• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״ג׳ון וויק 2״, סקירה

19 בפברואר 2017 מאת אורון שמיר

לפני קצת יותר משנתיים הגיע אל בתי הקולנוע ״ג׳ון וויק״, עם הבטחה לגיבור אקשן מסוג חדש. קיאנו ריבס גילם, בהנחה שהמונח הזה הולם את יכולותיו, מתנקש כל-יכול שחוזר מפרישה כדי לנקום במאפיה הרוסית שלא ידעה עם מי יש לה עסק לפני שזה היה מאוחר מדי. קראתי מאז הרבה מאוד התעלפויות, ואני חייב לומר שעדיין לא הבנתי למה. למעט העובדה שסצנות הפעולה אכן הלהיבו כיוון שניחנו בכוריאוגרפיה שמזכירה יותר קרב חרבות מאשר אקדחים, התקשתי להתחבר לטון של הסרט שנפל עבורי איפשהו בין בי-מובי כמעט קומי לסאגת פעולה מהורהרת. קיוויתי שהסרט החדש שמגיע כעת למסכים, המתקרא בפשטות ״ג׳ון וויק 2״ (John Wick: Chapter 2) יכריע לפחות בשבילי האם יש כאן איזו בשורה שאני מפספס, או אולי סתם ינעים את זמני.

הסרט החדש נפתח בהבטחה גדולה – נוף אורבני, אופנוע המגיח משולי המסך, ומתרסק. בלי יותר מדי הסברים, מתפתח מרדף שבסופו מתגלה כי זהו מעין זנב של הסרט הראשון, או שמא הקדמה הכרחית לפרק הנוכחי עבור מי שלא ראו את הקודם. אחרי שג׳ון מסיים את ענייניו עם המאפיה הרוסית בשילוב של מרחץ דמים ושלום קר, הוא שב הביתה ומתכנן לחזור אל חייו כגמלאי של עסקי החיסול. אולם, על דלתו מתדפק מאפיונר איטלקי (ריקרדו סקאמרצ׳ו) שמתברר כי וויק חייב לו טובה שהוא חייב להחזיר. גיבורנו מסרב בלי לשמוע אפילו מהי הבקשה והולך להיוועץ בווינסטון (איאן מקשיין), מעין יושב ראש אגודת המתנקשים בניו יורק, המזכיר לו את הכללים – אין לו ברירה אלא להיענות לבקשה. כך מתברר כי המשימה של וויק היא לסיים את חייה של ראש המאפיה האיטלקית הנכנסת (קלאודיה ג׳רני), בליל ההכתרה שלה ברומא.

זוהי רק ההתחלה אז אעצור כאן מבחינת תיאור ההתרחשויות, אבל אוסיף לקלחת את קומון בתור יד ימינה של המאפיונרית האיטלקיה, את רובי רוז כשומרת הראש האילמת של האיטלקי, ואת לורנס פישבורן בתפקיד מורפיאוס (נו, בגלל האיחוד עם ניאו). מלבד פרצופים מוכרים, הסרט גם מקפיד להוסיף מעת לעת עוד ועוד סיבות עבור הגיבור שלו להמשיך להסתובב בעולם עם פרצוף מלא סבל. כלומר, עד כמה שריבס מסוגל לשחק תחושה מעין זו, או תחושות בכלל. אבל דווקא העובדה שמאוד קשה לקחת את השחקן ברצינות כשהוא אומר שורות דרמטיות, היא שמסייעת לסרט להישאר במחוזות פנטזיית האקשן/נקמה. דמיינו כל שחקן אחר חוזר על משפטים כמו ״לקחת ממני הכל״ ברצינות תהומית, ותבינו למה רק קיאנו יכול לייצר את האפקט הקומי למחצה שנדרש כדי שהסרט לא יהיה רציני וקודר מדי. אם היה אפשר לקחת ברצינות את הסבל והיגון של וויק, יש לי תחושה שזה היה הורס כל אפשרות להנאה מהאקשן הווירטואוזי אך עתיר ההתעללות בבני אנוש והמלא באלימות לשם אלימות.

סצנות הפעולה בסרט הן שוב החלק החזק בו, כמו בקודם וכמו שצריך, רק שהפעם הן כן מצדיקות את הצפייה כולה. מינון האקשן הוא מהגבוהים שנראה השנה להערכתי גם בעתיד, ובלי הטיפשות או הילדותיות של סרטי המהירות והעצבים למיניהם. סצנת חיסול ממוצעת של וויק אורכת כמה דקות טובות, בלי יותר מדי עריכה כשאין צורך, ושוב עם אותה כוריאוגרפיה מרשימה ששמה דגש על קירבה או אפילו מגע פיזי בין הדמויות גם כשמדובר בקרבות ירי. אם החיסול קצר מדי, הוא מיד יתחבר לבא אחריו ליצירת מונטאז׳, כדי שלא תוכלו להסדיר נשימה או חלילה תשתעממו. כמובן שיש גם בכך סכנה למונוטוניות שתוביל לניכור מן המתרחש על המסך, אבל לפחות לי זה לא קרה – כל עוד ג׳ון היה באמצע העבודה, המחוג שמצביע על רמת עניין לא ירד מהמקסימום.

