• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

איך הפסקתי לזלזל והתחלתי לאהוב קולנוע ישראלי

17 בנובמבר 2013 מאת פבלו אוטין

כשעליתי לארץ ב-1996, ידעתי שאני מגיע למדינה לא מפותחת מבחינת תעשיית הקולנוע שלה. הסרט הישראלי היחיד שראיתי היה "סיפורי תל-אביב" שהוצג בפסטיבל הקולנוע הישראלי בבואנוס איירס ב-1995. זה היה סרט חביב בהחלט, אבל מאוד בוסרי, ובכל מקרה אני מניח שחלק גדול ממנו בכלל לא הבנתי בגלל ההקשרים התרבותיים. באופן כללי לא שמעתי הרבה על סרטים ישראלים ובטח שלא באמת ראיתי כאלה. לעומת זאת, החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב מאוד הרשים אותי כשטיילתי בארץ וביקרתי בבניין מקסיקו (הפקולטה לאמנויות), בחדרי העריכה, אולפן הטלוויזיה, מחסן הציוד וארכיון הסרטים. הכול היה די מפעים, בייחוד ביחס לבתי הספר בארגנטינה, והחלטתי שאני רוצה ללמוד שם. כן, אני עדיין מנסה להבין את הפרדוקס הזה. לפני כמה שנים כשהיו שואלים אותי בשביל מה עליתי לארץ, התשובה הייתה "כדי ללמוד קולנוע".

בהתנשאות ארגנטינאית אופיינית הייתי בטוח שאגיע למדבר של עשייה קולנועית ושהיצירות שאני אעשה יהיו פי אלף יותר טובות ממה שמצליחים לעשות כאן. עם זאת, איך שעליתי לארץ יצא לי לראות שני סרטים ישראלים בסינמטק. הראשון "זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין והשני "אושר ללא גבול" של יגאל בורשטיין. עבורי, גרין ובורשטיין היו דבר דומה לאחים לומייר וג'ורג' מלייס בתהליך החשיפה שלי לקולנוע הישראלי. שני במאים בעלי גישות כל כך שונות שאפשר להגיד שאולי הם אפילו הפכים. משני הסרטים פשוט התפעלתי. "זולגות הדמעות מעצמן" ריגש אותי עד דמעות, ומיד אחרי שראיתי נרשמתי לסדנת הבימוי של איתן גרין באוניברסיטה, רציתי ללמוד אצל האיש שעשה את הסרט הזה. את בורשטיין קיבלתי כמורה בקורס מבע קולנועי וזה היה כמובן לא רק תענוג אלא גם פקיחת עיניים לעולם קולנועי עשיר ומרתק.

אלה היו שנים מאושרות של לימודי קולנוע, אבל בעיקר של חשיפה ראשונית לקולנוע הישראלי שלא הכרתי כלל. פתאום, דרך הלימודים באוניברסיטה, ובעיניים די בתוליות גיליתי להפתעתי את "סוס עץ", "עיניים גדולות", "לאן נעלם דניאל וקס?", "תעלת בלאומילך", "חולה אהבה בשיכון ג'", "חגיגה לעיניים", "אוונטי פופולו" וגם נחשפתי לסרט שהיה סוג של הארה עבורי – "מציצים". מהר מאוד הבנתי שיש לי עסק עם קולנוע מצוין. מבחינתי, הגילוי של הסרטים האלה נעשה במקביל לגילוי של סרטים מהקולנוע העולמי. יום אחד ברסון, יום אחרי זה אורי זוהר. יום אחד קן לואץ', שבוע אחר כך הפנר, יום אחד קסווטס יום למחרת קישון או רם לוי. אז מודה, היו כמה סרטים שמאוד הלהיבו אותי וריגשו אותי, והיו כאלה שפחות, וברור שרוב הזמן העדפתי את טרנטינו, היצ'קוק או אנטוניוני על פני הבמאים הישראלים. אבל לא יכולתי שלא להעריך את הסרטים האלה עם העיניים הזרות שלי שנחשפו לראשונה לתרבות ישראלית ולשפתה האודיו-ויזואלית.

הזלזול וההתנשאות שכל כך רציתי לשמור הלכו והתפוגגו, אבל במקביל נחשפתי לדעתם על הקולנוע הישראלי של הסטודנטים הישראלים שלמדו איתי – והתאכזבתי. כלומר, זה דבר אחד שאני אזלזל בו מרחוק ובתור זר שמאמין שהתרבות הישראלית היא תרבות נחותה ביחס לתרבות הארגנטינאית. אבל איך זה שהם, המקומיים, לא מסוגלים לראות איזה קולנוע יפה יש כאן?

