אימת החודש – מרץ 2016: משאל מבקרי ישראל לבחירת סרטי האימה הטובים ביותר של האלף החדש (מקומות 1-20)
28 במרץ 2016 מאת אור סיגוליברוכים הבאים והשבים למשאל מבקרי ישראל של פינת "אימת החודש" בסריטה, לבחירת סרטי האימה הטובים ביותר של האלף החדש.
אתמול נחשפו המקומות 40 עד 21 כפי שנבחרו על ידי 30 כתבי וכתבות קולנוע מישראל. מי שפספס, מוזמן לחזור אחורה ולראות מהם הסרטים שפתחו את המצעד.
הפתיחה הבאה היא זו שהופיעה גם אתמול, אז אם כבר קראתם אותה והבנתם מה בעצם עשינו פה, אתם מוזמנים לדלג היישר למקום ה-20.
כדי לציין את יום ההולדת השלישי של פינת "אימת החודש", בה בכל סוף חודש אני כותב על כמה מסרטי האימה החדשים שנקרו בדרכי, החלטתי לנסות להרים פרויקט מיוחד ויחסית רב-היקף, אותו אתם קוראים עכשיו. בהתחלה חשבתי להמשיך עם אחד הפרוייקטים הראשונים בימי הבלוג, בו כתבתי על סרטי האימה האמריקאים המרכזיים לפי עשורים, אלו של הסבנטיז, האייטיז, והניינטיז. הרעיון היה לעשות חלק חדש על האלף החדש, אבל אז עצרתי ואמרתי לעצמי: למה לחשוב בקטן?
לכן החלטתי להגדיל את היריעה. בחודשים האחרונים פניתי לכמה מבקרי ומבקרות קולנוע מישראל, ותיקים וחדשים כאחד, וביקשתי מהם לבחור את עשרת סרטי האימה האהובים עליהם מתחילת האלף החדש, כלומר משנת 2000 ועד לשנת 2015, כאשר המונח "אימה" נתון לשיקול דעתם, מבלי שום הכוונה חיצונית. חלק מהם קפצו על ההזמנה באופן מידי, ואת חלק מהם היה צריך קצת לשכנע. בסופו של דבר 30 כותבי קולנוע (כולל אני) החליטו להשקיע מזמנם היקר, לפשפש בזיכרונם ובארכיונים המקוונים, ולשלוח לי את דירוגם, מ-1 ועד 10. בסך נרשמו 119 סרטים שונים, ומתוכם נכנסו למצעד הסופי 40 (פלוס אחד).
הכותבים והכותבות שהשתתפו בפרויקט (אלפבתי):
דור בביוף (אנשי הספר / מעריב לנוער) / אמיר בוגן (YNET) / אלברט גבאי (טלסינמה) / עדן גוריון (בידור ובמה) / ארז דבורה (YNET) / יונתן דורון (אי.די.בי) / יאיר הוכנר (סרט) / מרלין וניג (סלונה) / בנימין טוביאס(ידיעות אחרונות) / רותם יפעת (אי.די.בי.) / נטליה ירמין (NRG / אום כולתורה) / עמית לוי (פריק) / עופר ליברגל (סריטה) / דני לרנר (NRG) / איתמר נמרוד (Home Theater) / לירון סיני (YNET / דברים עם מילים) / רון פוגל (סרט) / דורון פישלר (עין הדג) / זוהר צלח (נענע10) / שני קיניסו (סריטה) / ישי קיצ'לס(ישראל היום) / תומר קמרלינג (החמישייה הקמרלינג) / יאיר רוה (סינמסקופ) / אלון רוזנבלום (מולטיוורס) /אבנר שביט (וואלה!) / שי שגב (מגפון) / יעל שוב (טיים-אאוט) / אורון שמיר (סריטה / עכבר העיר) / מאיר שניצר (מעריב – סופשבוע) / ואני, אור סיגולי (סריטה / כלכליסט).
תודותי לכולם!
וכעת, נמשיך…
20.
"יעד סופי" – Final Destination
ארה"ב, 2000
במאי: ג'יימס וונג
תתי ז'אנר: סלאשרים, עיירה קטנה
קשה להאמין שמי מיוצרי "יעד סופי", סרט סלאשרים שבו הרוצח הוא המוות עצמו, ידע שמה שהם עושים יהפוך להיות תופעת קאלט, ירוויח פי חמש מתקציבו, ויהיה אבא גאה ללא פחות מארבעה סרטי המשך. אבל כך קרה.
סרטו הראשון של וונג, על פי תסריט נהדר שלו בשיתוף גלן מורגן (שגם הפיק) וג'פרי רדיק, יצא לקולנוע במרץ 2000 ובמהרה תפס תאוצה. סצנת המטוס שבתחילתו, סצנות המוות המפורטות (שהפכו לקיצוניות יותר ויותר ככל שהסדרה התקדמה), ההופעות המצוינות של הקאסט הצעיר, וכמובן הגימיק המגניב שבמרכזו, יצרו ביחד מין סערה מושלמת שגם 16 שנה אחר כך ממשיכה להיחגג כאחד מסרטי האימה המהנים ביותר שיש.
בסרט מככבים דוון סאווה, אלי לארטר, קר סמית', ושון וויליאמס סקוט. על המצלמה היה אחראי צלם הטלוויזיה המהולל רוברט מקלאקלן ("משחקי הכס") והעריכה הייתה של ג'יימס קובל, המפורסם בזכות עבודותיו בסדרות האימה "תיקים באפילה", "מלניום" ו"המלוק גרוב".
שישה מבקרים שונים בחרו בו בעשיריותיהם: לירון סיני, יאיר רוה, זוהר צלח, דני לרנר, רותם יפעת ואיתמר נמרוד.
19.
"לזמן את הרוע" – The Conjuring
ארה"ב, 2013
במאי: ג'יימס וואן
תתי ז'אנר: רוחות
זמן טוב להתעכב על הבדל חשוב שלעיתים אנשים נופלים בו. הבמאי של "לזמן את הרוע" הוא ג'יימס וואן, בחור מלזי בן 40. הבמאי של הסרט ששובץ במקום לפניו, "יעד סופי", הוא ג'יימס וונג. קל להתבלבל ביניהם, ולכן אני מקווה שאולי המשאל הזה, ששם את שניהם זה לצד זה, יצליח להבהיר את השוני.
ולעניינינו – "לזמן את הרוע" נחשב לאחת ההצלחות הגדולות ביותר בתחום האימה. וואן היה כבר במאי מבוסס בעולם הז'אנר בשלב הזה (והוא יחזור אלינו בהמשך המשאל) כאשר שחרר בקיץ 2013 את הסרט אותו עשה לחברת "וורנר". תקציב הסרט היה 20 מיליון דולר. עד תום חייו בבתי הקולנוע הוא צבר מעל 137 מיליון בארה"ב בלבד, ועוד 180 מיליון דולר בעולם. אילו סכומים לא הגיוניים לסרט אימה, אפילו כזה שמסווג PG-13 ולכן לא מוגבל לגילאי 17 ומעלה. אבל לא רק הקהל הגיב היטב לסרט, אלא גם המבקרים וחובבי האימה מסביב לעולם היללו אותו. סרט המשך כבר מוכן ליציאה.
העלילה מבוססת, כביכול, על סיפור אמיתי. משפחה מרובת ילדים עוברת לבית חדש ואז… בעצם אין מה לפרט. אתם כבר מבינים לאן זה הולך. הדמויות המרכזיות, סביבן נבנה הסרט, הן אד ולוריין ווארן (בגילומם של ורה פארמיגה ופטריק ווילסון) שהיו מגרשי שדים מפורסמים במאה הקודמת, אם כי אני לא לגמרי יודע עד כמה התסריט של צ'ד וקארי הייז נאמן למציאות.
"לזמן את הרוע" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי הסאטורן, בשני פרסי פאנגוריה והיה מועמד לפרסי איגוד המבקרים בקטגורית "סרט המד"ב/אימה הטוב ביותר". כשנה לאחר מכן, יצא לו ספין-אוף בשם "אנאבל" המתייחס לסיפור האקספוזיציה שלו.
הסרט הופיע בעשיריותיהם של שי שגב, מרלין וניג, דני לרנר, אלון רוזנבלום וזוהר צלח. איתמר נמרוד בחר בו למקום הראשון.
לקריאה נוספת: הסקירה שלי על "לזמן את הרוע" לקראת צאתו למסכים.
18.
"שבעה צעדים" – Oldboy
דרום קוריאה, 2003
במאי: פארק צ'אן-ווק
תתי ז'אנר: אלימות, חטיפה, נקמה
מהסרטים הפופולריים ביותר של המילניום, אימה או לא, שאפילו הוקרן בארץ בהקרנות מסחריות! החלק השלישי בטרילוגיית הנקמה של צ'אן-ווק, ממש בין "שלום לנוקם" ו"שלום לנוקמת", הותיר צופים רבים המומים בכל העולם מהרגע שנחשף בפסטיבלי קאן, ברלין וקארלובי וארי.
