פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 40: שנת 1995

טקס האוסקר ה-68, זה שציין את סרטי 1995, כבר צבר לעצמו מוניטין של אחד המוזרים והמשונים אי פעם, כזה שהביא את הטרללת הניינטיזית לשיאה. זה נמצא בכל קטגוריה, מהמועמדים ועד הזוכים ששברו סטטיסטיקות, ובכל שנה שעוברת נראים חסרי פשר יותר ויותר. שלא נדבר על כך שזו הייתה חגיגה מאחדת, תמונת מחזור אם תרצו, של כל הנבלים הגדולים של הוליווד המודרנית: מל גיבסון, הארווי וויינשטין, ג'ון לאסטר, קווין ספייסי, בריאן סינגר, וודי אלן ואם אנחנו כבר בשוונג אז גם סוזן סרנדון.
על הטקס הזה כתבתי פעמיים, בפרויקט הזוכים על "לב אמיץ" ובפרויקט המפסידים על "אפולו 13". עכשיו אנחנו מתבוננים עליו דרך הפריזמה החוץ-אמריקאית, וגם פה יש כרכים למלא, במיוחד כאשר קרו בו דברים נדירים, חלקם חסרי תקדים אז.

באותה שנת אוסקר החדשות הגדולות לגבי הקולנוע העולמי, נקודתית כזה שמגיע ממדינות שאינן דוברות אנגלית, היה הרבה מעבר לקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. זאת מכיוון שב-1995, לראשונה מזה 22 שנים, סרט שאינו באנגלית (גם אם הבמאי שלו בריטי) התקבל לחמשת המועמדים לפרס הגדול, זה של הסרט הטוב ביותר. "הדוור" שביים מייקל רדפורד על פי תסריט של אנה פאוויניאנו, פיורו סאקרפלי (שכתב את מועמדי איטליה "המשפחה", "הנשף", "תחי איטליה", "המלחמה הגדולה", וגם את "הטוב, הרע והמכוער"), ג'יאקומו סקארפלי ומאסימו טרואיזי (שגם היה השחקן הראשי של הסרט, והלך לעולמו לפני הכרזת המועמדים) עשה משהו שלא נעשה מאז "זעקות ולחישות" של ברגמן ב-1973. "הדוור" צבר חמש מועמדויות מרכזיות: לסרט, הבימוי, השחקן הראשי, התסריט המעובד והמוזיקה המקורית לדרמה, שם אף זכה.
ההישג המרהיב הזה היה בזכות אחד הנבלים מהפסקה הקודמת, הארווי וויינשטין, שידע איך לדחוף את הסרט האיטלקי הקטן הזה כל כך גבוה במעלה ההר עד לקצה אולימפוס. באופן כללי לוויינשטין ולחברה שלו מיראמקס הייתה שנה מדהימה עם שלל סרטים זוכים ומועמדים ("התחדשות", "אפרודיטה הגדולה", "ג'ורג'יה – אחותי") מה גם שהקשר האיטלקי לא הסתיים עם "הדוור".

מבין שלל מועמדויותיו של "הדוור", היעדרות אחת בולטת מאוד – זו של פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. הסיבה לכך מאוד ברורה: הוא לא נשלח מטעם איטליה. ארץ המגף בחרה ללכת על "מוכר החלומות" של זוכה העבר ג'זופה טורנטורה ("סינמה פרדיסו"). נחשו מי היה המפיץ האמריקאי של הסרט הזה…
אני לא באמת יודע אם הארווי היה עד כדי חזק כדי להשפיע על ועדת הבחירה האיטלקית, אבל איכשהו הצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה מכיוון ש"מוכר החלומות" הצליח להיכנס לחמישייה הבינלאומית, הופך את איטליה לראשונה שמכניסה שני סרטים שונים לשתי הקטגוריות האלה מאז שוודיה ב-1972.
בחמישייה הבינלאומית איטליה הצטרפה למרוץ יוצא דופן למדי עם ברזיל, אלג'יר, שוודיה והולנד שעשתה זכייה היסטורית עליה נדבר עוד מעט.

