• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״אוקג'ה״, סקירה

1 ביולי 2017 מאת עופר ליברגל

בתור מי שחושב כי אין תחליף למסך הגדול ולניתוק המסוים שמציעה חווית הצפייה באולם קולנוע (ניתוק אשר איני מצליח לייצר בבית), אני נאלץ להודות כי נטפליקס היא כבר חלק בלתי נפרד מעולם ההפקה וההפצה. זה נכון לא רק לסדרות טלוויזיה אלא גם לסרטים וסביר להניח כי החברה, כמו חברות דומות, רק תגביר את האחיזה בעולם הקולנוע. כלומר שבקרוב נראה יותר ויותר סרטים אשר יוצאים בעיקר (או רק, במקרה של ישראל) לצפייה ביתית. זה תהליך שיש בו כנראה הרבה יותר תועלת מנזק, בעיקר מכיוון שהחברה מאפשרת לסרטים להיווצר וגם להיראות, מתוך תקווה שאף אחד לא בוחר באופציית הצפייה בטלפון הסלולרי. מה גם שבמקרה של ״אוקג׳ה״ (Okja) טקטיקת ההפצה של נטפליקס כן מאפשרת צפייה באולמות הקולנוע בטריטוריות גדולות, לצד העובדה שהסרט נחשף לראשונה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן (אז כתב עליו אורון), כחודש לפני שעלה לשרתי התוכן.

במקרה של סרטו החדש של הבמאי הקוראיני בונג ג'ון הו, השילוב בין החברה ליוצר נראה הכרחי לא רק מפני שדומה כי אף אולפן אחר לא היה מעמיד תקציב לסרט בעל אופי כזה (גם אחרי הכישלון היחסי של ״רכבת הקרח״ בקופות), אלא גם מפני שאחד מן הנושאים של הסרט הוא חברת ענק אשר מייצרת מוצר חדש שהוא תחליף טוב יותר למוצר המוכר וה"טבעי". במקרה זה אלה חזירי-על שהושבחו ומהווים מקור יותר טוב לבשר מחזירים רגילים, ובנוסף הם ידידותיים יותר לסביבה. הסרט אמנם מבקר לחלוטין את חברת הענק, אבל בו בזמן גם משבח את המוצר שלה, אם כי לא בתור בשר אלא בתור נפש. יכולה להיות לכך גם הקבלה מעניינת לסרטים שמייצרת נטפליקס מול החזון הקפיטליסטי של החברה, כמו של כל חברת הפקות סרטים או בערך כל תאגיד מצליח בימינו. אבל זוהי רק דרך אחת להסתכל על היצירה הזו.

הסרט משלב בין חלקים דוברי קוריאנית וחלקים דוברי אנגלית, וגם מבחינה קולנועית ניתן לומר כי הוא מקיים סוג של מפגש בין הקולנוע ההוליוודי לזה הדרום-קוריאני. מבחינת העלילה ונושא העיסוק, הסרט נראה בעיקר בחלקו הראשון כמצוי בטריטוריות של סטיבן שפילברג הן בנוגע לסיפור העלילה שמזכיר חלקים רבים מ״אי.טי והן בכל הקשור למינון הגבוה של סנטימנטליות. אבל כפי שקורה פעמים רבות בסרטים קוריאניים בכלל ובסרטים של בונג בפרט, הסרט משלב בין כמה ז'אנרים שונים ושובר לכיוונים אחרים מדי פעם. במקרה זה, נשעה שילוב של כמה ז'אנרים שהחיבור ביניהם לא הגיוני מבחינה מסחרית.

רוב הזמן, ״אוקג'ה״ נראה כמו סרט ילדים הן בזהות הגיבורה והן בטון של ההתרחשות. אבל כאשר הוא לא סרט ילדים, הוא מכיל כמה דברים שממש לא הולמים את הגיל, ואני לא מתכוון לשימוש תכוף במילה "פאק" על נגזרותיה – הסרט מכיל מראות קשים מאוד לצפייה, גם אם מדובר ביצורים דיגיטליים שעוברים את רוב ההתעללות. במונחי שפילברג, לפרקים זה מרגיש כמו ״רשימת שינדלר״ או ״להציל את טוראי ראיין״, בתוכן ובאינטנסיביות. יש סצנות שנראות כלקוחות מסרט שואה, סצנות התעללות רבות ואפילו סצנת אונס. שוב, מי שעוברים את ההתעללויות הם יצורים שלא נראים כמו כל יצור אשר קיים במציאות, אבל זה לא ממש הופך את הסיטואציות לבלתי אמינות או לפחות מטרידות.

