פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 55: "גנדי" (1982)

את האוסקר ה-55 ניצח עם לא פחות משמונה פסלונים, הסרט הבריטי-אמריקאי "גנדי" (Gandhi), או כפי שהוא מוכר מאז ה-11 באפריל 1983: "זה שלקח את פרס הסרט הטוב ביותר מ"אי.טי. – חבר מכוכב אחר"".
זאת כבר שנה רביעית רצופה, מאז 1979, שהאוסקר מעניק את הניצחון לסרט שבעתיד יחשב נחות יותר ממתחריו, והשנה השנייה בה זוכה סרט המבוסס על סיפור אמיתי מההיסטוריה הבריטית (אחרי "מרכבות האש").
"גנדי" ניצח לא רק את "אי.טי.", שאפשר להודות על האמת שלמרות כל האהבה המוצדקת לסרט הנפלא הזה – באוסקר לא היה לו סיכוי בכלל, אלא גם את "טוטסי", "פסק דין" ו"נעדר", כולם ללא ספק סרטים טובים יותר, אם כי אני חייב להודות שעבר זמן רב מאז שצפיתי ב"טוטסי". את שאר הסרטים המצוינים של 1982, אזכיר, כמו בדרך כלל, בסוף הפרק.

"גנדי" היה בעצם לביוגרפיה הקולנועית הגדולה הראשונה שזכתה באוסקר מאז "פאטון" ב-1970, אבל האמת היא שהסרט מרגיש בעיקר כמו שילוב של שניים מזוכי שנות השישים, "לורנס איש ערב" ו"אדם לכל עת". לא מפתיע שגם דיויד לין ניסה להרים פרויקט על חייו של מהאטמה גנדי, אבל ויתר לטובת עשיית זוכה האוסקר של 1962. גם "גנדי" וגם "לורנס" שניהם סרטים ארוכים המתפרשים על פני שנים רבות, ומתמקדים באדם אחד ששינה את ההיסטוריה במקומות רחוקים מהציליוויזציה המערבית, אך השפיע עליה ישירות. לתפקידי שני הגיבורים הגדולים מהחיים האלו לוהקו שחקנים בריטים חדשים שבנו דמויות בלתי נשכחות. אבל זהו, בעיני בשלב הזה נגמרות ההשוואות בין האפוס המרהיב של לין לבין הביוגרפיה היוקרתית מ-1982.

זוכה האוסקר ה-55 נפתח בשנת 1948, ביום בו נרצח גנדי, מנהיג מאבק ההודים בכיבוש הבריטי של חציה הראשון של המאה העשרים. גנדי מפורסם בכך שהתנגד לאלימות, וניסה לאחד את הודו הענקית כדי להרים מאבק אותו הוא כינה "לא אלים ולא משתף פעולה" בשלטון הבריטי. כאשר ההמון ההודי לא הצליח לשלוט בעצמו, ופרעות החלו לצוץ ברחבי המדינה, גנדי שבת רעב עד שיפסיקו המוסלמים וההינדים את שפיכת הדמים. גנדי היה ונשאר סמל לסובלנות ואהבת אדם, ולכן לא פלא שהסרט מציג אותו כגלגול המודרני של ישו.
לתפקיד האישיות המפורסמת נבחר בן קינגסלי, אז בן 39. הוא היה שחקן טלוויזיה בעיקר, וזו הייתה הופעתו הקולנועית המשמעותית הראשונה. קינגסלי, ששמו המקורי הוא קרישנה באנג'י, נולד באנגליה לאמא בריטית ולאבא הודי שנולד בקניה. זה הפך אותו למתמודד המושלם לתפקיד, אפילו לפני שלוקחים בחשבון את הכישרון הענק של האיש הזה. אני מאמין שקינגסלי הוא אחת הסיבות העיקריות להצלחת הסרט הזה, ובזכות הופעתו האיקונית מצליח לשפר לא מעט את האפוס הגדול מדי הזה. קינגסלי השתתף בזוכה אוסקר מפורסם נוסף 11 שנים לאחר מכן, "רשימת שינדלר", אבל במפתיע לא היה מועמד עליו לאוסקר, כנראה כי רייף פיינס גנב את כל תשומת הלב. קינגסלי חזר לאוסקר כמועמד שלוש פעמים לאחר 1982, כשחקן משנה ב"באגסי" ו"לצאת נקי", וכשחקן ראשי בזכות הופעתו המדהימה בסרט שיותר אנשים צריכים להכיר – "בית של חול וערפל" משנת 2003. הוא עדיין עובד בלי הפסקה, ולאחרונה יכולנו לראות אותו ב"חי פעמיים", "איירון מן 3", ולשמוע אותו ב"ספר הג'ונגל" שם דיבב את באגירה הפנתר הטוב.

