סיכום שנת תשע״ד בקולנוע הישראלי

אתמול סיכמנו עוד שנה של פעילות בבלוג, רגע לפני שהאופירים הסתיימו להם ודרשו גם הם התייחסות מסכמת. והערב תיכנס בשערים שנה עברית חדשה, הרגע בו אנחנו כאן בסריטה מביטים מעבר לכתף על הקולנוע הישראלי של אשתקד – ובדרך כלל מחייכים. לפעמים החיוך מנומס, לפעמים הוא נובע מעומק הלב ונעצר רק באוזניים. כמו השנה, למשל.

החל ממחר בערב – רק דברים חדשים ורק להשקיף אל האופק המבטיח. אבל עד אז, הנה סיכום תשע"ד בקולנוע הישראלי, זה שמגיע לו, לפי דעתי, את רגע הסיום שלו, שנבחר אצלנו בבלוג להסתנכרן עם ראש השנה. אל סיכום השנה הלועזית שלנו (שגם אליו אנחנו מזמן משרבבים סרטים ישראליים, אבל ההפרדה קיימת) נגיע בדצמבר. נדמה לי שזה גם הרגע להזכיר שאני נוטה לשכוח איזה סרט-שניים (מנהג מגונה שאני מעוניין להיפטר ממנו, אך ללא הצלחה) ובדיוק בשביל זה לקוראים ולקוראות פה יש זכות דיבור באיזור התגובות. כנ"ל לגבי נתונים לא נכונים שאכתוב כאן בהמשך (וממילא לקחתי הכל מסינמסקופ, אז אני חש מכוסה).

את הסיכום של תשע״ג סיימתי כך: ״מי ייתן ובסיכום השנה הבא יהיו לי סיבות חדשות להתלונן מלבד נתוני קופות, וגם יצירות קולנועיות טריות להתדיין ולהתווכח על מקומן בתעלומה המתמשכת הזו שמתקראת "הקולנוע הישראלי". יאללה, תשע"ד, תני גז״. מכירים את זה שלפעמים צריך להיזהר במה שמבקשים? אז הפעם זה לא המקרה. תשע״ד היא אחת המוצלחות בקופות שאני זוכר כמבקר ומסקר קולנוע, היא סיפקה סרטים מעולים למכביר ונתנה גז עד כדי כך שהייתה דורסת את כולנו אם לא הייתה נזהרת ומעכבת כמה יצירות מעולות גם אל תשע״ה הבאה עלינו לטובה. הנה מה שעבר על הקולנוע הישראלי מנקודת המבט של סריטה, מחולק לארבע עונות השנה לנוחיות הכלל.

סתיו
הפסטיבלים חוגגים, קופות הכרטיסים פחות

באופן קבוע, החיץ של סוף שנה אחת ותחילתה של אחותה נראה לי מלאכותי. הרי לפעמים עולים בישראל למסכים סרטים שהתחרו באופיר של לפני שנה ושנתיים, ורק המתינו להפצה. האם יש באסופת סרטים שנוצרו בשנים שונות אך התקבצו יחדיו מסיבות שזולגות לפעמים אל המקרי כדי להוות מעין אמירה כוללת על מצב הקולנוע? המדינה? החברה? לפעמים אני לא לגמרי בטוח, למרות שזו העבודה שלי, והשבועות הראשונים של תשע"ד כאילו חיזקו את הספק שבי.