מבוסס על הנובלה הגראפית של גארון טסוצ'יה ונובוואקי מינגישי, הסרט מתחיל כאשר גבר נחטף באמצע הרחוב, ונכלא בחדר מבודד לחמש עשרה שנה מבלי שיידע מדוע ולמה. יום אחד הוא נזרק חזרה החוצה, ומנסה להתחקות אחר הסיבות לכליאתו. טוב היה אם פשוט היה מניח לזה.
ל"שבעה צעדים" יש הכל. הוא נראה מדהים (סצנת הקרב במסדרון הפכה למצוטטת במיוחד, ע"ע "דרייב"), צ'וי מין-סיק (שהיה גם במקום ה-23 עם "ראיתי את השטן") נותן הופעה מדהימה בגיבוי של יו ג'י-טה, ויש לו טוויסט וסצנת קליימקס שיגרמו לכם לתגובות פיזיות ממש.
כיום הסרט הזה הוא קאלט לכל דבר, ואפילו קיבל רימייק אמריקאי משלו, על ידי הבמאי ספייק לי. קשה לתאר כמה רע זה היה. המקורי היה מועמד לפרס סרט הפעולה/הרפתקאות/מתח בסאטורן (והפסיד ל"עיר החטאים"), היה מועמד לפרס הסרט הזר בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי ובפרסי איגוד המבקרים האמריקאי, זכה בשני פרסים בפסטיבל סיטג'ס ואיך אפשר לשכוח את פרס חביב הקהל בפסטיבל שטוקהולם.
אמנם לא כולם יחשיבו אותו כסרט אימה, אבל אתם יכולים להתווכח עם אמיר בוגן, מאיר שניצר, אלברט גבאי ובמיוחד רותם יפעת, שזוהי בחירתו למקום הראשון.
לקריאה נוספת: רשימת "20 שנים – 20 יריבויות בלתי נשכחות".
17.
"המבוך של פאן" – Pan's Labyrinth / El Laberinto del Fauno
ספרד/מקסיקו, 2006
במאי: גיירמו דל טורו
תתי ז'אנר: היסטוריה, פנטזיה
דל טורו המקסיקני הפך להיות הבמאי השני ברשימה שהכניס שני סרטים למשאל (הקדים אותו מיכאל האנקה, וכאמור יש עוד שלושה בדרך). זהו כנראה סרטו המפורסם ביותר עד כה, או לפחות זה שהקנה לו הכי הרבה תהודה וגם הפך לאחד הסרטים הכי מצליחים בארה"ב שאינם דוברי אנגלית אי פעם. הוא ביים אותו חמש שנים לאחר "ילדים של אף אחד" (שהיה במקום ה-34) ואחרי שתי הרפתקאות בהוליווד עם "בלייד 2" ו"הלבוי". האגדה האפלה שלו, המבוססת על תסריט מקורי שהוא כתב, הוקרנה לראשונה בפסטיבל קאן, והפכה לחביבת המבקרים. הוא זכה בשלושה פרסי באפט"א כולל לסרט הזר הטוב ביותר, בשני פרסי סאטורן, בשמונה פרסי הקולנוע הספרדי, בשמונה פרסי הקולנוע המקסיקני, ובאין ספור פרסי מבקרים. הוא גם הסרט הכי עטור אוסקרים מכל משאל האימה, עם שלוש זכיות, בקטגורית האיפור, העיצוב האומנותי והצילום. את פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה אליו היה מועמד הוא הפסיד ל"חיים של אחרים".
איוונה בקואור מגלמת את אופיליה, ילדה קטנה אשר עוברת עם אימה (מאריבל ורדו) לגור יחד עם אביה החורג, איש צבא סדיסט (סרגי לופז בתפקיד מקפיא דם) בשנות הארבעים בספרד. את עולם המציאות הנוראי היא מחליפה בעולם פנטזיה מצמרר לא פחות, בניסיונותיה להציל את עצמה ואת אימה.
ישי קיצ'לס בחר בסרט הזה למקום הראשון שלו. נקודות נוספות הוסיפו לו יאיר הוכנר, נטליה ירמין ורותם יפעת.
16.
"מתחת לעור" – Under the Skin
בריטניה, 2014
במאי: ג'ונתן גלייזר
תתי ז'אנר: חייזרים
שלושת הסרטים החדשים ביותר ברשימה הם מיבול 2014. שניים מהם יופיע במעלה הרשימה בהמשך, והשלישי הוא זה של ג'ונתן גלייזר, בכיכובה של סקרלט ג'והנסן בתפקיד בלתי נשכח. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים, אז בפסטיבל הקולנוע של yes ואז בפסטיבל אוטופיה.
זהו סרטו השלישי בסך הכל של הבמאי המוכשר, אחרי "לצאת נקי" ו"לידה", והוא פיצל את קהלו לתומכים נלהבים ולכאלו שמצאו את הקצב האיטי ואת האווירה הייחודית שלו כלא מושכים בעליל. הוא מבוסס על ספרו של מישל פאבר, אבל הרבה הופשט ממנו (מילולית, ברשותכם) לטובת העיבוד הקולנועי המרהיב הזה, שצולם על ידי דניאל לנדין והולחן על ידי מיקה לוי, שעל עבודתה פה זכתה בחופן פרסים כולל זה של הקולנוע האירופאי, פאנגוריה ובפרסי מבקרים רבים בארה"ב.
העלילה הרזה מציבה לנו את ג'והנסון המגלמת ישות כלשהי, כנראה חוצנית, אשר מסתובבת ברחובות ובשטחים הפראיים של סקוטלנד ומפתה גברים לשימוש שלא אחשוף בשורות אלו. אבל זה רק תירוץ לסרט מרתק על שייכות, תשוקה ואנושיות בצורתה החשופה ביותר.
שבעה מבקרים שיבצו אותו בעשיריותיהם. מעבר לגרעין הקשה של סריטה, עופר, אורון ואנוכי, "מתחת לעור" הופיע גם אצל דור בביוף, ישי קיצ'ליס, אלברט גבאי ושי שגב.
לקריאה נוספת: הסרט מככב בעשיריות סיכום 2014 של הבלוג; דירוגו הגבוהה במצעד "20 הרגעים הגדולים של הקולנוע ב-2014" שלי; חלקו בסיכום שנת האימה של 2014; סקירה קצרצרה על הסרט בפינת "אימת החודש" לקראת פסטיבל ירושלים.
15.
"קחי אותי לגיהנום" – Drag Me to Hell
ארה"ב, 2009
במאי: סם ריימי
תתי ז'אנר: רוחות, קומדיה
ריימי החל את הקריירה שלו כאחד מבמאי הז'אנר הנחשבים ביותר, בזכות סדרת "מוות רצחני" שלו (Evil Dead), העיבוד הקולנועי ל"דארקמן" שנשכח מאז, ומותחנים כמו "הרואה בקלפים" ו"תכנית פשוטה" שהיה מועמד לשני פרסי אוסקר. לאחר מכן אומץ, בהצלחה מוטלת בספק, על ידי האולפנים כאשר נבחר להוביל את טרילוגיית "ספיידרמן" של תחילת האלף ואת הפרויקט של דיסני "ארץ אוז". בין הפקות הענק האלה, ריימי עשה גיחה צידית חזרה לקולנוע שאיפיין אותו בתחילת הדרך עם קומדיית רוחות משעשעת בכיכובה של אליסון לוהמן, שבמשאל שלנו התברגה במקום ה-15 והמכובד.
לוהמן מגלמת בנקאית צעירה שברגע של שיקול דעת לא נכון, מונעת עזרה מקשישה מלחיצה ומגלה שהיא הסתבכה עם קללה עוצמתית שהוטלה עליה. קורה.
"קחי אותי לגיהנום", מעבר לכמה סצנות בלתי נשכחות שבו והעובדה שהוא מאוד מאוד מצחיק, גם יכול להתפרש כמשל על הפרעות אכילה, על דימוי גוף ועל מיני דברים שמעסיקים אותנו ביומיום גם אם אנחנו לא רואים עיניים מציצות אלינו מתוך פרוסות עוגה.
הסרט לא נחשב הצלחה מסחררת, אבל הוא הרוויח מספיק בשביל לכסות את עלויותיו, אבל יותר חשוב, זכה לעדנה רבה בקהילת האימה שמיהרה להלל אותו. בפרסי הסאטורן ובפרסי פאנגוריה הוא זכה להיקרא הסרט הטוב ביותר של השנה, ובמשאל של סריטה הוא קפץ בעשיריותיהם של יעל שוב, דני לרנר, רותם יפעת, בנימין טוביאס, אורון שמיר ולירון סיני.
לקריאה נוספת: דאבל פיצ'ר עם "כחול הוא הצבע החם ביותר", לא פחות.
14.
"בית היתומים" – The Orphanage / El Orfanato
ספרד, 2007
במאי: חואן אנטוניו באיונה
תתי ז'אנר: רוחות
מגובה בהצלחת סרטי האימה דוברי הספרדית של דל טורו, "ילדים של אף אחד" (מקום 31) ו"המבוך של פאן" (מקום 17), סרטו של באיונה גם הוא הפך לאחד מסרטי הרוחות הזרים הנחשבים של העת האחרונה. על פי תסריט של סרג'ו סאנצ'ז, הסרט מספר על אישה (בלנה רואדה הנהדרת) החוזרת יחד עם משפחתה לבית היתומים בו גדלה. וכמו כל משפחה חמודה שעוברת לבית חדש, גם פה דברים מן העבר מתחילים לרדוף אותם. ואם להיות כן, מעולם לא חשבתי שהמשחק "123 דג מלוח סיר נפוח" יכול להיות כל כך מפחיד כמו השוט הארוך ומורט העצבים שיש בסרט הזה.