עוד סרט שנעשה בארץ רחוקה-רחוקה והצליח להיכנס ללוח המועמדויות הכללי מבלי שייצג את ארצו הוא "כנופיות שנחאי" של ז'אנג יימו, שהועמד לפרס הצילום. לפרס הבינלאומי סין שלחה במקומו את הלהיט הגדול שלה באותה שנה, "דובדבן אדום". סין הייתה חלק מ-41 ששלחו נציגות לאוסקר ה-68, ביניהן אירן ("הבלון הלבן" של פאנהי. לחשוב שפעם הם שלחו אותו כנציג מדינה…), יוגוסלביה (זוכה דקל הזהב "מתחת לפני השטח" של קוסטוריצה), יוון ("מבטו של יוליסס" של אנגלופולוס), נורבגיה ("קריסטין לאוורנסדאטר" שביימה ליב אולמן), ספרד ("פרח הסוד שלי" מאת אלמודובר), צרפת ("לאשתי יש מאהבת", סרט שנשבע לכם שקיים), וישראל ששלחה את זוכה האופיר "חולה אהבה בשיכון ג'".

איטליה – "מוכר החלומות"

המועמדים

איטליה – "מוכר החלומות" (L'uomo delle Stelle / The Star Maker)

במהלך כל שנות התשעים הייתה איטליה מועמדת ארבע פעמים (כמספר "יריבתה המושבעת" צרפת), והפסידה רק פעם אחת – ב-1995. נדבר על המרוץ בהמשך, אבל אני חושב שהפסדה הוא אחת ההפתעות הגדולות של קטגוריה שלא מייצרת הרבה תפניות בדרך כלל (בעיקר כי לא מאוד מתעניינים בה).
"מוכר החלומות" החזיר את איטליה לאוסקר אחרי שלוש שנים מחוץ למגרש כקאמבק של ג'וזפה טורנטורה, שכזכור סגר את האייטיז עם זכיית "סינמה פרדיסו" הבלתי נשכח. גם בסרטו הנוכחי (בין שניהם ביים שני סרטים נוספים) טורנטורה חוזר אל סיציליה של אמצע המאה העשרים דרך פריזמת אהבת הקולנוע. אם כי הפעם זה סיפור קצת פחות מתקתק מזה שהביא לו את האוסקר ב-1989.

ב"מוכר החלומות" מסתובב ג'ו מורלי (סרג'יו קאסטליטו) בין הערים המוכות והמיואשות של פוסט מלחמת העולם השנייה עם משאית עמוסה ציוד קולנועי מרשים. הוא חונה בכיכרות העיר ומבטיח לתושבים שחולמים על עתיד טוב יותר אודישן לצ'ינצ'יטה. כל מה שהם צריכים לעשות זה לשנן כמה שורות מ"חלף עם הרוח" או לספר סיפור אישי, וכמובן לשלם סכום כסף נכבד, כאשר הוא ינציח אותם על צלולויד ויישלח לרומא שם יראו את הפוטג' דה סיקה, ויסקונטי ואחרים.
כמובן שאנחנו יודעים שמורלי הוא נוכל שמנצל את תמימותם של האנשים חסרי ההשכלה, אבל הוא בערמומיותו מצליח להתחמק מהסכנה עד שאל חייו נכנסת ביאטה הצעירה ומחליטה לחזור אתו לרומא, מה שמשנה את מסלולו ומסכן אותו פיזית ואף גם נפשית.

"מוכר החלומות" הוקרן בפסטיבל ונציה, כשאת פרס אריה הזהב הפסיד ל"ריקשה" הווייטנאמי של טראן אן האנג. את המוזיקה הלחין אניו מוריקונה כמובן, כשהשם המפתיע ביותר מבין אנשי הצוות בעיני הוא זה של הצלם – דאנטה ספינוטי האיטלקי שכעשור לפני כן התחיל לחלק את חייו בין מולדתו לבין הוליווד. בשנת "מוכר החלומות" הוא צילם שני סרטים נוספים מעבר לים: "היט" שנחשב לפסגת סרטי הפשע של העשור (לא מעט בזכות ספינוטי) והמערבון של סם ריימי "המהירים והמתים". ארבע שנים לאחר מכן יקבל את מועמדותו הראשונה לאוסקר על "המקור".
זה די מדהים אלו הבדלים קיצוניים יש בצילום של שלושת סרטי 1995 מאת ספינוטי, ובאמת שהעבודה שלו במועמד לאוסקר הבינלאומי די מרהיבה, וכנראה יכלה למצוא מקום אפילו בקטגוריית הצילום. כלומר, אם אתם מסכימים לוותר על המועמדות ההזייתית של "באטמן לנצח".

