• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • אופיר 2017 - הימורי הזוכים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • סרטים חדשים: ״יוצא מן הכלל״ של מישל הזנווציוס
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח חמישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח רביעי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 40
  • אימת החודש - אוגוסט 2017

"חי פעמיים", סקירה

18 ביולי 2015 מאת אור סיגולי

כאשר מדברים על שיתופי פעולה גדולים לאורך טווח בקולנוע, בדרך כלל עולים לראש צמדים של במאים עם שחקנים, או במאים עם צלמים. במקרים מסויימים אפילו במאים ועורכים (או עורכות, במקרה של לינץ', טרנטינו וסקורסזה). אבל מבחינתי אחד משיתופי הפעולה הבולטים והאהובים, הוא דווקא כזה של במאי עם מעצבת תלבושות. עבודה משותפת שהתפרשה על פני תריסר שנים וארבעה סרטים, ונגדעה באיבה.
הבמאי הוא טארזם סינג, אמריקאי ממוצא הודי, שהחל לביים סרטים בגיל 39. מעצבת התלבושות היא אייקו אישיוקה, יפנית ממוצא יפני, שלקולנוע החלה לעצב תלבושות בגיל 53. לתודעה היא פרצה בשנת 1992 כאשר זכתה באוסקר על עבודתה ב"דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה.

הקרדיטים המשותפים שלהם כוללים את "תא קטלני" (The Cell), "מעבר לכל חלום" (The Fall), "בני אלמוות" (Immortals) ו"מראה מראה" (Mirror Mirror), עליו הייתה מועמדת לאוסקר. גרסתם לסיפור שלגייה סימנה גם את שיתוף הפעולה האחרון שלהם, מכיוון שבאותה שנה הלכה אישיוקה לעולמה, והיא בת 73.
כל סרטיו של סינג התאפיינו בעיצוב עולם מרהיב ויחודי, קוסם ומטריד. אלו סרטים שנעו בין המציאות והאגדה, הגשמי והפנטסטי. כמה מהאימג'ים הכי בלתי נשכחים של השנים האחרונות בקולנוע, נולדו מההשראה המשותפת שהעניקו זה לזו סינג ואישיוקה.

"חי פעמיים" (Self/less) הוא הסרט הראשון של סינג ללא אישיוקה לצדו, וככזה הפרוייקט הזה היה מסקרן במיוחד. כמו "ג'אנגו ללא מעצורים", שהיה סרטו הראשון של טרנטינו ללא העורכת סאלי מינקי ז"ל, היה מעניין לראות עד כמה העבודה יחד תרמה לסרטים עד כה, והאם באמת משהו בחזון ישתנה, לטובה או לרעה, בעקבות הפרידה המצערת הזו, שאם הייתה ממשיכה כנראה הייתה מספקת לנו עוד דברים נפלאים רבים.
את התלבושות ל"חי פעמיים" עיצבה שי קאנליף, שמסרטיה המפורסמים אפשר למנות את "הרשות החמישית", "זהות גנובה", "2012" ו"כוכב בודד". קשה לחשוב על שני מעצבי תלבושות עם תפיסת עולם כה שונה מאישיוקה וקאנליף, שללא ספק מתמחה בסרטים עכשווים, מחוספסים יותר, המתרחשים בעולמות ריאליסטים באופן יחסי. הכי רחוק מהמרקמים המוזרים והצבעים הבוהקים והאלימים של המעצבת היפנית.

"תא קטלני"

"תא קטלני"

כמובן שאי אפשר לעשות את ההנחה הזו רק על פי סרט אחד יוצא דופן, אבל אני אעשה את זה בכל מקרה: על פי השוני בין "חי פעמיים" ושאר סרטיו, נדמה שסינג מתאים את תסריטיו והחזון האומנותי שלו אל מעצב התלבושות ולא להפך. ל"חי פעמיים" אין שום קשר בשום אספקט לקולנוע הקודם של הבמאי הפרוע הזה, ברמה כזו שאם הייתי צופה בסרט הזה מבלי לדעת מי הבמאי, הייתי מהמר על מישהו כמו טוני גילרוי או ג'ונתן מוסטו.
כן, זה עד כדי כך מבאס.

"חי פעמיים" הוא סרט אקשן שהתחפש לסרט מדע בדיוני, לפחות במערכתו הראשונה. זהו סיפורו של דמיאן, ארכיטקסט עשיר ורב עוצמה (בן קינגסלי), שלצערו אין לו יותר מכמה חודשים בודדים לחיות, בעקבות סרטן אלים במיוחד. הוא מתפתה להצעה יוצאת דופן של דוקטור מסתורי (מת'יו גוד), ומכניס את עצמו לתהליך שנקרא "השלה". תודעתו תועתק לגוף אחר, בריא וצעיר, שיוצר במעבדה, וכך יוכל להמשיך לחיות עוד סיבוב נוסף.
דמיאן מתעורר בגופו של ריאן ריינולדס (משהו שגם אני מקווה שיקרה לי יום אחד, כך שלפחות אלמנט הזדהות קיים כבר בשלב הזה) ומנסה להתחיל חיים חדשים. אבל פלאשבקים מוזרים רודפים אותו, וכאשר הוא מנסה לרדת לעומק הדברים הוא מגלה שהדוקטור לא היה לחלוטין כן אתו, ועכשיו הוא מוצא את עצמו נמלט מאנשים מסוכנים, ומנסה לגונן על אם ובת חפות מפשע.
אם אתם יכולים לאכול את הסיפור המחורר של הסרט, אז כבר יש לכם סיכוי יותר טוב לשרוד אותו בכבוד. המוח שלכם ישאל כל מיני שאלות במהלך הסרט. תתעלמו ממנו, אחרת יהיה לכם קשה מאוד.