הצלם אוסקר פאורה ("משחק החיקוי") אחראי על כמה רגעים נהדרים, העורכת אלנה רואיז בנתה את המתח, פרננדו ואלזקז ("קרימזון פיק") הלחין. את כל הצוות הזה לקח באיונה אחר כך לסרטו הבא משנת 2012, "הבלתי אפשרי", סרט הצונאמי שסידר לנעמי ווטס מועמדות לאוסקר. אם אתם שואלים אותי, מדובר בסרט אימה לכל דבר ועניין. אפילו כתבתי על זה בהזדמנות.
"בית היתומים", שנחשף בקאן, היה מועמד לשני פרסי סאטורן, לפרס הסרט הזר של איגוד מבקרי הקולנוע בארה"ב ושל פרסי הקולנוע הדנים, היה מועמד לשלושה פרסי הקולנוע האירופי (סרט, שחקנית, מוזיקה) וזכה בשבעה פרסי הקולנוע הספרדי.
אלון רוזנבלום, לירון סיני ותומר קמרלינג הוסיפו אותו לרשימותיהם, כאשר שי שגב הציב אותו במקום הראשון.
13.
"המסור" – Saw
ארה"ב, 2004
במאי: ג'יימס וואן
תתי ז'אנר: חטיפה, פורנו עינויים, רוצח
לא רק אחד הסרטים הטובים והחכמים בעולם האימה של האלף החדש, אלא גם אחד המשפיעים שבהם. סרטם הקטן של ג'יימס וואן (שזהו, להזכירכם, כבר הסרט השני שלו במשאל, אחרי "לזמן את הרוע" במקום ה-19) והתסריטאי/שחקן לי וואנהל, הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדס ומשם עבר לברלין, והיה יריית הפתיחה לז'אנר פורנו-העינויים ששנה לאחר מכן קיבל משנה תוקף עם "הוסטל".
בסרט, שני זרים מתעוררים בחדר סגור עם גופה מוטלת באמצע. לאט לאט הם מבינים שהם חלק ממשחק סאדיסטי של מישהו שרוצה ללמד אותם, והרבה אחרים, לקח לחיים בריאים יותר. מעבר לוואהנל, הקאסט כולל גם את קארי אלווס (הכי רחוק מ"הנסיכה הקסומה" שאתם יכולים לדמיין), דני גלובר, מוניקה פוטר וכמובן את טובין בל.
הסרט היה להצלחה עצומה בקופות (ואפילו הוקרן מסחרית בארץ. לא אשכח את הצפייה הלילית שלו בגרנד קניון בחיפה), הפך לתופעת קאלט, הוציא חמישה סרטי המשך (חלקם לא רעים), והפך את וואן לשם החם ביותר בעולם האימה.
"המסור" נכנס למשאל בזכות עבדכם הנאמן, וגם איתמר נמרוד, לירון סיני, דורון פישלר ושי שגב. מסתבר גם שזהו סרט האימה האהוב ביותר באלף החדש על אורון שמיר.
12.
"המארח" – The Host
דרום קוריאה, 2006
במאי: בונג ג'ון-הו
תתי ז'אנר: מפלצות
במצעד אחר שלנו פה בסריטה, בו בחרנו בסרטי המפלצות הטובים ביותר של הקולנוע, הגיע הסרט הדרום קוריאני הזה למקום הראשון, לא פחות. סיפורה של משפחת ענייה שחיה על גדת נהר רחב ידיים בסיאול ונופלת קורבן ליצור רדיואקטיבי שעלה מן המים, עשה בית ספר לכל הגודזילות ההוליוודיות, והראה איך אפשר לעשות סרט שהוא גם מרובה אפקטים, גם סוחף, וגם מלא בדמויות אנושיות ומרגשות. את הסרט ביים ג'ון-הו אחרי סרטו המדהים "זיכרונות מרצח" ולאחר מכן לא נח והמשיך עם סרטים שאהבנו מאוד כמו "אמא" ו"רכבת הקרח". התפקיד הראשי בסרט הוא של השחקן הנפלא סונג קנג-הו ("צמא", "שלום לנוקם").
"המארח" הוצג לראשונה בפסטיבל קאן, ובארץ הוקרן בפסטיבל ירושלים. הוא היה מועמד לפרסי הסאטורן, פאנגוריה וזכה בשני פרסים בפסטיבל סיטג'ס. במולדתו הסרט שבר שיאי רווחים וזכה בחמישה פרסי הקולנוע הדרום קוריאני, כולל הסרט והבימוי. בעולם הביקורות יצאו מגדרן.
הסרט הופיע בשבע עשיריות, של עופר ליברגל, יונתן דורון, יאיר רוה, מאיר שניצר, זוהר צלח, אורון שמיר ורון פוגל.
לקריאה נוספת: מצעד סרטי המפלצות הטובים ביותר של סריטה.
11.
"המדרון" – The Descent
בריטניה, 2005
במאי: ניל מרשל
תתי ז'אנר: טבע נגד האדם, מפלצות
מרשל מצטרף ליחידת הבמאים עם שני סרטים במשאל. אחרי "דוג סולדיירס" (32) הוא מתברג במקום ה-11 עם סרט מורט עצבים ויוצא דופן.
קבוצת חוקרות מערות יוצאת לבדוק מערה חדשה ולא מוכרת עמוק בתוך היער (הסרט מתרחש באמריקה, אך צולם באנגליה ובסקוטלנד). משהו משתבש והגברות מוצאות את עצמן אבודות מתחת לאדמה, ונדמה שהן לא לבד שם.
מעבר לשימוש הכי מפחיד שאני זוכר במשקפת ראיית לילה בסרט (סליחה, "שתיקת הכבשים"), עשיית הסרט היא מרשימה במיוחד כשחושבים על כך שבכל סצנות המערה אין שום יכולת לזייף תאורה. מכיוון שאור שמש הוא פריבילגיה שאינה מצויה בידי הדמויות, הסרט כולו צריך להיחשף דרך סטיקלייטים ופנסים. הצלם סם מקארדי עשה עבודה יוצאת מן הכלל כדי לעקוף את המגבלה ולהשתמש בה באופן מרהיב. חשוב לדעת שהסרט נחתך בהפצתו האמריקאית, וסצנת הסיום המקורית הוסרה ממנו, אז שימו לב באיזו גרסה אתם צופים.
"המדרון" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של הסאטורן, ובפרסי הבימוי והעריכה של פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. בשנת 2009 יצא לו גם סרט המשך, שאותו טרם ראיתי.
במשאל המבקרים הוא השתבץ באדיבותם של צוות סריטה הכולל (אורון, עופר ואני) וגם דורון פישלר, יאיר רוה ועדן גוריון שהניח אותו במקום הגבוה ביותר בעשיריה שלו.
10.
"28 יום אחרי…" – Twenty Eight Days Later
בריטניה, 2002
במאי: דני בויל
תתי ז'אנר: אפוקליפטי, זומבים
הבריטים ממשיכים להוביל אותנו הישר אל תוך העשירייה הפותחת. את הכבוד הזה מקבל סרטו של דני בויל, אותו ביים לאחר הכישלונות היחסיים שלו בארה"ב, "חיים לא רגילים" ו"החוף". בעזרת מצלמה דיגיטלית והמון כישרון, בויל וצוותו יצרו את אנגליה שאחרי מתקפת זומבים (אני אגיע לחלק הזה, שנייה, אל תקפצו), והציבו במרכזה ארבעה ניצולים המנסים להגיע למקום מבטחים, ומגלים שמה שהרבה יותר גרוע מזומבים, הוא בעצם בני האדם.
קיליאן מרפי מגלם את התפקיד הראשי, ולצדו ברנדן גליסן הנפלא תמיד, נעמי האריס ("סקייפול") וכריסטופר אקלסטון. אנתוני דוד מנטל, שלימים יזכה באוסקר על סרט אחר של בויל "נער החידות ממומבאי", עשה עבודה יוצאת מגדר הרגיל עם המצלמה הלא מפותחת בה השתמש, וכריס גיל הרהיב בעריכה. את התסריט כתב אלכס גארלנד, שהשנה היה מועמד לאוסקר על כתיבת "אקס מאכינה" שגם ביים.
"28 יום אחרי…" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בסאטורן, הועמד לשלושה פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, וזכה בשני פרסי פאנגוריה. הוא זכה לסרט המשך, וזכור כזה שהחזיר חזרה לקולנוע את טרנד הזומבים שמאז הפך להיות אחד הזרמים הבולטים של האימה המודרנית. עם זאת, הסרט יצר סביבו פולמוס גיקי מעט מוזר, שתוהה האם היצורים הקטלניים של הסרט הם בכלל זומבים כדת וכדין. בויל עצמו באיזשהו שלב החליט לקרוא להם "נגועים", אבל ניכר שזה לא נורא מעניין אותו.
