• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 20
  • הימורי המועמדים לאוסקר ה-89
  • המייסד
  • אסון בלב ים
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה

סיכום 2016: הניצחונות וההפסדים של השנה

27 בדצמבר 2016 מאת אורון שמיר

עוד במהלך השנה, ובטח שכעת כשהיא מסתיימת, נראה שכולם אוהבים ואוהבות לשנוא ואף לכעוס על 2016. שלא לומר לזכור אותה עוד לפני שנגמרה בתור איזה נקודת שפל נוראית בהיסטוריה של המין האנושי, משלל סיבות (המשונה ביותר בעיניי – כי הרבה סלבז מתו). קצת קשה לי להתחבר לזעם ואיחולי המוות לשנה קלנדרית, גם משום שהיא ״תמות״ בכל מקרה בתאריך ידוע מראש, אבל בעיקר כי 2016 הפרטית שלי ממש חצויה לשניים, מכל הבחינות. כלומר, נדמה לי שהיה בה מספר די מאוזן של נקודות שיא ושפל, לפחות בקולנוע. גם את היומן הפרטי שלי אפשר לחלק לשניים – החצי הראשון של השנה התנהל די כרגיל, לפחות על פני השטח, ובחצי השנה מצאתי את עצמו ברצף של פסטיבלים וטיסות כולל ניסיון השתקעות במקום זר. כך שאולי יותר מכל, זו הייתה שנה של שינויים (קונספט שלא חביב עליי במיוחד).

בקולנוע זה ניכר עבורי בכל מיני התהפכויות דעת. למשל, מי היה מאמין בתחילת השנה שאני אהיה זה שחיבב הכי הרבה את החדש של וודי אלן, ועוד אאלץ לנסות להגן על סרט סביר כמו ״קפה סוסייטי״. אני שלא סבל שום סרט של אלן במילניום הנוכחי. או להיפך – שאני אהיה זה שיחשוב שלא מגיעים לאמה סטון פסלוני זהב על הופעתה ב״לה לה לנד״. אני שמאמין בכל ליבי וברצינות גמורה שלגברת סטון מגיעה אוסקר בכל פעם שהיא קמה בבוקר. עוד היה קשה לי לחזות שמאסטרים כמו ספילברג או לינקלייטר יאכזבו, בעוד דווקא השנה ייפול לי האסימון לגבי במאים שכולם מהללים כבר זמן רב בזמן שאני סירבתי להבין על מה המהומה, דוגמת פבלו לאריין או דני וילנב.

זה לא תמיד נכון או נבון לשפוט את עצמך לפי הסביבה או הציפיות, אבל בזה בדיוק עוסק סיכום השנה שלי בסריטה מאז 2010 – בחגיגות הניצחון הצפויות והמפתיעות, או בכאבי המפלות (שלי ולא של הסרטים, למרות שאפשר לראות את זה גם אחרת). כרגיל, חילקתי את השנה בין שלל קטגוריות שחוזרות או משתנות מסיכום לסיכום בהתאם לשנה. כמחווה לשנה החצויה שלי, אשנה שוב את המבנה בהתאם – הפעם החיובי והשלילי ירדפו זה את זה, כמו במציאות. ההבהרה הקבועה הנוספת שלי היא שאין בכוונתי לפגוע או ללגלג על הטעם האישי של החושבים או החושבות הפוך ממני, אלא רק לאוורר קצת מחשבות שאת חלקן השתדלתי לשמור בלב עד עכשיו.

