סקירת די.וי.די: "Meek's Cutoff"

אחרי שלא הציג בפסטיבל ירושלים, חיפה או פסטיבל סרטי נשים ברחובות ומכיוון שהתקווה להקרנות מסחריות הייתה קלושה מראשיתה, נאלצתי לוותר על השאיפה לחזות בסרטה החדש של קלי רייכארד על מסך גדול ולהסתפק בDVD. חבל, כי זהו סרט שזקוק למסך גדול ככל הניתן על מנת להתרשם כראוי מן היופי של תיאור הנופים שלו.

הסרט סיקרן אותי גם בשל הבמאית (שאת סרטה הקודם, וונדי ולוסי מאוד אהבתי) וגם בשל הז'אנר -המערבון. מכיוון שמעטים הסרטים המופקים בז'אנר בשנים האחרונות, יש לי תקווה כי הבחירה בו תיקח את הז'אנר למקום אחר ותפתח את העיסוק במיתוסים בצורה מקומית. מכיוון שלא זכור לי שצפיתי במערבון שביימה אישה הסקרנות שלי עלתה, אף כי אני לא לגמרי מסכים עם העובדה כי יש הבדל מהותי בין אסתטיקה נשית לגברית.

יחד עם זאת, לרייכארד יש ללא ספק חוש אסתטי אישי מעניין, אשר מתייחס למרחבים כחלק מן הסיפור ומתייחס לסיפור כמשני לתיאור מצב נפשי מתמשך. בסרט הנידון הדבר בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר.

דבר לא נאמר ב-7 הדקות הראשונות של הסרט. אנו רק חוזים בקבוצה קטנה של מתיישבים לבנים נעים ברחבי אורגון של שנת 1845 (מיקום שנמסר בכתובית הפתיחה הבודדת של הסרט). רק מילה אחת נוספת צדה את העין בדקות הראשונות – המילה LOST אשר אחת מן הדמויות חורטת במאמץ רב על גזע עץ. זהו מצב שהיה חלק בלתי נפרד מן המערב הפרוע בזמן אמת ולא זוכה להרבה תיאור בסרטים – הרי מובן כי אנשים שיצאו לכבוש את השממה, הוכנעו לא פעם בידי השממה, וכי המסע באיזורים האלו בחברת נשים וילדים היה לפעמים קטלני לא פחות מהתמודדות עם אינדיאנים או פורעי חוק. הרבה סרטים התייחסו למצוקת הנדודים ואי מציאת הנתיב, אך דומה כי אף סרט לא העביר את הייסורים בצורה כה מתמשכת. המאבק בסרט הזה הוא לא על יצירת תרבות חדשה במערב, אלא על הישרדות ובריחה ממצב האובדן.

גם כאשר אנו מתחילים לשמוע דיאלוג, חולף זמן עד שניתן להבין את פרטי העלילה. הדבר הראשון שאנו שומעים הוא גם סימובלי- ילד קורא בתנ"ך על הגירוש מגן עדן ועל הפיכת בני אדם לבני תמותה. "מאפר אתה ואל אפר תשוב" נאמר בעוד אבק חוצה את הפריים – האמונה הדתית היא חלק מן המנגנון ששלח אנשים אלו לעבר התיישבות לא ידועה. אך בלב המרחבים, הנראים נטושים וחסרי מקורות מים, איום השיבה לאפר נראה מוחשי מתמיד.

למרות שהמצב הקיומי של האובדן הוא העיקר בסרט, בסופו של דבר אנו לומדים להכיר את הדמויות. מדובר במשלחת שאמורה הייתה להיות מובלת בידי סטפן מייק, אשר טען כי הוא מכיר את השטח היטב ויוביל את המשפחות לעבר מקום הישוב המיועד בתוך שבועיים. אלא שלאחר חמישה שבועות, הגברים שבקבוצה מבינים כי אינו יודע היכן הוא ודנים בסוגית הוצאתו להורג. אין הרבה גברים בחבורה, רק שלושה משפחות, אחת עם ילד. רייכארט והתסריטאי הקבוע שלה ג'ונתן ריימונד ביססו את הסרט על אירוע שהתרחש במציאות ואף העניק את שמו לנתיב במדינת אורגון. במציאת, מייק הוביל כ-200 עגלות ולא 3 בלבד. למורת הצמצום הנ"ל, הסרט שואב מן ההיסטוריה לא רק את הסיטואציה הבסיסית.

נקודת המפנה בסרט, אחריה האווירה מפנה מקום למעט יותר עלילה, היא לכידת אינדיאני. מייק רוצה להוציאו להורג על מנת שלא יסגיר את המתיישבים לבני שבטו, אך אדם בשם סלומון טיסארו מחליט לנסות להיעזר בו על מנת למצוא מים, בתמורה לסמיכה (אירוע אשר התרחש במציאות). בנקודה הזו וסביב היחס לאינדיאני מתחיל הסרט לסמן את הגיבורה שלו – אמילי טיסארו, אשתו הצעירה של סלומון.

אמילי מובילה קו של אמפטיה והבנה ליליד האמריקאי ומציגה מעין גישה אלטרנטיבית ליחס החושש והאלים של שאר המתיישבים. למרות שהיא נראית עדינה מן ההתחלה, רמזים לקשיחות שלה מתגברים לאורך הסרט עד שהיא הופכת למנהיגה של הקבוצה, מנהיגה שבשל מגדרה ההיסטוריה די שוכחת. אף בסופו של דבר, גם מייק המעוצב בסטראוטיפ גברי, כורך את גורלו בהנהגתה.

את אמילי מגלמת מישל וויליאמס, אשר שיתפה פעולה עם רייכארט גם בוונדי ולוסי ובשני הסרטים היא מוותרת על איפור ושיער בלונדיני ומציגה דמות חזקה ונוקשה, אשר מצליחה להסתדר בעיקר בשל יצר ההישרדות. בסרט הזה, הדמות שהיא מגלמת מורכבת יותר מגיבורה פמיניסטית רגילה – היא אישה אשר דומה כי אין לה בעיה לשבת בשקט לצד בעל המבוגר ממנה בהרבה, עד אשר היא רואה עוול מוסרי אליו היא לא יכולה להישאר אדישה ולמענו היא מסכנת את היחסים שלה עם כל הדמויות, עימן היא נידונה לחיות ביחד, לפחות עד שימצא מוצא מן הנתיב המסויט בו היא פוסעת. חוץ מזה, רובה מן המאה ה-19 הולם את היופי של וויליאמס לא פחות משיער בלונדיני.

ווילאמס מובילה צוות שחקנים מוצלח הכולל גם את פול דאנו, זואי קאזאן, ברוס גרינווד, וויל פאטון ושירלי הנדרסון. אולם הגדולה העיקרית של הסרט היא היופי הוויזואלי שלו. רייכארדט והצלם כריס בלאובלט תופסים את היופי הרב של המרחבים בשעת היום, אך מרשימים אף יותר הצילומים בסצנות הלילה הרבות, בהן תאורה מצומצמת מאוד יוצרת דימויים מצומצמים של אנשים הנעים ומשוחחים באפלה. אני מקווה כי בכל זאת הסרט ימצא את דרכו להקרנה על המסך הגדול בארץ.