בעיני מדובר בזומבים לכל דבר ועניין, כי אם זה ננשך, מת, קם ואז רוצה לאכול אותך – זה זומבי. המקטרגים אומרים שזומבים לא יכולים לרוץ, ולכן אלו של "28 יום אחרי…" לא עומדים בדרישות המקצוע. שזה אפעס מפגר, כי הרי זומבים – מצטער להרוס למישהו – איננו דבר שקיים במציאות ולכן כללי המדע לא חלים עליהם. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמת-חי יכול להסתובב, להוציא גניחות, להריח, לראות ולשמוע טרף וגם לאכול. אבל לרוץ? אוי ואבוי, מה פתאום. זומבים לא יכולים לעשות את זה.
על אף הקונטרברסליות, תשעה מבקרים הכניסו את הסרט לעשיריותיהם. יונתן דורון בחר בו למקום הראשון שלו, ואני שיבצתי את הסרט לא הרחק ממנו. אלינו הצטרפו יעל שוב, אלון רוזנבלום, אמיר בוגן, שי שגב, ישי קיצ'ליס, עדן גוריון ובינימין טוביאס.
מילה מעורך הדין שלי: עמדתי לגבי זומביות הסרט היא שלי בלבד, ואינה בהכרח מייצגת אף אחד מהרשומים למעלה.
9.
"מי מפחד מהזאב הרע"
ישראל, 2013
במאים: נבות פפושדו ואהרון קשלס
תתי ז'אנר: חטיפה, נקמה, קומדיה
רגע של גאווה מבית. כמה שמחתי כשהסרט הזה הופיע אצל עוד ועוד קולגות כאחד מסרטי האימה הגדולים של האלף החדש, שהטיסו אותו הישר אל תוך התשיעייה הפותחת.
אחרי ששדרגו את עולם הז'אנר הישראלי עם "כלבת", קפצו צמד הבמאים-תסריטאים חמש מדרגות למעלה עם מותחן קומי שעשוי כל כך טוב, שקשה להאמין שהוא דובר עברית. ליאור אשכנזי מגלם שוטר שמנסה למצוא פדופיל מסוכן אך שיטות חקירותיו המעט בעייתיות גורמות לחשוד העיקרי לצאת לחופשי. לצערו של אותו חשוד, בגילומו של רותם קינן, מה שהחוק לא יכול לעשות, נקמת אב תעשה גם תעשה. כך הוא מוצא את עצמו קשור במרתפו של אב אבל, בהופעת מחץ של צחי גראד. וזה עוד לפני שדיברנו על תפקידו של דובל'ה גליקמן בסרט, חגיגה גדולה בפני עצמה.
גיורא ביח צילם, אסף קורמן ערך, חיים פרנק אילפמן הלחין וערד שאואט עיצב את הסטים. כולם ללא יוצא מן הכלל הגיעו לשיאים חדשים בעבודתם בסרט הזה, שזכה בחמישה אופירים, שזה הכי הרבה זכיות אי פעם לסרט שלא הועמד לקטגורית הסרט הטוב ביותר (עדיין קצת קשה לנו לדבר על זה). כשהוקרן בפסטיבל בוסאן, קפץ אחד הצופים מהכסא בתום ההקרנה ואמר שזה הסרט הכי טוב של השנה. כאשר התברר שזה לא אחר מאשר קוונטין טרנטינו הרשת סוג של קרסה, וצמד הבמאים ארזו את עצמם וטסו לנסות להרים פרוייקטים בעיר הסרטים אשר מכונה הוליווד.
"מי מפחד מהזאב הרע" זכה בשני פרסי הסאטורן לסרט הזר הטוב ביותר ולמוזיקה (תוך כדי שהוא משאיר אבק לדני אלפמן ופאקינג ג'ון וויליאמס), בשני פרסי סיטג'ס ובפרס הצוות בפסטיבל טורונטו "אפטר דארק".
אורון שמיר, אלון רוזנבלום, איתמר נמרוד, אבנר שביט, שי שגב, מרלין וניג, רותם יפעת ועופר ליברגל יחדיו אחראים על כניסתו של הסרט לעשירייה.
לקריאה נוספת: סקירה של אורון על הסרט; ניתוח של עופר; אני סוקר את שנת האימה של הקולנוע הישראלי (ולא ממש פוגע, בדיעבד); הסרט מככב בעשיריות סיכום השנה שלנו; אני כותב מדוע לדעתי הסרט לא הועמד לפרס הגדול באופיר; פבלו כותב על הקשר הדרום-קוריאני של הסרט; הסרט משתבץ במצעד "עשר הארוחות המשפחתיות הגדולות של הקולנוע הישראלי"; פפושדו וקשלס נכנסים לעשרת אנשי השנה של הבלוג; הסרט ברשימת "20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע"; אורון מסכם את שנת תשע"ג בקולנוע הישראלי.
נראה לי שמספיק, לא?
8.
"משהו עוקב אחרי" – It Follows
ארה"ב, 2014
במאי: דיויד רוברט מיטשל
תתי ז'אנר: עיירה קטנה, רוחות, רוצח
כל כמה זמן מגיע משום מקום סרט שהופך את רוב מה שאנחנו יודעים על קולנוע, על הפצה, על קהל ועל ציפיות. "משהו עוקב אחרי" הוא אחד כזה, מהסיפורים הגדולים ביותר של הזמן האחרון, ואולי הגדול ביותר של 2015.
שנה לפני זה הסרט הוקרן בפסטיבל קאן, והפך להיות אחת משיחות היום שם. כולם התעסקו בו, כולם רצו לראות אותו. משם הסרט הוקרן בקארלובי וארי, טורונטו, פנטנסטיק פסט, בוסאן, סיטג'ס, לונדון, סאנדנס ואיפה לא. הראשונים בישראל לזהות את הסרט הבוער היו אנשי פסטיבל חיפה שהקרינו אותו במסגרת סרטי חצות שלהם, שם צפיתי בו אני.
הסרט היה אמור לצאת לבתי הקולנוע במקביל לעלייה בתשתיות ה-VOD בארה"ב, אבל אז משהו קרה. האולמות הבודדים שהציגו את הסרט בארה"ב היו מפוצצים בצופים נלהבים, ובין רגע היה להפצה המצומצמת הריווחית ביותר של 2015. באנגליה ובצרפת, בהן הסרט הוקרן באופן מסחרי, נרשמו מכירות כרטיסים מרשימות. בתגובה, מפיץ הסרט, הארווי ויינשטין, עצר את הוצאת הסרט ל-VOD והגדיל את כמות המסכים. אם היה סיפור סינדרלה בשנת 2015 הקולנועית, הוא לא היה קשור לקנת' בראנה אלא לסרט של דיויד רוברט מיטשל, המספר על בחורה צעירה שמגלה שמשהו על טבעי שואף לרצוח אותה, והדרך היחידה להיפטר ממנו היא, איך לא, סקס. הדימוי די ברור בשלב הזה.
ממש בסוף השנה הזו, הסרט כיכב בהמוני עשיריות סיכומי השנה בארה"ב. הוא היה מועמד לשלושה פרסי ספיריטס לקולנוע אמריקאי עצמאי בקטגוריות הבימוי, העריכה והצילום. בנוסף, ה-NBR דירג אותו כאחד מעשרת הסרטים העצמאיים הטובים של השנה.
זהו הסרט הראשון במשאל שהופיע במקום הראשון של שני מבקרים: דני לרנר ודור בביוף. אבנר שביט, שני קיניסו, יאיר רוה ולירון סיני דרגו אותו גם הם.
לקריאה נוספת: הסקירה שלי עליו מפסטיבל חיפה; וגם התייחסות אליו בסיכום האימה של שנת 2014; כל המועמדים לפרסי הספיריטס של 2015.
7.
"הערפל" – The Mist
ארה"ב, 2007
במאי: פרנק דרבונט
תתי ז'אנר: אפוקליפטי, מפלצות, עיירה קטנה
אם הייתי מקיים את המשאל הזה בשנות התשעים או השמונים, סביר להניח שרובו היה מורכב מעיבודים קולנועיים לספריו של סטיבן קינג. באלף החדש קינג הוא מותג פחות חזק משהיה, אבל לפחות עיבוד אחד שלו התמקם היטב בזיכרונם של המבקרים שהכניסו את הסרט הזה למקום ה-7. ועל אף שיש עוד שישה סרטים המדורגים גבוה ממנו, "הערפל" הוא צבר שלושה מקומות ראשונים אצל המדרגים. היו אלה אבנר שביט, יאיר רוה ותומר קמרלינג. להם נתנו רוח גבית גם עדן גוריון, דורון פישלר ורותם יפעת. די מדהים יחסית לסרט שלא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ, ולקח זמן עד שגילו אותו.
