופן דומה מאוד למהלכים ומיזנסצנות של משחק וידאו הפעם, באופן הרבה יותר מורגש מאשר בסרטים הקודמים ונראה שמדובר בעוד מהלך מכוון. זה עובד ומגביר את המודעות שלנו לכך שמדובר ביוצרים שמשחקים עם החומר שהם שוחים בו.

על כל אלו מנצחים הצלם והעורך מהסרט הקודם – דן לאוסטסן שהיה מועמד על הצילום של "צורת המים" ואיוואן שיף. בצבעוניות צעקנית במתכוון אך מרהיבה להפליא, האחד יודע מתי לתת לנו אקסטרים קלוז אפ של איבר מדמם או מרוטש כזה או אחר, ומתי לספק לונג שוט שאישית הייתי שמחה לתלות על הקיר. השני מספק עריכה קצבית, מהירה דיה כדי להלהיב, אבל לא מבלבלת ותזיזיתית מדי כדי שנוכל לראות כמו שצריך ולהתענג על כל מהלומה. גם פס הקול ממשיך לפלרטט בין מוזיקה קלאסית ואמנות גבוהה לבין ביטים כבדים יותר וסגנון פופי.

זה נשמע גם כמו בלגן, ומי שלא מתחברים לסגנון בטח יגידו שהסרט קצת מתיש ועמוס ובאופן כללי שטותי משהו. אבל מי שמתחבר (נראה לי שדי ברור לאיזה צד אני משתייכת) ימצא בסרט השלישי הילולה צבעונית פרועה שממשיכה לספק לנו אנטיתזה אפלה לסרטי ג'יימס בונד, ולריבס כר פורה להפגין את הכישורים שלו כגיבור אקשן, ולא מקשה עליו עם הבעות פנים מסובכות. כן, לצד הגיוון בייצוג של מוצאים שונים הייתי שמחה לראות יותר דמויות של נשים חוץ מאנג'ליקה יוסטון הנהדרת – או לפחות הרחבה קלה של התפקיד של האלי ברי, שמוסיפה עוד המון עניין לסרט כשהיא נמצאת בו. ויש לסרט קצת בטן שנמתחת בחלקו האמצעי ודמות אחת או שתיים שיותר נלעגות או תמוהות מאשר מלהיבות הפעם.
וכן, ברור שיש כל מיני חלקים מופרכים מן היסוד מבחינת סיפור הרקע של וויק והעלילה בכלל. אבל כל אלו לא פוגמים בהנאה. גם הסרט הזה מצטרף לקודמו כאחד הסרטים היותר טובים של אקשן אגרופים שאפשר לקבל היום. ובתוך כל הכיף השטחי הזה, כקינוח יש לו גם מסר קודר במיוחד ורלוונטי לימינו אם תרצו מאוד לחפש אותו בין חבטה נוספת למפשעה, להשלכת סכין חדה. שיהיה לכולנו בתיאבון.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.