אלג'יר – "אבק החיים" (Poussières de Vie / Dust of Life)

כמו עם מועמד וזכיית העבר שלה, גם בפעם השלישית נכנסה אלג'יר לאוסקר עם סרט שאפשר להתווכח על כמה הוא אלג'יראי. בשונה מהביקורים הקודמים שלה, לפחות הפעם הבמאי היה מחובר באיזשהו אופן למורשת האלג'יראית בעקבות הוריו, גם אם הוא נולד וגדל בפריז. זהו ראשיד בושארב, במאי שאנחנו עוד נפגוש בהמשך הפרויקט, אז בן 42. זה היה סרטו השלישי, שבאמת כל קשר אליו לאלג'יר זה בחינת גבולות די רצינית, להוציא מימון מסוים מהמדינה (יחד עם צרפת, בלגיה, גרמניה והונג-קונג).

"אבק החיים" הוא סרט התבגרות בצל מלחמת וייטנאם המבוסס על סיפור אמיתי, לא רחוק ממועמד צרפת של 1970 "הואה-בין". השנה היא 1975, בסייגון חי ילד קטן סון, בן לאמא וייטנאמית ואב אמריקאי, שנתפס ונשלח לכלא לקטינים/מחנה עבודות כפייה. תבחרו איזה ניסוח מצמרר שאתם רוצים. כיחיד מבין כל הילדים שיודע לקרוא ולכתוב סון מתחבב על הסוהרים ושאר הכלואים שם, ובעזרת כמה מהילדים האחרים מנסה לברוח אל תוך הג'ונגל.

"אבק החיים" הוא מהמקרים יוצאי הדופן בה סרט מגיע לחמישייה די משום מקום. כלומר בלי תמיכת פסטיבלים או נוכחות בעונת הפרסים. זה גם סרט שמאוד קשה למצוא כיום באיזושהי קונסטלציה ולכן – לראשונה מזה משהו כמו עשרים פרקים – פניתי לידיד סריטה דולב אמיתי לעזרה. גם את הנציג של אלג'יר וגם הסרט הבא שנדבר עליו הצלחתי לראות רק בזכותו.

ברזיל – "זוג ועוד זוג" (O Quatrilho)

ב-1988 קבעה הודו שיא אוסקרי: הפער הגדול ביותר בין מועמדות אחת למשניה, שעמד על 31 שנים, בין "אמא הודו" ל"סלאם בומביי!". התואר הזה היה שלה במשך שבע שנים, כי אז נחטף על ידי ברזיל עם שיא חדש שעומד על 33 שנים.
פעם אחרונה שפגשנו את ברזיל בפרויקט הייתה ב-1962 עם זוכה דקל הזהב הנפלא "שומר ההבטחות", וכעת היא פה פעם שנייה – פותחת עשור מרשים למדי כפי שנגלה בהמשך – עם דרמת התלבושות התקופתית "זוג ועד זוג" אותו ביים פאביו בארטו. ברמת הטריוויה, אחיו של פאביו הוא ברונו בארטו, הבמאי של "דונה פלור נשואה לשניים". ברונו יהיה מועמד לאוסקר כנציג ברזיל בעוד שני פרקים, אז לפחות אנחנו יודעים שאחרי 1997 הארוחות המשפחתיות היו יותר נינוחות.