כשסיימתי את הלימודים והתחלתי לכתוב בעיתונות תמיד הרגשתי שבכל הנוגע לקולנוע הישראלי אני נכה. אין לי את הרקע הדרוש כדי להבין את הפערים העדתיים, את התפתחות דמות הצבר, את הז'רגון הצבאי, אפילו את ההומור של החמישייה הקאמרית לקח לי זמן לקלוט. בהתחלה זה לא הצחיק אותי. לא הבנתי איפה הפאנץ', או למה אין פאנץ' וולגארי כמו בכל בדיחה ארגנטינאית שמכבדת את עצמה?

הצהרתי בפני עצמי שאני לא הולך להתעסק בקולנוע ישראלי. כשכתבתי בגלובס, ושלחו אותי לראיין במאים, התחלתי למצוא כל מני דרכים להתחמק מלדבר על התוכן "הישראלי" של הסרטים: כשיצא "האסונות של נינה" עשיתי שיחה עם שבי גביזון על "ספרות זולה" ועל למה הוא אוהב את טרנטינו. כשיצא "ללכת על המים" דיברתי עם איתן פוקס על "נאשוויל" של אלטמן. כשיצא "אהבה קולומביאנית" עשיתי ראיון עם רשף לוי על "ביג לבובסקי" ו"החבר'ה הטובים". בינתיים המשכתי לראות סרטים ישראלים ולהתפעל מהם. לא תמיד מהסרטים שהתפעלו מהם חבריי הישראלים, חייב להודות. כשכולם אהבו את "עפולה אקספרס" של ג'ולי שלז, אני אהבתי את "מסוכנת" של שמי זרחין, כשכולם אהבו את "האסונות של נינה" אני העדפתי את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", וכשהרוב התפעם מ"מדורת השבט", אני התפעמתי מ"שנת אפס" של פיצ'חדזה.

בשלב כלשהו קרו שני דברים. הדבר הראשון הוא שהתחלתי לכתוב בכתב העת סינמטק והעורכים דן ועדנה פיינרו הטילו עליי לראיין במאים ישראלים. כמובן שלא אמרתי להם שאני לא מרגיש כשיר לכך, והחלטתי שאני אנסה למחוק כל דיון על ה"ישראליוּת" של הסרטים ואתמקד לעומת זאת אך ורק בשפה הקולנועית שלהם. לא הייתה לי ברירה. אבל ככה למעשה הבנתי שאני עושה משהו שלא הרבה עשו כאן בעבר: להתייחס לסרטים הישראלים קודם כל בתור קולנוע, בתור אמנות, כאשר דווקא "הישראליוּת" יוצאת לאור מתוך הדיון האסתטי בדרכים חדשות ומפתיעות. כך התחיל מסע מרתק שנגמר בספר "קרחונים בארץ החמסינים".

DSCN4550

הדבר השני שקרה הוא שמאז 2004 התעשייה המקומית מייצרת שנה אחרי שנה (לפעמים יותר ולפעמים פחות) מספר יצירות ברמה אמנותית גבוהה מאוד, אשר משתתפות ו/או זוכות בפסטיבלים מובילים בעולם (ושש מועמדויות לאוסקר בשש שנים!). איך זה יכול להיות שכל כך קשה לזהות כאן את מה שמבקרים ופסטיבלים ברחבי העולם כבר יודעים? האם יש איזשהו מסך עשן שמפריע לצופים הישראלים לראות את הקולנוע המקומי? האם משהו מטשטש את הראייה ולא מאפשר לראות את הסרט כמו שהוא? כשהתחלתי לכתוב את הספר הופתעתי מזה שאני הוא זה שכותב אותו. אני, העולה חדש, ולא מישהו שגדל כאן. מהר מאוד גיליתי "עולים חדשים" אחרים כמו מרט פרחומובסקי שהקים את פרויקט מאגר העדויות או רפאל נדג'ארי שעשה את הסרט "היסטוריה של הקולנוע הישראלי" – דווקא אנחנו הזרים הרגשנו קרבה, משיכה והערכה לקולנוע שנעשה כאן.

אז ייתכן שהשאלה המתבקשת היא, האם למעשה אני רואה בסרטים הישראלים יותר ממה שיש בהם? אולי, זו שאלה שהייתי חייב להתמודד איתה. כשהתחלתי לנסוע לפסטיבלים בתור שופט פרס הביקורת הבינלאומי ולהיחשף לסרטים רבים יותר מרחבי העולם הדברים התחילו להסתדר יותר בראש. רוב הסרטים שנעשים ברחבי העולם די גרועים ובינוניים, והסרטים הישראלים שיחקו במגרש של הגדולים והיו ברמה הגבוהה ביותר ביחס לסרטי התחרות האחרים. לא תמיד הטובים ביותר, אבל לפעמים כן. איך זה הגיוני? כדי להסביר את התופעה אני רוצה להביא בפניכם את "חוק שלושת הסינונים" של צופה הקולנוע.

