• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

דאבל פיצ'ר: "ג'ון וויק", "חיית לילה", "זעם"

5 בנובמבר 2014 מאת אור סיגולי

"בין כוכבים" שייצא מחר לבתי הקולנוע מזכיר לנו את החוק המפורסם של מרפי – מה שיכול לקרות יקרה. ומה שנכון לנולאן, גם נכון לסריטה, ובטח לאתר החדש עליו עומלים ללא הפסקה.
מאחורי הקלעים אנחנו עדיין בתיקונים אחרונים לקראת השקת הבלוג המחודש שמעט מתעכב, אבל עד אז, הרי לא נשאיר אתכם בלי משהו לקרוא נכון?

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.

לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

תגידו מזל טוב. היום הוא יום הולדתה של פינת הדאבל-פיצ'ר. הייתם מאמינים?
אז לפני שנה (ויום, אם אתם בקטע של דיוק), ב-6.11.2013 עלה אצלנו לראשונה הפיילוט של פינת המלצות הצפייה הנלוות, עם "תור: העולם האפל", "כל הזמן שבעולם" ו"הרשות החמישית". שלושה סרטים שאיש לא העלה בתודעתו מאז. ובזמן שעל אף שלא עמדתי במכסת הפעם בשבוע – כי מסתבר שזה ממש קשה למצוא סרט מעניין לכל דבר שיוצא לבתי הקולנוע בכל שבוע – אני עדיין שמח וגאה מאוד, ומקווה שאתם גם נהנים מכל האופרציה.
אז זה לגבי טפיחת השכם העצמית הזאת.

השבוע מככבים בפינה שלושה סרטים, האחד כבר שבועיים עמנו אך לא קיבל סקירה משלו, והשניים האחרים הם יבול השבוע שעבר. כל השלושה הם אמריקניים לחלוטין ואני מהמר בזהירות שלמרות שבעיני אחד מהם טוב מאוד, אחד מהם סביר מינוס בהתחשב לז'אנר, ואחד מהם איום ונורא, גם אלו – כמו שלושת הסרטים של המהדורה הראשונה – כנראה שלא יהיו נורא זכירים בעוד שנה מהיום. אבל נחכה ונראה.

אל שלושת הסרטים שבכותרת יצטרפו סרט אקשן-קומי מופרך במיוחד, ארט האוס זוכה פסטיבל קאן, ואחת מיצירות המופת הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע. כי צריך גם כאלה לפעמים.

הסרט המרכזי: "ג'ון וויק" – John Wick
קיאנו ריבס, פעם אחד הכוכבים הלוהטים ביותר בעולם, וכיום שחקן-במאי-מפיק שהכניס את עצמו לגטו טראשי למדי (אבל עדיין עושה בוחטות של כסף), הוא הכוח המניע את עלילת הנקמה הזו. והאמת היא שהוא אחד הדברים הטובים בה. קשה לומר שמדובר בהופעה שתזכה אותו בפרסים לקראת סוף השנה, אבל בסטנדרטים הריבסיים, שלאחרונה סבבו סביב "47 רונין" ו"איש הטאי-צ'י", זו תצוגת משחק לא רעה בכלל.
העלילה של "ג'ון וויק" דלה וחסכונית בדיוק כמו השם שבחרו לו. וויק הוא רוצח שכיר ומרהיב בתחומו שפרש מחיי הפשע כדי לבלות זמן עם אשתו האהובה. למרבה הצער היא איננה מאריכה ימים, וכל שנותר למתנקש המהולל הוא מכוניתו האהובה וגור כלבים חמוד באופן קיצוני, איתם הוא נידון להעביר את המשך ימיו. אבל גם אלו לא ישארו בסביבתו הרבה זמן, בחסותם של צעירים מאפיונרים ממוצא רוסי. ג'ון לא מתכוון להשאר חייב, והוא יגרום להם לשלם על מעשיהם.

