• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

"כנס העתידנים", סקירה

27 בספטמבר 2013 מאת עופר ליברגל

"כנס העתידנים" (The Congress) של ארי פולמן הוא הסרט שהכי צפיתי לו בחיי בתור חובב קולנוע – ובמבחן התוצאה הוא ענה על כל הצפיות. יחד עם זאת, החששות המסוימים שהיו לי לגבי הסרט התאמתו גם הם. בשורה התחתונה, זהו סרט שקשה לי מאוד להגיע לשורה תחתונה לגביו – הוא עד כדי כך ייחודי, חוויתי, עוצמתי, מובן ולא מובן, דורש מבטים נוספים, פגום ועם זאת מרגש, מעורר מחשבה. זהו סרט שמעז, מעז בכל דרך אפשרית. יש בו כמות עצומה של יופי, מה שלדעתי הופך אותו לצפיית חובה וגורם לי לרצות לסלוח לו על חולשותיו, שהן אמנם בלתי ניתנות להכחשה, אבל הן זניחות מול חזונו הייחודי של הבמאי.

זהו סרט על אהבה בין אם לבנה. סרט על המציאות מול האשליה. סרט שהוא מכתב הערצה לשחקנים באשר הם שחקנים ולרובין רייט (ולסצנה מדהימה אחת, גם להארווי קייטל) באופן אישי. סרט על הוליווד, על קולנוע חדשני וטכנולוגי יותר מול הקולנוע של העבר, סרט על תעשייה שרומסת את המציאות ועל הכוח של האדם להתעלות מעבר למציאות המוכתבת לו. סרט שיש בו גם חזון קודר לגבי העתיד, אבל בו זמנית אופטימיות הנובעת מן הרוח האנושית, זו ששום סם הזייה או תכשיר לא יכולים כנראה להשמיד, גם אם אולי אפשר לזייף אותה.

זה גם סרט שהוא תגובה לספר מדע בדיוני קלאסי של סטניסלב לם. כתבתי תגובה משום שככל שאני חושב על זה, "כנס העתידנים" הוא יותר תגובה מעיבוד, אף כי יש חלקים רבים שהם עיבוד יחסית נאמן לעלילת הספר ואף לעיקר שבו. הרעיונות הפילוסופים שבספר עפים בקצב שלעיתים מגיע בכמות של חמישה-שישה בשורה, ובסרט לא מדובר בקצב איטי יותר. אבל הסרט מוסיף לרומן לא רק פרולוג ארוך, דמות ראשית אחרת וסוף אחר, אלא גם מימד רגשי שהיה פחות דומיננטי בספר וכמה רעיונות חדשים, יחד עם התאמה של הרעיונות לזמן שחלף מאז נכתב הספר, למדיום החדש ולאמן החדש החושב על הדברים. כך ארי פולמן מבטא את עצמו באמצעות הספר, וזהו קודם כל סרט של במאי בעל חשיבה ייחודית, הניכרת בכל סרטיו וב"כנס העתידנים" מתפרצת בפראות על המסך כמו ציור של ג'קסון פולוק, רק בלי טיפה של מקריות.

החסרון העיקרי בסוג הקולנוע של פולמן בסרט זה הוא שזהו קולנוע הדורש הרבה מן הקהל, לעיתים כמעט בגדר הבלתי אפשרי. נראה כי חלקים מן הסרט ייראו סתומים למי שלא בקיא ברומן – או גם למי שבקיא. בנוסף, הסרט דחוס למדי ודוחף הרבה רעיונות ולב רגשי לתוך שעתיים, ולכן יש תחושה כי לא כל הדברים מוסברים, מתחברים או מגיעים לידי מיצוי. אבל זהו סרט מיוחד, שכמו אחת מן הדמויות המרכזיות בו, גם הוא רואה את העולם בצורה אחרת ודורש אהבה ייחודית. והאהבה שהוא מעניק בתמורה – שווה את המאמץ.