"חוק שלושת הסינונים" (שהמצאתי כרגע) מרמה אותנו וגורם מראש לסרטים הזרים להיראות טוב יותר מהסרטים הישראלים. החוק אומר שכשהולכים לראות סרט בקולנוע או בפסטיבל סרטים בארץ, תמיד מגיעים אליו לפחות לאחר שלושה תהליכי סינון:

הסינון הראשון הוא זה שעושים הפסטיבלים הגדולים יותר והגדולים פחות (קאן, ונציה, ברלין, סאנדנס, רוטרדאם, טרייבקה וכו'). מנהלי הפסטיבלים בוחרים מתוך שלל הגשות אילו הם הסרטים הטובים והמובילים של השנה ומחלקים אותם לקטגוריות שונות (כדאי להבהיר שבבחירות האלה יש גם הרבה פוליטיקה, אינטרסים, אקראיות ולחצים, אז אם לא התקבלתם לפסטיבל, זה לא בהכרח אומר שהסרט שלכם פחות טוב מאלה שכן התקבלו). מתוך הסרטים האלה מגיע הסינון השני: מפיצי סרטים (לב, יונייטד, אורלנדו וכו') ומנהלי פסטיבלים מקומיים (חיפה, ירושלים וכו') בוחרים את הסרטים שהם מרגישים שהם הכי טובים, מעניינים או רלוונטיים לקהל הישראלי ומביאים אותם לפסטיבל מקומי, או להפצה. שלב ביניים הוא זה של מפיצים שלעתים מחליטים שלמרות שרכשו את זכויות הסרט, מסיבה זו או אחרת לא כדאי להשקיע בהפצתו. ובסוף מגיע שלב הסינון השלישי: כאשר סרט מוצג בפסטיבל או בקולנוע באופן מסחרי, אנחנו כצופים מסתכלים על ההיצע ועושים סינון נוסף על בסיס טעמנו והעדפותינו האישית, על בסיס המלצות של חברים, ביקורות ועוד. מדובר בסינון של סינון של סינון, עד שאנחנו מגיעים לאולם קולנוע וסוף סוף רואים סרט כלשהו.

דרך אגב, גם במקרים האלה, רוב הסרטים שאנחנו נחשפים אליהם לא כאלה טובים ולא מספקים את הציפיות שלנו. ובכן, אנחנו זוכים לראות את הסרטים של טרנטינו, של פי.טי. אנדרסון, של האנקה, של קיארוסטמי (לעתים) ושל נורי בילגה ג'ילן (אולי), או של כל אחד או אחת אחרת רק אחרי שהיה דיבור עליהם בתקשורת, בתעשיות קולנוע ועוד. ובמקביל נחסכים מאיתנו סרטים רבים אחרים, לפעמים טובים, לפעמים בינוניים ולפעמים פחות מבינוניים.

לעומת זאת, כאשר הולכים לפסטיבלים לקולנוע (לא אלה שעוסקים ב"מקבצים" של מה שהיה בפסטיבלים קודמים כמו קאן, ונציה וברלין, אלא באלה התחרותיים, שמציגים בכורות עולמיות), נחשפים לכל כך הרבה סרטים לא טובים שבאמת מתחילים לקבל פרספקטיבה. 90 אחוז מהסרטים שנעשים בעולם אינם יצירות מופת. בעצם אולי 95 או 99 מהם לא יצירות מופת. לרוב מדובר בדרמות חמודות, מתחנחנות. בחלקם יש משהו מעניין מבחינה קולנועית וחלק גדול מהסרטים די מיותרים. ומי שכותב שורות אלה הוא אחד האנשים שיצא לו שם שהוא נהנה מהכול ואוהב כמעט הכול בקולנוע. אז אצל כאלה עם פחות סבלנות אני מאמין שהאחוזים יהיו שונים לגמרי, ולרעה.

einaim

אז הכול עניין של פרספקטיבה. למעשה, על פי המספרים האלה, שלושה סרטים ישראלים טובים בשנה מתוך 30 זה אחוז מוצלח מאוד. למשל, בשביל הפרופורציה, שנת הפריצה הגדולה ובאמת מפעימה של גל הקולנוע הקוריאני שכולם דיברו עליה הייתה 2003. למה? כי היו 5 סרטים קוריאנים שהצליחו בהמון פסטיבלים, בתעשייה של כ-120 סרטים לשנה (היום אפילו יותר). שנים אחרות היה סרט קוריאני אחד או שניים שהצליחו. הגל הרומני שצמח שנים אחר כך זה אותו הדבר, שלושה או ארבעה סרטים רומנים נהדרים במהלך שנתיים (לא שנה, שנתיים-שלוש) גרמו לכך שהרומנים ימשכו תשומת לב. ותכל'ס, כמה סרטים גרמנים אנחנו רואים בשנה? נעשים שם עשרות סרטים (אני לא באמת יודע כמה, אבל הרבה), ואולי אנחנו רואים סרט גרמני אחד, או שניים, בשנה.