במובן זה, ״ג׳ון וויק 2״ הוא המשכון קלאסי מסוג ״כל מה שאהבתם בסרט הראשון, רק כפול ומכופל״. זו לא רק כמות האקשן ומשך הסצנות, אלא השימוש של הסרט בסוגים שונים של רגעי פעולה – בעלי גוון קומי מובהק (כמו דו קרב הירי בתחנת הרכבת המבהיקה של מרכז הסחר העולמי), כאלה שבהם התחשק לי למחוא כפיים לפעלולנים ו/או לצוות האפקטים (כמו ההתגוששות על המדרגות הרומאיות), וגם כמה הבלחות של כאב פיזי חד למראה המתרחש על המסך (העיפרון, אלוהים, העיפרון). בשלב זה שווה להזכיר שהבמאי הוא שוב צ׳אד סטהלסקי, שרוב הקריירה שלו היה פעלולן וכפיל, בין היתר של קיאנו ריבס בכמה מסרטיו הזכורים ביותר (״נקודת פריצה״, ״מטריקס״, ״קונסטנטין״ ועוד). סטהלסקי המשיך להתקדם בקריירה בתחום הפעלולים והכוריאוגרפיה של קטעי פעולה, אבל בזכות הידידות עם ריבס זכה בכס הבמאי בסרט הקודם והנוכחי, וכעת מתוכנן לביים את הגרסה המחודשת של ״איש הנצח״. עד שזה יקרה, הוא והכוכב שלו מוכיחים יכולות נהדרות בכל הקשור לאקשן, אבל לא בתחומים אחרים.

john-wick-chapter-23

המקום בו ״ג׳ון וויק 2״ כושל בעיניי הוא בדיוק אותו אחד כמו קודמו. ספק אם במאי אחר היה מחלץ יותר מסצנות הלא-אקשן, אבל אין ספק שעבודת תסריטאות מעט פחות עצלה או קצת יותר מדוייקת הייתה הופכת את הסרט הזה להמלצה גורפת יותר. דרק קולסטד, שלפני סרטי ״וויק״ חתום ככותב על סרט וחצי בכיכובו של דולף לונדגרן וזהו פחות או יותר, שאף גם הוא לנצל את אקסיומת ״קח את מה שעבד בסרט הראשון ותכפיל או תרבע״. אבל במקרה הזה, כל מה שהיה מסתורי או לא מספיק חשוב בסרט הראשון צריך להיות מובהר וגם הופך לקריטי, מה שלא ממש מאפשר הפעם לעקוב אחר החוקיות ופוגם בבניית העולם. סרטי ״וויק״ מתרחשים בעולמנו שלנו אבל מתמקדים במעין אליטת צללים של רוצחים להשכרה, עם מטבע משלה (שאת שער החליפין שלו לא הבנתי) ובתי מלון המשמשים כמקלט בו אסור לחסל זה את זה. הפעם נכנס אל התמונה גם עניין הטובות, בדמות חותם דמים, מה שבמהרה מוביל לקודים תנ״כיים של עין תחת עין ואובדן כל גרם של ערכיות, שיפוטיות או אפילו של אחוות צללים הפועלת הרחק מעיני החברה.

אבל לג׳ון וויק ממש לא משנה גם אם עיר שלמה של מתנקשים תרדוף אחריו, כי הוא הרי ג׳ון וויק. או כך לפחות חוזרים ואומרים בסרט כל כמה דקות, מה שבעיניי הפך ממרגיז לבלתי נסבל במהלך השעתיים של הסרט השני. ההאדרה של וויק והפחד של מי שמכיר או שמע עליו עבדו היטב בסרט הראשון, כל עוד עדיין לא ראינו אותו בפעולה. למרות שיכולותיו כבר ידועות וזוכות לתזכורת בסרט הנוכחי, האפקט רק מתעצם משום מה והיחס של הסביבה אל וויק כאל סלבריטאי בתחומו מתחיל להיות מביך ובשלב מסויים משול לירייה ברגל. שכן מלבד היצירתיות היחסית, והעובדה כי אינו מתעייף לעולם, הדבר היחיד שמגן על וויק היא העובדה שהוא גיבור של סרט אקשן ובכך אינו שונה מחבריו לסוגה.

