פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 52: "קרמר נגד קרמר" (1979)

את שנות השבעים, העשור הטוב ביותר של האוסקר ללא תחרות בכלל, סגר "קרמר נגד קרמר" (Kramer vs. Kramer) שלקח אותנו ביד אל שנות השמונים. זה היה סיום די אנטי-קליימטי לסבנטיז, שקיבץ רצף זוכי אוסקר מ-1971 ועד 1978 שהפכו להיות כולם קלאסיקות שהשפיעו באופו ניכר על הקולנוע המסחרי מאז. זה לא שהזוכה ה-52 באוסקר הוא הסרט החלש ביותר מהעשור, התואר הזה בהחלט שייך ל"פאטון", למעשה הוא סרט טוב באופן יחסי, אבל אחרי כל כך הרבה מפרקי הפרויקט בהם הייתי צריך למצוא סופרלטיבים חדשים בכל פעם כדי לתאר את גדולת המנצחים, "קרמר נגד קרמר" מרגיש לא שייך.

כמו זוכים אחרים במהלך ההיסטוריה של הפרס, הבעיה הכי גדולה של "קרמר נגד קרמר" היא שהוא ניצח. כסרט קולנוע מן המניין הוא עובד מצוין, בנוי כמו שצריך, מתהדר בהופעות משחק נפלאות, הוא עשוי באלגנטיות וברגישות ויש בו רגעים בלתי נשכחים. לעומת זאת, כסרט שצריך לשאת את תואר "הבחירה הרשמית של הוליווד לשנת 1979", הוא לא באמת מחזיק, כי בסופו של דבר מדובר במלודרמה עשויה היטב ולא יותר מזה. לא שיש בזה משהו רע לכשלעצמו, אבל בהתחשב בכך שמולו התמודדו "אפוקליפסה עכשיו" ו"כל הג'אז הזה", שתי יצירות קולנועיות מפוארות ומאתגרות, זה מעיד על איזושהי הליכה אחורה. שני הסרטים האחרים מקטגורית הסרט הטוב ביותר ב-1979 היו "נורמה ריי" ו"תרגילים בהתבגרות".
אבל האמת היא שהיה נורא מעניין לחזור אליו ולצפות בו בעיניים עכשוויות, כי מדהים כמה השתנה מאז בעיקר ביחס אל הורות וההיררכיה בין גברים ונשים, ובעיקר – בשביל לבחון אותו כסרט המייצג תקופה וככזה שזכה לתמיכה רחבה מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, לכן יש המון מה לומר עליו.

את "קרמר נגד קרמר" כתב וביים רוברט בנטון, על פי רב מכר של אייברי קורמן. הוא היה מועמד לתשעה אוסקרים וזכה בחמישה פרסים מרכזיים במיוחד: הסרט, הבימוי, התסריט המעובד, השחקן הראשי (דסטין הופמן) ושחקנית המשנה (מריל סטריפ). כלומר, הוא מרחק אצבע בירוקרטית אחת מלהיחשב אחד מזוכי "החמישייה הגדולה", שבאותה תקופה היו "זה קרה לילה אחד" ו"קן הקוקיה".
הסרט הוא דרמה משפחתית במרכזה טד קרמר (הופמן), איש פרסום קרייריסט שרגע לפני שהוא עומד מול התיק הגדול ביותר בקריירה שלו, מתבשר שאשתו ג'ואנה (סטריפ) החליטה לעזוב את הבית ולהותיר אותו לגדל לבדו את בנם היחיד (ג'סטין הנרי). בהקשר הזה, השם "קרמר נגד קרמר" מעט מטעה, כי המאבק המשפטי של השניים על הילד תופס רק את המערכה האחרונה של הסרט, ואורכה כחצי שעה בלבד. אלא אם כן, הקרמר נגד קרמר פה הוא בכלל טד, שנאבק בעצמו גם להחזיק קריירה וגם לגדל ילד. קחו את זה לאן שאתם רוצים.