קינגסלי סחב את הפקת הענק הזו על כתפיו, אך גובה בלא מעט שחקנים טובים לא פחות, אם כי השימוש בהם הוא זניח. שניים מהמשתתפים הבולטים של זוכה האוסקר הקודם, "מרכבות האש", מופיעים פה – ג'ון גילגוד (שב-1981 זכה בזכות "ארתור") ואיאן צ'ארלסון. גם קנדיס ברגן (מנערות הזוהר של שנות השישים, שהייתה מעומדת לאוסקר בשנת 1979 ולאחר מכן עברה לקריירה טלווזיונית משמעותית עם "מרפי בראון"), מרטין שין, איאן באנן ("להעיר את נד", "לב אמיץ"), ריצ'רד גריפית'ס (שמוכר בעיקר כוורנון דארסלי מסדרת "הארי פוטר" ובעיני היה צריך להיות מועמד לאוסקר על "ונוס"), ונייג'ל הות'ורן (המועמד לאוסקר על "טירופו של המלך ג'ורג'" ב-1994). בצפייה עכשווית, הופעת האורח הבולטת ביותר של הסרט מגיעה 19 דקות לתוך הסרט, כאשר בחור בן 35 בשם דניאל דיי לואיס צץ לסצנה אחת כצעיר גזען. זאת הייתה ההופעה הקולנועית הראשונה שלו עליה קיבל קרדיט.

"גנדי" בוים על ידי ריצ'רד אטנבורו, אז בן 59, ומאחוריו קריירה מהוללת כשחקן תיאטרון וקולנוע. הוא הפך למפיק בשנת 1960 והתחיל לביים תשע שנים לאחר מכן. הוא הספיק לעשות תשעה סרטים (האחרון בהם בשנת 2007) עד מותו בשנת 2014, רובם ביוגרפיות או סיפורים אמיתיים כמו למשל זה של צ'רלי צ'פלין שסידר מועמדות אוסקר ראשונה לרוברט דאוני ג'וניור, סיפורו של דונלד וודס ב"Cry Freedom", חייו המאוחרים של סי.אס. לואיס שכתב את סיפורי נרניה ב"ארץ הצללים", קורותיו של ארנסט המינגווי ב"אהבה במלחמה", ואיך אפשר לשכוח את פירס ברוסנן כאינדיאני בסרטו של אטנבורו, "ינשוף אפור"?
סתם. ברור שאפשר. אף אחד לא זוכר.
כשחקן, הלהיט הגדול ביותר בהשתתפות אטנבורו הוא ללא ספק "פארק היורה", שבוים על ידי המפסיד העיקרי שלו ב-1982, סטיבן ספילברג. הוא גם זכור מהופעותיו ב"הבריחה הגדולה", "דוקטור דוליטל" ועוד.
על עבודת הבימוי שלו ב"גנדי" ישנם שני דברים שאפשר בהחלט לומר לטובתו – הראשון הוא שההפקה הזו בהחלט מרשימה גם כיום, והעבודה שם עם ניצבים ולוקיישנים מסובכים בהחלט לא משהו שנראה פשוט או כלאחר יד. השני הוא שנדמה שאטנבורו ניסה לביים את הסרט הזה ביד קלילה באופן יחסי, ולא בהכרח בפאתוס מהדהד שמאפיין ביוגרפיות קולנועיות אחרות, מפורסמות יותר או פחות. עם זאת, "גנדי" הוא בעצם כל מה שעובד ולא עובד בז'אנר הזה שכה אהוב על האוסקרים – מצד אחד הוא נראה נהדר, בעל ערך מוסף בין אם היסטורי ובין אם חברתי, ועשוי היטב. מצד שני הוא מתארך יתר על המידה, מנופח מדי, והכי קשה – מאוהב מדי בדמות הראשית שלו באופן שמונע ממנה להרגיש כמו בן אדם אמיתי.

