• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

סקירה משולשת של ההיצע בסינמטק: "אדם הגון", ״הגרמני הרך״, ״רשימות קצמן״

6 בספטמבר 2014 מאת עופר ליברגל

הסינמטקים הופכים יותר ויותר לבית של ממש עבור קולנוע הישראלי, גם לקולנוע הניסיוני יותר וגם ללהיטים פוטנציאליים. בפוסט זה אעשה חיבור די מלאכותי בין שלושה סרטים שונים המוצגים בימים אלו בסינמטק תל אביב. "אדם הגון", הסרט התיעודי של ונסה לאפא אודות היינריך הימלר הוא אחד מן הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה, ולא רק בארץ. לצידו, שני סרטים עצמאיים שמוקרנים בסינמטק בשעות שונות ובעיקר משונות.

אדם הגון
The Decent One

"רובכם יודעים מה פירושן של 100 גופות מונחות ביחד, כאשר 500 גופות מונחות, 1000 גופות. לראות זאת ולהישאר אנשים הגונים – הופך אותנו לאנשים חזקים בדפי תהילה אשר ישארו נסתרים". את המילים המצמררות האלו אמר היינריך הימלר לקציני אס.אס. עליהם פיקד בשנת 1943, שעה בה "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים מומש, לא מעט תחת פיקודו של הימלר, שהיה ראש האס.אס, אחראי על השטחים הכבושים בידי הנאצים ומפקד מחנות הריכוז וההשמדה. הימלר הוא אחד מן הפושעים הנאצים המזוויעים ביותר – לא אחד שיכל לטעון כי רק מילא פקודות, כי הוא היה זה שכתב אותן ובמידה רבה עיצב את האידיאולוגיה שמאחורי הפשעים המזוויעים ביותר. הידע שלנו על הימלר עומד בניגוד לעובדה שהוא ראה את השמירה על "הגינות" כערך, וסבר שיש כבוד במעשיו.

לכן אין זה פלא שהבמאית ונסה לאפא בחרה בשם "אדם הגון"  לסרטה המבקש לשרטט דיוקן של הימלר דרך חומרים שהיו לא מאוד מוכרים (אבל במהלך העבודה על הסרט ולקראת צאתו למסכים פורסמו בעיתונות הישראלית) – פרקי יומן שכתב במהלך חייו וחליפת מכתבים שניהל עם בני משפחה. כל הטקסט המושמע בסרטה של לאפה לקוח מאותם כתבים, כך שמשפחת הימלר "כתבה" את הנאמר בסרט (בעזרת קריינות שמתבצעת על ידי שחקנים אותם אנחנו לא רואים) לכאורה. הסרט מבקש לזעזע על ידי חשיפת הפן האנושי שמאחורי המפלצת, המנגנון המאפשר לנהל חיים "הגונים" לצד פיתוח אידיאולוגיה איומה שמובילה לבסוף לביצוע פשעים מחרידים מבלי לשכוח להתנצל בפני המשפחה כי לא תבוא לבקר בחגים משום שאתה צריך לפקח על הנעשה באושוויץ. בעוד הפסקול הוא כולו של "המשפחה", בצד החזותי השימוש בחומרי ארכיון מגוון יותר – צילומים של גרמניה בתקופות אשר הכתבים מתארים, בסטילס ובתנועה, לצד מסמכים רשמיים על חיי הימלר, כאשר ככל שמתקדם הסרט לא רק שהמעשים שלו הופכים זוועתיים יותר, אלא שגם הקשר בין הכתוב למצולם גובר.

המילה "אנושי" נצבעת בקונסט אחר במהלך הצפייה בסרט – היא מאבדת את כל הזיהוי החיובי שלה. כי הימלר אכן מצטייר כבן אדם, אבל אף קטע בו הוא מצוטט לא מצייר אותו באור חיובי אף לא לרגע. הסרט לא שואל איך בני אדם רגילים מסוגלים לבצע מעשים מפלצתיים, אלא רואה את המפלצתי שבאדם. כלומר אדם שקשה לראות בו ולו דבר אחד חיובי פרט לנחישות להתקדם במפלגה. יכול להיות שהיו להיינריך הימלר גם צדדים אחרים, אבל הם לא באים לידי ביטוי בסרט. אנו לומדים כי הימלר נולד ככל אדם, בהיותו נער סבר כי גרמניה צריכה להיות אגרסיבית במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטער על כך שהוא צעיר מדי עבור גיוס וגינה שמועות על חיילים שלא ששים לשוב לחזית. לאחר מכן, בתור איש צעיר הוא הביע מחשבות אנטישמיות והומופוביות. בגיל יחסית מבוגר הוא החל לחזר אחרי מי שתהיה אשתו ולמספר את המכתבים כי זו יכולה להיות התכתבות ארוכה – ואני חושב שזה המשפט הכי רומנטי שהימלר כתב בסרט. אנו מקבלים בסרט כמה מכתבי חיזור, בחלקם אפילו ניתן לאתר רמיזות לסקס, אבל אין דברי אהבה יחודיים שהוחלפו. על הדרך, אנו גם עדים למסמכי אס.אס. רשמיים שצצים על המסך.