בסתיו הישראלי בדרך כלל מתערבבים להם יחדיו פרסי אופיר ופסטיבל חיפה, כאשר אל הקלחת אפשר להוסיף גם את פסטיבל סרטי נשים, וגם את פסטיבל אוטופיה, שהפך בדיוק אז בזכות המיתוג המחודש למחבק הרשמי של סרטי ז'אנר ישראליים. אשתקד הוא נתן במה, למשל, ל"גולדברג ואייזנברג". אנחנו תרמנו את חלקנו בחגיגיות עם הקרנה מיוחדת ושיחה עם היוצרים של "הנוער״ שעלה לאקרנים באוגוסט (אלול?) ולכן לא ייספר בסיכום זה בשל החוקים המלאכותיים שהזכרתי לעיל. אבל את ההקרנה אני מציין כדי להמחיש את כמות אירועי הקולנוע המעלים על נס סרטים ישראליים (גם אם לא רק אותם) הדחוסים להם בצפיפות באותה תקופה זעירה בשנה. ולמרות כל זאת, הסרטים החדשים שעלו להקרנות מסחריות כשלו מלעורר עניין, מלבד אחד. מיד אסביר למה זו בעיה, אבל קודם – הסרטים.

בסתיו תשע"ד אפשר היה לפגוש בבתי הקולנוע את "עד סוף הקיץ" של נועה אהרוני (חיפה 2011, אופיר 2012), "אנה ערביה" של עמוס גיתאי (גם הוא מפסטיבל חיפה של אותה השנה) ואת הסנונית הראשונה שבישרה על בואה שנה ישראלית מדהימה בקולנוע מבחינת היענות הקהל – "בית לחם" של יובל אדלר, זוכה פרס אופיר ה-24 (תמונה לעיל). אפילו "כנס העתידנים", פרויקט האנימציה הבין-יבשתי של ארי פולמן האהוב ("קלרה הקדושה", "ואלס עם באשיר") בקושי הוציא 30,000 אלף צופים מהבית. אבל אז הגיע "בית לחם" והמשיך את אחד הוויכוחים הנצחיים סביב האופירים – האם הפרס מהווה מקפצת יח"צ לסרטים הזוכים בו? כי אם לשפוט על פי 165,000 הכרטיסים של "בית לחם" אפשר לומר שבהחלט כן.

מאה אלף כרטיסים ומעלה מזכים בתואר "להיט" בקופות ישראל, וכל ניסיון התקרבות למאתיים אלף כשל בקיץ שעבר גם עם סרטים מלאי כוכבים, לפני או מאחורי המצלמה. אבל האם "בית לחם" לא היה מצליח היטב גם בלי קשר לזכייה באופיר, שפשוט הגיעה בתזמון צמוד ליציאתו למסכים? ספציפית לגביו לעולם לא נדע, אבל יש דרך לבדוק זאת בעתיד – קודם להפיץ, ורק אז להתחרות באופיר. כך או אחרת, "בית לחם" היה הלהיט היחיד באותה תקופה (כפי שהיה עם "למלא את החלל" לפניו) מה ששוב גרר תחזיות על נתק בין הקהל הישראלי והקולנוע הישראלי. "כידון", קומדיית הריגול של עמנואל נקש (חיפה ואופיר 2013), יצא גם הוא למסכים באותה התקופה והביא משהו כמו רבע מכמות הצופים של "בית לחם", מה שהספיק לו למקום השני השנתי באותה תקופה. ובהגיענו לחורף, שתמיד נודף ממנו ריח מוזר של סרטים שהוגלו לשם שלא מרצונם, לא היו המון סיבות לאופטימיות באותו זמן.

חורף
העונה העגומה וההפתעות המשמחות

לפני שאמשיך, ייתכן שתשאלו מדוע בחרתי בפריזמה הצרה של מכירות כרטיסים כמדד היחידי שמשנה. אני בהחלט שמח לשמוע על כל סרט ישראלי שמצליח מעבר לים – בהפצה מסחרית או פסטיבל, בשבירת קופות או זכייה בפסלונים. ואני גם בהחלט חושב שיש לשפוט סרטים על פי איכותם (עניין סובייקטיבי כמובן) ולא רק על פי כמות הכרטיסים שמכרו. את כל אלה ועוד אנחנו עושים כאן בבלוג לאורך כל השנה, אבל הדאגה העיקרית שלי לגבי הקולנוע הישראלי הייתה ותהיה מערכת היחסים עם הקהל. זאת שאפשר למדוד רק בדרך אחת שאני מכיר – ראית / לא ראית. קנית כרטיס, או לא קנית כרטיס.

