פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 43: "פאטון" (1970)

בטקס הפותח את שנות השבעים, חזר האוסקר אל שדה הקרב לראשונה מזה שמונה שנים. "פאטון" (Patton, שאיננו סרט המלחמה "פלאטון" שזכה באוסקר 16 שנה לאחר מכן. בעברית זה מבלבל נורא) היה למנצח הגדול ביותר על הערב עם שבעה פסלונים, והוא סרט המלחמה הראשון שזכה מאז "לורנס איש ערב" בשנת 1962, וכמה שהסרטים האלו מזכירים זה את זה. לא באיכות, חלילה, אלא בכל המסביב. שניהם ביוגרפיות על אנשי צבא שנויים במחלוקת, שניהם מתרחשים בתקופה קדומה יותר לזמן עשיית הסרט, ועלילתם מתרחשת ברובה במדינות ערב.
לא במקרה מלחמה הייתה בראשה ובליבה של הוליווד באותה שנה. אלו היו שנות השיא של מלחמת ויטנאם, אבל בשונה מהמלחמות האחרות בהן השתתפה ארה"ב במאה העשרים, ויטנאם הייתה אירוע שבלבל את הציבור האמריקאי, שלא כל כך הבין על מה ולמה טובי בניהם מתים מעבר לים. דעת הציבור הייתה חלוקה בנוגע לכך, והנשיא שנבחר בשנת 1969, ריצ'רד ניקסון, לא הצליח לאחד את האומה שלו. אפילו ההפך.
להוליווד לא היה מושג איך מטפלים במלחמה הזו, מה אומרים עליה ואיך, ולכן החליטה שהקהל לא מעוניין בסרטים העוסקים בה, ונמנעה ממנה כמעט לחלוטין עד שנגמרה. עם זאת, את העדויות לתחושות הקשות בנוגע למערכה האבודה ביבשת השכנה היה אפשר לראות בתנועת האימה החדשה שצצה באותן שנים (מ"ליל המתים החיים" דרך "הבית האחרון משמאל" ועד "המנסרים מטקסס", לאף אחד מהם כמובן לא היה איזכור באוסקר), הנטייה אל קולנוע מחוספס שמציג תפיסת מציאות עגומה למדי ("הקשר הצרפתי", "עיר שמנה", "הדחליל"), וגיבורים קולנועיים בעלי מוסר מפוקפק ("משאלת מוות", "הסנדק").

"פאטון" גם הוא חלק מהעניין, ואפשר אפילו לומר שהיה כעוד אבן דרך במעבר בין זוכי הסיקסטיז המרהיבים לזוכי הסבנטיז הקשוחים. אמנם מדובר בסרט המתעסק במלחמת העולם השנייה, אבל אותה סצנת פתיחה מפורסמת שלו אשר מקדימות את כותרת הפתיחה – שש דקות של נאום מטעם גנרל פאטון על רק דגל ארה"ב בגודל מפלצתי מול קהל שאינו נראה – מתייחסת באופן עקיף-אך-די-ברור למלחמת ויטנאם. "ארה"ב מעולם לא הפסידה במלחמה, ולעולם לא תפסיד", אומר ג'ורג' ס. פאטון למצלמה, וקשה מאוד לדעת האם מדובר בקריאת עידוד מטעם היוצרים אל הקהל האמריקאי, או שמא אמירה אירונית במיוחד על רקע המלחמה המיותרת של ארה"ב בשנות השישים והשבעים.
התשובה לשאלה הזו הופכת להיות קשה יותר למענה כשנזכרים מיהו התסריטאי של הסרט, שבזכותו הרוויח את האוסקר הראשון שלו. זהו פרנסיס פורד קופולה, שבשנים שיבואו יביים את שני זוכי האוסקר "הסנדק" ו"הסנדק 2" ויביא את קולנוע המלחמה לשיאים שקשה לעקוף ב"אפוקליפסה עכשיו". המונולוג הזה בעצם מורכב מדברים שאמר פאטון בימי חייו, והסרט יצא חמש שנים לפני שעזבו הכוחות האמריקאים את אסיה, כך שהכל פתוח לפרשנות. אם זה עוזר לכם להחליט, אספר שעל פי מקורות, ניקסון היה מעריץ גדול של "פאטון".