זוכה האוסקר של 1979 נפתח בקלוז-אפ על ג'ואנה היפה, המביטה מטה על ילדה הפעוט שנרדם במיטתו ואומרת לו שהיא אוהבת אותו. לאחר מכן היא קמה, מארגנת את מזוודותיה, ומחכה. אנחנו מבינים בקלות שמשהו לא כשורה.
כבר בשלב הזה, דקות ספורות מתחילתו, יש שני דברים מעניינים למדי ב"קרמר נגד קרמר". הראשון הוא שהסרט בוחר לפתוח לא עם הגיבור האמיתי של הסרט, טד קרמר, שכרגע נמצא בעבודה ואפילו לא שם לב כמה מאוחר, אלא עם האמא והרעיה הנוטשת. העובדה שהסרט מאפשר לנו לראות אותה כואבת מול בנה מעיד על כך שיש לסרט סימפטיה אליה, או לפחות הוא מעוניין שנפתח אחת כזאת, ולא נתפוש אותה כדמות שלילית לחלוטין. אם כי זה בהחלט הולך להשתנות בהמשך, והאמת שחלק ממה שבעיני פוגם מאוד בסרט קשור לאלמנט הזה ספציפית. אתייחס לכך בהמשך. הדבר הנוסף שהפתיחה הזו אומרת לנו על דמותה של ג'ואנה, קשורה לכך שהיא לא פשוט עוזבת את הבית, אלא מחכה לבעלה שיחזור כדי להתעמת אתו. ג'ואנה איננה פחדנית ואינה אישה חסרת אחריות, והסרט מבקש שנדע את זה.
כשאנחנו רואים את קרמר לראשונה, הוא, כאמור, בשיחה עם הבוס שלו. זו שיחת חולין, הוא מספר לו אנקדוטה מצחיקה, לא משהו שמחייב אותו להישאר במשרד בשעה מאוחרת. אנחנו יודעים שחייו עומדים להשתנות, אבל הוא לא חושד בכלום, וזה יוצק המון לסצנה "השגרתית" הזו. כשהוא מגיע הביתה הוא אפילו לא שם לב שג'ואנה עומדת לעזוב. לוקח לו כמה דקות לפני שהוא מבין מה קורה סביבו, ואי אפשר שלא להתייחס למשחק המדהים של הופמן כשהוא ממש מעביר תחושה של מישהו שהחבל נשמט לו מבין הידיים, והוא לא מצליח לתפוס אותו בחזרה.

מהרגע הזה ג'ואנה עוזבת את הסרט לדקות ארוכות, ונוכחת רק בתמונות משפחתיות ובשיחות עליה. החלקים הבאים של הסרט מראים את הקושי של טד בניסיון למצוא איזון בין הקריירה וגידול הילד. בעיני הסצנות האלו נורא בעייתיות בצפייה עכשווית, על אף שהן מבוימות ומשוחקות היטב, מכיוון שטד הוא קלישאה של איש משפחה מזניח. האיש לא יודע איך להכין קפה, וכל נקיפת אצבע שלו במטבח מסתיימת בכאוס מוחלט. זה מרגיש כאילו הסרט מנסה קצת בכוח מדי להראות שטד נמצא שלא במקום הטבעי שלו, באופן שמאפיין אבות קולנועיים של סוף המאה הקודמת והיום נדמה כקלישאה. חשוב לי להדגיש שוב שאני בעיקר מתייחס לסרט בצפייה עכשווית – מספיק ביקורות נכתבו על הסרט במהלך השנים, ואנחנו לא זקוקים לעוד אחת. מה שאותי מעניין הוא הדיסוננס בין אז לעכשיו.