מכיוון שאנחנו חשופים הרבה יותר לסרטים ישראלים, גם אם לא נראה את הסרטים, אנחנו שומעים ומודעים פחות או יותר לקיומם של מגוון וכמות רחבה יותר של סרטים לא טובים ובינוניים שנעשים כאן. כמובן, תהליך הסינון קיים גם כשהולכים לצפות בסרט ישראלי, אבל הוא מראש מצומצם יותר. ואם יש לנו שלושה סרטים ישראלים טובים לשנה מתוך שלושים, אנחנו במצב טוב. ואם יש לנו יותר אנחנו במצב נהדר. השנה רצו, רצים וירוצו בקולנוע סרטים ישראלים נהדרים: "מי מפחד מהזאב הרע", "שש פעמים",  "מנתק המים", "שרקייה", ויש כאלה שיכניסו לרשימה גם את "בית לחם", "כנס העתידנים", "פלאות", "פנתר לבן", "הנוער" ועוד, כל אחד לפי טעם וסגנון. ואני עוד מחכה ל"גולדברג ואייזנברג", "סוכריות", "לוויה בצהריים" ו"ההיא שחוזרת הביתה".

אז כמובן שכשאני רואה סרט כמו "השוטר", אני לא מצפה שכולם יעריכו אותו, הוא באמת סרט נדיר ויוצא דופן. אבל הוא לא סתם זכה בפרסים חשובים בפסטיבל לוקארנו ובפסטיבל בואנוס איירס (בין היתר), הוא לא סתם נבחר לאחד הסרטים הטובים ביותר של השנה על ידי המגזין האמריקאי פילם קומנט, אחד האיכותיים בעולם. הוא באמת אחד הסרטים הטובים שנעשו בשנה שהוא יצא, בעולם כולו. "שש פעמים", "מי מפחד מהזאב הרע", "לבנון", "הערת שוליים", "ההתחלפות", "ביקור התזמורת", "עג'מי", "ואלס עם באשיר", "בופור", "אור" ועוד – הם באמת סרטים מצוינים שעומדים ברמה של סרטי התחרות שלצידם, ורוב הזמן אף עולים עליהם.

כלומר, לכל אחד ואחת הזכות לפתח טעם והעדפות משלו ומשלה. לא חייבים להסכים. אבל כשאנשים לא מצליחים להכיר באיכויות של הסרטים המקומיים ומעדיפים לזלזל בהם, לדעתי, הם מפספסים דבר חשוב. למשל, אני את "הנוער" של תום שובל ממש לא אהבתי. אבל אני לא עיוור. אני רואה שהסרט משחק במגרש של הגדולים. אני לא אהבתי את "הנוער" בדיוק באופן דומה לזה שלא אהבתי חלק מסרטיו של פיטר גרינוויי, או כמו שאני יכול לא לאהוב סרט של האחים דרדן (עם כל ההבדלים ביניהם) – בהבנה שאני לא מזלזל ביצירה וכן מכיר בערכה. יש כאן יכולת בימוי, חשיבה אסתטית, ניסיון להגיע למורכבות רעיונית ויצירתיות. זהו קולנוע באיכות גבוהה, לא איזה ילד שעשה סרט עם מה שיש וצריך להיות נחמדים אליו ולעשות לו הנחות כי הוא "משלנו" או בא ממקום נידח.

אני לא רוצה להתעסק עם המושג "פרובינציאליות" יותר מדי, כי לדעתי, מי שמדבר על פרובינציאליות מראש נידון להיות פרובינציאלי. אבל המושג הזה מעניין אותי בתור מושג, בתור מטבע לשון שאני שומע לא מעט בהקשר של הקולנוע המקומי משני כיוונים. הראשון, האשמה בפרובינציאליות את האנשים שחושבים שהסרטים שנעשים כאן מצוינים רק כי הם נעשים כאן, ושלמעשה יש סוג של עיוורון לכך שהם לא עומדים בסטנדרט הבינלאומי. כלומר, הפרובינציאלי שחושב שהפרובינציה שלו היא העולם כולו והיא הכי טובה בעולם. אז כל פרס קטן שבו סרט מקומי יזכה בו הופך אותו מיידית ליצירת מופת.

הפרובינציאליות השנייה היא זאת שעושה בדיוק את ההפך, זאת שמאמינה שרוב מה שנעשה כאן שולי, לא מספיק טוב, וא-פריורי זוכה לזלזול רק כי הוא נעשה כאן. כלומר, אנשים כאלה מצליחים להיות עיוורים לאיכויות של הסרטים הישראלים (השפה מפריעה להם, הלוקאליות מפריעה להם, או לחילופין חוסר הלוקאליות) ומרגישים שלא משנה מה, זה לא מספיק טוב. כלומר, דינמיקה של פרובינציאליות של אנשים שחושבים שכל או רוב מה שיוצא מהפרובינציה הזאת לא באמת יכול לעמוד בסטנדרט בינלאומי ולכן מאשימים בפרובינציאליות את אלה שמאמינים שכן.