דרבונט כבר עיבד למסך הגדול שניים מכתביו של קינג, "חומות של תקווה" ו"גרין מייל", שלא רק שנחשבים לטובים שבכל מעבריו של קינג לקולנוע, אלא גם היו שניהם מועמדים לפרס הסרט הטוב באוסקר. שלא כמו שני סרטי הכלא המצוינים שהוזכרו, "הערפל" הוא אימה פרופר, שגם יש בו גם אמירה חריפה על החברה האמריקאית, וככזה היה לקהל ולביקורת יותר קשה לקבל אותו. בנוסף, דרבונט אמנם צילם את סרטו בצבע, אבל החזון המקורי היה להפיצו בשחור-לבן כמחווה לסרטי המפלצות של שנות החמישים, אבל האולפן השתפן והוציא רק את הגרסה בצבע.
הסרט מבוסס על סיפור קצר של קינג מ-1980, ומככבים בו תומס ג'יין בתפקיד הראשי, אנדרה בראור, טובי ג'ונס ומרשה גיי הארדן בתפקיד מדהים (שהעניק לה את פרס שחקנית המשנה בסאטורן), כמי שהופכת לאט להיות הכוח השלילי והמסוכן של העלילה, כזה שיכול להגיד לנו הרבה גם על ישראל 2016.
הסיפור מתרחש בעיירה קטנה בצפון ארצות הברית, בה ערפל מסתורי וסמיך מכסה את הרחובות, ומתוכו בוקעת קבוצת יצורים ומפלצות שעושה שמות בתושבים. חלק מאנשי העיירה מוצאים את עצמם כלואים בתוך הסופר-מרקט המקומי, וכמו שאנחנו מכירים בדרך כלל מסרטים כאלה, האימה שבפנים הופכת להיות איומה הרבה יותר מזו שבחוץ.
לאלו שבוחרים לצפות בו, אזהיר שסצנת הסיום שלו היא אחת ממפוררות הנפש ביותר של הקולנוע. כזו שמצריכה כמה דקות כדי להתאפס.
6.
"הצלצול" – The Ring
ארה"ב, 2002
במאי: גור ורבינסקי
תתי ז'אנר: רוחות
רימייקים אמריקאים לסרטי אימה בדרך כלל לא זוכים לאהדה רבה. ובצדק רב, יש לציין. לרוב הם נופלים מהמקור במקרה הטוב, ומביישים אותו במקרה הרע. ולראייה, "הצלצול" הוא הרימייק הראשון והיחיד במשאל המבקרים. הוא מבוסס על סרטו היפני של הידאו נקאטה, "רינגו", שיצא בשנת 1998 ולכן לא היה כשיר לרשימה הזו.
על פניו לא היה לגרסה האמריקאית הרבה סיכוי. זה היה רימייק מוזמן של האולפן דרימוורקס, תפקיד הבימוי לא ניתן למישהו צעיר ורענן אלא לגור ורבינסקי שסרטו הקודם היה "המקסיקני" המקרטע, והסיווג לסרט הוא PG-13, כלומר אין בו שום דבר קיצוני.
ועם זאת, קרה הפלא. לא רק ש"הצלצול" נראה מעולה ועשוי לעילא, הוא גם סרט מפחיד. נורא נורא מפחיד. הקהל הגיב בהתאם, והפך אותו ללהיט. כמעט 250 מיליון דולר היו רווחיו בעולם, כאשר תקציבו היה רק 48 מיליון. הוא גם זכה לסרט המשך, אבל זה התגלה כצ'יקמוק די רציני.
כמו המקור היפני, גם האמריקאי מספר על עיתונאית המגדלת את בנה הקטן בגפה (נעמי ווטס, שסרט נוסף בכיכובה יופיע בהמשך) היוצאת לחקור מה קרה לשתי צעירות שמצאו את מותן בנסיבות חשודות. היא מגיעה לקלטת וידיאו מסתורית, ודרכה נחשפת לסיפור רוחות שעדיין גורם לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם עונים לטלפון.
אני צפיתי בסרט באולם הקולנוע כאשר הייתי חייל בן 19, בהקרנה מאוחרת, וחשבתי שבאיזשהו שלב אחזיר את נשמתי לבורא. לאחר מכן הניסיון למצוא את הרכב שלי במגרש החנייה החשוך והריק של גרנד קניון חיפה היה לאחת החוויות המפוקפקות של קיומי. מאז אני נתקל בעוד ועוד אנשים שלמשמע השם "סמארה" רצים לתפוס מחסה.
אמנם לא בדקתי האם הסרט עדיין מחזיק, והאם הקהל הצעיר יותר, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, יגיב אליו כמו הדור שלי, אבל האפקט שלו אז היה די והותר. יסכימו אתי לירון סיני, זוהר צלח, תומר קמרלינג, דור בביוף, אלברט גבאי, דורון פישלר, יאיר רוה, עדן גוריון, איתמר נמרוד, ובוודאי אלון רוזנבלום שבחר בו למקום הראשון שלו.
5.
"הבאבאדוק" – The Babadook
אוסטרליה, 2014
במאית: ג'ניפר קנט
תתי ז'אנר: רוחות
אחד אחרי השני מופיעים במשאל המבקרים שלנו שני סרטים במרכזם אם חד-הורית שמתמודדת עם כוח על טבעי שעושה בה שפטים, באחד הוא מגיע מקלטת וידיאו ובשני מספר ילדים. הפעם אנחנו בסרט שכתבה וביימה ג'ניפר קנט, וככזה הוא הסרט הגבוה ביותר במצעד שמאחוריו עומדת במאית (והשני באופן כללי, אחרי "אמריקן פסיכו" במקום ה-26).
"הבאבאדוק" נחשב לאחד מסרטי האימה הבולטים של השנים האחרונות, ובשנת 2014 – שהייתה שנה מדהימה לז'אנר, ואת זאת אפשר לראות במשאל הזה ממש – נחשב לאחת מהסרטים המהוללים שיצאו.
בעיני הגדולה של סרטה הראשון של קנט, שחקנית בדרך כלל, הוא בכך שהוא משתמש באימה ככלי לספר סיפור, ולא להפך. יש לא מעט דרכים לפרש את "הבאבאדוק", אבל אני ראיתי אותו כסיפור על התמודדות עם אימהות, על הפחד והחרדה שמביא עמו התפקיד הקשה הזה, והפחד מאיבוד השפיות בעקבותיו. יש גם שראו אותו כסרט על התמודדות עם אבל, וחוסר היכולת להניח את הצער מאחור ולהמשיך קדימה בחיים. יהיה אשר יהיה, גם אם "הבאבאדוק" הוא לא הצ'יזבט המפחיד ביותר אי פעם (למרות שהבמאי וויליאם פרידקין טוען אחרת), הוא בכל זאת סרט חכם ומרשים, שהעניק לשחקנית אוסי דיויס הזדמנות נהדרת להציג את יכולותיה.
"הבאבאדוק" היה מועמד לארבעה פרסי סאטורן, זכה בארבעה פרסי פנטסטיק פסט (סרט, תסריט, שחקנית, שחקן) ובשני פרסים בסיטג'ס, היה המנצח הגדול של פרסי מכון הקולנוע האוסטרלי, זכה בארבעה פרסי פאנגוריה ולקח את תואר "סרט הביכורים המצטיין" במשאל סיכום השנה של "אינדיווייר". זאת רשימה חלקית מאוד, יש לציין. בארץ הוקרן בפסטיבל ירושלים ואז שודר במסגרת פסטיבל הקולנוע של yes.
אל המקום החמישי והמכובד הביאו אותו אלון רוזנבלום, דור בביוף, שי שגב, דני לרנר, אבנר שביט, תומר קמרלינג, עמית לוי וגם דורון פישלר ושני קיניסו שבחרו בו למקום הראשון. מעניין מאוד לראות שאף אחד מהמבקרות לא בחרה בו, רק מבקרים.
לקריאה נוספת: היה לי את הכבוד לראיין את קנט טלפונית לקראת שידור הסרט ב-yes; הוא חתם את מצעד "20 שנים – 20 עולמות מטריאכלים בלתי נשכחים"; כיכב בסיכום האימה של 2014; הופיע בפינת אימת החודש לקראת פסטיבל ירושלים.
4.
"מלהולנד דרייב" – Mulholland Drive
ארה"ב, 2001
במאי: דיויד לינץ'
תתי ז'אנר: פסיכולוגי, רומנטי
דיויד לינץ' ביים רק שני סרטים באלף החדש, ושניהם נמצאים במשאל המבקרים. הקודם היה סרטו האחרון "אינלנד אמפייר" (מקום 21), ועכשיו הוא מדגדג את הפסגה עם אחד מסרטיו הבולטים והאהובים ביותר, "מלהולנד דרייב", שפענוחו העסיק באובססיביות לא מעט צופים וכתבי קולנוע לפני 15 שנה.
נעמי ווטס, בתפקיד שפרסם אותה, מגלמת צעירה המגיעה להוליווד כדי להפוך לכוכבת. היא מתארחת בביתה דודתה, שם היא מגלה אורחת ומסתורית ויפה הסובלת מאמנזיה… בעצם, מה אני מספר לכם על העלילה, כאילו שזה משנה. העיקר שאנחנו זוכרים את האיש מאחורי הסמטה, את הקאובוי, את הזקנים המחייכים במונית, את השיר "ג'וראנדו", את הקופסא הכחולה ואת האודישן הכי זכיר בקולנוע.