התפקיד של, והיחס בין, אימהות ואבות ב"קרמר נגד קרמר" הוא מה שהופך אותו למעניין, כי כל שאר הקונפליקטים כבר טופלו עשרות פעמים מאז, לעיתים באופן מוצלח יותר ולעיתים פחות. אבל יותר מזה, אני הרגשתי שהיחס של הסרט לג'ואנה הוא נורא אמביוולנטי. מצד אחד, יש לנו את סיקוונס הפתיחה שמתייחס לג'ואנה בסוג של אהדה, ובהמשך הסרט טד יבין בעצמו את הסיבות מדוע הוא ננטש, ויכיר בכך שאשתו לא הייתה מאושרת בעיקר בגללו. מרתק אותי לדעת מה היה הקונצנזוס לגבי ג'ואנה בזמן יציאת הסרט, אבל אני חושב שהקהל של היום יתייחס אליה בסבלנות יותר, כי אנחנו באקלים חברתי שמכיר בכך שאימהות זה עיסוק קשה עד בלתי אפשרי, ואנחנו יכולים להבין אישה שמרגישה שבשביל שפיותה היא חייבת לעזוב. אפשר לראות את זה בסרט אוסקר מאוחר יותר עם מריל סטריפ, "השעות", בו אחת הדמויות הראשיות היא אם שחייבת לברוח ממשפחתה המושלמת כדי לא לטבוע, והסרט מנסה להבין אותה. עם זאת, בשנת 1979, כדי להבין את המהלך הקיצוני הזה, אנחנו צריכים לשמוע ולחוות את זה דרך הגבר. רק ככה יהיה לזה תוקף.
ובכל זאת, אין ספק שהמבנה של הסרט מציג את ג'ואנה כדמות שאחראית לכל הרע שעומד לקרות. היחס של טד אליה, שאמנם לא היה אלים או מתעלל (רחוק מזה, אפילו), אבל כן היה מדכא בדרכו שלו, הוא משהו שקרה לפני תחילת הסרט. אנחנו לא חווינו את התסכול של ג'ואנה, אנחנו רואים רק את התוצאה, ועל כן אי אפשר שלא לחוש טינה לגבי האמא ששברה את ליבו של בנה, ומתירה אותו לשאול את עצמו שאלות לגבי היעלמותה וכמובן להאשים את עצמו. זה נראה קצת כאילו לאט לאט הסרט השתכנע שג'ואנה היא הבעייתית, ותופס לחלוטין את הצד של טד.

יש לעמדה הזו שתי הוכחות שלי בלטו באופן קיצוני. הראשונה היא בחלקו השני של הסרט, כאשר ג'ואנה מחליטה לחזור ולדרוש לגדל את בילי בעצמה, לקרוע אותו מאביו. הפעם הראשונה שאנחנו רואים את ג'ואנה לאחר הנטישה, היא כאשר טד לוקח את בילי לבית הספר וממשיך לעבודה. לאחר שהוא נוסע משם, המצלמה תופסת את ג'ואנה עומדת בתוך אחת החנויות ומביטה אל הרחוב. היופי הקפוא של סטריפ בשוט הזה, והמסגור שלה בתוך החנות, מרגישים כאילו נלקחו מסרט אימה. אני נשבע לכם שהרגע הזה גורם ללב להחסיר פעימה מרוב לחץ. הוא גם בא בהפתעה, וגם מרגיש כמו התגלמות הרוע האורב בצללים. במהלך הסרט אנחנו לא רואים את ג'ואנה בחייה החדשים, נאבקת או מתגעגעת, ומבחינתו הכל בסדר אצלה, מה שרק מחזק את הטינה. הדבר השני שמעיד על כך שלסרט בכל זאת יש עמדה ברורה לגבי מי הצודק, הוא כמובן סצנת הסיום שלו. לא אפרט עליה למקרה שלא ראיתם, אבל אם זה ההאפי-אנד על פי "קרמר נגד קרמר", אין ספק שיש פה אמירה. אותה אמירה בעייתית שתזכה באוסקר שנה אחר כך עם "אנשים פשוטים".
חשוב לציין שלמרות שאני מקדיש המון זמן בפרק הזה לג'ואנה – היא דמות משנית. הסרט הוא כולו על טד ועל בילי, וזה אולי הסימון הכי מובהק לגבי את טובתו של מי אנחנו צריכים לדרוש.