החדשות הטובות הן שיש כאן קולנוע מצוין. לא בהכרח כל סרט הוא מצוין, אבל התעשייה כאן מעניינת, מאתגרת, מגוונת, מיוחדת, חיה. יש בדרך כלל יותר משלושה סרטים טובים בשנה וזה המון. החדשות הרעות הן שרוב הקהל כאן מפספס את היופי הזה: הפרובינציאלים הפטריוטים שאוהבים את ישראל אבל לא מוכנים לראות סרט ישראלי, והפרובינציאלים שחושבים שכל מה שטוב חייב לבוא מבחוץ, כי התרבות שבה הם גדלו לא מספיק מעניינת או טובה. אולי אפשר לעשות תרגיל מסוים ולראות מה התוצאות. אולי זה יעבוד, אולי לא. המשימה היא ללכת לסרט אירופי, או אמריקאי עצמאי ולנסות לדמיין שהוא למעשה סרט ישראלי. אני מאמין שתצליחו לראות יותר את הבעיות שלו. אבל אולי לא… אני, ככל הנראה, אמשיך בינתיים בשיגעון שלי, כאן בסריטה ובמקומות אחרים, בהתעקשות לראות את הסרטים שנעשים כאן עם כל היופי וכל הכיעור שבהם, אבל קודם כל לראות אותם כסרטי קולנוע.

932_1905200664860

תגובות

  1. רפאל הגיב:

    פוסט מעולה. רק להגן על A פסטיבל מסוים. בשנתיים האחרונות יצא לי להיות פעמיים בטורונטו והמנהלים האמנותיים שלהם יודעים לעשות בחירה פשוט פנטסטית. בשונה מפסטיבלים גדולים אחרים שהייתי בהם, שנראו בהם סרטים שהם לא פחות ממבוכה, בטורונטו, למרות היותו הפסטיבל הכי גדול ומשפיע בצפון אמריקה, הם החליטו לוותר על פרימיירות ואין להם בעיה להציג סרטים מעולים שהיו כבר בוונציה או בטלורוייד שנייה לפני כן וגם יש להם אג'נדה שהם קוראים לה where indie meets epic ואז אתה רואה את גראוויטי ובאולם ליד מוקרן דה סטריינג' קולור אוף יור באדי'ס טירס. מה שכן, בכל פסטיבל גדול או בינוי או קטן הקולנוע הישראלי מקבל פול האוס והסרטים נראים לא פחות מושקעים הפקתית ולרוב עם סיפורים מהודקים ומרשימים יותר. חבל, חבל שהקהל הישראלי לא הולך לראות אותם וחבל שהמבקרים לעיתים כותשים אותם באופן שנראה לי לעיתים חסר פורפורציות ומושתת על מבט השוואתי מול סרטים גדולים שמופצים פה, שהם לרוב סרטי אולפן או "הסרטים הגדולים של השנה" מבחינת פסטיבלים.

    1. שמח שאתה מביא גם את ההתרשומויות שלך מפסטיבלים מחו"ל. תודה!

      בנוגע למבקרים. אני חייב להודות שדווקא לא מעט אם לא רבים מהמבקרים בארץ (או לפחות אלה שאני מדבר איתם) דווקא נוטים להעריך את הקולנוע כאן. לפחות ככה זה מרגיש לי בשנים האחרונות. טבלת המבקרים של יאיר רוה די משמשת כדוגמה. הסרטים הישראלים בטבלה הם די גבוה (הזאב הרע, הנוער, בית לחם, שרקייה)
      http://cinemascope.co.il/archives/tag/%d7%98%d7%91%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%9d

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מצוין, כמו תמיד!

  3. ספיר דיאמנט הגיב:

    היי פבלו,
    פוסט מעניין ונושא חשוב.
    צריך לזכור שבין קולנוע איכותי וטעם הקהל אין בהכרח קשר מיידי. גם בקולנוע עולמי הקהל קודם כל צורך לפי טרנד, וז'אנר ושחקנים אהובים והמלצות חברים וביקורת. אם רוצים לבחון נושאי העדפת קהל ברצינות אולי צריך להסתכל על זה בצורה חברתית- התנהגותית. למה אני מתכוון? צריך לראות מה שלל הנסיבות שבכלל מביא אדם לצפות בסרט בקולנוע כדי להבין למה בחר לראות סרט אחד ולא אחר. למשל; הרבה אנשים הולכים לראות קולנוע בזוג, וכזוג יש כמה אילוצים- זריך להיות זמן ומקום ותוכן שיתאים ויעניין את שניהם- וכל זה לפני שראו את הסרט. אני אישית מוצא את עצמי הרבה פעמים מגיע לקולנוע עם אישתי ובוחר סרטים שהם פשרה בין הטעמים שלנו או לפעמים סתם הכי פחות גרוע שהיה באותו הזמן באולם שאליו הלכנו. מעטים המקרים שבהם אני ממש מחפש סרט מסוים והולך לראות אותו היכן שהוא מציג (למשל כמו "מי מפחד…") זה החריג, לרוב זה פשוט לא כך. לכן מה שאמרת על הפצה וסינון כל כך נכון- מה שמגיע לקולנוע שקרוב לביתי, זה כנראה מה שאצפה בו. לא יודע אם זה מעיד על המקרה הכללי, אבל זה חומר למחשבה.

    1. ספיר, עשית לי פלאשבק לימי בקיאות בסרטים.

      האמת, ש-"חוק שלושת הסינונים" הזה (שזו כאמור המצאה שלי ואין לה תוקף מדעי, למרות שזה מעלה מחשבות), אומר שיש הרבה סינונים עד שאנחנו בכלל מגיעים לראות סרט. אבל הוא לא אומר מה מניע את הסינונים, או מה מאפיין אותם. למה מפיץ בוחר סרט כזה או אחר, איך הוא מופץ, למה אנחנו בוחרים בסרט כזה או אחר. מה שכן, אנחנו לרוב שוכחים את העובדה שאנחנו עושים את הסינון הזה, ולוקחים כמובן מאליו שאנחנו פשוט רואים את מה שיש. אני בעצמי לעתים קרובות מתבלבל.

      מצד שני, כמובן, זה נוח שיש אנשים שמסננים בשבילנו, ושגם יש נסיבות שמסננות בשבילנו (עם מי הולכים לקולנוע, איפה גרים, מצב הרוח, המלצות חברים וכו').

      לא כתבתי על זה, אבל אני חייב להודות שהעיתונות לא עושה עבודה טובה בהכוונה לסרטים, בדרך כלל. אני חושב שחלק מהרושם שהקולנוע הישראלי הוא קולנוע "לא טוב", או קולנוע שעסוק במסרים "אנטי-ישראלים" או נושאים שחוזרים על עצמם (צבא, סכסוך, דתיים, מה שתרצה), נותר בגלל החשיפה התקשורתית הרבה שמקבלים סרטים שעוסקים בנושאים האלה, לעומת סרטים שלא עוסקים בנושאים האלה. וזה כי הנושאים האלה הם יותר עסיסיים, ומביאים הרבה יותר טוקבקיסטים וקוראים.

      אנשים מיד רוצים להגיב ולזעום על סרטים שעוסקים בנושאים הכי חמים כאן, אבל אם יוצאת כתבה על קומדיה רומנטית, נו, באמת, את מי זה מעניין… וזה חבל.

      "הזאב הרע", "לצוד פילים" וכאלה דווקא הצליחו יותר בלמשוך תקשורת, אבל זה היה כרוך במאמץ אדיר ואני חושב שיוצא דופן.

      עכשיו, זה שאנשים מגיבים בטוקבקים ונכנסים לכתבות על סרטי סכסוך או סרטי צבא, זה לא אומר שהם יעריכו את הסרט – הכתבות האלה הן על "קולנוע", אבל הן לא נקראות מהסיבות "הנכונות"

      לפחות זו תחושתי

      1. ספיר דיאמנט הגיב:

        פבלו, זה אחד הדברים היחידים שילכו איתי תמיד מימי החוג לקולנוע 🙂

        אני לא יודע כמה אין לזה תוקף מדעי (כמה שיש "מדע" בתיאוריות התנהגותיות שנוגעות לקולנוע)- אם אני זוכר נכון, יש מחקרים בנושא. אבל אני בוודאות זוכר את מיודענו קובי ניב מדבר על העניין הזה בספרים שלו, וגם הוא מתייחס כמוך פחות או יותר לאיך אנשים שופטים סרטים (במובן הקהל הרחב ולא במובן אישי -פרטי). צריך לזכור שבסוף קולנוע עבור רוב האנשים היא חווייה בידורית, וככזו- היא לרוב דורשת אסקפיזם מסוים. יכול להיות שצופה ישראלי שואב פחות הנאה מסרטים שעוסקים במה שהוא עוסק בו כל יום גם ככה בחדשות, ברחוב או בעבודה אבל לא נראה לי שזה זה (כי לפעמים דווקא סרטים כמו בופור שהכי עוסקים בזה מצליחים מאוד). אני חושב שצריך אולי לשים לב למשהו אולי הרבה יותר בסיסי- הקולנוע הישראלי המקורי הוא קולנוע יחסית צעיר. הוא גם קולנוע ששנים סבל מיריעה צרה, ודימוי גרוע ובעיקר מחוסר תקציב- אם כל זאת נלקח בחשבון, אני משער שעליית התקציבים, ועלייה של דור צעיר של יוצרים, שחקנים וכותבים שמייצרים איכות, אפשר לבנות מסורת של קולנוע ישראלי איכותי שגם יצבור פופולריות לאט לאט. דימוי ציבורי זה דבר שלא נבנה ביום אחד או בכמה שנים.