אפשר גם להשוות עם מכירות הכרטיסים של סרטים מחו"ל ולהגיד אולי שהקהל לא נוהר לבתי הקולנוע בכל מקרה ושאין להאשים בכך את ההיצע המקומי, אבל דווקא עכשיו מערכת היחסים בין הסרטים לקהל מרגישה לי בריאה יותר מאשר בשנים האחרונות. משיחות עם אנשים, הרתיעה והזלזול מתחילים להיעלם ("אה, זה סרט ישראלי מה שהמלצת לי? אז לא חשוב") ולפנות את מקומם לסקרנות ("אה, זה עם החיילות? שמעתי שזה טוב. זה ישראלי, נכון?"). שיפור קטנטן, אבל משמעותי בעיניי.

אבל אולי אני מחפש בכוח דרכים להתעודד מהחורף הישראלי, במיוחד זה האימתני שפקד אותנו השנה, שאף פעם לא מהווה סיבה לאופטימיות בכל הקשור לקופות. נדחקים אליו סרטים שלא מצאו מקום בנקודות החמימות יותר של לוח השנה, בין האביב המשיק כל שנה מחדש את המירוץ לאופיר לבין הקיץ המועדף על המפיצים והסתיו שכבר דנתי בו. לכל עונה היתרונות שלה בנוגע להפצה, מלבד החורף. זה לא רק מזג האוויר המעודד הישארות בבית, אלא בעיקר סוף השנה הלועזי המביא עימו גם את עונת האוסקר והדרמות רבת החשיבות והרושם, שכאילו גונבות את התנור המחמם את כפות הרגליים של הקולנוע הישראלי בתקופה הקרה. או שאולי זה עניין של ביצה ותרנגולת? כלומר, למה שמפיץ אמיץ (בעיקר כזה שלא בונה על האופירים) לא יסמן את החורף כנקודת הזנקה לסרט שיכול לצבור תאוצה לצד הדודים מאמריקה?

השנה זה קרה פעמיים. הסרט המצליח של עונת החורף הוא "שש פעמים", יצירתם המרשימה של הבמאי יונתן גורפינקל והתסריטאית רונה סגל שאף זיכתה את סיון לוי בפרס השחקנית הראשית באופירים (והפכה לסרט השנה של עופר). עבור סרט בעל נושאים קשים לצפייה ומורכבים לדיון, כמה עשרות אלפי צופים בזמן זה של השנה הוא הישג שיש ללמוד ממנו. ואני עדיין אוכל את עצמי על שלא הספקנו לארגן לו הקרנת סריטה מיוחדת, זה סרט שאפשר לדון בו לנצח.

הצלחה דומה נרשמה גם למנצח השני של עונת הגשמים, שהוא בכלל סרט דוקומנטרי. אלא שממילא לא תמיד סופרים אותם במפת ההפצה משום מה. "היה שלום פטר שווארץ", סרטה של יעל ראובני מבית "בלאק שיפ הפקות", לא רק עלה לאקרנים כשבחוץ משתוללות סופות, אלא הצליח לרוץ עד החמישיה התיעודית הטובה ביותר בפרסי אופיר השנה. מה שקצת סודק את תיאוריית הזיכרון הקצר של חברי האקדמיה, אגב. אין לי מספרים לגביו, אבל בואו נגיד שכמות החודשים שהוא נשאר הן באקרנים והן בשיח מרמזת על להיט, גם אם בקנה מידה מקומי.