בהסתכלות על זוכי האוסקר הישר משנתו הראשונה, זה מדהים כמה מעט אימהות היו נוכחות בסרטים המנצחים עד תחילת שנות השמונים. למעשה, מאז שנות הארבעים לא רק שלא נתקלנו בזוכי אוסקר שמביאים לקדמת המסך אימהות, אלא יותר מזה – הן ממש הוסטו הצידה באופן כמעט פעיל. "מרטי" (1955) ו"אדם לכל עת" (1966) הם הזוכים היחידים פוסט שנות הארבעים שבהם לאמהות הייתה משמעות לעלילה, וגם הן היו בשוליים. בסרטים אחרים שבהם יש אלמנטים משפחתיים, כמו "ג'יג'י" ושני סרטי "הסנדק", האמא לא נספרת בכלל.
"קרמר נגד קרמר" העיד על השינוי שיגיע ובשנים הבאות לא רק שיזכו בפרס האוסקר שתי דרמות משפחתיות בעלות אימהות מאוד דומיננטיות ("אנשים פשוטים" ו"תנאים של חיבה"), אלא הם גם יציגו אותה כדמות פגומה, רחוקה הכי שאפשר מהאמהות של "סימארון" או "גברת מיניבר". האמא דורשת העצמאות של "קרמר נגד קרמר" היא אולי גם המשך לתהליך שנראה באוסקר שנה לפני כן עם "אישה לא נשואה", שאמנם לא זכה, אך היה מועמד לפרס הסרט ולאבן דרך בתולדות הייצוג הנשי בקולנוע האמריקאי.
לאחר האייטיז יעלמו שוב האימהות מרצף זוכי פרס הסרט, יצוצו לרגע שוב פעמיים בשנות התשעים עם "פורסט גאמפ" ו"אמריקן ביוטי", ונכון לעכשיו שוב באופן חלקי ב"אור ירח".

"קרמר נגד קרמר" היה סרטו השלישי של רוברט בנטון כבמאי. הוא התחיל כתסריטאי והיה מועמד לאוסקר לראשונה על כתיבת "בוני וקלייד" ב-1967. שנה לפני זכייתו באוסקר, כאשר היה בן 47, הוא היה חלק מצוות הכותבים של "סופרמן – הסרט". הוא ביים עד כה תריסר סרטים, האחרון שבהם בשנת 2007, אבל הוא שב לטקס שוב ב-1984 עם "מקום בלב". הסרט המשמעותי הבא שלו היה עשר שנים לאחר מכן, "לא פראייר של אף אחד" (שסידר לפול ניומן מועמדות לאוסקר), עליו היה מועמד לפרס התסריט המעובד. זו הייתה מועמדותו השביעית והאחרונה, נכון לעכשיו.
דסטין הופמן, שזה היה הסרט זוכה האוסקר השני בהשתתפותו (אחרי "קאובוי של חצות"), עוטר באוסקר הראשון שלו, ובזמן שהופעתו המצוינת מקשה לבוא בטענות לניצחונו, אי אפשר שלא להצטער על כך שהאוסקר ההוא התברר כהזדמנות האחרונה של פיטר סלרס ("להיות שם") ורוי שיידר ("כל הג'אז הזה") לזכות. שלא נדבר על כך שמרטין שין מ"אפוקליפסה עכשיו" כלל לא היה מועמד. הופמן יזכה שוב תשע שנים לאחר מכן על "איש הגשם". גם אליו עוד נגיע.
כמו הופמן, גם למריל סטריפ היה זה האוסקר הראשון (היא תזכה עוד פעמיים בהמשך. בינתיים. סיכוי סביר שיגיע גם אחד רביעי), וזו השנה השנייה ברציפות בה כיכבה בזוכה האוסקר, אחרי "צייד הצבאים" ב-1978. היא כיום כבר שיאנית המועמדויות, ופתחה פער כל כך גדול, שהסטטוס הזה לא ישתנה בשנים הקרובות. או הרחוקות. סטריפ חלקה את קטגורית שחקנית המשנה עם שותפתה לסרט, ג'יין אלכסנדר, שגילמה את חברתה הטובה שהופכת לכתף התומכת של טד. אלכסנדר צברה ארבע מועמדויות לאוסקר עד כה, והיא ממשיכה לעבוד עדיין, בעיקר בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "האישה הטובה" ו"בלאקליסט".
עם זאת, גונב ההצגה של הסרט הוא ללא ספק ג'סטין הנרי, שהיה בן שמונה במהלך הצילומים, ועדיין מחזיק בתואר המועמד הצעיר ביותר באוסקר (ג'קי קופר מ"סקיפי" וקוונז'אני וואליס מ"חיות הדרום הפראי" היו בני 9). זו באמת הופעה יוצאת דופן, גם אם לא לוקחים בחשבון את גילו הצעיר.