עוד דבר ששכחתי לציין ואוסיף זאת בדיעבד, הוא שעד לכתיבת הפוסט הזה צפיתי במהלך השנה ב-199 סרטים חדשים לטענת יומן הצפייה שלי בלטרבוקסד. שזה די מדהים בהתחשב בכך שזה אותו המספר בדיוק כמו בשנה שעברה. לכן, כמו בפעם הקודמת אפרגן לעצמי עוד איזה 20-30 סרטים מהטעמים הבאים – כותרים ישראליים שאין בלטרבוקסד בזמן שאני צופה בהם, ולא מעט סרטים קצרים או חצי-גמורים שיצא לי לדגום. זה לא מספר להשוויץ בו כמובן, בטח בין חבריי זוללי הסרטים שטוחנים סרט ביום במקום ארבעה בשבוע כמוני, או מאביסים עצמם בארבעה-חמישה סרטים ביום בזמן פסטיבל בזמן שאני למדתי להסתפק בשניים-שלושה. הרי גם ככה אני רואה יותר ממה שאני רוצה או צריך, ואיכשהו עדיין חש בסוף כל שנה שנותרתי עם לא מעט החמצות ופספוסים. מאידך, בדיוק בשביל זה יש סיכום שנה, לא?

לשם השוואה, כך זה נראה בעבר:
המנצחים והמפסידים של 2010
המנצחים והמפסידים של 2011
המנצחים והמפסידים של 2012
המנצחים והמפסידים של 2013
הניצחונות וההפסדים של 2014
הניצחונות וההפסדים של 2015

MISSISSIPPI-GRIND

ריאן ריינולדס ובן מנדלסון פותחים את השנה עם הרבה מזל (״מה שקורה במיסיסיפי״)

בהמשך השבוע יתפרסמו העשיריות של כל אחד מחברי סריטה, אבל כיוון שיש יותר מעשרה סרטים מעולים בשנה (או אפילו עשרים), אתחיל בלציין את כל אלה שלא נכנסו להיכל התהילה. למעשה, זה מתחיל עם הסרט הראשון שראיתי בשנה זו – ״מה שקורה במיסיסיפי״, שהפתיע מאוד בייחוד ובתחושות שעורר. מעונת האוסקרים הקודמת, לא פחות מארבעה סרטים היו חביבים עליי במיוחד, כל אחד בדרכו – ״ברוקלין״ היפהפה והמרגש, ״מכונת הכסף״ התזזיתי והקורע, ״חדר״ הסוחף והסוחט, ו״האיש שנולד מחדש״ רב העוצמה והתחבולות. מרשימת הסרטים שטרם הופצו בשנה שעברה, לא הספקתי לשוב לצפייה נוספת ב״נעורים״, ״איילים״ או ״אנומליסה״, ולכן נפקד מקומם מרשימת המופצים המצטיינים של השנה הנוכחית (פאשלה שלי, במיוחד במקרה של סורנטינו). בקולנוע הישראלי היו שלוש בכורות בימוי נשיות מבריקות בדמות ״ההר״, ״ברש״, ו״סופת חול״.

עוד סרטים שכמעט ונכנסו לעשיריה: ״מועדון שנות ה-80״ (לב לב לב), ״אהבה וידידות״ (תענוג אלגנטי), ״לא לנשום״ (מותח ונובח), ״באש ובמים״ (הפתעת השנה), ״היא״ (מה עושים עם הדבר הזה?), ולקראת סיום גם ״מואנה״ (המיוזיקל האהוב עליי השנה).

בגזרת הסרטים שטרם הופצו בארץ וכבר יצא לי לראות, יש כמה שאמורים להגיע בוודאות די מוחלטת בשנה הבאה לאקרנים. חלק מהם כן עשו את דרכם אל העשירייה שלי, אבל אלא שהחלטתי להתאפק איתם עד לשנה הבאה כוללים את ״אור ירח״ הפיוטי אך קשוח של בארי ג׳נקינס, ״יצורים ליליים״ המהפנט והאכזר של טום פורד, ״מעבר להרים ולגבעות״ החד כתער של ערן קולירין, ״הסוכן״ המפותל והלופת של אסגר פרהאדי, וגם ״דממה״ של מרטין סקורסזה, או ״השתיקה״ כפי שייקרא בארץ, הסרט שמייתר את כל הדיונים התאולוגיים באשר הם. אני מקווה שכולם ישרדו עד דצמבר הבא, ואם לא אז ודאי תהיה לי הזדמנות להרחיב עליהם לכשייצאו לאקרנים במהלך השנה. גם בלעדיהם, יש עוד רשימה לא קצרה.

