פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 57: "אמדאוס" (1984)

בשנות השישים העניקה האקדמיה את פרס הסרט הטוב ללא פחות מארבעה מחזות זמר ("סיפור הפרברים", "גבירתי הנאווה", "צלילי המוסיקה", "אוליבר!") ובכך הכפילה את כמות המיוזיקלס שזכו בפרס הגדול בכל תולדות האוסקר עד לאותה נקודה. עם כניסת שנות השבעים, נעלמו בהדרגה הסרטים המזמרים ממפת טקס הקולנוע האמריקאי, בעיקר כי הוליווד זנחה את הפקתם והשאירה אותם לבמות. זוכה האוסקר של שנת 1984, "אמדאוס" (Amadeus), אמנם איננו מחזמר, אבל הוא הדבר הכי קרוב לכך שזכה ב-34 השנים שבין "אוליבר!" ל"שיקגו". לא רק שהסרט עוסק במוזיקאים ושפס הקול הוא חלק מהותי מאוד ממנו הם שמזכירים את הז'אנר המוזיקלי, אלא גם גודל ההפקה שלו והרהבתנות של עשייתו שמעניקים לו תחושה של אחד ממחזות הזמר הגדולים. זוכה האוסקר ה-57 הוא סרט עצום הן מבחינת התקציב והן מבחינת הדרמה שבו, והדציבלים הגבוהים שלו מרגישים ממש כאילו מדובר במיוזיקל.

"אמדאוס" מבוסס על מחזה מאת פיטר שפר, שעלה לבמות בשנת 1979, והוא מביא את ימיו האחרונים של וולפגנג אמדאוס מוצרט, אחד המלחינים החשובים והגדולים ביותר בתולדות המוזיקה. שונותו מרוב הביוגרפיות הקולנועיות שאנחנו מכירים (בטח אלו שזכו באוסקר, כמו "החיים של אמיל זולא", "גנדי", "פאטון" ו"לורנס איש ערב") הוא גם בכך שעלילתו מצומצמת לנקודת זמן מסוימת, וגם שהיא מסופרת דרך עיניו של דמות אחרת, אשר מובילה את הסיפור. אבל יותר מזה – "אמדאוס" מובא דרך עיניו של האנטגוניסט, של הדמות השלילית ביותר בסרט. מדובר באנטוניו סליירי, מלחין החצר של וינה בשלהי המאה ה-18, שהסרט נפתח בניסיון ההתאבדות שלו, אכול חרטה על כך שגרם למותו של המלחין המבריק והמבטיח, מוצרט. סיפור המסגרת של "אמדאוס" הוא וידוי שמעניק סליירי לכומר כאשר הוא מאושפז במוסד למשוגעים, סיפור של קנאה ונקמה בין שני מלחינים גדולים. סליירי הוא לא רק קובע הנראטיב, אלא גם הדמות עם זמן המסך הגדול ביותר וזה שעובר בעצם את התהליך המרכזי של התסריט, הרבה יותר מהאדם שעל שמו קרוי הסרט. עם זאת, השם שניתן לו כן קולע בדיוק כי, אמדאוס מוצרט הוא לא רק דמות בעלילה, הוא גם אובססיה, גם חשבון נפש וגם שיגעון.
שפר לקח חירויות אומנותיות מרחיקות לכת כאשר טווה את סיפור החברות והבגידה של "אמדאוס". לפי מה שהבנתי, מערכת היחסים בין סליירי ומוצארט הייתה שונה לחלוטין, וזה הראשון בשום אופן לא אחראי למותו של השני. אפשר להיכנס כאן לשאלות עמוקות יותר האם זהו מעשה מוסרי, להציג דמות אמיתית כרעה ואפלה למרות שאין בזה שחר, והיא לא נמצאת בסביבה כדי להגן על עצמה. כקונטרה – ניתן להציג כדוגמה פחות או יותר כל הטרגדיות של שייקספיר. זה דיון מעניין, אבל כנראה שלא מתאים לעכשיו.