אין ספק שאטנבורו והתסריטאי ג'ון בריילי העריצו את מהאטמה גנדי, עורך הדין הבריטי ששינה את חייהם של אלפי בני אדם לטובה, ואין שום ספק שאדם כזה ראוי להערצה. אבל אם באים לעשות עליו סרט – בטח ובטח שסרט באורך של 191 דקות, שכנראה לא אדהים אתכם אם אומר שהוא ממש לא זקוק לכולן – ולספר את סיפורו, כדאי להציג אותו כדמות אנושית ולא כאידיאל. על אף כל הדקות הארוכות, הסרט לא מצליח לפענח את גנדי, לא נכנס פנימה אל המנגנון שמפעיל אותו, וככזה הדמות הראשית היא שטוחה לחלוטין, לא מובנת בעליל, ומעל להכל – ממש לא מעניינת.
זאת נפילה קשה של לא מעט ביוגרפיות קולנועיות. "מילק" משנת 2008, למשל, הוא סרט שאני אוהב מאוד, אבל הבעיה המרכזית שלו היא שהגיבור שלו כל כך בסדר כל הזמן שזה מרגיש מאולץ. כך גם ב"אינוויקטוס" הנורא של קלינט איסטווד או "בתחילה הרגו את אבי" של אנג'לינה ג'ולי, אם להיזכר בעוד דוגמא מהשנים האחרונות.
אפילו "פאטון", שככל שאני מתרחק ממנו אני מעריך אותו עוד פחות, מנסה להראות את הדואליות של הדמות שלו, ולעיתים לוחץ על זה גם יותר מדי. שלא נדבר, כמובן, על "לורנס איש ערב" שמשלב היטב בין הסיפור ההיסטורי והאישי של אדם מרשים אך פגום. אז נכון, סביר להניח שמהאטמה גנדי היה אדם טוב ושלם יותר מגנרל פאטון או טי.אס. לורנס, אבל הוא לא היה רובוט. "גנדי", הסרט שנעשה על מפעל חייו, הופך אותו לתמונה על הקיר. זה בסדר גמור מבחינה עקרונית, אבל הרבה פחות טוב אם רוצים לפתח נראטיב מעניין.