  4. א. הגיב:

    פשוט הוצאת לי את המילים מהפה. מחשבות שעוברות אצלי הרבה זמן. אגב, לצערי לא מעט מבקרים ממש מחפשים לעשות שרירים על הקולנוע המקומי רק כי הם יכולים, אפילו אם הם חלקם מנסים לטשטש את העובדה הזאת באצטלה של אנינות.

  5. גודיס הגיב:

    אני לא חושב שהעיניין הוא פרובינציאליות כזו או אחרת. ויש לי אפילו הוכחה, האם יש סרט ישראלי כלשהו, כלשהו, שנכנס לעשירה הפותחת שלך? אתה יודע מה, לחמישים הסרטים הכי טובים שראית בחייך? אפילו למאיה הפותחת שלי לא נכנס כלום (יש מצב גם לאלפיה, לא ספרתי עד לשם). . ואין אף סרט ישראלי שהוא הכי טוב שראיתי בכל שנה נתונה. אז נכון שאנחנו מוציאים מעט מאוד סרטים, ונכון שזו תעשיה צעירה וענייה, אבל הבעיה היא שפשוט עוד לא הגענו לשם, בלשם אני מתכוון לעשות סרט שהוא באמת מאסטר פיס, שהוא מוצדק מתחילתו עד סופו, שהוא גם מבדר וגם מתוחכם, גם אסקפיסטי וגם נוגע באיזשהי חוויה כלל אנושית. איפה ציד הצבאים שלנו, איפה, הנסיכה הקסומה שלנו, איפה הארי וסאלי שלנו, איפה פאדרה פאדרונה, איפה החברים של אלכס, איפה, אתה יודע מה, אפילו איפה ארוחת ערב עם אנדרה שלנו (ובמקרה שלי גם "מעודדות צמודות" ו"קלולס" ו"פיץ' פרפקט" ו"מאניבול" ו"זה יגמר בדם" ויש לי עוד אלף כאלה לפחות.) יכול להיות שצריך לעשות פה עוד אלף סרטים בשביל שאחד מהם יתקרב לרמה של הסרטים שהזכרתי למעלה אבל זה עוד לא קרה, ועד שזה לא יקרה אנחנו נמשיך לקטר. וצריך לקטר וחשוב לקטר כי לשם אנחנו צריכים לשאוף. אם נכוון לאמצע, אין סיכוי שנפגע גבוה.
    פוסט מעולה, דרך אגב, בתור ארחנטינאי אתה כותב מעולה בעברית, האמת, גם בתור ישראלי. מזל טוב:)

    1. אם תסתכל אחורה בבלוג לסיכום השנה שלי האחרון, במקרה תראה שם את ההתחלפות של קולירין. עבורי אישית אחד הסרטים הטובים של השנה ובכלל. זאת לא תהיה הפעם הראשונה של סרט ישראלי ברשימת הטובים של השנה שלי.

