• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

לקראת הפסטיבל הבינלאומי ה-10 לסרטי נשים ברחובות

20 באוקטובר 2013 מאת עופר ליברגל

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות חוגג את שנתו העשירית. למרות מיקומו, מחוץ ערים הגדולות, דומה כי הוא בשיח על הקולנוע בארץ הוא דווקא הצליח למקם את עצמו באופן טוב יותר מן הפסטיבלים האחרים. אולי כיוון שיש צמא לדיון בקולנוע מזווית מגדרית, למרות שזה לא בדיוק מה שהפסטיבל מציע. אין הכוונה לסרטים בעלי סגנון נשי, אפילו לא סרטים שעוסקים בנשים, אלא לסרטים שבוימו בידי נשים. האם יש דבר כזה בכלל "סגנון נשי"? אם לשפוט על פי הסרטים המוצגים בפסטיבל מה שמאפיין אותו זה מגוון, שהוא עשיר כמו כל מקבץ של סרטים. כך שאם יש בין סרטי הפסטיבל מכנה משותף, הרי שהוא הכרזתי. מדובר בהכרזה שהמקופח צריך להשמיע, והיצירה הנשית היא אכן מקופחת בעולם הקולנוע. גם אם המצב מצוי בנקודת שינוי בשיח של השנים האחרונות, הרי שהמהפך, או התיקון, טרם הושלם. אבל מעבר לכל שיח פמיניסטי, החשיבות של כל פסטיבל קולנוע מצויה בסרטים שהוא מציג. ובבחירת סרטים, הפסטיבל לסרטי נשים עושה עבודה לא רעה.

השנה ייפתח הפסטיבל ביום שני (ה-21 לחודש), כלומר מחר, ויימשך בקולנוע חן ברחובות עד ליום ראשון, ה-27 לחודש. באותו היום, הוא גם ינדוד לסינמטק תל אביב לשלושה ימים דחוסים ועשירים. הנה המלצות על כמה מסרטי הפסטיבל וסקירת המסגרות השונות והמעניינות בו.
(התמונה בראש הפוסט צולמה על ידי מירי דוידוביץ' והיא יוזמה של הפסטיבל שנועדה לקבץ יחדיו 41 מבמאיות הקולנוע העלילתי המובילות בישראל והשחקניות שכיכבו בסרטיהן, לכבוד חגיגות העשור. לחצו להגדלה והיעזרו ברשימת המשתתפות המלאה באתר הפסטיבל)

בתחרות הישראלית שלו קיים גיוון בין סרטים קצרים וארוכים, תיעודים ועלילתיים. מתוכה, כתבתי כבר על "דובדבנים" של נועה אושרוב ודנו כבר בבלוג ב"בבגה" המצוין של גן דה לנגה. אם שני הסרטים הללו מעידים על כלל התחרות, הרי שרמתה גבוהה מאוד. סרט מעניין נוסף בתחרות שכבר זכה להקרנות בסינמטקים הינו "החלוצות" של מיכל אביעד.  למי שפספס, מומלץ לנסות לתפוס את הפרוייקט הייחודי הזה, בו אביעד חוזרת אל יומנים של נשים, ממקימות קיבוץ עין חרוד בעשורים שקדמו להקמת המדינה, ומשלבת את הקראתם בידי שחקניות עם צילומי ארכיון של המקום. התוצאה מרתקת גם מבחינת הסיפור שנחשף וגם בכל הקשור לפער בין הקול האישי לזיכרון הלאומי, בין ה"יחד" לתיעוד ה"רשמי" המנסה לייצר מבט קולקטיבי. אם יש דבר משותף לרוב הסרטים בפסטיבל, הוא מציאת קול אישי ייחודי, אשר לא בהכרח הולך נגד המקהלה, אבל שר בנפרד ממנה. קול שלאו דווקא צועק את המחאה שלו, אבל זועק את הכאב הייחודי שלו, את המבט האחר שלו על העולם.