חלקו הראשון של "כנס העתידנים" מצולם ומתרחש בשולי הוליווד, ממש על סף שדה תעופה, בהאנגר בו בחרה לחיות עם ילדיה השחקנית רובין רייט. זו שכיכבה בסרטים כמו "הנסיכה הקסומה" ו"פורסט גאמפ" (היא מגולמת בידי רובין רייט שכיכבה בין היתר בסרטים כמו "הנסיכה הקסומה" ו"פורסט גאמפ"). בנה הקטן של רובין, ארון (קודי סמית' מקפי), נהנה להעיף עפיפונים בצורה שכמעט ממזגת אותם עם המטוסים, מה שדי מבהיל את צוות שדה התעופה. בנוסף הוא סובל ממחלה גנטית הגורמת לראייה שלו ולשמיעה שלו להתדרדר בהדרגה, למרות שהרופא האישי שלו (פול גי'אמטי) חושב שאין תקווה, הוא מעריך כי האינטליגנציה של ארון גדולה מן המצופה.

כשחקנית הוליוודית שחצתה את גיל ה-40, הקריירה של רובין רייט שבסרט די מדשדשת (במציאות מצבה טוב יחסית לשחקנית בגילה). הסוכן שלה (הארווי קייטל) מתקשה למצוא לה תפקידים וראש האולפנים (דני יוסטון, בליהוק בעל משמעות של היסטוריה משפחתית) כועס עליה בשל הפקות שסיבכה בעבר. אבל יש לו פיתרון חדש אשר משתלט על התעשייה – הוא ידגום את רובין ויפיק את דמותה בצורה ממוחשבת לסרטים הבאים, בעיקר לתפקידים שסירבה לגלם בעבר. מה שגם יעשה את דמותה צעירה לנצח, אם לא פיזית, אז לפחות כרכוש עבור האולפן. כפי שמודגם לה, האשליה של הדימוי הדיגיטלי יכולה להיות כמעט מושלמת. היא רק תצטרך לפרוש ממשחק פעיל. לאחר היסוסים ראשונים, רובין מוטה להסכים למהלך שיבטיח את עתידה הכלכלי, מה שמוביל לסצנת דגימת דמותה שהיא אחד מן הדברים היפים והמרגשים ביותר שראיתי בקולנוע. סצנה שמתחילה בכיוון אחד ועוברת לכיוון אחר. כיוון שלבסוף היא חותמת על חוזה ל-20 שנה בלבד ולא לכל החיים, אנו מגיעים לליבו של הסרט, החלק השני.

הרבה קרה ב-20 שנה: אולפני הקולנוע הקימו "עיר אנימציה" בה כולם מצויירים עקב מצב תודעתי אליו הם נכנסים בעזרת חומרים כימיים כלשהם, שמובילים לסוג של הזייה משותפת. בגזרת המציאות, כמעט כל כוכבי הקולנוע בעולם הם המצאה של האולפן, נראים מצולמים אך למעשה ממוחשבים לגמרי. כולם חוץ משני כוכבים ששרדו, הגדולה שבהם רובין רייט, שמגיעה כאורחת הכבוד ל"כנס העתידנים" (בניגוד לספר, משמעות המילה בהקשר של הכנס לא ממש מוסברת). הכנס מתקיים בעיר האנימציה של האולפנים, ורובין באה בין היתר על מנת לחתום על חוזה חדש, שיהפוך אותה לא רק לכוכבת גדולה עוד יותר, אלא גם למוצר צריכה שאפשר לשאוף ולאכול את דמותה, לחוות את המהות של רובין רייט. אבל האם בעולם כזה יש משמעות גם לרובין רייט הקונקרטית?

החלק הזה של הסרט ישמע יותר מוכר למי שקרא את הספר והוא אכן מתחיל לעקוב אחר העלילה שלו בסוף קרוב משציפיתי, לצד השמטות הכרחיות והתמקדות בדמותה החזקה של רובין. השאלות על מהות האדם שעולות ברומן מוכנסות לאמירה על תעשיית הסרטים, תעשיית האשליות הוותיקה. זו שהיא מוכרת החלומות הרבה לפני שסטניסלב לם כתב את הספר שלו, על עולם בו סמי הזייה שונים מספקים כל רצון ובסופו של דבר כנראה שמחליפים את העולם האמיתי. ואני עושה כאן הפשטה גדולה מאוד הן לספר והן לסרט, על ידי תיאור העלילה הזה.