במנותק מהקשרים היסטוריים או עובדתיים, הבחירה להפוך את הנבל למרכז הביוגרפיה הקולנועית הזו היא אחד הדברים שהופכים את "אמדאוס" לסרט מאוד מעניין, שגם יוצר איזשהו עומס רגשי על הצופה. מצד אחד, סליירי הוא ממש רשע מעולם הקומיקס, תככן, אדם עלוב שאכול רגשי נחיתות, נקמן וחסר מוסר (שמאשים את אלוהים בכל חולשותיו). מאידך, שפר, שגם עיבד את התסריט, כן רוצה שנבין את סליירי ואת מניעיו, ושנזדהה איתו. כנקודת מוצא אפשר להגיד שלרובינו, אולי אפילו לכולנו, אין שום בעיה להזדהות עם הכאב של סליירי ששואף להיות הכי טוב בתחומו ורואה איך מישהו מתעלה מעל כל מה שיוכל להיות אי פעם, ועושה זאת עם מינימום מאמץ. זאת אחת החוויות האנושיות הכי שכיחות שיש. זה לא רק שיש מישהו טוב מאתנו – זו העובדה שהוא עושה את זה בקלות, הוא לא הרוויח את הכישרון שלו. הוא לא נלחם, הוא לא הקריב שום דבר. הוא פשוט גאון ואתה לא. ככה זה.
מצד שני, ופה אני כן נכנס לדיון שאולי לא לגמרי רלוונטי, אומנות לא יוצרים כדי להיות טוב יותר ממישהו ואומנות גדולה לא בוקעת מהצורך בהכרה. אומנים יוצרים כי הם לא יכולים שלא. אתוודה שתחושת החזקה של סליירי לגבי יצירה מוזיקלית באשר היא בלמה את תהליך ההזדהות שלי אתו, והתחלתי לתפוס אותו כסתם בכיין. כלומר, הבן אדם כותב אופרות! הוא יוצר דברים נשגבים מרוב מה ששאר בני האדם מסוגלים, ועדיין הוא מרגיש שמגיע לו יותר בגלל איזשהו שגעון אמונה ותחושת זכות.
צריך להדגיש גם שזה לא שמוצרט הוא הדמות החיוביות ביותר בעולם. הוא זחוח נורא, נרקסיסט ואגוצנטרי. זה גורם לכך שמדי פעם אנחנו רוצים במפלתו של המלחין הצעיר, ולעיתים חוששים מאוד ממה שסליירי עומד לעשות לו. זו דווקא מורכבות מבורכת של התסריט.

לקראת כתיבת הפרק, צפיתי בפעם השנייה ב"אמדאוס" (הבהרה חשובה: הפרק הזה נכתב על גרסת הבמאי הארוכה יותר, כי זו האחת שהצלחתי לרכוש. זוכה האוסקר היה קצר ב-20 דקות) והחוויה שלי הייתה זהה לזו של הצפייה ב"מעתה ועד עולם". את "אמדאוס" ראיתי לראשונה לפני שנים והוא הדהים אותי לגמרי, והחשבתי אותו כאחד הטובים אי פעם. הצפייה השנייה הייתה פחות מסעירה. זה לא שגיליתי בו פגמים שלא זכרתי או משהו בסגנון אבל רמת ההיסחפות והתדהמה שלי ממנו הייתה נמוכה בהרבה מהצפייה הראשונה.
ובכל זאת, "אמדאוס" הוא סרט מצוין, גם אם פחות ממה שזכרתי. החסרונות שלו נסלחים לחלוטין אל מול העלילה המרכזית שעוסקת בקנאה ואכזבה אישית. בנוסף, יש בו כמה סיקוונסים שמוציאים את העיניים מהחורים מרוב יופי (הצילום הוא של מירסלב אונדריצ'ק, שאחראי על "והיה אם…", "ליגה משלהן" ולא מעט מסרטיו של פורמן. הוא מעולם לא זכה באוסקר), השימוש במוזיקה הקלאסית הוא מדהים, המשחק בסדר עד טוב מאוד והסטים מרשימים נורא. הוא בטח טוב יותר מאשר רוב הביוגרפיות הקולנועיות, כי מבחינת "אמדאוס" הרקע ההיסטורי הוא תרוץ לספר על דמויות, ולא להפך. גם העובדה שהסרט עשוי בתנופה רוב הזמן, ויש בו לא מעט הומור, עוזרת להינות מרוב דקותיו הארוכות.

