• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

"מקום בגן עדן", סקירה

22 בפברואר 2014 מאת עופר ליברגל

מרהיב, ריקני, עשיר, מלודרמטי, פיוטי, מופשט, סימבולי, דחוס, איטי, תנ"כי, מודרני, בנאלי, מיושן, מקורי, מהיר, ביקורתי, חדשני מפוספס – קשה לדמיין איך כל מילות התואר האל יכולת לתאר סרט אחד, אבל אחרי הצפייה ב"מקום בגן עדן", סרט החדש של יוסי מדמוני, דומה כי מדובר רק בחלק קטן מן המילים אשר מתארות את העושר – ואת הבעייתיות – של היצירה.

מדובר באחד מן הסרטים היותר שאפתניים שנוצרו במדינת ישראל ואני סבור כי יש להצדיע לשאפתנות זו, אשר רק בזכותה הסרט שווה דיון, גם את התוצאה הסופית בעייתית. וקשה לי להסביר במילים עד כמה התוצאה הסופית הינה פגומה, בייחוד בגלל שיש לסרט כל כך הרבה דברים להציע, יותר מדי דברים להציע. גודש אינסופי של איכויות ופגמים, יותר ממה שאפשר לדמיין שאפשר להכניס לשעתיים.

הפגם הגדול ביותר של הסרט הוא הגודש עצמו – הסרט נפרס בערך על כל תולדות המדינה, במציאות שהיא ישראל האמיתית אבל גם מציאות חלופית, שנעה בקצב מהיר מדי ומדי פעם עוצרת. הגודש הזה הוא פגם, אבל גם סוד כוחו של הסרט שמצהיר בכל פריים על ייחודו, על היומרה שלו, על הניסיון להגדיר את החיים שלנו בארץ בדרך חדשה לחלוטין ומתוך המסורת של ישראל כעם וכמדינה. סרט היסטורי שהוא גם א-היסטורי, דיוקן קטן של משפחה אחת, שהיא גם הסיפור של כל המדינה. סרט שגיבורו הוא מנהיג חשוב – אבל באותה מידה גם בנו, שהוא אדם נטול פרסום.

שתי תחושות עולות מול הגודש של הסרט. הראשונה, הטבעית לסרטים ארוכים מדי, היא שמוטב והסרט היה מיני-סדרה, או אפילו סדרת טלוויזיה שלמה (או כמה סרטים באורך מלא). הכל פשוט זז מהר מדי, מבקש מהקהל להשלים יותר מדי פערים, לא מפתח את הדרמה לידי מצוי. הסרט פשוט קורס תחת הרצון להספיק כמה שיותר.

חזקה מכך היא התחושה כי מדובר בכמה סרטים שונים שחוברו יחדיו. אמנם ישנו רצף עלילתי, אך מבחינה סגנונית הסרט משתנה בלי הרף. הוא מתחיל במוות, עובר למבט יפהפה על החיים בשכונה חרדית, הופך לסרט על הווי צבאי, משם לסרט תנ"כי בסגנון טרנס מאליק, משם למלודרמה משפחתי קטנה שהופכת לסרט מלחמה, לדיוקן של גיבור בנפילתו, לסרט המשך מפתיע ל"למלא את החלל", לסרט על זקנה, להרהור על מקום של העולם הבא בחיינו. הצרה היא שלא כל הסרטים הללו עשויים ברמה אחידה – חלקם עוצמתיים ומרהיבים, אחרים נראים מרושלים עד מאוד. ובתוך כל זה גם אמור להיות לנו גיבור, או שניים.

הגיבור המובהק של הסרט הוא במבי, מנהיג צבאי ישראלי שהפך גם לסוג של מנהיג פוליטי ימני – לא צריך להיות בקיא יותר מדי בפוליטקה ישראלית על מנת למצוא קווי דמיון לדמותו של רחבעם זאבי ("גנדי"*) – מדובר בו זמנית בסרט שמבוסס על הדמות השנויה במחלוקת ולכן מהווה דיון על המקום של הדמות בתוך החברה הישראלית וגם בסרט שאינו מבוסס עליה ומתקיים באזור לא מציאותי. יורם קניוק ביצע מהלך דומה בספרו "אהבת דוד", בו התבנית של חיי משה דיין סיפקה את הקרקע לדמות לא ממש אמיתית שחייה שזורים בדילמות המוסריות של המדינה. אלון אבוטבול מגלם את במבי וכמו תמיד עושה תפקיד נהדר, אלא שהדמות עצמה לא תמיד בנויה היטב ולעיתים הסרט פשוט רץ מהר מדי לסגנון הקולנועי הבא.