סרטים נוספים שלא הופצו מסחרית והיו יכולים להיות בעשירייה שלי: ״ספיישל חצות״ (מד״ב לפנים), ״פרנצ׳סקה״ (חולני ומטריף), ״העולם הבא״ (כואב ומדוייק), ״ג׳יי טי לרוי: גרסת המחבר״ (לא יאומן כי יסופר), ״עוד פעם אחת עם רגש״ (ניסיון נועז שהצליח), ״תשוקה חרישית״ (מלנכולי ויפה), ״ביצים!״ (הזוי ומתעתע), ״רכבת לבוסאן״ (מפתיע ומרתיע), ״מבצע מפולת״ (פאונד-פוטג׳ מגניב).

מצעד הסרטים שכולם אהבו ואני לא (בעיקר להרגשתי, לא כולם קונצנזוסים מובהקים):
15. ״מסיבת נקניקיות״ – בחיי שרציתי רק טוב עבור הסרט הזה, אבל קיבלתי משהו שבין דאחקה שיצאה מפרופורציה לפארודיה על להיטי אנימציה שלא מתקרבת לגדולתם.
14. ״קפטן פנטסטיק״ – אני שונא היפים. והורים גרועים.
13. ״חולייטה״ – אפילו בתור מישהו שלא סובל את סרטיו של פדרו אלמודובר, קל לראות שמדובר בסרט שרחוק מאוד משיאו של האשמאי הספרדי. רבים וטובים חשבו אחרת.
12. ״אבינו״ – אפשר היה לחזות את אהבת הקהל לסרט כזה, אבל החיבוק מעולם הביקורת משונה מאוד בעיניי יחסית לסרט שעשוי ברובו מפגמים.
11. ״קרול״ – פסקול מושלם, לוק זוהר אבל לא מדי, שתי שחקניות נהדרות וסיפור אהבה פשוט. אז למה יצא שאיחלתי לגיבורות כל רע ורק חיכיתי שייגמר כבר הסיפור המייגע הזה?
10. ״סארו – הדרך הביתה״ – אם נשים בצד את המבנה העלילתי התמוה ואת השתייכותו לז׳אנר מירוק המצפון, התימהון הכי גדול שלי לגבי האהבה לסרט הזה נוגע לתשבוחות על הצילום. כאילו, אף פעם לא ראיתם או ראיתן פרסומות לכרטיסי אשראי?
9. ״איש האולר״ – איזו נפיחה. ממש ״אני וארל״ גרסת 2016.
8. ״פלורנס פוסטר ג׳נקינס״ – אני לא מסוגל להבין מה מצחיק או מהנה בסרט על אישה מבוגרת לא-לגמרי-בסדר שכל סובביה לועגים לה ומשפילים אותה. ואני המוזר פה? שיהיה.
7. ״מותו של לואי ה-14״ – מסתבר שפלצני קולנוע מהזן הנעלה ביותר מסוגלים לשאוב הנאה מאנטי-סרט משוחק רע, מצולם זוועה, כעור מכל בחינה, וספוג בהומור אנין לכאורה שמוטח בפניהם של מי שנרדמו מול ערימת השעמום המהבילה הזאת. אני כשלתי בכך.
6. ״דרך קלוברפילד 10״ – בקושי הצלחתי להישאר ער ובעניינים לאורך שני השליש הראשונים, ואז הגיע הסיום הכי מופרך ומצחיק-שלא-במתכוון מאז הבחירות לנשיאות ארה״ב.
5. ״שמונת השנואים״ – לפעמים אני מנסה להזכיר לעצמי ממש חזק שפעם אהבתי את סרטיו של טרנטינו. פעם. אבל אז אני נזכר באוסקר שמוריקונה קיבל על הנעימה ורבע שקרויה פה ״פסקול״, או בסצנת המציצה, ונחנק מהקיא של עצמי.
4. ״ספר הג׳ונגל״ – זה סרט אנימציה, בלי קשר לדעתי עליו, ולא עיבוד חי ומצולם כפי שנטען. ולצערי אנימציית המחשב הלכאורה ריאליסטית הזאת לא עושה לי כלום, בזמן שלשחקן היחיד שהינו בשר ודם איחלתי להיטרף על-ידי שירחאן.
3. ״דדפול״ – אין שום דבר בסרט הזה שלא נעשה קודם ופי אלף יותר טוב, בשנות ה-90, וכל הטענות על ההמצאות והחדשנות שלו מגוחכות אפילו אם רק נולדתם או נולדתן אז. מה גם שמדובר בשתי סצנות ולא בסרט (קרב מרוח על גשר ושואו-דאון כמו בכל סרטי גיבורי-העל אי פעם).
2. ״לה לה לנד״ – שוב דמיאן שאזל מסחרר את החושים עם סרט עשוי היטב אך חסר אופציה לחיבור רגשי מבחינתי. עם ״וויפלאש״ זה עוד התקבל על הדעת, אבל הפעם מדובר בסרט על קולנוע עם שני כוכבים שאהובים עליי, כך שהתסכול היה עמוק (עד כמה ששאזל יכול להיות עמוק).
1. ״לעבור את הקיר״ – הפער הגדול ביותר השנה בין דעתי (זהו אינו סרט קולנוע) לבין דעת העולם (סרט השנה של עולם הביקורת וגם חביב הקהל). כמו עם ״למלא את החלל״, סרטה הקודם של רמה בורשטין, אני פשוט אעמיד פנים שזה לא קרה ונמשיך הלאה.