הסיפור שמספר הסרט לא מפתיע, אבל מטריד. מטריד כי הוא מראה איך אדם בעל מוח מעוות צובר כוח ואיך אידיאולוגיה רצחנית יכולה להפוך פופולרית. הסרט הזה הוא חשוב משום שהוא מראה כי האדם הוא מפלצת וכי המפלצת המפחידה ביותר היא זו אשר לא רואה בהתנהגות הבעייתית שלה רשע, אלא גדולה הכרחית – מסר שהוא רלוונטי לא רק כשיעור מן ההיסטוריה ואינו מוגבל רק לתחום הפוליטי. זהו גם סרט קשה לצפייה ועשוי היטב, כאשר השימוש של הבמאית באירוניה טוען כמעט כל מכתב במשמעות נוספת. הסרט לעיתים הרגיש ארוך מדי וחוזר על עצמו לטעמי, אבל איני יודע על מה ניתן לוותר. כלומר, יש לסרט את כל המאפיינים של סרט "חשוב".

וכאן המקום בו אני מרגיש קצת מתוסכל בתור מבקר. הנושא של הסרט חשוב והטיפול בו טוב, אבל לדעתי לא מבריק. בעודי רואה את הסרט גורף פרסים, אני מרגיש קצת מוזר. אני חושב שיש סרטים שהעשייה הקולנועית בהם טובה בהרבה וקצת לא נוח לי עם הנטייה של מחלקי הפרסים בקולנוע התיעודי להעניק פרס לנושא ולא לעשייה הקולנועית. מד שני, אני מרגיש שזה קטנוני לדבר על קולנוע בהקשר לחומרים שהערך האנושי שלהם כה גדול, ומרגיש כי איני בקיא מספיק בהיסטוריה על מנת לבקר את הסרט על הצדדים שהוא בוחר לא להדגיש.

דומה כי ביקורת של היסטוריון תהיה מעניינת יותר לקריאה בהקשר לסרטים מן הסוג הזה מאשר ביקורת של אדם שבא מתחום הקולנוע. אני יכול להגיד שהשימוש של הסרט בניגוד בין הטקסט המילולי לתמונה עובד רוב הזמן, אבל לא תמיד באותה יעילות. או שאוכל לומר כי אני מרגיש לעיתים מניפולטיביות יתר בבחירת רצף הכתבים המוצגים לקהל. אבל כל זה זניח לעומת החוויה אשר הסרט מבקש להעביר את הצופים. האמירה כי הבמאית הולכת על בטוח, מה שהרגשתי בסרט זה, היא לא ממש ביקורת שלילית בעיניי – יכול מאוד להיות שהליכה על בטוח היא מה שהנושא הזה צריך.

הגרמני הרך
The Soft German
softgerman

אפשר להגיד הרבה דברים על סרטו של נדב בן נון, זוכה פסטיבל קולנוע דרום בפרס הסרט העצמאי הטוב ביותר, אבל אי אפשר לומר שהוא לא מנסה להשתמש בטכנקיות קולנועיות לא שגרתיות. הסרט הזה הוא סוג של מסע ברוח ז'אן לוק גודאר ("לחיות את חייה" שלו זוכה למחווה ישירה), של שבירת כלים קולנועיים מוגבלים על מנת להעביר את סיפור הסרט ולגעת בנושאים בהם הוא מבקש לדון. נושאים שהם כמו נגזרת של הסרט "אדם הגון", כלומר דנים ביחסי גרמנים ויהודים/ישראלים בדור הנוכחי, נוכח זיכרון השואה. אלא שהסרט של בן נון הוא גם סרט על אי-שפיות, כמיהה לאהבה ורוך, יחסים בין דוריים בתוך המשפחה, יצירת אמנות, צריכת אמנות, התאבדות, מציאת ביטוי אמנותי והיחס של ישראלי ליום השואה ויום הזיכרון. ובטח פספסתי עוד כמה נושאים.

הבמאי עצמו מגלם את גיבור הסרט, יוהן, גרמני שלומד אמנות ומנודב מהיום למחר להשתתף בתוכנית של חילופי סטודנטים בין גרמניה לישראל. חשבתי שהדברים האלו דורשים תכנון ארוך, אלא שגם ב"המסע של אנה" שהוקרן השנה בקולנוע הנסיעה לארץ הייתה עניין שאורגן בהתראה של שעות ספורות, אז כנראה שכך הדברים הללו מתרחשים. בהגיעו לארץ, יוהן, שבכלל מתאושש מפרידה מארוסתו, לא יוצר קשר עם המארחים שלו וסתם מסתובב ברחובות תל אביב, במקרה ביום השואה. כאשר הוא מגיע בסופו של דבר לאוניברסיטה, סטודנטית לתיאטרון (ליהי אברמזון) עם חיבה מוזרה לשיער אדם יוצרת עימו קשר שמבוסס  על חיזור אינטנסיבי ורתיעה אינטנסיבית לא פחות, לסירוגין. בנוסף קורים עוד הרבה דברים, הכל בדיבוב לגרמנית אשר יוצא מסינק בכוונה, כשם שעל כל אחת מן המגרעות בסרט אפשר לטעון כי היא מכוונת.