כלומר, וויק בהחלט יצירתי למדי בשימוש בסביבה ובכלי נשק שונים כדי לנטרל את אויביו, אבל לא מתחרה בקטגוריה הזו בג׳קי צ׳אן, אם לתת דוגמה אחת שאינה מערבית אך מוכרת לקהל הרחב. הוא גם מורגל בתרחישים בהם הוא ויריבו יורים זה בזה, היריב נופל שדוד וגיבורנו ממשיך לרסס את האויב הבא שיגיח מעבר לפינה, אבל כך גם כל גיבור אקשן אחר. השוני הוא שיריבים בני תמותה הם בסך הכל אמצעי לטעינת הנשק עבור וויק, בטח שלא מכשולים של ממש. אך משום שכל זה קורה כל כך הרבה פעמים במהלך הסרט, בשלב מסויים עלולה להתפתח אדישות וכך הסרט מוצא את עצמו מעלה את דרגת הקושי, אבל רק למראית עין. בפועל, קשה להניח שוויק ייצא מהקרב עם יותר משריטות וסימנים כחולים.

ההסבר הפנים-עלילתי לחסינות של וויק הוא כפול. ראשית ישנו המיתוס שעוטף אותו, שהקנה לו כינויים כמו ״הבוגימן״, ובהמשך גם הסבר מעט יותר מעוגן במציאות – חליפה מיוחדת דרכה כדורים לא חודרים. אם כי לא הבחנתי שהוא עוטה אותה גם על ראשו או פניו. כיוון שתוכנית הפעולה התמידית של וויק היא פשוט להתפרץ למקומות כקופץ ראש אל בריכה ריקה – קשה מאוד לחשוש לגורלו או אפילו להריע לו. הוא מחסל בני אדם כמו שפקיד מחתים טפסים, ובשום שלב לא נראה שאכפת לו להפסיד את חייו בקרב. הבאסה הקיומית הזו הייתה יכולה להיות הרבה יותר קומית ולהוסיף לפריכות של סרט הנושק לגבולות הבי-מוביז. בהחלט יש הפעם יותר רגעים הומוריסטיים שעובדים, כמו למשל ניעור קליעים מחליפתו החסינה של וויק אחרי עוד קרב יריות. אבל יש גם הרבה יותר סצנות לילה, או גשם, או שאר דברים שאינם מתקשרים עם אור ושמחה, כי לפנינו גיבור מיוסר מסיבות שהוא ממשיך להזכיר שוב ושוב.

כל זה לא הורס את אווירת הכיף המזדמן שבא והולך לסירוגין, אבל זה ודאי שמונע מן הסרט להגיע לגדולה, גם בתוך הז׳אנרים בהם הוא פועל. בעיניי, אין פה קפיצת מדרגה, שינוי חוקי המשחק, ושאר סיסמאות מפוצצות שמיהרו להדביק לסרט הזה, כך ששוב כמו עם הקודם מצאתי את עצמי תוהה מה פספסתי פה. האם זה סרט האקשן המצטיין של השנה? זו לא חוכמה, כי השנה רק החלה. האם נראה סרט שיתעלה עליו? בהתחשב בתוצרים של הוליווד בשנים האחרונות, אני די בספק, אבל זה מעיד יותר מאשר על ״ג׳ון וויק 2״. באופן אישי, אני מקווה ומאמין שזה ממש לא השיא, אלא יותר כמו ספתח לשנה של אקשן משובח. רק אם אפשר, שיגיע בעטיפה קצת פחות מעוכה.

john_wick_22

תגובות

  1. מגדלור הגיב:

    מה שטוב בג'ון וויק זה שהוא יודע בדיוק מהו – סרט אקשן טהור.
    הוא לא מתיימר להיות משהו אחר, מתרכז בקהל מאוד ספציפי (פעולה). קורץ לאותו קהל בלבד בלי להתפזר יותר מידי ובגלל זה הוא מצליח.

    1. אורון שמיר הגיב:

      אני רק חצי מסכים.
      בעיניי, צרכן כבד של סרטי פעולה (יותר בעבר), שני הסרטים הם הכל חוץ מ״אקשן טהור״. לקודם קראתי ״אנטיתזה לסרטי פעולה״, ובעיניי זה נכון גם כאן – לפחות חצי מהסרט זו אווירה כבדה וקודרת, אבל לא נטולת הומור, ואני פשוט לא מצליח להבין אם זה אמור להיות בי-מובי או סתם סרט שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות כשברור שהוא מטופש. גם סצנות הפעולה עצמן מלאות פאתוס ומינונים גבוהים של אלימות אגבית, ככה שלפחות לי היה קשה להנות מהם כמו שאני מורגל בסרטי פעולה כיפיים.

השאר תגובה