"מלהולנד דרייב" נפתח בפסטיבל קאן והפך להיות חביב הביקורות והסינפילים כמעט מיידית. לינץ' זכה שם בפרס הבימוי, ולאחר מכן היה מועמד גם לאוסקר (והפסיד לפאקינג רון הווארד. האימה). הוא זכה בפרס הבאפט"א לעריכה, היה מועמד לארבעה פרסי סאטורן, זכה בפרס הסזאר כסרט הזר הטוב ביותר, זכה בפרס הספיריטס לצילום, וזכה בפרס הסרט והשחקנית בפרסי איגוד המבקרים האמריקאי. אה, כן, במשאל של "אינדיווייר", הסרט קיבל את התואר הלא מחייב "הסרט הטוב ביותר של העשור". מי אנחנו שנתווכח.
לצידה של ווטס מופיעים לורה הרינג, ג'סטין ת'רו (עם סרט שלישי במשאל, אחרי "אמריקן פסיכו" ו"אינלנד אמפייר"), אן מילר, דן הדייה, מליסה ג'ורג' ועוד. הצוות הקבוע של לינץ' עמל גם פה, כולל העורכת מארי סוויני, הצלם פיטר דמינגו המלחין אנג'לו בדלמנטי. המעצב האומנותי הוא ג'ק פיסק האגדי, שהשנה היה מועמד לאוסקר על "האיש שנולד מחדש".
אני חייב להודות שראיתי אותו פעם ראשונה בעת ביקורי בניו יורק, באולם ענק עם קהל שממש לא הבין מה רוצים ממנו. ואני ביניהם. אני לעולם לא אשכח שבסוף הסרט מישהו מקצה היציע צעק בקול "מישהו הבין מה קרה?" כאשר התגובה הגיע ממישהו למטה במעמקי האולם: "למישהו אכפת?". כשהסרט הגיע לארץ אחרי כמה חודשים היה לי תחביב לקחת אליו חברים ולראות איך הם מגיבים, ולאט לאט התאהבתי בו לחלוטין. ראיתי אותו אינספור פעמים מאז, קניתי את פס הקול ויש בו סצנות שאני מצטט עד היום. אז, כן, לא יפתיע אתכם שזו הייתה הבחירה שלי לסרט האימה הטוב ביותר של האלף החדש, ואותי גיבו ארז דבורה ולירון סיני שבחרו בו למקום הראשון גם הם. שותפים נוספים לפשע היו מרלין ויניג וישי קי'צלס.
סילנסיו.
3.
"בקתת הפחד" – Cabin in the Woods
ארה"ב, 2012
במאי: דרו גאדרד
תתי ז'אנר: חופשה שהשתבשה, מפלצות, קומדיה
אחד התסריטאים הלוהטים ביותר כרגע בהוליווד הוא דרו גאדרד (את השם מאייתים Goddard, ואחרי שכיניתי אותו "גודארד" ו"גודאר" עד כה, החלטתי סוף סוף לברר איך האמריקאים מבטאים את השם. אז מעכשיו אני הולך עם זה). הוא התחיל לעבוד צפוף עם ג'וס ווידון בסדרות "באפי" ו"איינג'ל". התסריט הראשון שלו לקולנוע היה "קלוברפילד" (מקום 28 במשאל) שהמשיך את שיתוף הפעולה שלו עם ג'י.ג'י. אברמס בסדרות "אליאס" ו"אבודים". השנה היה מועמד לאוסקר על כתיבת "להציל את מארק וואטני".
בשנת 2009 יצא לצלם את סרטו הראשון כבמאי, אותו כתב יחד עם ווידון, "בקתת הפחד". עם זאת, למעלה, כפי ששמתם לב, כתוב "2012". זו אינה טעות. לאחר השלמת הצילומים, האולפן מאחורי הסרט MGM, הכריז על פשיטת רגל ויציאת הסרט נדחתה, עד שאולפני "ליונסגייט" קנו את זכויות ההפצה ושחררו אותו באיחור ניכר. בינתיים גאדרד כתב את "מלחמת העולם Z" עם בראד פיט, שהיה גיהנום הפקתי לא קטן בפני עצמו.
"בקתת הפחד" זכה לביקורות טובות, ואמנם לא הדהים בתחום הרווחים, אבל עדיין צבר לעצמו קהילה אוהבת במיוחד, שתגן על הסרט בכל דרך. אתם מוזמנים, בהקשר הזה, להקשיב לפודקאסט שהקליט דורון פישלר יחד עם אורון שלנו, בו הם מתווכחים ארוכות על הסרט.
קשה לתאר את עלילת הסרט מבלי להרוס חלק מחוויית הצפייה, אז אהיה ממוקד: חמישה חברים יפים במיוחד יוצאים לחופשה בבקתה ביער, כמו טריליוני סרטי אימה לפניהם. הבקתה נראית חשודה כבר מהרגע הראשון, אבל החבורה לא מבינה לגמרי למה היא נקלעה. כמו כן, יש בסרט את השימוש הכי מצחיק בחבורת ילדות יפניות שאני זוכר.
הקאסט כולל את כריס המסוורת' (שבזמן יציאת הסרט כבר היה ת'ור, אבל במהלך הצילומים היה עדיין מוכר בעיקר רק באוסטרליה ולצופי "קרוב רחוק"), קריסטן קונלי, אנה האצ'יסון, ג'סי וויליאמס, ריצ'רד ג'נקינס, ברדלי וויטפורד ואיימי אקר, כאשר את כולם מנצח פרן קראנץ גונב הסצנות המצטיין של הסרט.
"בקתת הפחד" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בסאטורן, זכה בארבעה פרסי פאנגוריה וצץ במיני פרסי מבקרים בארה"ב, בעיקר כ"סרט הכי טוב של השנה שלא ראיתם".
בארץ הוא הופץ בהקרנות מסחריות, וכפי הנראה התחבב מאוד על המבקרים שהכניסו אותו לשלישייה הפותחת. היו אלו יעל שוב (שבחרה בו למקום הראשון), דורון פישלר, רותם יפעת, דני לרנר, עדן גוריון, בנימין טוביאס, דור בביוף, ישי קיצ'לס וזוהר צלח.
לקריאה נוספת: הסקירה של אורון; יניב מרחיב על הסיום השנוי במחלוקת של הסרט.
2.
"הכניסו את האדם הנכון" – Let the Right One In /
Lat den Ratte Komma In
שבדיה, 2008
במאי: תומס אלפרדסון
תתי ז'אנר: ערפדים
נקודה אחת מפרידה בין המקום השני במשאל למקום הראשון. נקודה אחת בלבד. אז אמנם את הפסגה הסרט השבדי לא לקח, אבל הוא מתהדר בתואר לא מבוטל אחר: זה הסרט לו הצביעו הכי הרבה מבקרים במשאל. 14 מהמשתתפים, כמעט חמישים אחוז, דירגו אותו כחלק מעשרת סרטי האימה הגדולים של חמש עשרה השנים האחרונות. כמובן שנחשוף מי הם: דור בביוף, ארז דבורה, יאיר הוכנר, בנימין טוביאס, רותם יפעת, עופר ליברגל, עמית לוי, דני לרנר, רון פוגל, תומר קמרלינג, יאיר רוה, אלון רוזנבלום, שי שגב ואורון שמיר.
שני דברים מעניינים בקשר לזה: אף מבקרת לא שיבצה אותו ברשימותיה, ועל אף הנוכחות המאסיבית, אף אחד לא הצביע בעדו למקום הראשון. כמו כן, זהו סרט הערפדים היחיד במשאל.
"הכניסו את האדם הנכון" מבוסס על ספרו של יון אייווידה לינקוויסט שגם כתב את התסריט. זהו סיפורו של אוסקר, ילד בן 12 בפרבר מושלג של שטוקהולם, שסובל מהתעללות בבית הספר, ומפתח חברות עם אלי, ילדה מוזרה שגרה בדירה הסמוכה. ילדה שלא יכולה לצאת לאור היום, מקבלת הקצבת מזון שמובא אליה כל יום ובאופן כללי צצה ונעלמת בדרכים משונות.
את הילדים מגלמים קאורה היידברה ולינה ליאנדרסן. הצילום המרהיב נזקף לזכותו של הויט ואן הויטמה שהמשיך לקריירה מרשימה בארה"ב, הכוללת את "בין כוכבים", "היא" ו"ספקטר" וגם נכלל ברשימת אנשי שנת 2014 של הבלוג. הוא גם שיתף פעולה עם אלפרדסון בסרטו הבא שצולם באנגליה, מותחן הריגול המשובח "החפרפרת".
הסרט זכה בתואר הסרט הזר הטוב ביותר מטעם מבקרי הקולנוע של אוסטין, אוסטרליה, וושינגטון, פניקס, סן פרנסיסקו, סן דייגו, בוסטון, פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי והסאטורן. הוא גם זכה לרימייק אמריקאי מאת במאי "קלוברפילד" מאט ריבס בשנת 2010, שהאמת שהיה לא רע בכלל, ויש שיטענו שאפילו עושה עבודה טובה יותר מהמקור בכמה נקודות.