"ג'ון וויק" הוא אכזבה בעיני, כי מה שהיה יכול להיות ממתק אקשן מופרך וקיצוני, החליט להיות סרט מאוד לא מסעיר. ה"תודות" הן לחתומים על הבימוי, דיויד לייץ' וצ'אד סטאהלסקי, אנשי פעלולים במהותם.
על אף שהוא מואר ומצולם נהדר, אין בו רגע אחד של אקשן זכיר, אין בו שום סצנה כואבת במיוחד, והכל נראה כאילו מנסה לרוץ מתחת למים, נטול קצב ומפוזר. את הבעייתיות של הסרט אפשר להבהיר ברגע אחד מתוכו, בו דמות מספרת על וויק שהוא בעברו הרג שלושה אנשים עם עפרון. שזה מגניב. אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו מסוגלים להרוג שלושה אנשים עם כלי כתיבה. אבל, למרבה הצער, זה נשאר ברמת הדיאלוג בלבד. אף אחד בסרט לא עושה משהו שמתקרב לפוטנציאל הזה, ורוב הקרבות שם כוללות נשק חם. למעשה, זה אחד הסרטים הכי נלהבים מאקדחים שראיתי, וזה מתחיל לעייף באיזשהו שלב.
וחוץ מזה, מישהו יכול להסביר למה הקולנוע האמריקאי חזר לפתח טינה לרוסים פתאום? לא הספיק להם "נקודת שוויון"?

לצד ריבס מופיעים ווילם דפו (שזה כבר הסרט הרביעי שלו השנה, ואולי כדאי שייקח רגע מנוחה), סוון ניקביסט השבדי שמגלם רוסי, אלפי אלן שעושה בדיוק מה שהוא עושה ב"משחקי הכס" רק שאיבר מינו עדיין לא נלקח ממנו, ג'ון לגיזאמו בסצנה וחצי, ואיאן מקשיין. נקודה ישראלית תוכלו למצוא בליהוקו של עומר ברנע שמגלם את אחד האנשים שעומדים ליד אלן.
ועם זאת, היה דבר אחד שבאמת הערכתי בסרט והוא העולם שאותו הוא בונה. שלא בשונה מהרבה מסרטי קומיקס (עליהם "ג'ון וויק" איננו נמנה), הוא מתאר עולם סגור של פושעים ורוצחים. אין אף דמות מן השורה בסרט הזה, להוציא את אשתו של וויק שלא שורדת יותר מחמש דקות בתחילת הסרט, ואיזשהו שוטר שמופיע לכמה שניות בודדות והולך כלעומת שבא. "ג'ון וויק", יותר מהכל, מספר על עולם מקביל לשלנו, שרוחש לצדנו ונסתר מן העין, של אנשים חסרי מוסר עם הנאה רבה מגרימת כאב ולקיחת חיי אדם. השיא מגיע בסצנות בבית המלון שנועד רק לוויק וחבר מרעיו, ושם גם כמה מהרגעים הטובים של הסרט.

הדאבל פיצ'ר: "לחסל את האס" – Smokin' Aces
האלמנט הזה, של סרט שלם שסובב סביב אסופה נרחבת של מטורפים ורצחניים, הזכיר לי קומדיית האקשן המחופפת והמטורללת הזו שביים ג'ו קרנהאן בשנת 2006, שדווקא הצליחה יפה בשנת יציאתה (רווחים מעל 57 מיליון דולר, על תקציב של 17 מיליון) אבל נשכחה במהרה.
העלילה, אם תבחרו לקרוא לה כך, סובבת סביב חוזה שמן שהוצא על ראשו של קוסם מלאס וגאס בשם באדי ישראל (כן, באמת), ועל כן מכל הפינות הנדחות ביותר של האימפריה האמריקנית זוחלים רוצחים ומתנקשים, כולם ממהרים להיות הראשונים שמחסלים את המטרה.