suicide-squad

האם הסרט החבוט של השנה, ״יחידת המתאבדים״, הוא באמת הגרוע ביותר?

הפתיעו לטובה: אל ״לא לנשום״ הגעתי עם ציפיות גבוהות כשם שהן היו ספציפיות, והסרט הצליח גם להתל וגם להתעלות. ״מייק ודייב מחפשים דייט״ היה נראה כמו עוד קומדיה לא נחוצה עם זאק אפרון והתגלה כמבדר למדי. אבל, כאמור, ״באש ובמים״ התגלה כסרט הראוי לאוסקרים פתאום באמצע אוגוסט, וזה מפתיע כפליים.

איכזב למדי: ״העי״ג״, אבל בעיקר בגלל שיתוף הפעולה המחודש בין יוצרי ״אי.טי.״ יחד עם עוד שיתוף פעולה משמח, בין סטיבן ספילברג והשחקן זוכה האוסקר על הופעתו בסרטו הקודם של הבמאי – ״גשר המרגלים״. בסוף יצא שהתגעגעתי לשני הסרטים הללו ועוד, ותיקון חלקי הגיע בדמות סרט נהדר למדי על ילדון שמתיידד עם ענק קסום בשם ״7 דקות אחרי חצות״ (שאמור לעלות בקרוב בישראל).

פחות גרועים מהמצופה: כאן אני לוקח בחשבון ציפיות נמוכות במיוחד ותוצאה סופית מהנה להפליא. הדחייה בשנה של ״מאסטר מיינדס״ לא בישרה טובות, אבל הסרט עצמו הצליח לספק את הסחורה ועדיין להיראות לפרקים כמו קומדיה ייחודית של ג׳ארד הס. במקרה של ״סאלי – נס על ההדסון״ אני עדיין חושש להודות שנהניתי, אבל באמת שזה הישג בעיניי להצליח להפוך אנטי-סיפור כמו זה לסרט שלא משעמם ורוב הזמן מחזיק מים (אם תסלחו על השדה הסמנטי).

