• פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • סרטים חדשים: ״שוטר על הדרך״
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • ״לייט נייט״, סקירה
  • ״אישה עובדת״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

"ארץ אוז", סקירה

12 במרץ 2013 מאת Yaniv Eidelstein

יצאתי עמוס מנטלית מ"ארץ אוז" (Oz The Great and Powerful). הסרט הזה מנסה להיות המון דברים: גם אפוס מרהיב שמרחיב את עולם הפנטזיה של פרנק באום; גם מחווה ל"הקוסם מארץ עוץ" של MGM, אולי הסרט הפופולרי והמשפיע ביותר שנוצר בהוליווד; גם משל על כוחו וקסמו של הקולנוע; ולמרבה הצער, גם מעין פנטזיה שוביניסטית שרוצה להחזיר את הנשים למטבח (שעלתה למסכים, כמה נפלא, ביום האישה הבינלאומי).

קודם כל – תקציר

ב"הקוסם מארץ עוץ" המקורי, דורותי, הדחליל, האריה ואיש הפח יצאו למסע ארוך על דרך הלבנים הצהובות כדי להגיע לקוסם שיגשים את משאלותיהם. בסוף הסרט (ספוילר בן 70 שנה) גילו הגיבורים שהקוסם מארץ עוץ הוא לא קוסם ולא בטיח, אלא בן אנוש רגיל וקשיש שמתחזה למכשף בעזרת תחבולות טכנולוגיות. בפריקוול החדש, אותו נוכל הוא גיבור הסרט. לכן העלילה מתחילה בקנזס, שבה אוז (ג'יימס פרנקו) הוא קוסם שרלטן בקרקס נודד. סופת טורנדו סוחפת אותו אל ארץ עוץ (סליחה, "אוז"). שם, כך מתברר, יש נבואה שמספרת על מכשף בשם אוז שינחת מהשמיים ויביא גאולה לתושבים. למרות שאוז הוא סתם נוכל בימתי פשוט ולא מכשף, הוא לוקח על עצמו את התפקיד, בעיקר בתקווה לשים יד על אוצר הזהב הענקי של הממלכה. לצערו הוא מגלה שכדי להיות המלך, הוא צריך להביס מכשפה רעה. גם יש לו עסק עם שלוש מכשפות שלא ברור מי מהן היא הרעה.

 מה שעובד

הרגעים הראשונים של הסרט הם עונג אחד גדול. הלוגו של דיסני בהתחלה מופיע בשחור-לבן, ושטוח לחלוטין; אבל אז, בתעלול נפלא של תלת-מימד, הוא נשאב לעומק המסך. תפאורות שטוחות אחרות מופיעות במקומו במין מנהרת ראינוע קסומה, ויחד עם המוזיקה המוצלחת של דני אלפמן זו מחווה ממש מרגשת לסרט האילם. גם אחרי סוף הכותרות, הסרט נשאר בשחור-לבן ובמסך ביחס של 3:4, רק בתלת-מימד. השילוב הזה נפלא. מקסים לראות תמונה הוליוודית קלאסית מתעוררת לחיים תלת-מימדיים. (דרך אגב, השימוש בפריים שתופס רק חלק קטן מהמסך מאפשר ליצור אשליות תלת-מימד נהדרות של עצמים שיוצאים לחלל האולם.) בדומה ל"הוגו" של מרטין סקורסזה, יש כאן מחווה אוהבת לראשוני הקולנוע בדמותו של קוסם בימתי שבורא עולם של קסם אמיתי בעיני צופיו באמצעות טריקים פשוטים ואחיזת עיניים. הקהל כרוך אחריו, אבל הקוסם לא בטוח בעצמו. הוא חושב שהוא נוכל, שכשרונותיו חסרי תועלת. גם כשהוא מגיע לאוז ושומע על הנבואה אודות אוז המכשף, הוא לא חושב לרגע שמדובר בו-עצמו. במהלך מסעו בארץ אוז הוא ילמד שכשרונותיו שווים הרבה יותר משהוא חושב, ושאפשר לנצח את כוחות הרוע גם בלי צבא, בתנאי שיש לך מכונת חלומות יעילה. האלגוריה הפשוטה אך המקסימה הזאת אודות כוחו של הקולנוע עובדת מצוין בשני הרבדים שלה – עבור סינפילים, לפחות. ובהיפוך מקסים של הטוויסט מהסרט המקורי, אין כאן כשפים גדולים ומרשימים שמתגלים כתחבולות טכנולוגיות פשוטות; כאן יש תחבולות טכנולוגיות שמסוגלות לחולל קסם גדול.