מה שמאוד מעניין בתחום העיצוב של הסרט הוא שברור מעיצוב הפאות והאיפור ש"אמדאוס" אולי מתרחש לפני כמה מאות בשנים, אבל הוא כולו תוצאה של אופנות האייטיז, ובאופן משעשע למדי היה זוכה הסרט היחיד מכל העשור, שבמראהו הדהד את הטרנדים האופנתיים של התקופה המוגזמת הזו. אבל זה לא נגמר רק בזה, הסרט אפילו העניק השראה לאמני פופ, ביניהם פאלקו הגרמני, שב-1985 שיחרר את שיר האייטיז הקשוח "רוק מי אמאדוס" שהיה ללהיט גדול והקליפ שלו קרב עוד יותר בין שתי התקופות במין מיקס מוזר של תפיסות אומנותיות.

אחד הדברים שבכל זאת הפריעו לי הוא בחירה מאוד יוצאת דופן – לתת לכל השחקנים לדבר במבטא אמריקאי. "אמדאוס" מתרחש בוינה והדמות של סליירי היא איטלקיה, ועדיין כולם נשמעים ינקים. זה מייצר תחושה קצת חפיפניקית שעומדת בניגוד להפקה המרשימה. מצד שני, חשבתי לעצמי, מה הייתה האלטרנטיבה? הרי בכל מקרה לא יתנו לכל דמות לדבר במבטא שלה, בין אם גרמני, צרפתי או איטלקי, והמוסכמה המטופשת שבסרטים המתרחשים באירופה חייבים כולם לדבר במבטא בריטי היא גם די בעייתית. האם יכול להיות שהייתי מרגיש שהסרט יהיה יותר אמין אם לכולם היה מבטא שמזוהה עם קלישאה? אני לא יודע מה התשובה לכך, אבל לשמוע את מוצרט מדבר כמו מישהו מלוס אנג'לס נתפס אצלי כדבר די מפוקפק.

את "אמדאוס" ביים הבמאי הצ'כי מילוש פורמן, אחרי שכבר הפך להיות חלק משמעותי מהקולנוע האמריקאי של אותה תקופה. כזכור, פורמן זכה באוסקר בשנת 1975 עם יצירת המופת "קן הקוקיה", הסרט שבמרכז פרק 48, גם אותו הפיק סול זאנץ. לאחר הניצחון ההוא פורמן ביים את "שיער" ו"רגטיים", גם הם סרטים שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הם שניהם לא החזירו אותו לאוסקר, אבל זה השתנה ב-1984. "אמדאוס" העניק לו גם את פרס הבימוי, וסיים את הערב עם שמונה אוסקרים מתוך 11 מועמדויות. למעשה אפשר לומר שהוא הפסיד רק שני פרסים ולא שלושה, מכיוון שבקטגורית השחקן הראשי הוא גם הפסיד וגם ניצח. נגיע לזה עוד רגע.
זה היה סרט האוסקר האחרון של פורמן, שמאז ביים את "הפיתויים האסורים של ולמונט", ואת שלושת הביוגרפיות הקולנועיות "לארי פלינט: האיש והסקנדל" (שהיה נוכח מאוד בעונת הפרסים של 1996 והעניק לוודי הארלסון את מועמדותו הראשונה), "איש על הירח" ו"הרוחות של גויה" בשנת 2006, שנכון לעכשיו הוא גם הפיצ'ר האחרון שלו.