פחות גרועים ממה שאומרים: מי צריך מבקרי קולנוע כשהקהל והטוקבקיסטים קוטלים וכותשים סרטים ללא רחם, לעיתים אפילו לפני שיצאו. במקרה של סרטי הקומיקס של די.סי. אני כבר רגיל ומתעלם, בין אם זה ״באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק״ שהכיל כמות די שווה בעיניי של סצנות מטופשות ומעולות, או ״יחידת המתאבדים״ שאני מוכן לראות שבוע ברצף מאשר לצפות פעם נוספת בודדה בכל אחד מסרטי ״ת׳ור״ שהיו עד כה. הפתיעה אותי כמות האיבה כלפי הרימייק הכושל של ״בן חור״, שבהחלט לא היה מוצלח אבל גם לא מכעיס רוב הזמן, והדהימה אותי הדחייה הדי גורפת מ״וורקראפט: ההתחלה״. ברגע שמתרגלים לכמה מכוער הסרט הזה, אפשר לבהות בו בנחת ואפילו לא להשתעמם יותר מדי.

כבוד למותג: כאמור, אני מאלה שחושבים ש״מכסחות השדים״ בהחלט לא מבייש את זכר קודמיו, גם אם רחוק מהגאוניות העל-זמנית שלהם (אני מחבב גם את הסרט השני, סלחו לי). אבל אם לציין סרט אחד שהיה נראה מיותר ואפילו מאולץ והתגלה כאחלה צפייה זה יהיה ״שכנים 2״. הלוואי שלא יעשו עוד אחד ונישאר רק עם שני אלה.

בושות למותג: שוב היו השנה יותר מדי המשכונים, רימיקיים וסתם סרטים עם שמות כאילו מוכרים שאין להם קשר לסיפור המקורי (נגיד ״דרך קלוברפילד 10״), אבל ״היום השלישי: התחדשות״ היה כנראה המבאס מכולם. לפחות בסרט הראשון היה קצת כיף.

הרימייק המיותר: ״שבעת המופלאים״. סרט בינוני להפליא, אבל למה לעשות היום מערבון שנופל איפשהו בין בטעם של פעם לחידוש לשם החידוש?

הסרט שאני הכי שמח שלא ראיתי: ״אקס-מן: אפוקליפסה״ יצא בישראל בזמן פסטיבל קאן, ובניגוד לסרטים כמו ״מפלצת הכסף״ ו״בלשים בע״מ״ לא מצא את דרכו לריביירה, כך שפספסתי אותו בזמן אמת. מהתגובות של חבריי אליו עם שובי ארצה, הבנתי שמדובר בסרט שכשמו כן הוא – זה שחיסל את הכיף בסדרת סרטי המוטנטים.

הסרט שאני הכי מצטער שפספסתי: ״הסטודנט״ שהיו לי אלף הזדמנויות לראותו מאז קאן, ו״המשרתת״ שלא הייתי מסוגל להביא את עצמי לראות, גם כן מאז קאן. במקרה של הראשון, נדמה לי שאולי אפילו אוהב את הסרט, במקרה של השני סתם הרגשתי מחוץ לשיח.

הסרט שאני הכי מצטער שלא ראיתי עם כולם: ״גלים גבוהים״. לכבוד סיכומי השנה השלמתי את סרטו של לוקה גואדנינו שכולם התעלפו ממנו בחיפה, ולמרות שהוא בהחלט נהדר נדמה לי שהייתי אוהב אותו הרבה יותר אם הייתי רואה אותו בפסטיבל ההוא.

the-nice-guys2

מזל שלא קראו ל״בלשים בע״מ״ משהו כמו ״גוסלינג את קרואו שלום במה אוכל לעזור?״

הלוק הטוב ביותר: לשעבר פרס הצילום, שכעת מייצג יותר נאמנה את כוונותיי – לא רק עבודת מצלמה אלא אסתטיקה בכל המחלקות. בשנה שעברה כתבתי על ״הבן של שאול״ ו״נעורים״ בתור כאלה שעוד אזכיר שוב השנה, אז הנה. והפעם ״נרודה״ הוא זה שיידחה לשנה הבאה בכל הקשור להתעלפויות מהסינמטורגפיה, מה שמשאיר אותי עם סרט שאמנם לא הופץ מסחרית אבל נכח בהחלט בשיח, וכזה שאני עדיין מתקשה להירגע מהלוק שלו – ״דוגמניות ושדים״ של ניקולס וינדינג רפן, שנעזר בעדשתה של נטשה ברייר המלכה (״רובר״, ״בעיר של סילביה״). הייתי יכול לבחור את הסרט עם הכי הרבה רגעי וואו, שיגיע בקטגוריה הבאה, אבל במקומו אני מצדיע ל-וואו אחד מתמשך.