הסרט נפתח בניו יורק, במסיבת עיתונאים המציגה חזון אוטופי. לוסי מירנדו (טילדה סווינטון), המנכ"לית החדשה של התאגיד ששמו כשם משפחתה, מציגה חזון לעתיד של החברה, תוך שהיא מודיעה לקהל כי היא רוצה לפתוח דף חדש אחרי עבר בעייתי מוסרית בדורות הקודמים. היא מציגה תחרות לגידול סוג חדש של יצורים אשר התגלו במקרה כמוטציה של חזירים – חזירי-על, חיות אשר יהיו גדולות יותר, ישאירו פחות חותם סביבתי, וגם בסופו של דבר יהיו טעימות יותר. על מנת לבדוק מהם תנאי הגידול האופטימליים לחיה החדשה, נוצרת תחרות בת עשור בין 26 חוואים במדינות השונות בהם יש לתאגיד סניפים, בהתאם ל-26 צאצאים אשר החברה הצליחה להרבות באופן טבעי מחזירת-העל המקורית. הגילוי שמגיע בשלב לא מאוד מאוחר הוא שלא הכל נמסר במסיבת העיתונאים המסעירה, אשר מבוימת כמו סרט פרסומת, מה שלא ממש מפתיע.

משם, הסרט עובר לסביבה פסטורלית אשר מוצגת בכותרת כ"רחוק מניו יורק". למעשה, מדובר בהרים בדרום קוריאה כעבור כ-10 שנים, לקראת שלבי הסיום של תחרות גידול חזירי העל. חזיר-העל נחשף לפנינו כחיה גדולה ומלבבת, וזו הספציפית שגדלה שם קרויה כשם הסרט, אוקג'ה. היא מעבירה את היום במשחקים לצד ילדה בשם מיג'ה (אן סיו-היון), הנכדה של החקלאי אשר גידל אותה. השיטה שלו, בגדול – לתת לה להסתובב חופשי במרחבים. התיאור של החברות בין הילדה והחיה מוצלח לא רק בבניית הקשר הרגשי, אלא גם בהצגת היכולות של החיה. זה נכון גם לפיזיות שלה, אבל גם להיותה ישות חושבת שיכולה לגלות תושיה ולהציל את חיי הילדה. למעשה, מיג׳ה היא כבר כמעט נערה בשלב הזה של חייה, אבל דומה כי אין לה צורך בחיי חברה פרט למשחק עם החיה האהובה. אף כי הסב אומר כי הוא קנה את החיה בחזרה מן החברה, בפועל המציאות היא שונה ודומה כי מיג'ה היא היחידה אשר אינה מבינה כי הזמן שלה עם אוקג׳ה קצוב, בעיקר כאשר מתגלה כי היא ללא ספק הגדולה והמוצלחת מבין כל חזירי העל.

-ייתכנו ספוילרים מכאן-

כשזה קורה, כוחות גדולים מאוד מפרידים בין הילדה לבין אוקג'ה, שהיא יותר מחיית מחמד עבורה. בין היתר מדובר בלוסי מירנדו שמציגה את הקשיחות הקרה שסיוונטון מיטיבה להעביר, יחד עם יתר אנשי התאגיד שלה, אשר כוללים גם וטרינר טלוויזיוני נערץ שדומה כי הפך ללא שפוי עקב ירידה יחסית בפרסום שלו ותלות גדולה מדי בקשר עם התאגיד. את הוטרינר מגלם ג'ייק ג'ילנהול שדומה כי בשלב הזה של הקריירה שלו בוחר במתכוון תפקידי אופי אפלים שמנוגדים לתפקידים של כוכב רומנטי אשר נדמה היה שיאפיינו את הקריירה שלו. בסרט הזה הוא מציג את ההופעה הכי אקסצנטרית שלו – הופעה שהיא טירוף מוחלט, עד כי ניתן לומר שהוא משחק באופן יותר חייתי מן ה"חיות" אשר מופיעות בסרט. כאילו חזירי-העל מודעים הרבה יותר למעשיהם ממנו, גם ברגעים בהם הוא נמצא בעמדת כוח מולם, כאשר הוא מוצג כמי שמעורב באכזריות כלפי חיות או בני אדם, שני מונחים אשר הסרט מטשטש את ההבדלים ביניהם. מכיוון שמירנדו הוא תאגיד גדול, מובן מאליו כי כוחות המשטרה, הצבא והממשל יפעלו למענו, בקוריאה, בארה"ב או בכל מקום אחר (טוב, הסרט נשאר רק בשתי המדינות הללו).