"לפני מחר"

"לפני מחר"

המעלה הגדולה ביותר של הפסטיבל השנה קשורה לסרט זה – הפסטיבל חוזר אחורה לשורשים של הקולנוע הישראלי, דבר אשר יבוא לידי ביטוי בסרט הפתיחה ובסרט הנעילה. נתחיל דווקא מסרט הנעילה, אשר טרם צפיתי בו אבל הייתי סקרן לגביו במשך השנים והפסטיבל יציע את ההזדמות הראשונה לצפות בו. מדובר ב"לפני מחר" של הבמאית אלידע גרא. עד שיוכח אחרת, מדובר בסרט העלילתי הישראלי הראשון שבוים בידי אישה, עוד ב-1968. לאחר שנים בהן לא היה ניתן לצפות בו או למצוא לגביו מידע מעבר לעצם קיומו, הסרט עבר שחזור לקראת הפסטיבל, תודות ליוזמה של הבמאית והחוקרת ישראלה שאער מעודד (ששמה לעצמה למטרה לראות את כל הסרטים שבוימו בארץ בידי נשים), אשר תדבר לפני ההקרנה. הסרט מורכב משני חלקים שונים ו…בעצם, אני לא רוצה לדעת יותר מדי פרטים לגביו. רק לצפות בו סוף כל סוף.

לגבי סרט הפתיחה, אני יכול להמליץ עליו בלב שלם, כלומר לאחר צפייה. מדובר ב"רגעים" של מיכל בת אדם, סרט הביכורים של מי שתקבל בפסטיבל פרס על מפעל חיים. בת אדם היא דוגמה מובהקת ליוצרת בעלת קול אישי – הסרטים שלה עדינים בסגנון הקולנועי ועשירים בטקסט המדובר בהם, לא פעם בידי הבמאית עצמה. היא מדברת בעידון, בנוסטלגיה תמידית, בתשוקה שהיא בו זמנית סוערת ושקטה. והיא מדברת תמיד על ילדוּת וראשוניות, גם כשהיא עוסקת בדמויות מבוגרות. יש מי שמתקשים להתחבר לסגנון שלה, אבל כשהוא עובד יש בו כנות ועוצמה רבה, שייתכן והגיעו לשיא כבר ב"רגעים", סרטה הראשון של מיכל בת אדם כבמאית. ראשון מבין 12 סרטים, כמות שמעט מאוד במאים בארץ הגיעו אליה. אף כי רמת הסרטים אינה אחידה, בכולם הכניסה הבמאית את המגע הייחודי שלה, מגע אשר הופך כל חוויה של מפגש עם הקולנוע שלה למרגשת.

"רגעים" עוסק בקשר בין שתי נשים: צלמת צרפתיה (המגולמת בידי בריז'יט קטיון) וסופרת ישראלית (אותה מגלמת בת אדם עצמה) שנפגשות ברכבת לירושלים. על רקע עיר הקודש, הן מפתחות קשר מיוחד של חברות, עם אלמנט של תשוקה, אבל נראה לי שצמצום הקשר לאלמנט המיני שבו יעשה עוול לסרט העדין והעשיר הזה, ההולך בדרך משלו – דרך של חילופי מכתבים בשפתה הספרותית הייחודית של בת אדם. הסרט יוקרן לראשונה בישראל בגרסה הלא מצונזרת שלו, כולל סצנה שהציגה משכב בשלישיה בין שתי הנשים ובן זוגה של הסופרת, סצנה שהוצגה בעבר בצורה חלקית. למרות שזו למעשה הקרנה ראשונה של הגרסה החדשה, ייתכן והזמן שחלף הוריד מן המימד הסנסציוני של הסרט ובכך יאפשר לראות בצורה בהירה יותר את הלב הרגשי שלו. זהו סרט שכשמו עוסק ברגעים קטנים, המצביעים על אמת גדולה. סרט על העונג שבלפגוש אדם אחר המדבר באותה שפה, הרואה את העולם בדרך שחשבת שהיא רק שלך. האדם שהמגע עימו הופך אותך למה שאתה (או את) באמת.