"גנדי" הוא אולי אחת הביוגרפיות הקולנועיות המוכרות ביותר שזכו באוסקר, אבל אורכו המוגזם והשטחיות של הדמות הראשית מטשטשות את ההצלחות שלו, רובן בתחום ההפקתי, כמו הצילום של רוני טיילר ובילי וויליאמס, והעיצוב האומנותי של סטוארט קרייג הגאון (הוא זכה באוסקר על הסרט הזה, על "יחסים מסוכנים" ו"הפצוע האנגלי", כאשר כל חמשת מועמדויותיו האחרונות היו בזכות העולמות של ג'יי.קיי. רולינג).
"אי.טי." ללא ספק היה צריך לזכות, אבל האמת היא שלי יש מקום חם בלב ואהבה ללא תנאים דווקא לחייזר אחר מאותה שנה, זה הרצחני מ"הדבר" המופתי של ג'ון קרפנטר. עם זאת, אם אני הייתי צריך להצביע באותה שנה, כנראה שהייתי נקרע בין "אי.טי" לבין "בלייד ראנר", שבאוסקר הוזכר רק בקטגוריות העיצוב האומנותי והאפקטים. סרטים בולטים אחרים מאותה שנה היו "יול" מטורקיה, "ויקטור/ויקטוריה" שהחזיר את ג'ולי אנדרוז לאוסקר, "ורוניקה ווס" של פאסבינדר, "העולם על פי גארפ", "טרון" שקבע רף חדש בעולם האפקטים הוויזואלים, המחזמר "אנני", קומדיית הבאדי-מובי "48 שעות", "פולטרגייסט", אחד הסרטים המרכזיים בתחום הלהט"בי של הקולנוע האמריקאי "עושים אהבה" (שאיננו סרט טוב במיוחד), "דיינר", "בחירתה של סופי", "מסע בין כוכבים: זעמו של קאן", "פינק פלויד – החומה", וכמובן הופעתו הקולנועית הראשונה של רמבו ב"משחק הדמים". בשבדיה ביים ברגמן את אחת מיצירותיו הגדולות, "פאני ואלכסנדר", שתקבל קצת אהבת אוסקר בשנה שלאחר מכן.
"חמסין" של דניאל וקסמן ייצג, ללא הצלחה, את ישראל באוסקר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-55:
הסרט הטוב ביותר: ריצ'רד אטנבורו – "גנדי"
הבימוי הטוב ביותר: ריצ'רד אטנבורו – "גנדי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: בן קינגסלי – "גנדי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: מריל סטריפ – "בחירתה של סופי"
שחקן המשנה הטוב ביותר: לואיס גוסט ג'וניור – "קצין וג'נטלמן"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ג'סיקה לאנג – "טוטסי"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'ון בריילי – "גנדי"
התסריט המעובד הטוב ביותר: קונסטנטין קוסטה-גראווס ודונלד סטוארט – "נעדר"
הצילום הטוב ביותר: רוני טיילר ובילי וויליאמס – "גנדי"
העריכה הטובה ביותר: ג'ון בלום – "גנדי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: סטוארט קרייג, בוב לאנג ומייקל סירטון – "גנדי"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'ון מולו ובאנו את'אייה – "גנדי"
הסאונד הטוב ביותר: רוברט קנודסון, רוברט גלאס, דון דיג'ירולמו וג'ין קנטמסה – "אי.טי – חבר מכוכב אחר"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר (קטגוריה חדשה): צ'ארלס קמפבל ובן ברט – "אי.טי – חבר מכוכב אחר"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: קרלו רמבלדי, דניס מורן וקנת' סמית' – "אי.טי – חבר מכוכב אחר"
השיר הטוב ביותר: ג'ק ניטשה, באפי סיינט מארי ו-וויל ג'נינגס – "קצין וג'נטלמן" (למעלה שם אנחנו שייכים)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון וויליאמס – "אי.טי – חבר מכוכב אחר"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: הנרי מנציני ולזלי בריקאסה – "ויקטור/ויקטוריה"
האיפור הטוב ביותר: שרה מונזאני ומישל בורק – "ניצוץ החיים"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: חוזה לואיס גרקי – "Begin the Beguine" (ספרד)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ג'ון זאריטסקי – "רק עוד ילד נעדר"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: אדוארד לה לוריין וטרי נאש – "אם אתה אוהב את הפלאנטה הזו"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: זביגנייב ריבז'ינסקי – "טנגו"
הסרט הקצר הטוב ביותר: כריסטין אוסטרייכר – "תאונה איומה"
פרס מיוחד: מיקי רוני
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: וולטר מיריש

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "אנשים פשוטים" (1980)
22. "כחום הלילה" (1967)
23. "אוליבר!" (1968)
24. "רבקה" (1940)
25. "כנפיים" (1927)
26. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
27. "גבירתי הנאווה" (1964)
28. "סיפור הפרברים" (1961)
29. "קרמר נגד קרמר" (1979)
30. "אדם לכל עת" (1966)
31. "כל אנשי המלך" (1949)
32. "סוף השבוע האבוד" (1945)
33. "גברת מיניבר" (1942)
34. "טום ג'ונס" (1963)
35. "העוקץ" (1973)
36. "גראנד הוטל" (1932)
37. "מרטי" (1955)
38. "ג'יג'י" (1958)
39. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
40. "המרד על הבאונטי" (1935)
41. "הדירה" (1960)
42. "גנדי" (1982)
43. "המלט" (1948)
44. "פאטון" (1970)
45. "מרכבות האש" (1981)
46. "סימארון" (1931)
47. "תהלוכה" (1933)
48. "זיגפלד הגדול" (1936)
49. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
50. "ברודווי מלודי" (1928)
51. "החיים של אמיל זולא" (1937)
52. "אמריקאי בפריז" (1951)
53. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
54. "הולך בדרכי" (1944)
55. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)