בקאסט של הסרט תוכל למצוא את (קחו נשימה): ג'רמי פיבן בתפקיד ישראל, כריס פיין, ג'ייסון בייטמן, ראיין ריינולדס, ריי ליוטה, זוכה שני האוסקרים בן אפלק, הבמאי-שחקן פיטר ברג, ג'ואל אדג'רטון, אנדי גרסייה, הזמרת אלישיה קיז, המועמדת לאוסקר טרג'י פי. הנסן, מתיו פוקס ועוד.
את הסרט צילם מארו פיורה (זוכה האוסקר על "אוואטר") ועיצב מרטין וויסט ("בקתת הפחד", "סופר 8") והסרט אכן נראה מעולה. הוא לא צפיית חובה בשום אופן, אבל אם אתם רוצים לשטוף עיניכם בשגעת של קליעים ותכסיסי מצלמה, בדקו את הסרט הזה כשיוצא לכם.

df-jw-sa

הסרט המרכזי: "חיית הלילה" – Nightcrawler
מדובר בסרטו הראשון כבמאי של התסריטאי דן גילרוי ("זהות גנובה" ו"מעבר לכל חלום", שמסתבר שמישהו כתב), ובו ג'ייק ג'ילנהאל נותן את תפקיד חייו בתור לו בלום, בחור צעיר ומעורער שמחליט להשתחל פנימה אל עולם סיקור החדשות לרשתות הטלוויזיה הקטנות, ולא יבחל באמצעים לעשות זאת. רנה רוסו, ביל פקסטון ורז אחמד מגבים אותו.
לדעתי, מבחינת אווירה ורעיון, הסרט הזה מצוין. הוא דרמת מתח אפקטיבית ומסקרנת שמתקדמת היטב, בעלת קצב מצוין וכמה רעיונות ממש מעולים. לעומת זאת, משהו במסר שלה, הן לגבי עולם התקשורת והן לגבי הגבר המודרני, עוברים באופן ישיר מדי, והסרט סובל מדידקטיות. אבל זה נסלח בעיקר בזכות ג'ילנהאל וחבריו, ועבודת המצלמה של רוברט אלסוויט הגאון ("זה ייגמר בדם").
אבל, עזבו, תקראו את הסקירה המלאה.

הדאבל פיצ'ר: "רוזטה" – Rosetta
אי אפשר לדבר על "חיית לילה" בלי רצף של ניים-דרופינג מסחרר עם כל הסרטים שהסרט הזה מתייחס אליהם, במודע או שלא. בסקירה שלי הקדשתי פסקה שלמה לזה, ועדיין לא כיסיתי את כולם. בין אם בסרטים על עולם התקשורת כמו "פיתוי קטלני" (To Die For), "רשת שידור", "הניחוח המתוק של ההצלחה", "והרי החדשות", "חדשות בהפרעה", "משדרים חדשות", "מלך הקומדיה", "השחקן" ו"שיחות לילה" של אוליבר סטון, ובין אם בסרטים על אנשים צעירים שיעשו הכל כדי להתברג בתחומם כמו "הזאב מוול סטריט", "וול סטריט", "הכל אודות חווה", "הסנדק 2", "מוות לסמוצ'י" ועוד.
אבל את "רוזטה" של האחים דארדן לא שמעתי מישהו מזכיר, אז נלך על זה.

מה שמעניין בשני הסרטים האלו הוא שהם באים מעולמות קולנועיים שונים בתכלית, אבל מציגים במרכזם את אותה דמות. כמו בלום, גם רוזטה היא בחורה בלי יותר מדי מעמד או ממון לשמה, שמבינה היטב את החשיבות של הישרדות. וגם היא תשקר ותרמה כדי לשמור על עבודתה ולהתקיים.
אך בזמן ש"חיית לילה" הוא תוצר הוליוודי מצוחצח ומשומן, "רוזטה" הולך על הכיוון המחוספס, הסגפני והמינימליסטי. זה אחד מ"סרטי העורף" הראשונים (סרטים אירופאיים בהם אנחנו עוקבים דקות ארוכות אחר עורפה של הדמות הראשית בתנועה) ואחד המהוללים שבהם. אני לא ממש מחסידיו, אם להתנסח בעדינות, אבל השפעתו וחשיבותו ניכרים גם היום, בטח עם הפיכתם של האחים דארדן ("יומיים ולילה", "הבן", "השבועה") ליוצרים כבדי משקל בקולנוע העולמי.
פבלו, עופר ונחמן אינגבר דיברו עליו באריכות.