 מה שלא כל כך עובד

בפתיח גילינו גם עוד כמה דברים על אוז: הוא לא רק מאחז עיניים בימתי אלא גם רודף שמלות סדרתי שמחליף "אסיסטנטיות" כמו גרביים. על ההתחלה הוא מפתה בחורה תמימה באמצעות שקרים, ולעוזרו הנאמן (זאק בראף) הוא מתייחס כמו לחרא. אם כן, מדובר בסוג הסרטים שבהם הגיבור הוא נוכל רשע שעליו ללמוד לקח לאורך הדרך; משהו כמו "הטיסה", עם ג'יימס פרנקו בכדור פורח במקום דנזל וושינגטון במטוס נוסעים. אבל למרות שהסרט פועל לפי נוסחה מוכרת, הוא שובר את הנוסחה הזאת שוב ושוב ובכך סותר את עצמו. הרי מצד אחד, הגיבור שלנו הוא מניאק, ורק בסוף הסרט הוא ילמד את הלקח ויהיה בנאדם; מצד שני, אנחנו אמורים להזדהות איתו לאורך כל הדרך ולחשוש לגורלו כשהוא בסכנה, למרות שהוא עדיין גועלי. בעייתי משהו.

מה שמקומם

כל כך, כל כך מקומם. באמת שניסיתי ללכת לאיבוד בין הצבעים היפים והעיצוב מנקר העיניים, אבל המסרים שבין השורות צעקו לי באוזן בלי הפסקה. מזמן לא נראה סרט הוליוודי שהוא כזה שיר הלל לקפיטליזם ולארה"ב ככוח האור שהוסמך ע"י אלוהים להשליט שלום בעולם באמצעות כוחה הצבאי.

אבל מה שהכי מקומם זה היחס לדמויות הנשיות. מסעו של אוז בארץ שקרויה על שמו נראה כמו פנטזיה שוביניסטית דוחה במיוחד. המכשפות של "ארץ אוז" הן יפהפיות סקסיות (אך בתולות) שמעולם לא ראו גבר ורק מחכות לאוז הגדול והחזק שיגיע ויגאל אותן. תאודורה (מילה קוניס) נתקלת בו ומתאהבת בו ממבט ראשון, והוא מפתה אותה ללא קושי בעזרת תיבת נגינה זולה וסיפור מצוץ מהאצבע על סבתא שלו, טריק בדוק שכבר הצליח לו פעם אחת בתחילת הסרט. הוא מבלה איתה את הלילה, אבל בבוקר חוטף רגליים קרות כשהיא מספרת לו בטיפשותה שהיא רוצה קשר רציני. לא חולפות עשר דקות וכבר רייצ'ל וייס מחליפה אותה כמושא הפנטזיות שלו. היא מקבלת את פניו בעיר האזמרגד, מתרפסת מולו כמו פודל ומבקשת רשות לשרת אותו לנצח נצחים, וגם להרעיף עליו אוצרות אינסופיים, אם אפשר. מיותר לציין שגם היא נשכחת מלבו כשהוא נתקל באחות השלישית, מישל וויליאמס.

הסרט מצפה מכל הדמויות הנשיות שיקבלו בהבנה ובקריצה סלחנית את אוז המניאק. "אל תכעסו עליו", אומר הסרט; "הוא סתם בחור שובב. אז מה אם הוא דופק וזורק, מבטיח הבטחות ואז לא מתקשר יותר. תראו איזה חמודי הוא! איזה עיני כלבלב!" כשמילה קוניס מבינה שאוז עבר הלאה לאחותה, היא בוכה, והדמעות שהיא מזילה הן דמעות של חומצה שצורבות את לחייה ומצלקות את פניה. הגבר המושיע עזב אותה, ועכשיו היא איבדה את טעם החיים; לצורך העניין זה גם הופך אותה למכוערת. "מה אתם רוצים", אומר לנו הסרט, משל היה דמות ב"רמזור" – "היא זרמה איתו ללילה אחד, וישר התחילה לדבר על חתונה וילדים! היא פסיכית! היא עשתה את זה לעצמה." לרייצ'ל וייס יש קצת יותר מזל; היא זוכה להישאר יפה בינתיים. אבל אל חשש; עד סוף הסרט היא עוד תתכער ותהפוך לכפילה של הזקנה הצוענייה מהסרט הקודם של ריימי, Drag Me To Hell. הדמות הנשית היחידה בסרט שראויה לאהבתו של אוז הגדול והמדהים היא גלינדה המכשפה הטובה והצחורה, שמתאהבת בו עד כלות ללא הסבר, ומשם ואילך תפקידה היחיד הוא להביע בו אמון עד אין-קץ. למרות שהיא מכשפה רבת עוצמה והוא סתם שמוק מקנזס, היא לא יכולה לעשות שום דבר בלעדיו. (בגלל הנבואה. ובגלל כרומוזום Y.) תפקידה הוא להפציר בו לעשות את המעשה הנכון, לעשות לו שיחות מוטיבציה, לעשות שמיניות באוויר כדי שהוא ישתכנע לעזור לתושבי אוז המסכנים; ומרגע שהוא סוף סוף מסכים, לפנות לו את הבמה ולתת לו לעשות מה שהוא רוצה, בלי לשאול שאלות. גלינדה הבלונדינית נותרת טהורה ומושלמת, אידיאל רומנטי שהגיבור נלחם למענו, ממש כאילו הייתה ליידי ליברטי בכבודה ובעצמה. (דרך אגב, מישל וויליאמס נראתה על מסכינו לאחרונה בתפקיד מרילין מונרו ב"שבוע שלי עם מרילין", אבל בתפקיד גלינדה היא יותר מרילין ממרילין). לקראת סוף הסרט היא הופכת (כמובן) גם לדמות קדושה מעונה, כשהיא נופלת לידי אחיותיה הברונטיות המרשעות, וגיבורנו המסוקס מציל אותה מידיהן.