"זוג ועד זוג" מבוסס על רומן שיצא לאור כעשור לפני הסרט, והוא מתפרש על פני עשרים שנה ממש בתחילת המאה העשרים. חייהם שני זוגות של מהגרים מאיטליה (כן, שוב איטליה) בדרום ברזיל, טרזה ואנג'לו ופיירינה ומאסימו, משתלבים זה בזה כאשר הגברים מחליטים לרכוש יחד חלקת אדמה – כזו שאין להם את האמצעים להשיג לבדם – ולבנות בית משותף למשפחות המתהוות שלהם. העניינים מסתבכים כאשר טרזה ומאסימו מגלים רגשות עוצמתיים זה לזה, ומחליטים לעזוב יחד. אנג'לו ופיירינה נשארים יחד במקום, אבל נתפסים על ידי הקהילה השמרנית כחיים בחטא.
כמו "אבק החיים", כך המועמד הברזילאי הגיע לאוסקר ללא פסטיבלים או פרסים משמעותיים בדרך.

ברזיל – "זוג ועוד זוג"

שוודיה – "אהבה וחולשות אחרות" (Lust och Fägring Stor / All Things Fair)

סיפור נוסף על אהבה אסורה בחלקה הראשון של המאה העשרים מגיע משוודיה, בזכות בו וידרברג, אותו פגשנו בפרויקט הזה פעמיים בעבר: ב-1964 עם "מחוז קורפן" וב-1969 עם "אדליין 31". שתי המועמדות הראשונות של היו סיפורים המתרחשים במקום קטן בשנות השלושים, במרכזם בחור צעיר שמגלה את העולם סביבו. והנה, מעל לעשרים שנה לאחר מכן, וידרברג כבר בן 65, מגיש עוד סרט המתרחש במקום קטן, במרכזו בחור צעיר שמגלה את העולם סביבו. ההבדל הוא שהפעם התקדמנו לשנות הארבעים.
אבל האמת היא שגם אם משעשע לצמצם את הקולנוע של וידרברג לטרילוגיית אוסקר ההתבגרות שלו, הוא עבד לא מעט במהלך העשורים. הוא חתום על "אלווירה מאדיגן" ו"ויקטוריה" שהתחרו בפסטיבל קאן, ולאוסקר הוא נשלח שוב בין לבין עם מותחן בשם "האיש על הגג" ב-1977.
"אהבה וחולשות אחרות" היה סרטו האחרון של וידרברג. שנתיים לאחר מכן כבר הזדכה על ציוד.

הבחור המתגבר ב"אהבה וחולשות אחרות" (התרגום הישיר משוודית הוא "תשוקה ויופי נהדר") הוא סטיג בן ה-15, ילד די סבבה בכל אספקט שחי במאלמו עם אימו ואביו, לשם הגיעו מהעיר הגדולה סטוקהולם. מי שעוד הגיעה למאלמו מסטוקהולם לאחרונה היא המורה החדשה בכיתתו של סטיג, ויולה הנאה, ולא ירחק היום בו הקטין והמחנכת יפרצו ברומן סוער ומלא כאמור תשוקה ויופי נהדר מאחורי גבו של בעלה האלכוהוליסט והעצוב של ויולה. הרומן, שמתחיל כמו פנטזיה נהדרת אם להשתמש במילותיה של צרויה להב, יקבל תפנית כאשר סטיג יבין את ההשלכות של התבגרותו המהירה מול סביבתו ושאולי לא עדיף לסמוך על נשים מבוגרות ממך.

יחסית לסרטי הקטגוריה הזו במהלך השנים, "אהבה וחולשות אחרות" יוצא דופן כי הוא בהחלט לא מתבייש ממין ועירום. ואם כל הקונספט של סקס של או עם קטינים בא לכם לא טוב (כמו אצלי), התכוננו למידע המטלטל שמי שמגלם את סטיג הקטין המתעורר מינית הוא יוהאן וידרברג, בנו של הבמאי. שזה באמת סט הזיה לגמרי, מה קורה עם השוודים? וידרברג הבן ימשיך לקריירת משחק שעוד נפגוש בפרויקט הזה ממש בתום העשור, ואפילו יצוץ ב"אושן 12", "איש ושמו אובה" ו"האישה". לא בטוח מדוע פספס הזדמנות להשתתף גם בסרטים "מ.א.ש", "אושר", "האשמים" או "שארית היום".
"אהבה וחולשות אחרות" היה חלק מפסטיבל ברלין ממש חודש לפני טקס האוסקר עצמו (כלומר, ההצבעה כבר הסתיימה או הייתה קרובה לסיומה), שם זכה בפרס מיוחד מחבר השופטים.