עוד הגיעו אלינו בהפצת חורף אך כשלו מלעניין את הקהל – "שרקייה" של עמי ליבנה (זוכה ירושלים 2013), "פנתר לבן" של דני רייספלד (גם הוא מודל קיץ 2013), "החיים בינתיים" של ענר פרמינגר (כאן כבר מדובר ב-2012 לדעתי), "מבצע חמניה" של אברהם קושניר (סרט שכאילו הגיע משום מקום ולצערו גם הלך לשום מקום) וגם "אושר עטוף בשמיכה" של יוסי ארצי. המשותף לכולם הוא התואר הלא תמיד מחמיא "סרטים קטנים", כלומר סרטים שמראש מכוונים לקהל מצומצם בין אם בשל העשייה הקולנועית (לא האיכות, הסגנון) או תקצוב מועט והיעדר יח"צ מסיבי-אגרסיבי. אליהם אפשר להוסיף את "בשר תותחים" של איתן גפני, שעליו דווקא הרגשתי שדיברו לא מעט, אבל הוא מאוד גרילה בתקציב ובעשייה שלו. בקיצור, להם יש תירוצים. ומה שלושת יגידו הסרטים הגדולים, מבחינה שמית לפחות, להגנתם?

"סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה הוא כנראה מקרה קלאסי של סרט אשר בכוונה לא מנסה להתחנף לקהל ולכן גם לא זכה באהבתו. "מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני אולי הרגיש שאפתני ויומרני מדי עבור הצופים, שלא נהרו אליו, למרות שזהו סרט שצפו לו גדולות ונצורות (תמונה לעיל). "ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס לא השכיל אף הוא למנף את הזכיות שלו בפסטיבל ירושלים ובאופיר (שחקנית משנה) למכירת כרטיסים. ומכיוון שתמיד חבל לי על כל סרט ישראלי שלא מוצא את הקהל הביתי שלו, לא יכולתי לחכות כבר לאביב שיעשה כבר סדר וניקיון פסח ואולי אף יפריח את השממה, אם הוא כבר שם.

אביב
הצלחות ראשונות ורמזים לבאות

ייתכן שתליתי תקוות רבות מדי בחודשי האביב, שהמשיכו את המגמה החורפית לפני שהגיע השינוי המיוחל. או שאולי החלוקה שלי לעונות השנה על פי חודשים לועזיים הייתה אמורה לכלול את אפריל בחורף ולהתחיל את האביב במאי. כך או אחרת, גם כאן היו בעצם שני סרטים שאפשר לקרוא להם הצלחות, וגם הפעם האחד עלילתי ומגיע אלינו מהאופירים הקודמים והאחר תיעודי, אשר הוזנק באירוע המדהים של השנה מבחינת הקולנוע המקומי והגיע עד לזכייה באופירים הנוכחיים.

"מפריח היונים" של ניסים דיין הוא הפתעת השנה בקולנוע הישראלי, ללא שום צל של ספק. רק הביטו בנתוני הפתיחה שלו – הוא יצא לאקרנים כשנה לאחר שראינו אותו לראשונה במירוץ לאופיר 2013, שם זכה לבסוף רק בפרס אחד (תלבושות) ונחשב כבר ללא רלוונטי. לא כך רצינו לדמיין את חזרתו של ניסים דיין לבימוי קולנוע, אחרי עשורים של שתיקה, אבל גם לא כך יכולנו לדמיין את השיבה המבורכת הזו – 180,000 כרטיסים מכר הסרט הזה, במה שנראה כמו הצלחה מפה לאוזן בלבד. זה ממקם אותו בין להיטי הקיץ שמיד נגיע אליהם, ומעל "בית לחם". אז רגע, זכייה באופיר משפיעה או לא משפיעה?