df-n-r

הסרט המרכזי: "זעם" – Fury
סרט מלחמת העולם השנייה הזה נפתח בשוט מרהיב של חייל גרמני רכוב על סוס בשדה קרב לאחר מפלת כוחות השריון האמריקאיים. זהו רגע מרשים במיוחד, שבהחלט מעורר התפלאות. אבל ברגע שהוא הסתיים והסרט הציג את דמויותיו, אני נאלץ להודות בצער ששנאתי בו כל רגע.
אז כן, עשייתו מרשימה במיוחד (ואפילו מרשימה מדי, בטח בהתחשב בהאדרה שהוא עושה למלחמה, למוות ולהרס) ובהחלט עוזרת לצלוח את השעתיים פלוס שלו, אבל כמו סרטי המלחמה האחרים הגרועים שהוקרנו השנה, "השורד האחרון" ו"ציידי האוצרות", אני חושב שהוא מכעיס ויותר מהכל – רצף מעייף של קלישאות קולנועיות ומוסכמות ז'אנריות שראינו כל כך הרבה פעמים, שאין בו רגע אחד של מקוריות או עניין.
בראד פיט רב כריזמה כהרגלו, מגלם את הגרסה הריאליסטית (נו, בערך) של דמותו הנפלאה ב"ממזרים חסרי כבוד", ולצדו לוגן לרמן ("כמה טוב להיות פרח קיר"), שיה לה-באף ("רובוטריקים"), מייקל פניה ("סוף משמרת") וג'ון ברנתל, כולם נאלצים להתמודד עם הדמויות השטוחות שכתבו להם, כולם פועלים על אפיון אחד בלבד, בסיטואציות בלתי אפשריות ודיאלוגים שמסבים כאב לאוזן.

את הסרט ביים דיויד אייר, שהתפרסם כתסריטאי ("יום אימונים מסוכן"), זכה לשבחים מופרזים במיוחד על "משמרת לילה" שביים בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהאל, ובתחילת השנה הביא לנו את "חבלה", שידוע בכינויו "הסרט שאני היחיד בעולם שאהבתי אותו, ואני מבין למה. הוא די מזעזע". מי היה מאמין שהטראש עם שוורצנגר יהיה הסרט הטוב מבין השניים.
עופר הרחיב על הסרט.

הדאבל פיצ'ר: "במערב אין כל חדש" – All Quiet on the Western Front
חוזרים אחורה אל תחילת שנות ה-30, לסרטו זוכה האוסקר של לואיס מיילסטון, שקבע את כל כללי סרטי מלחמת העולם השנייה מאז ועד היום, ועשה את זה בגאונות קולנועית וסיפורית שאין שנייה לה. מדהים כמה הסרט הזה רענן ומצמית כיום, בדיוק כמו שהיה בצאתו.
אחד הדברים הכי מרשימים בהפקה, המבוססת על ספרו של אריך מריה רמארק, הוא שעל אף שמדובר בסרט הוליוודי, הוא מתעסק דווקא בחיילי האויב, הגרמנים, ומציג אותם כגיבורי הסיפור על עוולות המלחמה והאימה האנושית שבה.
מדובר בצפיית חובה, ואני מאמין שגם אם אינכם מחסידי הקלאסיקות והקולנוע הישן, תעריכו את היצירה הגדולה הזו מאוד. החסרון הוא שלאחר מכן, כמעט כל סרט מלחמה שתראו, יחווה כהעתק של הסרט הזה. גם הטובים שבהם כמו "להציל את טוראי ראיין" ו"מטאל ג'אקט".

df-f-aqotwf

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.