לא פשוט להיות גודאר. גם גודאר עצמו לא תמיד מצליח לעשות סרט בו האמירה גוברת על חשיפת אמצעי המבע. במקרה של בן נון, בחלקים גדולים מן הסרט הניסיוניות מביסה את האמירה או את הרגש אשר הבמאי מבקש להביע. הסרט נוגע בכל כך הרבה נושאים, אבל הוא לא ממש אומר משהו מעמיק על אף אחד מהם ודווקא בתוך כל השונות הסגנונית של הסרט, המתבטאת לא רק בשימוש לא שגרתי בצילום ועריכה אלא גם במשחק לא ריאליסטי, התוצאה היא אמירות שמרגישות די שגרתיות.

אבל בכל זאת, לסרט יש את החן שלו ויש בו כמה רגעים חזקים מאוד רגשית, אולי דווקא מפני שהם מתארים סיטואציה לא אמינה ומנותקת לא רק מן המציאות, אלא לעיתים גם מהסרט. הרגעים הללו מרמזים על כישרונו של בן נון ועל ראייה מקורית של ההתנהגות האנושית, רק חבל שהראייה הזו לא מגיעה למספיק עידון בסרט. הבמאי מעיד על בן דמותו בכותרת הסרט כ"רך" אבל הניסיון לרוך בסרט לא ממש מגיע לידי מימוש. אולי בסרטו הבא של היוצר הדברים יעבדו בצורה קולחת יותר מבעד לניסיוניות.

רשימות קצמן
The Katzman Tapes
katzman

בעוד סרטו של בן נון מתבסס על שפע רב של רעיונות, סרטו של אמנון וינר התבסס על רעיון אחד: סרט מוקומנטרי אודות מנהיג ציוני נעלם, אשר מסתבר כי הוא אחראי בדרך כלשהי לכל המשגים ההיסטוריים של הציונות – החל מלינה משותפת בקיבוצים, המשך בהעדר סיוע ליהדות אירופה בשואה וכלה ביחס מפלה לעדות המזרח. בשיטה של יומן חיפוש אישי אחר המנהיג הנערץ (המתגלה כנלעג), סרטו של וינר שופע הברקות קטנות. אולי העיקרית שבהן היא הליהוק של קצמן עצמו, הגיבור הנוכח-נפקד של הסרט.

קצמן מדבר בקולו של אמיל "מילק" קנבל ז"ל ובמקום על ההיסטוריה הציונית הוא מדבר בעיקר על זיכרונות ילדות, שהם הזיכרונות של מילק עצמו. מכיוון שמילק מת במהלך הזמן רב שלקח לסרט להגיע להקרנות סדירות (הבכורה הייתה בפסטיבל חיפה 2012), הסרט מקבל מימד נוסף של אובדן. סצנה מבריקה אחרת מתרחשת בארכיון בן-גוריון, בה הספרנית (בגילומה של ידידת הבלוג נטלי דובז'ן) לא מוצאת את כל המסמכים שיאירו אור על הדמות, אבל כן מוצאת ציור של דוד פרלוב. רגעים מוצלחים אחרים הם העדויות של מספר רב של מפורסמים, רובם בתפקיד עצמם. חלקם מספרים אנקדוטות שלא ממש קשורות לאיש או לסיפור הסרט, למשל זאב רווח או שלמה בראבא. בסופו של דבר מבקש הסרט לצייר דיוקן של מדינת ישראל, על הייחוד שלה ועל כל מה שהשתבש בה לאורך השנים, בשילוב של נוסטלגיה לעבר יחד עם ביקורת ואהבה לקולנוע וליצירה.

אבל משהו במהלך הסרט לא ממש מתחבר, או לא מחזיק את האורך של פיצ'ר. וינר מתעכב יותר מדי על אפיזודות מסוימות, כולל אחת ארוכה במיוחד על אירועי ה-11 בספטמבר שנראית כחומר גלם לסרט אחר בכלל. ואולי כל הסרט הוא למעשה שילוב של טיוטות לכמה סרטים אחרים. בסופו של דבר דרך כל העדים עולה המסר על שנותיה הראשונות של המדינה, שמרגיש די רדוד ולא יורד לעומק של הרבה נושאים טעונים אותם הסרט רק מזכיר. הדבר הופך את התוצאה הסופית לקרובה יותר למערכון מוצלח מאשר ליצירה מגובשת – זה מעניין, אבל לא ממש מחזיק את 96 הדקות שאורך הסרט.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.