קופולה החל לעבוד על התסריט לסרט הזה בסוף שנות העשרים שלו, כלומר כעשור לפני שהסרט הושלם. הוא פוטר בעקבות הפתיחה יוצאת הדופן שכתב לסרט, המבוסס על שני ספרים העוסקים בגנרל פאטון. החליף אותו אדמונד ה. נורת'. עם זאת, על אף ההתנגדות של האולפן ושל ג'ורג' סי. סקוט המגלם את התפקיד הראשי, הנאום נשאר. בהקדמה קצרה הפותחת את מהדורת הבלו-ריי של הסרט, מספר קופולה על חוויותיו מהסרט, פונה אל התסריטאים שבקהל, ואומר להם שתמיד יש סיכוי שהדברים שבגינם מפטרים אותם בהווה יכולים להיות הדברים שיעניקו להם תהילה בעתיד. הוא גם מספר שעל "הסנדק" עבד בזמן ש"פאטון" סחף את טקס האוסקר, וזכייתו שלו בפרס התסריט המעובד של 1970 היא אחת הסיבות מדוע לא פוטר מהסט של סרט המאפיה הענק שלו. והנה עוד סיבה להודות על כך שיש אוסקר בעולם.

אני יכול להבין מדוע לא הצליחו אנשי הפקת "פאטון" להסתדר עם הקונספט של הפתיחה ההיא. אותו נאום בן שש דקות, שמשמש כמעט כמו שבירת הקיר הרביעי עוד לפני שהספיקו לבנות אותו, הוא לא רק ששונה מאוד ויזואלית מכל הסרט, אלא גם מרגיש מאוד לא שייך מהותית. אמנם ההיסטוריה כבר לגמרי עומדת לצד ההחלטה הזו, וכאמור הסצנה הזו הייתה לאחת האיקוניות, אבל אותי היא מיעט בלבלה בדיעבד. היא כל כך זרה לכל הסרט, שזה יכול גם להרגיש כמו משהו שהתווסף לאחר הצילומים כדי לנסות להפוך את דמותו של פאטון למורכבת או מעוררת חיבה יותר. בגלל הדרך בה היא מעוצבת, מצולמת וכתובה, הפתיחה הזו מרגישה פלקטית מדי, דידקטית ומתחנפת. מצד שני, האמת שזה בדיוק מה שמאפיין את כל הסרט הארוך הזה.

"פאטון" הוא, כאמור, ביוגרפיה קולנועית של שנותיו האחרונות של ג'ורג' ס. פאטון כגנרל במלחמת העולם השנייה. הסרט נפתח בתוצאות תבוסה מביכה של הכוחות האמריקאים במערכה בטוניסיה, ועל כן מובא פאטון לעשות סדר בפלוגה ולשפר את מצבם בשדה הקרב. כבר מהשניות הראשונות ברור שפאטון הוא דמות שנויה במחלוקת. הוא איש צבא מבריק ששולט ביד ברזל בפקודים לו, אין לו סנטימנטים לכלום, הוא דורש משמעת גבוהה במיוחד מחייליו, ומתייחס לכל דבר שבעינו נתפס כחולשה (ביניהם גם הלם קרב שאז לא היה עניין מוכר, אלא נקרא "עייפות קרב" או "של שוק") באופן הכי מזלזל שיש. הוא עקשן, לא מוותר, חסר כל יכולת דיפלומטית, אבל מכיר את משחק המלחמה כמו שאיש אחר לא מכיר. במהלך הסרט פאטון ינסה להתקדם במעלה הדרג הצבאי ולפקד על כוחות גדולים יותר, אבל הפה הגדול שלו וחוסר ההבנה שלו בפוליטיקה הקשורה בצבא, יקשו עליו.
על פי הסרט, אחד הדברים שהכי עניינו את קופולה התסריטאי בדמות הראשית, מעבר לסתירות הגדולות באישיותו, הוא שפאטון מאמין בגלגול נשמות ובטוח שהוא כבר השתתף בקרבות הגדולים של ההיסטוריה מרומא ועד נפוליאון. המלחמה היא אצלו בנשמה, והוא בעצם אדם שנולד מחוץ לזמנו, שריד של עולם אחר. זאת אחת הסיבות שקשה לו להתמודד עם הדרך המודרנית בה מלחמות מתנהלות. זו לא אינטרפטציה שלי, זה משהו שנאמר כמה פעמים במהלך הסרט.