לקריאה נוספת: אני מזכיר בקצרה את הסרט ברשימת סרטים סקנדינבים שצריך להכיר.
1.
"האחרים" – The Others
ספרד/ארה"ב, 2001
במאי: אלחנדרו אמנבר
תתי ז'אנר: היסטוריה, רוחות
וכך נקבע על ידי 30 מבקרים ומבקרות מישראל, "האחרים" הוא סרט האימה הטוב ביותר של האלף החדש. עם 13 מצביעים ושני מקומות ראשונים בעשיריות, ההפקה הספרדית/אמריקאית הזו ממש בתחילת האלף הזה, לקחה את המקום הראשון בהפרש של נקודה אחת.
הסרט מתחיל בשנת 1945, בבוקרו של יום ערפילי באחוזה גדולה באנגליה, אליה מגיעים שלושה משרתים. בעלת הבית, גרייס (ניקול קידמן) שמחה על הגעתם, מכיוון ששבוע עבר מאז שהמשרתים הקודמים נעלמו ללא זכר, ולבית הענק הזה צריך לדאוג. גרייס חיה שם עם שני ילדיה הרגישים לאור, ולכן התריסים מוגפים תמידית וכל דלת חייבת להיות נעולה. יחד הם מחכים לאבי המשפחה, שיצא לחזית מלחמת העולם השנייה ואיש לא יודע מה על בגורלו. אבל כאשר הילדים מרגישים נוכחות נוספת בבית, גרייס מבינה שמשהו מאיים על שהותם שם. ואז יש טוויסט משובח.
את האימה הגותית הזו כתב אמנבר על פי תסריט מקורי, אבל הוא נשען על היסטוריה ענפה של ספרות, בעיקר "טבעת החנק" של הנרי ג'יימס, שגם הפך לסרט "התמימים" של ג'ק קלייטון. אפשר למצוא הרבה מאוד בין הופעתה של דברה קר בסרט משנת 1960, וזו של ניקול קידמן בתפקיד גרייס, בשנה שבה השתיקה את כל המלעיזים, נפרדה מטום קרוז (שהיה חלק ממפיקי הסרט הזה, ועל כך אמרו שזו מתנת הגירושין הטובה ביותר שיכל לתת לה) והוכיחה את יכולותיה כשחקנית מצוינת. לאוסקר באותה שנה היא אמנם הייתה מועמדת בזכות "מולין רוז'", אבל "האחרים" העניק לה מועמדות לבאפט"א, זכייה בסאטורן, זכייה בפאנגוריה, ומועמדות לפרסי הקולנוע הספרדי. השחקנית שמגלמת את המשרתת הראשית, פיונולה פלאנגן, עשתה תפקיד מעולה בעצמה (וזכתה על כך בסאטורן), אבל תשומת הלב הגיעה בעיקר לקידמן. שני הילדים גם הם נפלאים. אליקה מן היא אן, הבת הבכורה, וג'יימס בנטלי החמוד הוא ניקולס. שניהם שיחקו רק בעוד סרט קולנוע אחד לאחר מכן.
הסרט היה להצלחה מרשימה בקופות, וגם הופץ בארץ. הרבה לפני שסרטי הבתים הרדופים הפכו להיות הדבר הכי שכיח בקולנוע האימה, "האחרים" הרגיש כמו משהו שונה, סרט שחוצה את גבולות הז'אנר, ובעזרת עבודה קולנועית מרהיבה הופך גם ליצירה שלא מצומצמת רק לפחד והבהלה. ובאמת, התסריט והבימוי של אמנבר (שגם הלחין) מבריקים ולא נשענים על הפחדות מסדרון כדי לייצר תחושה שגם מעוררת חרדה אבל גם לא מאפשרת להוריד את העיניים מהמסך. לצלם חאוויר אגירסארוב מגיעים כל השבחים.
נטליה ירמין ואלברט גבאי בחרו בו למקום הראשון בעשיריותיהם, כאשר גם שי שגב, תומר קמרלינג, עדן גוריון, בנימין טוביאס, מרלין וניג, דורון פישלר, יאיר רוה, יעל שוב, רותם יפעת, לירון סיני וארז דבורה, העניקו לו נקודות שהצטברו עד שכבש את המקום הראשון.
לקריאה נוספת: חלקו ב"20 שנים – 20 עולמות מטריאכלים בלתי נשכחים".
סרטים נוספים שהופיעו ביותר מעשירייה אחת, אך לא צברו מספיק נקודות להיכנס לרשימה הסופית:
"אני אגדה", "באג", "ג'יפרס קריפרס", "הזרים", "וולף קריק", "מסווג חריג", "קונסטנטין", "רזולוציה", "שחר המתים".
סרטים שהופיעו רק בעשירייה אחת ולכן מגיע להם כבוד:
"אהבה", "אופיום", "אחיו", "אלפנט", "אנטיכרייסט", "אסירים", "ארבעה חודשים שלושה שבועות ויומיים", "ארץ המתים", "אתה הבא בתור", "בון טומהוק", "בית השטן", "גבעות הפחד", "ג'ינג'ר סנאפס", "דד סנואו", "דופק", "דחויי השטן", "דוני דארקו", "האויב שבפנים", "האישה בשחור", "הארד קנדי", "הביקור", "הבן של שאול", "הוסטל 2", "הטינה" 2002, "הטינה" 2004, "הילדים שלנו", "המכשפה", "המתנה", "הסוד שבעיניים" 2009, "השורדות האחרונות", "השער", "חיים בצללים", "טאג", "טאסק", "טאקר ודייל נגד הרשע", "טבח צפיית הלווייתנים ברקוויאק", "טיסה 93", "טקסידרמיה", "יום המתים", "יתומה", "כוח משיכה", "כלבת", "להטביע במוח", "לידה", "מאמא", "מלחמת העולמות", "מלכת העולם", "מלנכוליה", "מעשה בשתי אחיות", "מר ג'ונס", "מתח גבוה", "נהר אבוד", "נשמה", "סודות נעולים", "ספלייס", "סרט סרבי", "עמוק למעלה", "פיץ' בלאק", "פעילות על טבעית", "קבור", "קדחת הבקתה", "קוטלי המכשפות", "קיל ליסט", "קר עד העצם", "רוח זדונית", "רק אלוהים סולח", "רק האוהבים שורדים", "רקוויאם לחלום", "שומרת אחותי", "תן לי להיכנס".
כמה מספרים לסיכום:
5 במאים הכניסו יותר מסרט אחד למצעד: גיירמו דל טורו, מיכאל האנקה, ג'יימס וואן, דיויד לינץ' וניל מרשל.
ארה"ב היא, כמובן, המדינה ששולטת במשאל עם 18 סרטים (כולל קו-פרודוקציות). אחריה בריטניה וספרד עם 5 כל אחת, ולאחריהן דרום קוריאה עם 3.
שנת 2000 ושנת 2007 הכניסו ארבעה סרטים למשאל, יותר מכל שנה אחרת באלף החדש.
אתם יכולים לקרוא גם על סרטי האימה האמריקאים הבולטים של העשורים שלפני, בפוסטים שעלו אצלנו בימיו הראשונים של הבלוג:
המדריך לסרטי האימה של שנות ה-70
המדריך לסרטי האימה של שנות ה-80
המדריך לסרטי האימה של שנות ה-90
אתם מוזמנים ללחוץ למטה על תגית "אימת החודש" כדי לחזור אחורה לכל הפוסטים מאז מרץ 2013, ועל תגית "קולנוע אימה" כדי לגלות עוד המון סקירות וכתבות מארכיון הבלוג.
תודה רבה לכל מי שהגיע עד לכאן, ושוב לקולגות שלי על שיתוף הפעולה.
רגע, שומרת אחותי – זה על קמרון דיאז והסרטן? או שזה עברות של סרט אימה זר לא מוכר?
"שומרת אחותי" הוא סרט שהיה ברשימותיה של מרלין וניג. סרט אימה חרדי, מסתבר…
מה לגבי סיילנט היל המבעית???
גמר אותי בקטע של שהיצורים קמו לתחיה בשירותים.
והצלצול הסרט הכי מפחיד עלי אדמות!