ScreenShot

"רגעים"

במעבר חד, לתחרות הבינלאומית של הפסטיבל, שגם בה יוצגו שלושה פיצ'רים ישראלים של יוצרות בולטות בתעשיה המקומית. ב"אנשים כתומים" המסקרן של חנה אזולאי הספרי טרם צפיתי (אור ראה אותו בפסטיבל חיפה). אבל אני יכול להמליץ על "פלסטלינה" של וידי בילו, סרט המתרחש בירושלים טרום מלחמת ששת הימים ומספר סיפור על אם ובת במשפחה פשוטה, כאשר האם רוצה לממש את חייה לא בתור עקרת בית אבל לא ממש יודעת כיצד. הסרט אומנם מכיל מספר פגמים, אבל יש בו כוח דרמטי מרשים בכמה סצנות. המלצה חמה יותר נוגעת לסרט הביכורים המאתגר של מיה דרייפוס, "ההיא שחוזרת הביתה", סרט אשר אני שב לחשוב עליו לא פעם מאז הצפייה בו בפסטיבל ירושלים. והוא ממשיך להתעצב במוח של הצופה לאחר הצפייה, מפני שיש משהו באינטנסיביות שלו ובגישה הישירה שלו למשבר זהות שעוברת הדמות הראשית בסרט – יוצרת קולנוע צעירה (בגילומה של טלי שרון).

הסרט הלא הישראלי שהכי מסקרן אותי בתחרות הבינלאומית הינו "בשם" (In The Name Of) של הבמאית הפולניה מלגושה שומובסקה, שמגיע לאחר זכייה בשני פרסים בפסטיבל ברלין. הסרט עוסק בכומר המפתח תשוקה לגבר, טאבו גדול בעולם הנוצרי השמרני. מדובר באחד מן הסרטים המדוברים של השנה והבמאית שלו תהיה אורחת הפסטיבל.

שומובסקה הינה גם חלק מן התוכנית המרתקת הנוספת של הפסטיבל, מחווה ל-10 במאיות שפרצו בעשור האחרון. יש בין הבמאיות כאלו שפחות אהבתי, כמו הפרואנית קלאודיה יוסה שסרטה המועמד לאוסקר "חלב הצער" (La Teta Asustada) הותיר אותי בעיקר מנוכר. יש כאלו שאהבתי יותר, כמו אורסולה מאייר (אורחת נוספת בפסטיבל) שסרטה "אחות" (Sister) מציג סיפור התבגרות לא שגרתי בצורה מרגשת ויפה חזותית. ויש גם את לין שלטון, ש"האמפדיי" (Humpday) שלה הוא אחד מן הסרטים המייצגים ביותר של הקולנוע האמריקאי הבאמת עצמאי. ואת "דרך אדומה" (Red Road) של אנדרה ארנולד, הפיצ'ר הראשון של במאית גדולה באמת, המעביר היטב את רוח תקופתינו.

in_the_name_of

"בשם"

*** תודה ליח"צ על התמונות

תגובות

  1. יובל אדר הגיב:

    בזכות לימודי במגמה אנחנו הולכים לפסטיבל ובבחירת הסרטים יש לי התלבטות שאני מקווה שתוכלו לעזור לי בה: האם ללכת לההיא שחוזרת הביתה או לסופרוומן? כל תשובה מכל אדם תתקבל בברכה

    1. זה שני סרטים שונים לגמרי – את "סופרוומן" לא ראיתי, אבל מן התקציר הוא נשמע מעניין – אם אתה רוצה סרט תיעודי. "ההיא שחוזרת הביתה" הוא סרט מעניין ומטריד, שאפשר להתווכח אחרי הצפייה בו – שהיא בכל מקרה חוויה מיוחדת. נדמה לי שתקציר הסרטים יסיע להחליט מה כל צופה מעדיף במקרה הזה.

  2. aviv הגיב:

    ההיא שחוזרת הביתה ממש לא סרט מאתגר. דיויץ לינץ זה מאתגר ומטריד. גספאר נואה זה מאתגר ומטריד. מיכאל האנקה וכו… מה מאתגר כלכך בסרט הזה? שהוא יצא מאוני' תל אביב ?
    דרמה משפחתית שראינו אלף פעם. אפשר היה לראות את זה בטלויזיה .

  3. ההיא שאוהבת קולנוע הגיב:

    "ההיא שחוזרת הביתה" אחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.