במאי הסרט היה פרנקלין שאפנר (הוא זכה על כך באוסקר היחיד שלו. שנה לאחר מכן סרטו "ניקולס ואלכסנדרה" יהיה שוב מועמד לפרס הסרט) שהגיע לפרויקט הזה לאחר הצלחת "כוכב הקופים" שביים שנתיים לפני כן, ואחד הדברים הראשונים שאפשר להגיד על מנצח האוסקר שלו הוא שההפקה באמת מאוד מרשימה. ל"פאטון" יש כמה סצנות קרב מרובות משתתפים ועמוסות פירוטכניקה שנראות מעולה גם היום. הוא אמנם הפסיד את האוסקרים לצילום ולאפקטים, אבל זה כמובן לא לוקח דבר מאיכותם. יש בו גם שימוש מעניין בין כל מיני סוגי פוטג', ובשונה מהקונבנציה ההוליוודית המאוסה – כאשר הגרמנים מדברים ביניהם, הם מדברים גרמנית, ולא אנגלית עם מבטא שנע בין גרמני לבריטי. אלו לגמרי נקודות זכות לשאפנר. כיום "פאטון" נחשב לאחד מסרטי המלחמה הגדולים, ובזמן שקשה לומר שראיתי את כל סרטי המלחמה אי פעם, כן נחשפתי לכמות לא קטנה בכלל, ואני נאלץ להודות שסרטו של שאפנר ממש איננו בצד החיובי של הסקאלה, מבחינתי.

כמה דקות אל תוך הסרט היה ברור לי ש"פאטון" ואני לא הולכים להיות חברים טובים, והעובדה שנותרו לי עוד מעל שעתיים של צפייה (אורכו 170 דקות) הפכה את כל הסיפור למשימה קשוחה למדי. זה דווקא התחיל היטב. הסצנה הראשונה לאחר הכותרות היא שדה הקטל בטוניסיה, זו שתעיד על איכות ההפקה המעולה של צילומי החוץ. עם זאת, ברגע שפאטון נכנס לסרט ואנחנו מלווים אותו ללשכתו, שם פתאום מתגלה סרט אחר. אל מול הפאר של צילומי החוץ, כל סצנות הפנים נראות אולפניות נורא, ומלאכותיות. זה נכון גם לדיאלוגים בכל מהלך הסרט. קשה לומר שהם "גרועים", אבל יש בהן כזו דידקטיות קיצונית שזה מרגיש מתוסרט וישיר מדי. הכל בסרט הזה מילולי נורא, חוזר על עצמו שוב ושוב, ולוקח כל פיסת עומק שיכלה להיות לו וטוחן אותה עד דק. ישנו רגע בו דמותו של קארל מאלדן מצולמת בקלוז אפ ואומרת לפאטון "אתה יודע מה ההבדל בנינו? אני עושה את העבודה הזו כי אומנתי אליה," ואז מוריד את משקפיו בתנועה דרמטית במיוחד, "אתה עושה את זה כי אתה אוהב את זה." נו שיט, שרלוק.
כמובן שגם המשחק לא מצליח להתעלות מעל המכשלה הזו, וכל הדמויות שאינן פאטון מרגישות כמו אותו בן אדם, גם ויזואלית. זה אחד הסרטים הכי לא מאופיינים שראיתי, ומרגיש כמו שריד של קולנוע פאתוסי משנות החמישים. בין הזכייה של "קאובוי של חצות" לזו של "הקשר הצרפתי", סרטו של שאפנר נראה כאילו מישהו שיחק עם מכונת זמן ופישל די בגדול. "פאטון" עבר לי יותר כמו שיעור היסטוריה מאשר סרט, ולא בגלל האיכויות הקולנועיות שלו (ששוב אזכיר, קיימות גם קיימות) אלא כי הוא מרגיש יותר כמו דיווח מאשר סיפור. זה סוג של נראטיב "ואז" – ואז פאטון הגיע ואז פאטון הלך לשם ואז פאטון הסתבך ואז הוא ניצח ואז הוא הפסיד ואז הוא התעצבן ואז ואז, הכי יבש, הכי מדווח. הסתירות המרתקות של פאטון נשארות מילוליות ועל פני השטח, ולא באמת נותנות תחושה של בן אדם. ג'ורג' סי. סקוט, שזכה באוסקר על תפקידו (וסרב להגיע לטקס ולקבל אותו. הוא טען שזה כי הוא לא מאמין בתחרות בין שחקנים ושכל טקס האוסקר הוא אירוע ריקני ובזוי. מצד שני, יכול להיות שזה גם בגלל שהוא כבר הפסיד פעמיים לפני זה ולא כל כך הסתדר עם זה. בכל מקרה, הוליווד לא ממש התרגשה והעניקה לו מועמדות נוספת שנה לאחר מכן. הוא הפסיד) כן מעניק הופעה מלאת כריזמה, אבל הדמות שלו צפויה נורא וכתובה מדי.