טוב הפילוג בין מה שנקרא ״הזומבים המהירים״ של ״מלחמת העולם z" ו״28 יום אחרי״ לבין הזומבים האיטיים הקלאסיים של רומרו והמתים המהלכים מעסיק היום את כל חובבי הזומבים באשר הם, שבאמת לא מחשיבים את המהירים כזומבים (לפני כמה זמן דווקא ראיתי דוקו ממש מעניין על זה ששמו חומק ממני עכשיו …). אני דווקא מעדיף את המהירים (מה מפחיד באיטיים? כמו ב-Shaun of the dead לוקח להם שעה להגיע אליך. פשוט תלך 🙂
אה כן, והמדרון 2 הוא סרט לא רע, שלא רק שאינו מבייש את קודמו (חוץ מהחלטה עלילתית תמוהה אחת בהתחלה), אלא לחלוטין מקריפ בזכות עצמו
סחתיין על פרויקט מוצלח וכיפי!! קרעת אותי בקטע על ״הצלצול״ 🙂 יש לי הרבה מה לראות עכשיו…
היי, עוררתם בי את הצורך לדרג בעצמי. הנה הטופ 40 שלי:
1. הצלצול
2. Martyrs
3. 28 יום אחרי
4. לילה ברכבת התחתית
5. SAW
6. פאנדורום
7. לילה טוב אמא
8. It Follows
9. ילדים של אף אחד
10. 28 שבועות אחרי
11. השדים של אמילי
12. משחקי שעשוע
13. The Divide
14. העור בו אני חי
15. הערפל
16. דאגון
17. Dog Soldiers
18. אוקולוס
19. שבעה צעדים
20. הסוג הרביעי
21. 13 זמטי
22. בורגמן
23. המדרון
24. הצלצול 2
25. [REC]
26. התעוררות (2011)
27. ייצוא נדיר
28. הנדל האנושי
29. SINISTER
30. האויב מבפנים
31. תיק 39
32. שמיים אפלים
33. ספלייס
34. אני ראיתי את השטן
35. Wrong Turn
36. בסקין
37. הטינה
38. Damned by Dawn
39. Outcast (2010)
40. בקתה ביער
ארבעים זה קצת הרבה בשבילי, אבל הנה עשרה סרטים משלי:
מקום ראשון: "שיניים" (2007) סרט האימה שרק מהתיאור הבסיסי שלו (ילדה מגלה שיש לה שיניים בוגינה) רוב האנשים עושים פרצוף נחרד, וכזה שמצליח לספר סיפור אמיתי מסביב לקונספט הזה ולא סתם לנסות לסחוט גור והפחדות.
שאר התשיעייה מתחלקת ל
שישה נוספים נהדרים:
-אולפני סאונד ברבריאן (2012) – מישהו בסריטה שנא את זה, ובתגובה אני אומר "hmph". שילוב של דיוויד לינץ' עם אין לי מושג.
– ג'ון מת בסוף (2012) – עיבוד נהדר לאחד מספרי האימה/קומדיה הכי מפחידים ומצחיקים שקראתי אי פעם. שאמנם לא מצליח לתפוס את כל היריעה אבל תופס את הרוח העקרונית של הסרט.
– כבשה שחורה (2006) – כי עזבו אתכם מאנשי-זאב. אנשי-כבשה, זה מה שמפחיד. וכי ניו-זילנד צריכה הוכחה שהיא יודעת לעשות אימה נהדרת גם אחרי שג'קסון הלך לעשות שמונים סרטי הוביט.
– טאקר ודייל נגד כוחות הרשע (2010) – בקתת הפחד רק,נו, אשכרה מצחיק, בעל אמירה על הז'אנר, חכם ויותר מכל: אשכרה הופך את הז'אנר על פיו ולא פשוט "סרט אימה בנאלי בתוך סרט אימה פחות בנאלי". (מקום שני בקטגוריה "טוויסט על הז'אנר": כלבת שאני עומד בדעה שהוא הסרט הטוב של הצמד ולא הזאב הרע)
-1408 (2007) – ג'ון קיוזאק נגד חדר מקולל. השימוש הטוב ביותר לשיר של הקרפטנרס.
-צמיג (2010) – הסרט על הגלגל הטלקנטי שמפוצץ מוחות הוא פחות אימה ויותר אבסורד, אבל אני ממש אוהב אבסורד.
בשלב זה ראוי לציין שלושה סרטים שהיו אמורים להיכנס לעשירייה בד"כ כי הם הסרטים שאני הכי אוהב, אבל הם זכו לאהבה כבר ברשימה אז אני הולך ומעלה כמה פחות מוכרים על פניהם. אות ציון של כבוד: מת על המתים, ראיתי את השטן והמארח. עוד ראויים לציון הם סרטים מושלמים שימד"ב חושב שהם אימה ואני לא מסכים איתו: שיגעון המריחואנה – המחזמר ולמה שלא תשחק בגיהנום?
ועוד שלושה שלא זוכים לאהבה:
פונטיפול (2009) סרט אימה זומבית בלשנית קנדי. מדי פעם יש סרטים שרק מהתיאור היבש שלהם זה נשמע כאילו הם נוצרו בשבילך. סצנת kiss is kill היא אחת הסצנות הנהדרות של העשור.
הסיוט (2015) דוקומנטרי אימה על שיתוק שינה. סרט מטריד כל כך בחינת ההשלכות שלו שאתה לא יודע אם להמליץ עליו בלב שלם לאנשים אחרים.
כנסיית הפחד (2011) – הסרט היחיד של קווין סמית' שלעולם לא היית יכול לנחש שהוא שלו. חזון אפל ומטריד שמתעלמת לחלוטין מדמויות בדרך לספר עלילה חונקת שאין לך מושג לאן היא הולכת מרגע לרגע. בחינת בימוי, הסרט הכי (ואולי היחיד באספקט הזה) טוב של סמית'.
ציונים לשבח: מסווג חריג, ליל הפחד, נערה הולכת לבדה הביתה, גרור אותי לגיהנום, פלאנט טרור, רק האהובים שורדים, טאסק, המסור, קונסטנטין, חיים בצללים, ג'רמי סולנייה: חדר חזרות ומסיבת רצח ,פארק צ'אן ווק: צמא וסימפטיה לגברת נקמה, הא"ב של המוות, צייד טרולים, פרנקוויני ,ריתוק.
אף לא בימאי צרפתי אחד? הרי העשור הזה היה העשור של האימה הצרפתית. ברור שמבקרי הקולנוע האלה אינם אנשי אימה. הרשימה שנוצרה היא אוסף בנאלי של קלישאות קולנועיות. הבחירה ב"האחרים" במקום הראשון מוכיחה את זה. (עוד רימייק לפלישת חוטפי הגופות המבוסס על הספר של היינליין) בלי Martyrs (המקורי) הרשימה הזאת ריקה לחלוטין. ומה עם Human Centipede? הסרט (והטרילוגיה) שהגדירו מחדש את הז'אנר.
תגיד לי, מאיפה בכלל להתחיל לענות על זה?.
אני מניח שאם היית משקיע עוד שתי דקות בקריאת כל המילים הצפופות האלה בתחילת הפוסט, היית מגלה שיש חלק קודם למצעד שפורסם יום לפני ובו א) נכתב על ידי בפתיחה "רוב מבקרי הקולנוע בישראל אינם מחשיבים את עצמם כמומחים בסרטי אימה או כשוחים בז'אנר, וזה דווקא סקרן ועניין אותי יותר: מהם הסרטים שנחשפו לקהל רחב ומגוון יותר והותירו חותם?", מה שהופך את ההתנשאות המדומה שלך להתפרצות לדלת פתוחה. ב) היית מגלה סרט אחד שנמצא במקום ה-30, ששמו "מרטירים".
חוץ מזה, "האחרים" ו"פלישת חוטפי הגופות"? מה הקשר? אתה בטוח שלא התבלבלת עם סרט אחר של קידמן? "הפלישה" משנת 2007, שאף מבקר לא רשם? כמה מהר רצת לתגובות?
כמו כן, אשמח לדעת באילו דרכים טרילוגיית "הנדל האנושי" הגדירה מחדש את הז'אנר. יהיה מרתק לגלות.
ב 28 יום אחרי הם לא מתים. הם נדבקים בוירוס זעם. הם חולים. הם גם לא רוצים לאכול את הקורבנות שלהם. לנשוך, להרביץ וכו כן, לא לאכול. לכן הם לא זומבים. סליחה הייתי מוכרחה.. :))
חוץ מזה אחלה רשימה. למרות שיש כמה סרטים, בעיקר בחלק הראשון של הרשימה שהם לא ממש סרטי אימה.
מבחינתי הצלצול זה הסרט הכי מפחיד שראיתי. חודש שלם ישנתי עם אור. בחיים אני לא אראה אותו שוב…
זה ללא ספק הטיעון הראשון ששמעתי לגבי אי-הזומביות ב"28 יום אחרי…" שהוא מנומק ואפילו משכנע. תודה לך על זה 🙂
וואו, החוויה של "הצלצול" כל כך דומה גם אצלי!
סיימתי לראות את הסרט עם חבר בסינמה סיטי ברמה"ש, דיברתי לעצמי כל הדרך עד למכונית של בקצה החניון, נסעתי עם חלונות פתוחים ומוזיקה בפול ווליום בעודי מביט בפרנואידיות מופרעת כל כמה שניות במושב האחורי של הרכב.
ההורים שלי היו בחו"ל אז הבית היה ריק. כשהגעתי לרחוב גיליתי שהוא חשוב כי היתה הפסקת חשמל בכל השכונה והייתי צריך לעלות שלוש קומות במדרגות החשוכות ולהגיע לבית הריק, להדליק איזה אלף נרות ולהתפלל שאני אתעורר בבוקר.
איזה סרט מעולה. גם בצפייה שנייה ושלישית וגם במקור היפני הוא מצויין.
רשימה מצויינת ופרוייקט נהדר. כל הכבוד!
הרשימות טובות מאוד אבל ממש חסר לי 'אגם גן עדן' עם מייקל פסבנדר.
מבחינתי, החל מאתמול אפשר להוסיף לרשימה את "דרך קלוברפילד 10".
איפה סילנט היל איפהההההה?????