עוד חשוב לציין ש"מפריח היונים" הצליח בזמן ובמקום שאף סרט לא הצליח ושהיו לו מתחרים רבים וראויים. "הבן של אלוהים", סרטם של גיא נתיב וארז תדמור, הורכב מכל החומרים של קראוד פליזר קלאסי ואף זיכה את מכרם חורי בפרס השחקן הטוב של השנה באופירים. אבל איך יתענג הקהל אם לא יבוא? 20,000 כן הגיעו, אני אישית הייתי מהמר על פי 10 בדיוק לפני שצפיתי בו. "אנשים כתומים" של חנה אזולאי הספרי שווק בתור פרויקט חיים, עסק בנושאים של מסורת ועדתיות שבטעות נקשרים להצלחה של "מפריח" (עדות אחרות, ובכל זאת) אבל רק 30,000 הטריחו את עצמם. בשני המקרים אלה ממש לא מספרים להתלונן עליהם, אבל כבר הורגלנו שאפשר וצריך לקוות ליותר.

בנקודה זו של השנה הייתי סקפטי למדי לגבי תחייתו של הקולנוע הישראלי בקופות, וצפיתי ביני לבין עצמי ששוב לא ייחצה רף מיליון הכרטיסים הנחשק, זה שמפריד בין שנים מוצלחות לפחות. מה גם שבעת ההיא הסתובבו לצידם של הנזכרים לעיל גם "מעל הגבעה" של רפאל נדג'ארי, "הורה 79" של אלי כהן (אופיר 2013), וגם "ערבאני" של עדי עדואן (ירושלים 2013). מזל שבאביב מתחילה לבצבץ עונת הפסטיבלים המקומיים, והשנה זה קרה עם הפסטיבל שביצע את קפיצת המדרגה המשמעותית של תשע"ד.

פסטיבל דוקאביב, אירוע הקולנוע הדוקומנטרי האביבי והתל-אביבי, תמיד מעניין ומושך קהל אבל משהו קוסמי השנה התגייס לטובתו. הכוכבים הסתדרו כולם במקום, העיר כאילו ניקזה את התנועה אל הסינמטק והאולמות היו מלאים ברמה שבקושי אפשרה לי לצפות בסרט תיעודי על המשורר הלאומי של פלסטין ביום חול בשעות הבוקר. או מנעה ממני לחלוטין גישה לסרט תיעודי על פאקינג רכבל בשעות דומות.

גם עופר וגם אני הספקנו לזהות מיד את גודל ההצלחה ולדווח מפסטיבל שלא תמיד מסוקר על ידי הבלוג. פסטיבל שהקרין השנה בבכורה את שני התיעודיים הזוכים באופיר – "כופר נפש" של קרן שעיו (פרס הסרט התיעודי הקצר) ו"הנסיך הירוק" של נדב שירמן, שלא רק זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב של השנה אלא גם עורר בי התפעלות כבר בזמן אמת. עבור סרט דוקומנטרי זה די נדיר אצלי, ובאווירת הסרטים המעולים והאכסניות הפסטיבליות שלהם נדמה שאפשר לעבור לשוס האמיתי של תשע"ד – העונה החמה.

קיץ
עכשיו כבר אפשר לקבוע – יש לנו שנת שיא

את הכיף של "דוקאביב" המשיכו בגאון פסטיבל סרטי הסטודנטים בסינמטק תל אביב, פסטיבל הקולנוע הגאה התל-אביבי אף הוא, ופסטיבל קולנוע דרום בסינמטק שדרות. התקופה הזו גם הייתה עמוסה ומרגשת עבורי מבחינה אישית ומקצועית, בזכות התוכנית שאצרתי לפסטיבל הסטודנטים והשיפוט במסגרת העצמאית הכה אהובה עליי בפסטיבל דרום. במסגרת זו, שהוקמה עם פרוץ גל הקולנוע הישראלי האלטרנטיבי בראשית העשור, צפיתי השנה ב"מסווג חריג" של בועז ארמוני (שהמשיך משם לירושלים ואוטופיה), "סופעולם" של רוני קידר (אוטופיה), "עיר מקלט" של עמיקם קובנר (אופיר) ובזוכה של אותו מסגרת, "הגרמני הרך" של נדב בן נון, המוקרן כעת בסינמטק תל אביב (בזכות מענק ההפצה מפסטיבל דרום? אם כן אז שאפו על הזריזות).