אחת הסצנות הכי חלשות בסרט מתבררת גם כאחת החשובות מבחינת העלילה. זהו רגע בו פאטון מבקר בבית חולים מאולתר ושם נתקל בחייל הלום קרב שפורץ בבכי וטוען שהוא "כבר לא יכול לעמוד בזה". בתמורה, פאטון מכה אותו, קורא לו פחדן, ומגרש אותו מבית החולים הישר אל החזית. התקרית הזו מסבכת את פאטון ומונעת ממנו קידום. כרגע עלילתי זה היה יכול להיות משהו חזק במיוחד, כזה שאולי יגרום לנו להירתע מהדמות הראשית, אבל גם יאפיין אותה על פגמיה. זה לא המצב. הסיבה לכך היא שרגע לפני זה, פאטון עומד מול חייל פצוע ומונשם, ומתנהג אליו כאילו היה אמא תרזה בכבודה ובעצמה. שני הרגעים האלה בזה אחר זה אמורים להראות לנו את שני הצדדים של פאטון, אבל מרגישים בעיקר כמו שידוך תסריטאי לא מוצלח כי שאנחנו נבין כמה פאטון מסובך. הבנו שהוא מסובך. באמת שהבנו. הרי אמרתם לנו את זה עשר פעמים לפני זה.

משהו אחד שכן מאוד אהבתי בסרט הוא הליווי המוזיקלי של ג'רי גולדסמית'. אני לא בטוח אם גולדסמית' מוכר כאחד המלחינים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע, אבל הוא בהחלט כזה. הוא היה בן 41 כשעבד על "פאטון", ונפטר 34 שנים לאחר מכן בשנת 2004. גולדסמית' היה מועמד לאוסקר לא פחות מ-18 פעמים (ביניהם על "כוכב הקופים", "צ'יינטאון", "מסע בין כוכבים: הסרט", "פולטרגייסט", "אינסטינקט בסיסי" ו"סודות אל.איי"), אבל זכה רק פעם אחת, על לא אחר מאשר "אות משמיים", אחד מסרטי האימה הבודדים שלקחו איזשהו אוסקר. גולדסמית' גם הלחין את "נהר פרא", "פסיכו 2", "זיכרון גורלי", "גרמלינס" ו"הנוסע השמיני" בין היתר. יוצר גדול.