מי שבכל זאת פועלים למען מיג'ה ואוקג'ה הם קבוצה של פעילי זכויות בעלי חיים, אשר שואפים לשחרר את החיה לחופשי ולחשוף את כל השקרים והעוולות של התאגיד, כאשר כמות חזירי-העל שהוא שולט בהם והדרך בה הם נוצרו והתרבו שונה ממה שהוא מודה. התא שלהם אליו אנו נחשפים מונהג בידי ג'יי (פול דאנו), המוצג כמי שפועל ממניעים ערכיים ומתוך החלטה לא לפגוע פיזית באף חיה או אדם. אבל גם עם המניעים הנכונים, הפעולות אשר מבצע הארגון לא תמיד מתגלות כנכונות או ערכיות, בעיקר כאשר ראשי התא מתקשים להבין את מיג'ה אשר אינה יודעת אנגלית. הקוריאני שבתא, הקרוי קיי (סטיבן יואן), לא בדיוק שומר על תרגום מדויק – ויש לו גם סיבות לכך. התוצאה היא הגברת הסבל של הילדה והחיה בדרך למערכה האחרונה בה גודל הזוועה אשר נחשף רחב משנדמה.

התא של הארגון החברתי כולל בעיקר גברים ורק אישה אחת (לילי קולינס), מה שהופך למהותי כאשר הם מחדירים מצלמה נסתרת לתוך מעבדות התאגיד וחושפים הזדווגות בכפייה, אשר האישה חווה כצפייה באונס. היא מרגישה טראומה רק עקב הצפייה מרחוק בחומרים, בעוד הגברים מנסים להבין לליבה אבל גם מודעים לכוחו של הדימוי המחריד כאמצעי תעמולה. בסצנה קטנה זו, בה הגיבורה הראשית של הסרט אפילו לא מופיע והזוועה מעוברת רק דרך התגובה של אלו אשר צופים בה, מצליח בונג לגעת גם בסוגיות של מעמד האישה בעולם ולהראות כי בהרבה מובנים, גם בארגונים חברתיים נמצא עדיין סדר קיים אשר מפלה נשים. האיזון חשוב לסרט בו בסופו של דבר לא רק הגיבורות הראשיות הן נערה וחיה, אלא גם האנטגוניסטית הראשית הינה אישה בעלת כוח, אשר לפרקים נראית כהתגלמות של רוע בלבד.

הסיקוונס הזה מדגים את היכולת של בונג גם לשנות טון בתור במאי – דמות שנראית כמשנית הופכת לרגע לגיבורה של הסצנה, ואנו רואים דברים מבעד לעיניים שלה. חלקים אחרים בסרט נעים בין נקודת מבט נייטרלית לבין זווית הראייה של הילדה המתבגרת, או של החיה אשר עמה גדלה ואיתה היא רוצה להתקשר מחדש. מיג׳ה אינה יכולה לסמוך על אף אחד בעולם – לא על סבה אשר לא חשף בפניה את כל האמת, לא על הפעילים למען החיות אשר עלולים להעמיד את המטרה מעל ליעד הפרטי, בטח שלא על התאגיד, ובשלבים מסוימים אפילו לא על אוקג'ה שייתכן וההתעללות שינתה את אופיה ואת היכולת שלה לתת אמון בבני הדם (והסרט אכן מספק סיבות רבות לכך). האתגר הכי גדול בתנועה בין נקודת המבט של הילדה לבין בניית הסיפור הכללי הוא חוסר היכולת של מיג'ה להבין אנגלית, מה ששם אותה כזרה בחלק ניכר מן הסצנות. ככל שהסרט מתקדם היא הופכת לנחותה מבחינת כמות המידע שיש לה מול קהל הצופים גם בהיבטים אחרים. אולם, חוסר הידיעה והמצב הנואש רק מחזק אותה בתור גיבורה ומגביר את ההזדהות עמה. הדבר גם נכון לגבי הגיבורה הלא פחות גדולה של הסרט, החיה עצמה. היא ובני מינה מתגלים פעם אחר פעם כיצורים בעלי תבונה ואולי אף יותר רוך ונתינה מבני האדם.