עד כאן נדמה הכל היה כרגיל בשדרות, אלא שהשנה גם התוכנית הישראלית שאינה תחרותית עלתה ליגה. רק הביטו בסרטים שערכו את בכורתם המקומית בדרום, חלקם רגע אחרי ששבו מפסטיבל קאן. סרט הפתיחה היה "בן זקן" של אפרת כורם (ירושלים) וסרט הנעילה – "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" של האחים שלומי ורונית אלקבץ (עוד נחזור אליו, אבל אני מניח שאתם כבר יודעים מה קרה איתו). ביניהם הוקרנו "עלים אדומים" של בזי גטה (זוכה שני פרסי הביכורים של ירושלים), "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה (ירושלים כמובן, והקרנות מסחריות בשבועות האחרונים שהעצימו את השיח סביבו). אה, כן, וגם הסרט הזה שבשבילו בכלל המציאו את השנה הזו – "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא.

לפעמים אני לא בטוח שכולם מבינים את גודל ההישג של "אפס ביחסי אנוש" (תמונה לעיל), בין אם מדובר לדעתכם ולדעתכן ביצירת מופת משנת תודעה או בבידור חביב ותו לא (גישות אחרות עוד קשה לי לקבל, אני מתנצל). זו לא רק השהייה הממושכת בראש טבלאות המבקרים באשר הם, או הביקורות המשתפכות והמנשקות את רגליו. אלה גם לא רק 400,000 הכרטיסים (!!!) שמכר בקופות, והיד עוד נטויה. זה גם לא קשור בהכרח לפרסים, בין אם בפסטיבל טרייבקה או בטקס האופיר ממש השבוע. וזה אפילו לא החיבור בין כל הנתונים הללו, שהפכו אותו לקונצנזוס מוחלט. ההישג הכי גדול של הסרט הזה הוא השבת התקווה. הידיעה שאפשר לעשות כאן סרטים שגם יצחיקו וגם יהיו עשויים למופת. שהקהל הישראלי מוכן ללכת אפילו יותר מפעם אחת לקולנוע עבור אותו הסרט, בתנאי אחד – שהוא יהיה מעולה באמת.

אני לא יודע ולא רוצה לדעת איפה יסתיים המסע של הסרט בקופות הכרטיסים, אבל הנה כמה דברים שאני כן יודע. בעקבות הקיץ שעבר, שינו מעט המפיצים את דפוסי המחשבה שלהם והבינו שעוד "זוהי סדום" כנראה כבר לא יהיו פה בשנים הקרובות ושגם מאתיים אלף כרטיסים זה הישג היסטרי. על כפול מזה אף אחד לא העז לחלום, בטח ובטח לא בדרך שבה "אפס" עשה זאת – המפיץ שלו הוא קולנוע לב, דבר נדיר כשלעצמו, אבל הוא מוקרן גם בסינמה סיטי ויס פלאנט. כמובן ששם הוא זוכה לאפליה קלה מבחינת מספר ההקרנות וגודל האולמות, אבל זה רק טבעי מול סרטים שחשוב לאותם מפיצים לקדם על פניו. סליחה, לנסות ולקדם על פניו, אך ללא הצלחה. "אפס ביחסי אנוש" עדיין נמצא ברשימת חמשת הנצפים של השבוע ברשתות הענק, למרות שעברו שלושה חודשים מאז עלייתו לאקרנים והמבצע הצבאי הנורא שהתרחש בתקופה זו (ושגרם לכולם, כולל אותי, להניח שיפגע בהצלחה שלו). זה נתון מדהים, ואני רק מקווה שששת פרסי האופיר החדשים שלו יהפכו לצופים נוספים. הסרט הזה הוא ההתאהבות השנתית שלי בקולנוע הישראלי באופן שקשה לי להביע במילים, ואולי רק בסיכומי השנה הלועזית אוכל להבהיר את גודלה.