עם היד הלב, סרטיו של סינג מעולם לא התאפיינו בתסריטים מורכבים מדי. על אף שהוא חתום ככותב רק על אחד מבין כל סרטיו ("מעבר לכל חלום"), לא נדמה שהוא יצא מגדרו כדי למצוא את הכותבים החריפים ביותר בסביבה. אבל עיצוב העולם שלו תמיד חיפה על הכל, והפך את סרטיו לחוויות מרשימות. זה כדי להבהיר שלא ציפיתי ל"פקח את עיניך" מלכתחילה, על אף שקרדיט הכתיבה של "חי פעמיים" שייך לאחים הספרדים דיויד ואלכס פאסטור, שבעברם עשו את "נשאים" (Carriers) שהוא בעיני אחד מהסרטים היותר נבונים ומעניינים שנעשו בז'אנר האימה/מד"ב לאחרונה. האמת היא שכתבתי על הסרט בגלגולי הקודם, בתחילת העשור, בבלוג "מאגיקה".

לכן את מבטחנו אנחנו נאלצים לשים, שוב, בעיצוב, בצילום ובמוזיקה. וכאן, כפי שכבר הסגרתי מקודם, מתגלה מפח נפש ענקי.
הטינה קיימת מכיוון שלסרט הזה הלכתי לא כי הייתי חייב לראות עוד סרט החלפת זהויות בכיכובו של ריאן ריינולדס, אלא כי רציתי לפסוע שוב בעולמו הויזואלי של סינג. להפתעתי, זה כל כך לא הכיוון של הסרט, שאני תוהה האם סינג בכלל היה על הסט.

"חי פעמיים" איננו סרט איום ונורא. הוא מין שילוב חיוור של "ונילה סקיי" ו"זהות במלכודת", שזה לגמרי מתאים לצפייה לא מחייבת בטלוויזיה. העיצוב האומנותי לא רע בכלל, הוא ערוך באופן מיומן ויש בו קטעי אקשן סבירים, אבל גם אם בהקשר של ז'אנר הפעולה הוא עובר בקושי, למעריציו של סינג זו מכה קשה.

כמו ב"שליחות קטלנית: פסוריאזיס", חוסר הברק הכללי בא לידי ביטוי גם בליהוק. בן קינגסלי הוא שחקן נפלא, והעוצמה שלו על המסך היא נדירה, אבל לוקחים לנו אותו מהר מדי. גם מת'יו גוד יכול להקסים כשהוא רוצה (למשל בסדרת הטלוויזיה "האישה הטובה") אבל הפעם נותר מרוחק מאוד. ריאן ריינולדס, שכבר שכנע אותי שהוא יכול לעשות תפקידים מעולים אחרי "הקולות" המפתיע בכיכובו השנה, חוזר פה אלפי צעדים אחורה, ומייצר דמות שהיא כמו דף נייר שאין עליו אפילו קמט. הוא למעשה מגלם שני אנשים שאבודים בתוך תודעה אחת, אבל איכשהו מצליח לבטל אפילו את שניהם ולהיות כלום יחד עם כלום.
בתפקיד האישה של הסרט, ניצבת נטלי מרטינז ("סוף משמרת") שעושה תפקיד נוראי. היחידים שאולי מפיחים חיים, וגם זה בקושי, הם ויקטור גרבר האהוב ודרק לוק בתפקיד קטן מדי.

אי אפשר להאשים את השחקנים. פשוט לא כתבו להם דמויות, אז זה מה שהיה להם להביא. קשה לתאר כמה צפויה ומאכזבת עלילת הסרט, שאיכשהו הצליחה להימתח על פני שעתיים לא נחוצות. אין מהלך אחד שלא מזהים מקילומטרים, ואין רגע אחד ששובר את ההגה ומעניק לנו מתח או הפתעה.

כאמן, אני באמת לא חושב שסינג חייב לדבוק בחזון המאפיין שלו לאורך כל סרטיו. מותר לו, כמו לכל אחד אחר, ללכת למקומות חדשים, לעשות ניסיונות, וכפועל יוצא, מדי פעם גם להחטיא או לאכזב. מצד שני, במאים חסרי יכולת או ייחוד כפי שמפגין "חי פעמיים" יש בהמוניהם, ולכן נראה שהסיבה שסינג השתתף פה זה כדי להוכיח שהוא יכול לעבוד במסגרת של סרטים לקהל הרחב, שהם PG-13, נטולי כל עוקץ. זה גם לגיטימי, ואפילו הכרחי. לכן קשה לכעוס עליו, אבל מותר להתאכזב.
וזה כל העניין. "חי פעמיים" פשוט נורא מאכזב. אגדיל ואומר שהוא מאכזב גם בלי לדעת שזה מבית היוצר של מי שהעניק לי את "תא קטלני" שעדיין נותר אחת מהחוויות המשמעותיות ביותר שעברתי בבית הקולנוע.

Selfless1

תגובות

  1. נימו נים הגיב:

    600 מילה על מעצבת התלבושות לשעבר של סינג ושום אזכור על seconds של פרנקנהיימר. באמת ביקורת רצינית…

    1. אור סיגולי הגיב:

      מה אתה רוצה?

  2. נימו נים הגיב:

    ביקורת רצינית. מה לא הבנת?

    1. אור סיגולי הגיב:

      אה, אוקי. פשוט ההתנסחות הדושבאגית שלך בלבלה אותי.
      לא, ביקורות רציניות זה לא משהו שאני עושה פה. סליחה על הבלבול. אתה מוזמן לחפש אצל חברי לכתיבה או במקום אחר.

      1. נימו נים הגיב:

        תודה על ההבהרה ועל הכנות. בהצלחה בהמשך.

השאר תגובה