הזוכה

הולנד – "שושלת אנטוניה" (Antonia / Antonia's Line)

גבירותי ורבותי – אבל בעיקר גבירותי – היסטוריה! לראשונה בתולדות קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, הסרט הזוכה היה של במאית. לא שזה חדשות מופלאות בהתחשב בכך שלקח לנו 40 שנה להגיע לזה (האוסקר הכללי יצטרך עוד 15 שנה), ומאז ועד היום (2025) יזכו בפרס הזה רק עוד שתי במאיות בלבד, אבל כנראה עדיף מכלום.
מי שעשתה את המהלך פורץ הגבולות הזה היא מרלין חוריס בת ה-48 עם סרטה זוכה פרס חביב הקהל של פסטיבל טורונטו, "שושלת אנטוניה". חוריס הרימה הפקה הולנדית, בלגית, בריטית וצרפתית על פי תסריט מקורי שלה (למרות שזה ממש מרגיש שמדובר בעיבוד לספר).

עוד תואר שיש לסרט, קטן יותר אבל שאין לזלזל בו, הוא שמדובר באחד הסרטים הבודדים מההיסטוריה של הקטגוריה הזו שקיבל טקסט משלו בסריטה עוד לפני הפרויקט. זה קרה ב-2022, כשהסרט הגיע לספריית הסרטים של yes והחלטתי שראוי לחזור אליו. לכן אתם מוזמנים לקרוא עליו ועל הדרך המפותלת שעשה בטקסט המוקדש לו.
כדי בכל זאת לתת איזשהו רקע לפני שעוברים לחלק הבא, אספר ש"שושלת אנטוניה" הוא דרמה מטריאכלית המתפרשת על פני כמה עשורים בהולנד, בה נפרשים חייה של אנטוניה, שחוזרת לכפר הולדתה לאחר מלחמת העולם השנייה ואיתה בתה שאיש לא יודע מי אביה. אנטוניה העקשנית נשארת במקום על אף השמרנות מסביבה, ובונה לעצמה קהילה שתעטוף אותה עד יומה האחרון.

"שושלת אנטוניה" הוסיף אוסקר שני להולנד (אחרי "התקיפה" כעשור לפני כן), מכניס אותה למועדון מצומצם של בסך הכול שמונה מדינות להן יותר מאוסקר אחד. כך המאזן ההולנדי היה בשוויון עם שתי זכיות ושני הפסדים. בעוד שנתיים מכאן הוא כבר ישתנה לטובה.

הולנד – "שושלת אנטוניה"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

היכולת שלנו לפענח, להמר, להבין ולעיתים להמציא, מידע שקשור למרוצי האוסקר, שונה בתכלית כיום באלף החדש ממה שהיה לפני. זה קשור לשני דברים. הראשון הוא כמובן כמות המסקרים שנמצאת בחוץ. פעם היה מדובר באולי כתב או כתבת לכל עיתון בידור משמעותי. היום יש עשרות אם לא מאות אתרים ופודקאסטים שמוקדשים רק לזה, והם יכולים להתמקד בכל הקטגוריות ולא רק בראשיות (מה שהיה מנת חלקם של אלו עם מספר עמודים או זמן מסך מצומצם).
עוד דבר שהשתנה הוא כמות האינדיקציות בדרך. בעבר היו קומץ פרסי ביקורת ואת גלובוס הזהב. היום יש לנו אינספור פרסי איגודים, סטטיסטיקות וסקרים, אוקיינוסים של מידע חדש (שלעיתים מתגלה ככוזב).
כל זאת לומר שהלוואי שהיה לי מידע קונקרטי מה קרה בקטגוריה הזו ב-1995 שהביא ליציאה כל כך יוצאת הדופן הזו, אבל נותר לי רק לשער.