"פאטון" היה להצלחה כל כך גדולה שהוא זכה לסרט המשך בטלוויזיה, גם הוא בכיכובו של סקוט. באוסקר של 1970 הוא ניצח את "שדה תעופה", "רסיסי חיים", "סיפור אהבה" והכי גרוע – סרט מלחמה אחר, שהוא גם במקרה יצירת מופת. מדובר כמובן ב"מ.א.ש" של רוברט אלטמן. אגב אחד מסרטי המלחמה הגדולים ביותר בכל הזמנים.
"מ.א.ש" הוא גם הסרט האהוב עלי משנת 1970, ואחריו כנראה "רסיסי חיים". באותה שנה נצפה לראשונה סרט אמריקאי שעוסק בגייז ובו אף אחד לא מת במהלכו (אבל אל תטעו לחשוב שנורא כיף להם) בסרט "הנערים בחבורה", וגם הסרט התיעודי המפורסם "וודסטוק". מחוץ להוליווד היו גם כמה יציאות לא רעות בכלל כמו "הופעה" של ניקולס רוג ודונלד קאמל; דריו ארג'נטו נתן בראש עם סרט הביכורים שלו "הציפור בעלת פלומת הזכוכית"; אחיו למולדת, ברנרדו ברטולוצ'י, הגיע לשיאים גם עם "הקונפורמיסט" וגם עם "אסטרטגיית העכביש"; בגרמניה פאסבינדר גם הוא עשה דאבל עם "החייל האמריקאי" ו"אלוהי המגיפה"; ובצרפת אדון ז'אן-פייר מלוויל העניק לנו את "המעגל האדום".
ישראל לא שלחה נציג לאוסקר באותה שנה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-43:
הסרט הטוב ביותר: פרנק מקארתי – "פאטון"
הבימוי הטוב ביותר: פרנקלין שאפנר – "פאטון"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ורג' סי. סקוט – "פאטון"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: גלנדה ג'קסון – "נשים מאוהבות"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ון מילס – "בתו של ריאן"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: הלן הייז – "שדה תעופה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רינג לארדר ג'וניור – "מ.א.ש"
התסריט והסיפור הטובים ביותר המבוססים על חומר מקורי, חומר שלא פורסם בעבר או המבוסס על עובדות: פרנסיס פורד קופולה ואדמונד ה. נורת' – "פאטון"
הצילום הטוב ביותר: פרדי יאנג – "בתו של ריאן"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: יורי מקלירי, גיל פארונדו, אנטוניו מתאוס ופייר-לואי ת'וונט – "פאטון"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: נינו נובארסה – "קרומוול"
הסאונד הטוב ביותר: דאגלס וויליאמס ודון באסמן – "פאטון"
העריכה הטובה ביותר: יו פאולר – "פאטון"
האפקטים הויזואלים המיוחדים הטובים ביותר: א.ד. פלאוורס ול.ב. אבוט – "טורה! טורה! טורה!"
השיר הטוב ביותר: פרד קרלין, בוב רויירס, ג'יימס גריפין וארתור ג'יימס – "מאהבים וזרים אחרים" (לידיעתנו)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: פרנסיס לאי – "סיפור אהבה"
המוזיקה והשירים המקוריים הטובים ביותר: הביטלס – "Let It Be"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: אליו פטרי – "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: בוב מוריס – "וודסטוק"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ג'וזף סטריק – "ראיונות עם חיילי המתקפה על מאי לאי"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ניק בוסוסטאו – "האם תמיד נכון להיות נכון?"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ג'ון לנגנקר – "התחייה של ברונקו בילי"
פרס מיוחד: לילאן גיש, אורסון וולס
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: פרנק סינטרה
פרס מפעל חיים: אינגמר ברגמן

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "קאובוי של חצות" (1969)
10. "מה יפית עמק נוי" (1941)
11. "צלילי המוסיקה" (1965)
12. "בן-חור" (1959)
13. "מעתה ועד עולם" (1953)
14. "כחום הלילה" (1967)
15. "אוליבר!" (1968)
16. "רבקה" (1940)
17. "כנפיים" (1927)
18. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
19. "גבירתי הנאווה" (1964)
20. "סיפור הפרברים" (1961)
21. "אדם לכל עת" (1966)
22. "כל אנשי המלך" (1949)
23. "סוף השבוע האבוד" (1945)
24. "גברת מיניבר" (1942)
25. "טום ג'ונס" (1963)
26. "גראנד הוטל" (1932)
27. "מרטי" (1955)
28. "ג'יג'י" (1958)
29. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
30. "המרד על הבאונטי" (1935)
31. "הדירה" (1960)
32. "המלט" (1948)
33. "פאטון" (1970)
34. "סימארון" (1931)
35. "תהלוכה" (1933)
36. "זיגפלד הגדול" (1936)
37. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
38. "ברודווי מלודי" (1928)
39. "החיים של אמיל זולא" (1937)
40. "אמריקאי בפריז" (1951)
41. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
42. "הולך בדרכי" (1944)
43. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)