אם תשימו לב, לאף דמות נשית בסרט אין רצון עצמאי או מחשבה מקורית שלא תלויים בגבר. הן כמהות לו, חושקות בו, מתאהבות בו, מתגעגעות אליו, חושדות בו, כועסות עליו, מפתחות אובססיה כלפיו, רודפות אחריו… הכל רק הוא והוא. חייהן היו ריקים מתוכן עד שהוא הגיע, והכל בזכות אותה נבואה – נבואה שניתנה להן ע"י אבא שלהן, כמובן. (דרך אגב, הדברים היחידים שבזכותם גלינדה ראויה למלוך בארץ אוז הם אביה המנוח והשרביט הפאלי שמעניק לה את כוחותיה.)

Screen Shot 2013-03-11 at 20.19.22

זה מכעיס במיוחד בהתחשב בעובדה שפרנק באום היה אחד מראשוני הפמיניסטים. הוא היה פעיל בתנועת ה"סאפרג'" למען שוויון זכויות לנשים, אמה הקדמונית של התנועה הפמיניסטית. בספריו לא הייתה שום נבואה על גבר שבא לגאול את ארץ עוץ. הדמויות החזקות בספריו תמיד היו דמויות נשיות, והגברים תמיד היו בשוליים. הוא אף פעם לא הכניס רומנטיקה לסיפוריו, ובטח לא תרחישי פיתוי ומשולשי אהבה כמו ש"ארץ אוז" עושה. אצל באום, השָליטה הנצחית של ארץ עוץ לא הייתה גבר אלא דווקא אישה – הנסיכה אוזמה. (אוזמה מופיעה בכל ספרי ארץ עוץ המקוריים, מלבד "הקוסם מארץ עוץ".)  כאשר הנסיכה אוזמה עוד הייתה ילדה, מכשפה רעה הטילה עליה כישוף והפכה אותה לילד בשם "טיפ", כדי שלא תוכל למלוך על ארץ עוץ; רק כשגלינדה, המכשפה הטובה, הפכה אותה בחזרה לילדה, תפסה אוזמה את כס המלכות והפכה לשליטה הנצחית של הממלכה – לא סתם אישה, אלא טרנסג'נדרית!

הרושם אחרי הצפייה ב"ארץ אוז" הוא שהוליווד חשה צורך לעשות את הסרט הכי שוביניסטי שאפשר להעלות על הדעת כדי למחוק את זכר הפרוגרסיביות המגדרית של באום. באום נפטר ב-1919, אבל העיבוד הזה מחזיר את הפוליטיקה המגדרית למאה ה-19. ובעיניי, המרגיז מכל הוא דווקא לא גלינדה הטובה והריקנית שתפקידה לתמוך בגיבור, ואז להפוך לקורבן שהוא צריך להציל – אלא דווקא סיפור המקור של המכשפה הרעה. מסתבר שאפילו מרשעת אי אפשר להיות בלי גבר שישמש תירוץ. נראה שהסרט אומר לצופותיו הצעירות: "בלי גבר את לא טובה. בלי גבר את לא רעה. בלי גבר את שום דבר."

(תודה רבה לגילי בר-הלל שסייעה בהכנת הפוסט!)

עופר ליברגל מציע קריאה קצת שונה של הסרט.

תגובות

  1. איריס הגיב:

    נו, אתה מצפה ליותר מידי מהוליווד. גברים עדיין מנהלים שם את הענינים ואלה כנראה הפנטזיות שלהם. דבר אחד בטוח, יש לנשים בסרט טעם גרוע, ג'יימס פרנקו, באכסה…

  2. נורית ק. הגיב:

    מי כתב את הספר. אם יש כזה?

    1. Yaniv Eidelstein הגיב:

      זה תסריט מקורי. היו ספרים שסיפרו סיפורים דומים אבל זה לא מבוסס על אף אחד מהם.

  3. יעל הגיב:

    יניב, אתה מתעלם מהעובדה שכל מה שרייצ'ל וייס אומרת לקוסם הנוכל זו העמדת פנים שנועדה להפילו בפח – היא לא מעריצה שוטה אלא פאם פטאל. ואילו מישל וויליאמס מביטה בו בעיניים טובות של אמא תומכת שמצפה שבנה השובב יתאפס וייקח אחריות (ולכן הם לא משכנעים כזיווג רומנטי). נכון שלא ברור מדוע כל המכשפות אדירות העוצמה האלה זקוקות לגבר שיפתור את העניינים, אבל לא הייתי אומרת ש"ארץ אוז" שוביניסטי באופן יוצא דופן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.