נכון לשנת 2017, "אמדאוס" הוא הסרט האחרון שהצליח להכניס שני שחקנים לקטגוריה הראשית (זה קרה לפני זה מספר פעמים עם "המלביש", "משחקי בילוש", "בקט", "משפטי נירנברג" ו"מעתה ועד עולם". "המרד על הבאונטי" הצליח להכניס שלושה), גם טום הולס בתפקיד מוצרט, וגם פ. מוריי אברהם בתפקיד סליירי. הוא גם זה שניצח. האמת היא שהליהוק של הסרט הוא אחד הדברים הכי מרתקים בו, כי מאוד מפתיע שהפקה בסדר גודל כל כך עצום לא חויבה בהבאת פרצופים מוכרים לתפקידים הראשיים, והימרה על שניים שאינם מהסוג שמביא קהל שבוי בזכות היכרות עבר.
טום הולס היה בן 31 בצילומי הסרט, והדבר המשמעותי היחיד בו הופיע לפני זה היה ב"בית החיות" כלארי, שהסצנה המפורסמת שלו שם היא זו בה הוא מתלבט האם לשכב עם בחורה מעולפת, כאשר מלאך ושטן קטנים מייעצים לו מה לעשות. שלא תבינו לא נכון, בעיני "בית החיות" הוא אחד הסרטים הטובים אי פעם (אני רציני), אבל קשה לומר שהוא הפך את הולס לכוכב. האמת שגם אחרי המועמדות שלו על "אמדאוס" הולס לא ממש סחף את עולם הקולנוע, והתפקיד שלי הכי זכור ממנו לאחר מכן היה בקומדיה המצוינת "הורים במשרה מלאה". הוא זכה באמי בשנת 1996, אותה שנה בה תרם את קולו לקוואזימודו בגרסת "הגיבן מנוטרדאם" של דיסני (שם אני בטוח שהדמות של הנבל, איש הכמורה פרולו, מושפעת מאוד מסליירי של "אמדאוס"). מאז 2008 לא הופיע בקולנוע או בטלוויזיה.
פ. מוריי אברהם, שהיה לשחקן הראשון ממוצא ערבי שזכה באוסקר (הוא נולד בפנסילבניה), הופיע בקולנוע ובטלוויזיה מאז תחילת שנות השבעים, אבל "אמדאוס" הוא התפקיד המזוהה הראשון שלו. מאז הוא ממשיך לשחק ללא הפסקה, אם כי בעיקר בתפקידים קטנים. לאחרונה ראינו אותו באחת הסצנות הטובות מ"בתוך לואין דייויס" של האחים כהן, ב"מלון גרנד בודפשט" ובמספר פרקים של "האישה טובה", "לואי" ו"הומלנד" עליה היה מועמד לאמי בקטגורית השחקן האורח הטוב ביותר בדרמה.
אז אם לשים את ענייני המבטא בצד, קשה לומר משהו רע על שני הגברים של "אמדאוס". הולס מגלם הוא כולו חופש והתפרעות, כאשר אברהם הוא יציבות וכבדות. השילוב בין שניהם עובד מעולה.
משום מה דווקא השחקנית הבולטת ביותר של הסרט, אליזבת ברידג', כשאשתו של מוצרט, לא זכתה לשום אהבה מעונת הפרסים האמריקאית. לא לגמרי ברור למה. היא טובה מאוד גם היא. עוד פרצופים מוכרים בהופעות משנה הן של סיימון קאלוו (המוכר בעיקר מ"ארבע חתונות ולוויה אחת". הוא גם גילם את מוצרט בגרסה הבימתית), ג'פרי ג'ונס ("שמתי ברז למורה", "ביטלג'וס"), ובעיקר בולטת סינתיה ניקסון בת ה-18, ארבע-עשרה שנים לפני שקיבלה את התפקיד של מירנדה ב"סקס והעיר הגדולה".
כמו כן, גם ריטה זוהר מופיעה בגרסת הבמאי. תודו שלא ידעתם את זה.