      אני מבין את מה שאתה אומר, אין לנו גאון קולנועי משלנו כמו שיש למשל את גיתאי לצרפתים… אה, בעצם הוא שלנו. מה שאני מנסה להגיד זה שלפעמים מי שקובע טעם ואיכות זה גדולי החושבים של המדינות האירופאיות (והאמריקאיות…) שבאופן טבעי לא רק המציאו את הקולנוע ויש להם מסורת גדולה של עשייה כפי שציינת אלא גם כנראה מסורת של הגות קולנועית ודרישות סף כדי להתקבל אליה. כך למשל, לא רק שאין לנו יוצרים גדולים, גם אין לנו בעיניהם, ולכן גם בעינינו, הוגים מי יודע מה. אין לנו האזין, או מטס, או אנדריו סאריס, בטח שלא איברט משלנו. גם לארגנטינה, או קובה אין (אלא שלמעשה יש, פשוט הם כותבים בספרדית, אחד מהם זיהה בצורה מדויקת את האיכויות של ורטיגו והקדים בכך את כל ההוגים האנגלוצרפתים, אבל מי קורא אותו בכלל). אני מניח שההוגים האלה מעדיפים סוג קולנוע מסוים כי גם מוגבלים, או היו מוגבלים לסוג קולנוע מסוים. סוג קולנוע שדרש איכויות הפקה ועוד תנאים שעד שלא המציאו את הטכנולוגיות הדיגיטליות והוזילו את מערכת ההפקה בשנים האחרונות לעתים רחוקות היו מקבלים קולנוע שנראה אחרת. נאוריאליזם, קצת סינמה נובו וסטיאז'יט ריי היו יוצאי דופן. אבל תראה איזה יופי מה קרה בעולם בחמש עשרה השנים האחרונות. קוריאנים, רומנים, דנים עם מצלמות דיגיטאליות, מקסיקנים, ארגנטינאים, תאילנדים, טורקים, פרואנית ועוד ועוד מתחילים לקבל תשומת לב, וגם ישראלים (ואם תרצה, גם תשומת הלב ליצירה של נשים) . אבל רק מתחילים. זה קשור לשינויים גיאופוליטיים קודם כל, שכנראה הביאו שינויים קולנועיים. כן, אולי הקולנוע נהיה טוב יותר (אולי כבר היה ולא שמנו לב), אבל יש לזה סיבות פוליטיות גלובליות. לעומת זאת, להגות הקולנועית ייקח קצת יותר זמן. כבר החלו ניסיונות (כמו הרחבת סקר המבקרים בסייט אנד סאונד). אבל אלה שנולדנו וחיים במדינות עם מיקום גיאוגרפי ושפה "לא נכונה" מחכים שוב ושוב לאישור של "הגדולים". ככה מתעצבת זהותנו. וככה זה גם בתוך המדינה שלנו. כלומר, למרות שיש מבקרים ומבקרות שכותבים נפלא וחכם, אנשים בחוגים האינטלקטואלים יצטטו בעיקר את אלה שכותבים בהארץ. תמיד יש "מרכז". השאלה היא האם המרכז הוא א-פריורי סימן לאיכות ומה הן התנאים מאפשרים לפריפריה לפרוץ. ואלה שאלות שעולות היום בעולם באופן אירוני, כי הן מועלות כיום על ידי המרכז עצמו!

      היום לכולם יש כביכול גישה להכול, אז כביכול אין יותר תירוצים. אני יכול לראות את כל הסרטים החשובים פחות או יותר מעט זמן אחרי שאחרים במרכז ראו, ולכתוב עליהם. אבל כמובן, מתגלה שהגבולות והמגבלויות הם הרבה יותר מורכבים ומופשטים מזה. גם מבחוץ אלינו (יש רף כניסה של שפה דעות קדומות והעדפות שונות) אבל גם ובעיקר של עצמנו כלפי עצמנו…

  6. אילן הגיב:

    הדיון כאן קצת מזכיר לי את התחושה כשאני חוזר הביתה ורוצה לראות סרט, אז יש לי במחשב כמה עשרות של סרטים "חשובים" שעדיין לא ראיתי, ובסוף אני כמעט תמיד רואה קומדיה או סרט אקשן שאני אשכח ממנו ברגע שסיימתי לצפות בו.
    באופן דומה, צופים "רגילים" שהולכים לקולנוע יעדיפו לראות כמעט כל סרט אחר לפני שהם יפנו לסרט ישראלי. זו הסיבה שרק סרטים שמצליחים לעורר דיבור במגזר מסוים, או לחילופין לקבל את תואר "הסרט הישראלי שנראה השנה", רק אלו באמת מביאים קהל.
    מה שצריך הוא איזשהו ריסטרט לתפיסה הציבורית של הקולנוע הישראלי. זה הרבה יותר חשוב מלהפיק עוד שניים-שלושה סרטים בשנה, ולשם צריכים להגיע משאבים. צריך לתפוס את הקומדיות וסרטי המתח ולהעלות אותם על נס. ולדעתי גם לא יזיק לשקול אפלייה מתקנת לטובת הקולנוע הישראלי.

  7. Justin Case הגיב:

    בתור מי שבא מרקע המתואר כ"לא מסופק מהתרבות שבה גדל" ואף על פי כן חזר למולדת כשהחליט שהגיע הזמן ללמוד (בה) קולנוע, מצאתי את הכתבה הזאת מאד קולעת. מה גם ששמחתי שלא אהבתי את "הנוער", היחס שלי לסרט זה קצת דומה. מעניין אותי מה חשבת על פרדייז קרוז.

    1. הרגשתי שאני בנוחכות במאי סופר מוכשר, אבל שהתסריט שלו לא מצליח לאסוף את הכישרון ולעזור לו להפוך ליצירה שלמה. אהבתי את הרעננות הקולנועית שלו, השילוב בין קלילות וקצב לבין רצינות. הפתיחה של הסרט הייתה כל כך מבטיחה שאחר כך התאכזבתי כשלא הצלחתי להיסחף איתו עד הסוף. אחרי שליש סרט הרגשתי שהיוצרים מתחילים לאבד אותי, וכבר לא יכולתי למצוא את דרכי חזרה לסרט.

השאר תגובה