וואן-שוט השנה: גם כאן אצטרך להתאפק שנה שלמה עם השוטים הארוכים והמורכבים שפותחים את ״אור ירח״ או ״הסוכן״, לדוגמה. לכן, אחזור כמעט שנה לאחור אל הסרט שסיפק כנראה את מקומות 1 עד 18 ברשימת הוואן-שוטים המרהיבים של השנה – ״האיש שנולד מחדש״. אם לבחור רק אחד, אלך על הפשיטה על המחנה סמוך לתחילת הסרט. בניגוד ל״בירדמן״, הפעם לא היה אכפת לי כמה פעלולי מחשב היו מעורבים בעניין, כי מהרגע שבו חץ נתקע בגרון של איזה פושט עורות אלמוני בזמן שהמצלמה ממשיכה להתנהל על הקרקע שתיכף תבער, נתקע גם חץ של אהבה בליבי – הצלם עמנואל לובצקי והבמאי אלחנדרו גונזאלס איניאריטו שבו למקומם הטבעי.

הפסקול (והמיקסטייפ): פרס המיקסטייפ הוענק מבעוד מועד ל״אמריקן האני״, ממש תוך כדי צפייה בסרטה הפראי של אנדראה ארנולד והישאבות לתוך עולמם של הצעירים הלבנים המאזינים למוזיקה שחורה ברובה. את השירים המקוריים מ״מועדון שנות השמונים״ ו״מואנה״ שמעתי עוד ועוד הרבה אחרי שצפיתי בסרטים, אבל המקרה של ״ג׳ונון״ היה יותר קיצוני – בפסטיבל קולנוע דרום, שם הופיעו שי בן צור ולהקתו (בלי ג׳וני גרינווד) עם האלבום שמתועד בסרטו של פול תומאס אנדרסון, רכשתי את הדיסק ושמעתי אותו שוב ושוב ברדיו-דיסק של הרכב השכור. לתחושתי, אני כבר כמעט יודע לשיר בהודית (כלומר אחת מהשפות ההודיות, לא בטוח איזו).

טרנד השנה: במאים שמוציאים יותר מסרט אחד, חלקם אפילו מתקבלים לתחרויות בפסטיבלים עם יותר מסרט אחד. בזאת נכללים פבלו לאריין (״נרודה״ ו״ג׳קי״), ג׳ים ג׳ארמוש (״פטרסון״ ו״תן לי סכנה״), ג׳ף ניקולס (״ספיישל חצות״ ו״לאבינג״), לאב דיאז (״שיר ערש למסתורין הנוגה״ ו״האישה שעזבה״), טרנס דייויס (״שיר שקיעה״ ו״תשוקה חרישית״), וגם דייויד ייטס (״האגדה של טרזן״, ״חיות הפלא והיכן למצוא אותן״).

השם שחזר הכי הרבה פעמים בשמות של סרטים השנה: ג׳ונס. במקרה של ״ברידג׳ט ג׳ונס בייבי״ מדובר במותג ותיק, אבל מעניין שהוא לאקרנים באותו השנה כמו ״מדינת ג׳ונס החופשית״ ו״השכנים של ג׳ונס״. מזל שלא היה השנה סרט חדש של הארכיאולוג המפורסם בקולנוע.

טוויסט השנה: כידוע, אני ממעריצי הטוויסט הז׳אנרי המפואר של ״המפגש״, אבל לבחור בתפנית עלילתית קלאסית יותר נראה לי שאלך על ״זוטרופוליס״, בלי לספיילר.