בהחלט היו כמה ניצחונות מהתקופה האחרונה שזהים ל"שושלת אנטוניה". למשל זוכה דנמרק, "החגיגה של באבט", יכל להיות אפילו איזשהו קו עלילה בתוך הסרט ההולנדי. גם השילוב של נוסטלגיה וכאב המציאות שהשתקף ב"סינמה פרדיסו" ו"מדיטראנו" האיטלקיים מהדהד פה. אפילו נראטיב נשי משמעותי נראה לאחרונה עם "הודו-סין". ובכל זאת, גם אם מניחים לעבודה שמדובר בבמאית, אני לא הכי מצליח לפענח איך הסרט הזה הצליח לעקוף דרמה נוסטלגית אוהבת קולנוע ממדינה שהאקדמיה מחבקת שנים (איטליה), או דרמה עם רקע מלחמתי שהאקדמיה מראה חיבתה אליהן כבר ארבע שנים ברציפות (אלג'יר).
הדבר הנכון היה ללכת ולבדוק אילו אינדיקציות היו למהלך הזה, אבל כאמור הרבה עם מה לעבוד אין. אף אחד מהסרטים המועמדים לא סחף את העונה, ואפילו לא הייתה שום חפיפה עם המועמדים של הטקס השני הכי מתוקשר של העונה – גלובוס הזהב. שם החמישייה הורכבה מ"לאשתי יש מאהבת" הצרפתי וארבעה סרטים שבכלל לא הוגשו לאוסקר: "Brother of Sleep" הגרמני, "כנופיות שנחאי" הסיני, "כמו שני קרוקודילים" האיטלקי, וסרט צרפתי נוסף, "עלובי החיים", שגם זכה.
ב-NBR שלרוב פותח את העונה, הזוכה היה "כנופיות שנחאי", ומאחוריו ברשימת המצטיינים היו "עלובי החיים", "הדוור", "פארינלי" מהשנה הקודמת ו"לאמריקה" שהוגש מטעם איטליה ב-1994 ולא נכנס לחמישייה.
זה כנראה יצר מצב של מרוץ פתוח לחלוטין שבו באמת לכל אחד היה סיכוי. אני תוהה אם הניצחון ההולנדי היה בזכות קולות בודדים, אבל מהאווירה האגדתית ועד הפרוגרסיביות של הנראטיב, ואולי זה באמת כי "שושלת אנטוניה" הוא הסרט הכי מנחם – באופן יחסי – מכל החמישייה, להוציא אולי את נציג ברזיל. במרוצים פתוחים זה תמיד מעניק יתרון.
מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שיותר ממה שמרלן חוריס צריכה להגיד תודה לאקדמיה, האקדמיה צריכה להגיד תודה לה, כי היא הצילה אותם.

דבר ראשון שצריך להגיד על הבחירות של האקדמיה ב-1995 – ואני חושב שנראה את המגמה הזו ממשיכה גם כמה שנים קדימה – הוא כמה שגרתיות הן היו ביחס למה שקדם. שנה לפני כן היה לנו סרט להט"בי מדרום אמריקה, דרמה קשה מפורקת כרונולוגית ממדינה שקיבלה עצמאות לפני שעה, וקומדיה מהמזרח הרחוק. שלא נדבר על 1993, שם היו שלושה נראטיבים להטב"קים ומספר שיא של מדינות אסייתיות שהביאו קצב שונה ואווירה יוצאת דופן למרוץ.
לעומת זאת, ב-1995 האקדמיה נראה שהלכה בכל הכוח על המוכר והידוע ברמת הנראטיב והמבע הקולנועי. להוציא את "שושלת אנטוניה", וגם עד גבול מסוים, כל המועמדים מסופרים, ערוכים ומצולמים בצורה הקלאסית ביותר, אף אחד מהם לא מאתגר שום דבר. זה לא דבר רע לכשעצמו, כמובן, וכל ההפקות האלו מרשימות בצורה יוצאת דופן, אבל לראייה – אף אחד לא זוכר אותם יותר. הם לא הותירו חותם או ניסו משהו שונה כמו רוב סרטי 1994, 1993 או 1991 (אני מתעלם מ-1992 כי נראה לי שהרבה דברים השתבשו בדרך, אז נזכה אותם מחמת הספק).
"שושלת אנטוניה" הוא סרט מדהים, אחד הזוכים הטובים ביותר בתולדות הקטגוריה הזו לתולדותיה (מפנה אתכם שוב לטקסט הארוך שלי עליו). אבל הוא מקבל נופך הרבה יותר משמעותי מול ארבעת המועמדים לצדו, ולכן ניצחונו מזכה את האקדמיה מהבחירות היחסית אוטומטיות שלה באותה השנה.
ואולי דווקא בזכות זה הוא הצליח לזכות.