אפרופו צוקים איתנים, פסטיבל ירושלים השיק את עצמו מחדש השנה עם צוות טרי וצעיר, ועם תוכניה מעלפת. הזכיות של "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" חיזקו על עלייתו לגדולה וסימנו את "פרינסס" של טלי שלום עזר כאחד המסקרנים של השנה הבאה (עדיין אין לו תאריך יציאה למיטב ידיעתי). "אדם הגון" של ונסה לאפא החל אף הוא את דרכו כמנצח בפסטיבל זה וכעת מוקרן בסינמטקים בהצלחה. אגב, גם בפסטיבל זה יצא לי לשפוט השנה ואף להעניק, יחד עם עמיתיי ישי קי'צלס וארז דבורה, את פרס הביקורת לסרטו הווירטואוזי של נדב לפיד, "הגננת". גם עליו תשמעו מאיתנו לא מעט, אבל רק בתשע"ה.

עוד אירועים קיציים שעשו כבוד לקולנוע המקומי הם "יום הקולנוע הישראלי", גרסה כחולה-לבנה של "סרטים בעשרה שקלים" מהשנה שעברה, וגם התחרות הישראלית הראשונה בתולדות פסטיבל אוטופיה, עבור סרטי ז'אנר ישראלים. הזוכה הוא "התאבדות" של בני פרדמן, אחד מחביבינו בעונת האופירים. ומבחינת הסרטים החדשים בבתי הקולנוע, כמעט כל מה שעלה כבר הפך ללהיט – הצמד הירושלמי "שושנה חלוץ מרכזי" של שי כנות ועודד רוזן (200,000 כרטיסים וזה ממש לא סופי) ו-"זינוק בעלייה" (100,000 כרטיסים, כנ"ל) של אורן שטרן וריקי שולמן, "גאליס – המסע לאסטרה" (200,000 גם הוא, והחופש הגדול נגמר) של דוד דהן, עידו דרור ועודד רז, המבוסס על סדרת הילדים הממותגת, וגם "אילוף הגוררת" של ריקי שלח (טוב, אמרתי כמעט).

סרטי הקיץ לבדם מכרו כמיליון כרטיסים, ואם נוסיף את השאר אפשר כבר להתקרב למיליון וחצי. השנה ניצלה, הקהל נהנה והמפיצים ויוצרי הקולנוע חוגגים בצוותא. אל המסיבה הזו, בשיאה ממש, מגיע כעת "גט: המשפט של ויויאן אמסלם", פצצת האטום הקולנועית של האלקבצים, שקל וכיף לנבא שיחצה בדילוג את רף 100,000 הכרטיסים (לדעתי אף כפול מכך, והלוואי שכך יהיה). אבל זה כבר יקרה רק בשנה העברית הבאה, אז יגיעו אלינו זוכי ומועמדי אופיר נוספים כמו "מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט (מגה-להיט בפוטנציה), "לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון (שעוד תשמעו מאיתנו עליו) וכל השמות שכבר הוזכרו לעיל, לצד הבטחות מעורפלות בדמות סרטים חדשים של שמי זרחין ויוסף סידר והפרויקט הישראלי של נטלי פורטמן – "סיפור על אהבה וחושך", על פי עמוס עוז (מי מהמר עליו כזוכה אופיר 2015?).

אבל נעזוב לרגע את הספקולציות ונתרכז בברכות ואיחולים. מי ייתן ותשע"ה תהיה מבריקה כקודמתה, ואולי אף תתעלה עליה. שנה טובה ומתוקה לכל, אנחנו לוקחים נשימה עמוקה של מנוחה בערב החג וחוזרים מחר עם התייחסות לסרטים החדשים של סוף השבוע הראשון של תשע"ה. נתראה בצד השני.

סיכומי שנה עברית קודמים:
תשע״ג
תשע״ב
תשע״א