המועמדות המפתיעה ביותר של הסרט מתוך התשע, היא ללא ספק בקטגורית הצילום. אמנם מאחורי המצלמה עמד אחד הגאונים של הקולנוע, נסטור אלמנדרוס (ששנה לפני זו זכה באוסקר היחיד שלו, על "ימים ברקיע"), אבל קשה לומר שהצילום פה הוא משהו שמצדיק מקום בחמישייה. בטח ובטח בהתחשב בכך שגורדון וויליס שוב לא הצליח לקבל מועמדות, הפעם על "מנהטן" של וודי אלן, וכמוהו גם ריצ'רד קטרינה, מירוסלב אונדריצ'ק וג'ין טאלווין, שהיו כולם חתומים על צילום המחזמר "שיער". שאגב, לא היה מועמד לשום אוסקר.
סרטים בולטים נוספים של 1979 היו "צאצאים" של דיויד קרוננברג, "בריאן כוכב עליון", "סטאלקר" של טרקובסקי, "נישואיה של מריה בראון" מאת ריינר וורנר פאסבינדר, גרסת "נוספרטו" של וורנר הרצוג, וכמובן "הנוסע השמיני". מיכל בת-אדם נשלחה לייצג את ישראל באוסקר של 1979 עם "רגעים", אך הסרט לא התקבל לחמישייה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-52:
הסרט הטוב ביותר: סטנלי ר. ג'אפה – "קרמר נגד קרמר"
הבימוי הטוב ביותר: רוברט בנטון – "קרמר נגד קרמר"
השחקן הראשי הטוב ביותר: דסטין הופמן – "קרמר נגד קרמר"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סאלי פילדס – "נורמה ריי"
שחקן המשנה הטוב ביותר: מלווין דאגלס – "להיות שם"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מריל סטריפ – "קרמר נגד קרמר"
התסריט המקורי הטוב ביותר: סטיב טיש – "שיעורים בהתבגרות"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רוברט בנטון – "קרמר נגד קרמר"
הצילום הטוב ביותר: ויטוריו סטורארו – "אפוקליפסה עכשיו"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: פיליפ רוזנברג, טוני וולטון, אדוארד סטוארט וגארי ברינק – "כל הג'אז הזה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אלברט וולסקי – "כל הג'אז הזה"
העריכה הטובה ביותר: אלן היים – "כל הג'אז הזה"
הסאונד הטוב ביותר: וולטר מרץ', מארק ברגר, ריצ'רד בגס ונט בוקסר – "אפוקליפסה עכשיו"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ה.ר. גיגר, קרלו רמבלדי, בריאן ג'ונסון, ניק אלדר ודניס איילינג – "הנוסע השמיני"
השיר הטוב ביותר: נורמן גימבל – "נורמן ריי" (זה קורה כמו שזה קורה)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ורג' דלרו – "ניצני אהבה"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: ראלף ברנס – "כל הג'אז הזה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פולקר שלנדהוף – "תוף הפח" (גרמניה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: איירה וול – "Best Boy"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סול טורל – "פול רובסון: מחווה לאמן"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: דרק למב – "כל ילד"
הסרט הקצר הטוב ביותר: שרה פילסברי ורון אליס – "Board and Care"
פרס מיוחד: אלק גינס, האל אליאס, ג'ון אאלברג, צ'אלרס קלארק, ג'ון פריין
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: רוברט בנג'מין
פרס מפעל חיים: ריי סטארק

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "כחום הלילה" (1967)
22. "אוליבר!" (1968)
23. "רבקה" (1940)
24. "כנפיים" (1927)
25. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
26. "גבירתי הנאווה" (1964)
27. "סיפור הפרברים" (1961)
28. "קרמר נגד קרמר" (1979)
29. "אדם לכל עת" (1966)
30. "כל אנשי המלך" (1949)
31. "סוף השבוע האבוד" (1945)
32. "גברת מיניבר" (1942)
33. "טום ג'ונס" (1963)
34. "העוקץ" (1973)
35. "גראנד הוטל" (1932)
36. "מרטי" (1955)
37. "ג'יג'י" (1958)
38. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
39. "המרד על הבאונטי" (1935)
40. "הדירה" (1960)
41. "המלט" (1948)
42. "פאטון" (1970)
43. "סימארון" (1931)
44. "תהלוכה" (1933)
45. "זיגפלד הגדול" (1936)
46. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
47. "ברודווי מלודי" (1928)
48. "החיים של אמיל זולא" (1937)
49. "אמריקאי בפריז" (1951)
50. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
51. "הולך בדרכי" (1944)
52. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)