אלג'יר – "אבק החיים"

מבין המפסידים, זה שניצב אחרי "שושלת אנטוניה" בסקאלת המצוינות מבחינתי, הוא "אבק החיים" ולא רק בגלל שהוא פחות משעה וחצי. האמת היא שבמקרים כמו הסרט הצרפתי-שייצג-את-אלג'יר לזמן אין משמעות כי בין אם 80 דקות ובין אם 120, הוא יפרק את הנפש באותה מידה. כנראה אחד הסרטים הכי קשים לצפייה ולא מרחמים שראיתי בפרויקט, בעיקר כי הוא עוסק בילדים. במקביל, זאת נראית כמו הפקה אכזרית למדי בתנאי שטח שהם סיוט, עם קאסט שהוא כמעט כולו עם שחקנים לא מקצועיים. אלו משדרגים אותו משאר הארבעה שנשארו על הספסל.
אחריו הייתי ממקם את "אהבה וחולשות אחרות", ופה כבר יש לי פחות מילים חמות לתת. מבחינה הפקתית הסרט הזה באמת נהדר, אבל הסיפור על התבגרות מינית כבר לא באמת יכול לרגש כיום (ותוהה אם זה קרה כבר אז. אנחנו שלוש שנים אחרי "הפיתוי היפה ביותר של חיי" ועשור אחרי "אלכס חולה אהבה"), והמהלכים נורא צפויים. המקום היחיד בו הנראטיב של המועמד השוודי בולט בתת הז'אנר המשונה הזה, הוא מערכת היחסים שמתפתחת דווקא בין סטיג הצעיר לבין הבעל המקורנן, אותו מגלם טומס פון ברומסן ("חיי ככלב"), בהופעה שמצדיקה מועמדויות משלה.

מקום לפני אחרון מהסוף שייך מבחינתי ל"מוכר החלומות" האיטלקי, שהוא, כמו "שושלת אנטוניה" סרט שראיתי בקולנוע כשיצא בישראל, לא בטוח אם 1995 או 1996. כשהאמת היא שאולי אני עושה לו עוול במיקום שהחלטתי כי בעצם יש בו שני סרטים, אחד נהדר והשני מתיש ומרגיז.
"הסרט הראשון" הוא השעה הראשונה של הסרט, בה מורלי מסתובב בכפרים הנחשלים של סיציליה ומצלם את התושבים. אמנם מדי פעם עולה התחושה שטורנטורה הבמאי קצת מתנשא על פשוטי העם, על חוסר ההשכלה שלהם והשאיפות הלא רציונליות, אבל זה רק לרגעים. בחצי הסרט הזה, כשמורלי הוא בעצם כמעט דמות משנה, או לפחות סוג של תרוץ עלילתי, האנושיות והקולנוע עולים לגבהים נפלאים. לא רק שפסיפס הדמויות באמת מרגש, מגובה בהופעות משחק שקשה להאמין שהן מתוסרטות ולא תיעודיות, והסיפורים הקטנים שלהן מרתק כל אחד בדרכו, אלא שגם הצילום פשוט לא יאומן. יש איזה שוט רציף בתחילת הסרט, כשהמצלמה של ספינוטי מרחפת בין הרחובות והסמטאות, תופסת את התושבים מתאמנים על הטקסטים, שהוא אחד היפים שראיתי בפרויקט הזה. השעה הראשונה של "מוכר החלומות" היא כמו סרט קצר ונפלא בפני עצמו. הבעיות מתחילות כאשר מתחיל מערכת היחסים בין מורלי ובין ביאטה מתחילה לקבל את רוב העניין, והסרט מתחיל לאבד שיווי משקל.
החלק הזה חלש מאוד בעיני בעיקר בגלל עיצוב הדמויות הבלתי נסבל של מורלי וביאטה, שעל אף השחקנים שממש משתדלים, לי לא הייתה טיפה עניין בהם. אני חושב שבשלב הזה טורנטורה נכנס לכל מיני ענייני אלגוריות על מצבה של איטליה דרך השניים האלה, והקריב את הקסם העדין שהיה כל כך נוכח בחלק הראשון. לכן סוג של סיימתי עם הסרט הרבה לפני שהוא נגמר, ולא מצאתי עניין בתלאות שעברו, או בנקודת הסיום שלהם.