אולם, התחושה היא כי הוא לא אמור להיות הגיבור היחיד של הסרט. בנו, אשר מופיע בתחלית הסרט בהווה, הוא גיבור נוסף. אבל זוהי דמות חלשה בהרבה, ודווקא היא זו אשר מתחילה במסע החיפוש אשר שולח את הסרט לעבר העבר, בפלאשבק של דמות משנית שאולי תתגלה כחשובה בסיום. שאלת הגיבור מעלה שאלה אחרת – מהו הדבר החשוב בסרט? הוא מעלה כל כך הרבה נושאים לדיון – פשעי מלחמה, כלות בהזמנה, יחסי הורים-ילדים, חזרה בתשובה, אמון בחיי נישואין, מוסר פוליטי, אחריות של מפקדי הצבא. מה מכל זה חשוב לסרט ומה נמצא רק ברקע? האם יוצרי הסרט באמת חשבו כי 117 דקות יספיקו לדיון מעמיק בכל הנושאים?

placeinheven1

במידה רבה, דומה כי העיקר הוא ניסיון לבחון את הקשר בין ישראל של היום לתנ"ך, בין היהדות העכשווית, חילונית ודתית, למסורת היהודית של דיון והשכלה. אלו נושאים מרתקים ומדמוני אינו מקל בהם ראש – אבל גם לא מסוגל לחדש או לדון בהם לעומק, כי הסרט צריך להספיק הרבה יותר מדי דברים עבור פיצ'ר אחד. כמו כן, ערכי היהדות אינם דבר אחיד, כמו גם הקיום במדינת ישראל, בימי מלחמה ובימי שגרה. אותו הדבר נכון גם לגבי יחסים שבין גבר לאהובתו, או בין אב לבנו.

התנ"ך הצליח לדון בהרבה מערכות יחסים כאלו רק ברמיזות, ולכן אין זה פלא כי רגעיו החזקים של "מקום בגן עדן" הם הרגעים התנ"כים שבו. בין אם מדובר ברגעים בהם אינפורמציה עמוסה עוברת במשפט ובעיקר בסיקוונס ארוך (יחסית לסרט הזה – כלומר בין יותר מדקה) בו הגיבור נאלץ לעבוד במשך שנים על מנת שחותנו המיועד יעניק לו את אהובתו. זה גם החלק בסרט בו ההשפעה של טרנס מאליק היא המובהקת ביותר, אך היא מקבלת את האישיות של המדבר הישראלי. התוצאה מוצלחת למדי, רק חבל שלא כל הסרט עומד באותה רמה.

מדמוני חתום גם על התסריט, שהוא הנקודה הפחות אחידה ברמתה בסרט המאוד לא אחיד הזה. לצד משפטים מרומזים, יותר מדי דברים נאמרים בצורה ישירה מדי, מפרשים את עצמם ולא נותנים מספיק כבוד לקהל. הדבר זולג מן התסריט גם לכל ההיבטים הקולנועיים האחרים. יש בסרט רגעים בהם העריכה נראית מיושנת ולא עובדת, רגעים בהם התפאורה נראית מצועצעת (ברגעים אחרים היא מרשימה מאוד) רגעים של משחק פגום לצד רגעים של משחק נהדר ועשיר בניואנסים.

הדבר שהכי קרוב להצלחה מן הפתיחה עד לכותרות הסיום של הסרט הינו הצילום, עליו מופקד בועז יהונתן יעקב אשר נדרש לשלוט בלא מעט סגנונות בסרט הזה, לצד כמה שוטים שנראים לא פשוטים לביצוע, לעתים על סף הבלתי אפשרי. "מקום בגן עדן" נראה יפהפה, ללא הפסקה. גם ברגעים בהם הוא מעט מנייריסטי, הסרט הזה מרהיב.

אבל השאלה היא מה משרתת הטכניקה. לא פעם נראה כאילו הסרט מרהיב על מנת להיראות מרהיב, ייחודי וחשוב. אך לא די בכך. הסרט דורש הרבה מן הצופה ובחלקים ארוכים מדי פשוט לא מעניק לא מספיק חזרה. הדברים לא מפותחים דיים וחלק מדמויות המשנה רק ממלאות פונקציה עלילתית ועושות זאת בצורה מסורבלת ונטולת חן. יש חלקים רבים בסרט שאפשר היה להוריד – או עדיף – להרחיב בהרבה, לתת לשחקנים לפתח את המצב הלא פשוט שהם מעבירים.

אני בעד קולנוע ישראלי יומרני, בעד סרטים שמנסים ולא תמיד מצליחים. לכן, אני גם מאוד רוצה להיות בעד "מקום בגן עדן". אבל דווקא בגלל גדול היומרה ומכיוון שלא מדובר בבמאי מתחיל, אין לי אלא לקבוע שבשורה התחתונה, "מקום בגן עדן" הוא יצירה פגומה מאוד, בצורה מתסכלת. אבל אם מדובר בכישלון, הרי זהו כישלון מעניין, שהיה מסקרן לשוב ולדון בו בעתיד.

placeinheven4

* הכוונה היא שזה היה הכינוי שלו. לא לכך שהוא שיחק בסרט גנדי. זה היה ג'ורג' מלייס.

כל התמונות באדיבות היח"צ. קרדיט צילום: רן מנדלסון ו-ורד אדיר.

תגובות

  1. אורי 1 הגיב:

    כפי שנכתב כאן – יש בסרט לא מעט בעיות וגודש נושאים. אבל לדעתי, לא רק שהסרט לא כישלון, אלא הצלחה, בין השאר כי הוא תובעני כלפי הצופה – אתה נאלץ להשלים פערים, לשים לב לדימויים, לנסות להבין את המניעים של הדמויות. זה סרט אינטליגנטי שמותיר רושם אחרי הצפייה, למרות שהוא באמת לא אחיד ויש בו גם דברים שלא עובדים או נשארים בלתי מפוענחים. הצילום מרהיב, אלון אבוטבול נותן הופעה עוצמתית וגם בתסריט יש לא מעט הברקות. כדאי לראות!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.