"אמדאוס" ניצח את "דמעות של שתיקה", את סרטו האחרון של דיויד לין "מסע להודו", "מקום בלב" ו"סיפורו של חייל". כמובן שהסרטים האלו אינם חוד החנית של 1984, זו שהביאה לנו שתיים מהקומדיות הגדולות ביותר בכל הזמנים "סודי ביותר" ו"ספיינל טאפ", את אחד מסרטיו הטובים של וודי אלן "דני רוז האיש מברודווי", ואת סרטי הפולחן "השוטר מבוורלי הילס", "שליחות קטלנית" הראשון, "גשם סגול", "סיוט ברחוב אלם", "גרמלינס", "אינדיאה ג'ונס והמקדש הארור" ו"מכסחי השדים".
זוהי גם השנה של "ספלאש", "בירדי", "פריז, טקסס", "דיון" ו"הסיפור שאינו נגמר". אבל אם אתם שואלים אותי, הטוב שבסרטי 1984, והתחרות קשה, הוא "היו זמנים באמריקה" סרטו האחרון של סרג'ו לאונה.
באותה שנה ישראל חזרה לאוסקר אחרי שבע שנים עם "מאחורי הסורגים" של אורי ברבש. זו הייתה המועמדות השביעית של ישראל, והאחרונה שלנו ל-23 השנים הבאות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-57:
הסרט הטוב ביותר: סול זאנץ – "אמדאוס"
הבימוי הטוב ביותר: מילוש פורמן – "אמדאוס"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פ. מוריי אברהם – "אמדאוס"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סאלי פילד – "מקום בלב"
שחקן המשנה הטוב ביותר: היינג ס. נגור – "דמעות של שתיקה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: פגי אשרופט – "המסע להודו"
התסריט המקורי הטוב ביותר: רוברט בנטון – "מקום בלב"
התסריט המעובד הטוב ביותר: פיטר שאפר – "אמדאוס"
הצילום הטוב ביותר: כריס מנג'ס – "דמעות של שתיקה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: פטריציה פון ברנדנשטיין – "אמדאוס"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: תאודור פיסטק – "אמדאוס"
הסאונד הטוב ביותר: מארק ברגר, טום סקוט, טוד בוקלהייד וכריס ניומן – "אמדאוס"
העריכה הטובה ביותר: ג'ים קלארק – "דמעות של שתיקה"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: דניס מורן, מייקל מקאליסטר, לורן פיטרסון וג'ורג' גיבס – "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור"
השיר הטוב ביותר: סטיבי וונדר – "האישה באדום" (ערה?)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: מוריס ג'אר – "המסע להודו"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: פרינס – "גשם סגול"
האיפור הטוב ביותר: פול לה-בלנק ודיק סמית' – "אמדאוס"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ריצ'רד דמבו – "מהלכים מסוכנים" (שוויץ)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: רוברט אפשטיין וריצ'רד שמייצ'ן – "הזמנים של הארווי מילק"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: מרג'ורי האנט ופול ווגנר – "מגלפי האבן"
הסרט הקצר הטוב ביותר: מייק הובר – "למעלה"
פרס מיוחד לעריכת אפקטים קוליים: קיי רוז – "הנהר"
פרס מיוחד: ג'יימס סטוארט, הקרן הלאומית לאומנויות
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: דיויד ל. וולפר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "אנשים פשוטים" (1980)
22. "כחום הלילה" (1967)
23. "אמדאוס" (1984)
24. "אוליבר!" (1968)
25. "רבקה" (1940)
26. "כנפיים" (1927)
27. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
28. "גבירתי הנאווה" (1964)
29. "סיפור הפרברים" (1961)
30. "קרמר נגד קרמר" (1979)
31. "אדם לכל עת" (1966)
32. "כל אנשי המלך" (1949)
33. "סוף השבוע האבוד" (1945)
34. "גברת מיניבר" (1942)
35. "טום ג'ונס" (1963)
36. "תנאים של חיבה" (1983)
37. "העוקץ" (1973)
38. "גראנד הוטל" (1932)
39. "מרטי" (1955)
40. "ג'יג'י" (1958)
41. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
42. "המרד על הבאונטי" (1935)
43. "הדירה" (1960)
44. "גנדי" (1982)
45. "המלט" (1948)
46. "פאטון" (1970)
47. "מרכבות האש" (1981)
48. "סימארון" (1931)
49. "תהלוכה" (1933)
50. "זיגפלד הגדול" (1936)
51. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
52. "ברודווי מלודי" (1928)
53. "החיים של אמיל זולא" (1937)
54. "אמריקאי בפריז" (1951)
55. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
56. "הולך בדרכי" (1944)
57. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)