כשזה מגיע ל"זוג ועוד זוג" הברזילאי אני צריך לפתוח בכך שגם פה לא מדובר בסרט רע. ההפקה מרשימה למדי (בטח אם לוקחים בחשבון שתעשיית הקולנוע הברזילאית כנראה לא מהעשירות בעולם), הליהוק לא רע, השחזור התקופתי נאה, והוא לא מתבייש מסקס ותשוקה. זה פשוט שכל דבר בו – ואני באמת מתכוון כל דבר – כל כך שגרתי וחסר מעוף, שאפילו בשנה של סרטים יחסית קלאסיים בעשייתם, הוא אמצע של האמצע. מה שאצלי, אולי באופן קצת אירוני, ממקם אותו בסוף.
זה לא שכל מועמד לאוסקר הבינלאומי צריך להיות אקספרימנטלי, אבל "זוג ועוד זוג" הוא באקסטרים של הבינוניות, מהתסריט ועד המבע הקולנועי. פשוט נטול השראה. פעם התייחסו לזה כ"טלוויזיוני", אבל היום זה כבר לא תקף. אין רגע אחד יוצא דופן, איזשהו מהלך שמרגיש ייחודי.
אז שוב, זה לא הופך אותו לסרט גרוע, ואני מבין מדוע רבים הצביעו לו, אלא שבתוך המסגרת התחרותית הזו הוא מרגיש כמו סרח עודף. מבין ארבעת האחרים, שגם אם לא כולם הצלחות כבירות לפחות יש בהם אלמנטים שמבדילים אותם מהשאר, "זוג ועוד זוג" הוא בעיקר סימן שאלה למה דווקא הוא נמצא ולא אחרים.

מבלי לגמרי לדעת עוד מה מחכה לנו בהמשך, אני חושב שאנחנו מתקדמים לכמה פרקים יחסית מתישים ומקווה שאתבדה. חלק משמעותי מהמועמדים של שנות התשעים הם כאלה שלא ראיתי בכלל או לא ראיתי המון זמן, אבל להוציא כמה בודדים אני לא בטוח כמה תגליות מסעירות הולכות להיות לנו. רוב סרטי העשור הזה, לפחות ממבט מהיר, מרגישים כמו שיעורי בית ומעטים מהם שרדו את הזמן. נותר רק לגלות אם מסיבה מוצדקת או שפשוט ההיסטוריה טועה.
בפרק הבא יש לנו מדינה שתופיעה לראשונה ולאחרונה, עוד אחת שחוזרת אחרי עשור, ומדינה שזוכה באוסקר הראשון שלה. או בעצם השלישי שלה, תלוי איך אתם מסתכלים על זה.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-1995:
צרפת – 28 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 25 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 15 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 11 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 11 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 10 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 4
הולנד – 4 (מתוכן 2 זכיות אחת)
יוון – 4
מקסיקו – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
ברזיל – 2
הודו – 2
הונג קונג – 2
טייוואן – 2
נורבגיה – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אוסטריה – 1
בריטניה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990, 1991, 1992, 1993, 1994