הסרט, החל משלב האנימציה שבו, הוא רכבת הרים בה לא כל דבר ברור, אבל הרגש הופך להיות חזק יותר ויותר. דימויים ייחודיים עפים בקצב מסחרר וגם אם לא כולם עובדים, אלו שעובדים מפעימים בכל צורה אפשרית. שלא לדבר על כך שאנו זוכים לשמוע את רובין רייט מבצעת קאברים ללאונרד כהן ובוב דילן, סוג של הגשמת חלום פרטית שלי. בין היתר בעולם העתידי (שקופץ לעתיד רחוק יותר), רובין פוגשת את הטכנאי שהיה אחראי על הפיכתה לכוכבת, ראש צוות "רובין רייט" באולפנים (המגולם על ידי ג'ון האם) ונוצר ביניהם סיפור אהבה מורכב, המהדהד את סיפור אהבה הגדול של הסרט, בין רובין לבנה ארון. זאת משום שראש צוות רובין רייט האולפנית, הוא גם אביה של רובין רייט הווירטואלית וגם הבן שלה – שכן בלי דמותה המציאותית, חייו היו דבר אחר לגמרי. ואיך זה משקף את עולמו של הבמאי, שבורא רובין רייט פיקטיבית לגמרי בסרט אך לא יכל לעשות זאת בלי רובין רייט בה נתקל בעולם האמיתי, בה צפה ב"הנסיכה הקסומה" למשל? תודה לאל, ולארי פולמן, שהסרט הזה שואל הרבה שאלות, בצורה מרומזת וישירה כאחד.

זהו סרט לצפייה חוזרת, לצפיות חוזרות. קשה לעמוד על עוצמתו ומשמעותו בנוף הקולנוע בלי מימד זמן שיחלוף לאחר הצפייה, לאחר הצפיות. זהו ממתק נדיר בעל טעם שלא כל אחד יכול לעכל, וזהו ניסיון בו לא כל דבר עובד עבור כל צופה, וייתכן מאוד כי יש דברים אשר אינם עובדים בו כלל. אבל ברור כי כל דבר תואם את החזון של פולמן, יוצר אשר תמיד פעל בצורה מאוד חכמה ומודעת לעצמה, לא פעם חכמה יותר מן הקהל ומן המבקרים. אך בחלקו האחרון של הסרט, בו פולמן שב ונפרד מן הספר לטובת חזון מקורי, הלב של הסרט נחשף. ובלי להרוס יותר מדי, אציין כי זהו סרט על קשר בין בני אדם, סרט על אהבה ועל הרוח האנושית. וככל שעובר הזמן, אני אוהב את מה שהסוף הזה עושה.

the-congress4

תגובות

  1. בועז כהן הגיב:

    …ויש, בעיני, גם משהו מפתיע בעובדה שבשנה אחת יוצאים לקולנוע שני סרטים מלאי דמיון והמצאות ויזואליות, שני סרטים שעשו במאים לא-אמריקאים, והם צבעוניים פילוסופיים וספרותיים כל כך – 2013 תיזכר אצלי כשנה שבה ארי פולמן מעבד את "כנס העתידנים" של סטניסלב לם, ומישל גונדרי מעבד את "צל הימים" של בוריס ויאן.

  2. hilabar הגיב:

    אתה יכול להרחיב יותר על הסוף ? ולמה אהבת אותו? אני בעיקר יצאתי מבולבלת מהסוף ואיבדתי קשר עם מהלך הסרט בו.

    1. הסוף הוא, למעשה, אחד מן הדברים הברורים יותר בסרט (והרגע בו הוא מתנתק לגמרי מן הספר) – הגיבורה מונעת לא על ידי כמיהה לחוות שוב את העולם המיצאותי, אלא על ידי אהבה לבנה. והדרך היחידה שלה למצוא אותו הוא להפוך להיות הוא. היא עושה את זה על ידי חומרי הזייה שיגרמו לה לחוות את חייו מראשיתם (כי אפשר להיות הכל בעזרת חומרי ההזייה) היא מקריבה את כולה למען האחר, הופכת להיות האחר. זה לא שאהרן זקוק לה, היא זקוקה לו, עולמה הוא אהבתה.

      1. urig הגיב:

        זה אחד התיאורים היפים שקראתי לסוף היפה של הסרט היפה הזה (:

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.