למעשה, החיות המעוותות או המהונדסות הן בעלי יותר תכונות אנושיות (בטח בכל הנוגע לחמלה) מבני האדם בסרט, ודרכן הוא שואל שאלות לגבי מהות הקשר הרגשי בין האדם לטבע בעידן הטכנולוגי, עידן בו בשר שנוצר במעבדה או אפשרות תיאורטית לחיות אשר כל התכונות שלהן הונדסו בידי אדם – הם מציאות. לכאורה, חיות כאלו נבראו בידי האדם, אך הסרט מראה כי הן התפתחו מעבר לכך. גם אם לא נולדו מן הטבע, הטבע מאפשר להן להתפתח למשהו מפתיע ולכן הזכות עליהן צריכה להיות של הסביבה ולא של אדם. לא במקרה, שיטת הגידול של החקלאי שיצר את חזירת-העל המוצלחת ביותר היא לתת לחיה מרחבים ויכולת להשתלב בטבע, מבלי לכפות דבר. באותו אופן מתפקד גם הסרט – הוא אמנם עושה שימוש בטכנולוגיות חדישות בדרך שבה הוא נוצר (ובמידה פחותה גם מופץ), אבל ברגעיו הטובים ביותר הוא גם חוזר לקולנוע פשוט למדי – קולנוע של טובים מול רעים, ושל רגעים של שינוי אנושי קטן או גדול, כולל כאלה שעוברים, או לא מצליחים לעבור, גם על הרעים.

לדוגמה, לוסי מנהלת את התאגיד אחרי כישלון של אחותה ננסי (אשר ברוב הסרט נוכחת מבלי שרואים אותה), אבל כל אחת מן האחיות כושלת בתורה מכיוון שהיא לא מכירה בחסרון שלה אשר דווקא מצוי אצל השנייה. לוסי טובה בראייה לטווח הארוך אך קורסת בטווח הקצר, בעוד ננסי חושבת על התועלת הרגעית גם במחיר של שינוי תכנית קיצוני, לצד חוסר ראייה של הטווח הארוך באופן קיצוני לא פחות. ההבדלים בין האחיות הופכים אותן לדמויות כמעט טרגיות כשם שהן מעוררת סלידה מוקצנת. הם גם אלה גורמים גם לשינוי הכוונות של התאגיד לגבי היחס לאוקג'ה, דבר אשר מגביר את המתח בחלקים מסויימים של הסרט.

-סוף איזור ספוילרים אפשרי-

לטובת מי שלא ראה את סרטיו הקוריאניים של הבמאי בונג, התחום בו לרוב הוא במיטבו שייך לסיקוונסים של מתח ופעולה – הם גם מרהיבים וגם פשוטים להבנה. בסרט זה הוא זוכה להפגין את המנעד שלו במספר קטעי אקשן מגוונים. אם כי בסופו של דבר, זהו סרט סנטימנטלי ביסודו, באופן אשר יכול להפריע לצופים ציניים, או להבדיל להרטיט לבבות נכוח זוועות והתעלות נפש של המין האנושי. סליחה, של המין החדש של חזירי-העל.
כמובן, אוקג'ה גם יכול להיקרא כביקורת פוליטית ישירה ואפקטיבית כלפי תעשיית הבשר בפרט וכלפי הקפיטליזם הגלובי בכלל. אך הדבר היפה בו הוא שהמימד הזה מתקיים בו לצד דיון מעט יותר פילוסופי במהות האדם, הטבע, הקשר בין השניים ובכלל הדרך שבה קשרים רגשיים נוצרים.

לפרקים, בניית הדמויות בסרט נראית פשוטה ויש חלוקה לטובים מול רעים, אבל ברגעים מסוימים הגבולות מעט מטשטשים, כך שלא ניתן לפתור אותו כפשטני גם כאשר הוא פשוט. איני יודע אם זה הסרט אשר יהפוך ללהיט-על עבור נטלפיקס. הקולנוע של בונג עדיין משלב בין דברים אשר לא תמיד הולכים יחד עבור קהל מן הזרם המרכזי, וסרט שמרגיש כמו סרט ילדים אבל כולל רגעים אשר נראים קשים מדי גם לצפייה של מבוגרים בהחלט נכנס להגדרה הזו. אם בכלל ניתן להכניס אותו להגדרה כלשהי, פרט להיותו קולנוע מהנה ומרתק. בסופו של דבר, בעיניי זה עדיין לא הסרט הכי מעמיק או מסעיר של הבמאי (עבורי זה ״זיכרונות מרצח״), אבל כן עוד נקודה בגוף העבודה המסקרן שלו, אשר דומני כי לא סבל מירידה באיכות עם המעבר מיצירה במגרש הביתי להפקה משותפת עם הקולנוע האמריקאי.

השאר תגובה