הטוויסט המפגר של השנה: ״דרך קלוברפילד 10״. נדמה לי שאפילו מי שחיבבו את הסרט עד לנקודת המפנה, יודו שהיא די טיפשית.

סרט החלל הלא-מוערך-דיו של השנה: תיקו. בשני המקרים מדובר במותגי-על שעל הריסתם הופקד ג׳יי ג׳יי אברהמס, והרי זה פלא – ברגע שהנודניק נותר בעמדת המפיק בלבד, אנשים בעלי כישרון ויכולת איישו את התפקידים המכריעים והתוצאות החיוביות לא איחרו לבוא. במקרה של ״סטארטרק: אל האינסוף״ זה הסתיים בסרט קיץ כיפי ומטופש (לא בטוח כמה הוא נאמן למותג כי מעולם לא הייתי טרקי), ואצל ״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״ זה נגמר עם תשבחות על המצאת הסדרה מחדש כמראה פוליטית.

הכי הרבה דושים בסרט אחד: אחרי תצוגת הגבריות הקלוקלת של ריאן גוסלינג וראסל קרואו ב״בלשים בע״מ״, הנחתי שנמצא צוות הדושבאגים המנצח של השנה, כולל קריצה. אבל אז הגיע ״כולם רוצים את זה!!״ עם שני סימני קריאה (מה זה אומר? זה כמו אחד או שלושה???) ולא רק ששילש וריבע את הכמות, אלא גם ויתר על הקריצה. הטריילר הבטיח קומדיית קולג׳/סטלנים/ברומאנס מאת ריצ׳רד לינקלייטר, מה שהיה נשמע מפוקפק מראש, אבל לבילוי של שעה וחצי במחיצת כל מה שרע בגבריות אמריקאית צעירה שום דבר לא הכין אותי.

הכי הרבה ישו בסרט אחד: חשבתי ש״בן חור״, שבו רודריגו סנטורו אשכרה מגלם את הנגר מנצרת, הכין אותי לכל הסימבוליקה הנוצרית שאוכל להכיל בקולנוע בשנה. אבל אז הגיע ״הסרבן״ של מל גיבסון והכין את אנדרו גארפילד לתפקיד בן האלוהים (אותו יגלם בסרט הבא של סקורסזה, ״השתיקה״, אבל זה כבר לסיכום השנה הבאה. שם, אגב, ישו ממש לא הפריע לי).

פרס אב השנה ע״ש ליאם ניסן: ב״נמלטת״ מל גיבסון צריך לזחול דרך כל הפילמוגרפיה של עצמו כדי להוציא את הבת המתנכרת שלו מהסתבכות עם כנופיית סוחרי סמים רצחנית. אבל זה כלום לעומת מה שעושה אדריאן טיטאני הרומני ב״בגרות״ בשביל בתו שלו, רק כדי שיהיה לה עתיד טוב יותר. אגב, זהו הפרס היחיד שקייסי אפלק לא אמור לזכות בו השנה על גילום דמותו של לי צ׳נדלר ב״מנצ׳סטר ליד הים״.

אם השנה: בצער רב אני נאלץ להגיד שהיו השנה בעיקר אמהות רעות בקולנוע (וגם בטלוויזיה, מהמעט שראיתי). כולל סרט שאשכרה נקרא ״אמהות רעות״. לצד אבות גיבורים שהזכרתי לעיל, האמהות בעיקר פישלו, או שמא עליי לכתוב שיוצרי ויוצרות הקולנוע חשפו כל מיני עניינים פרוידיאנים באישיות שלהם ושלהן. כמו בקטגוריה הקודמת, יש יוצאת מן הכלל – איימי אדמס ב״המפגש״ היא הכי קרובה לאם השנה מבחינתי. למרות שגם על זה אפשר להתווכח.

הצימוד המצער: לראות את ״טרמבו״ יכול להיות די מבאס בכל מקרה, אבל לראות אותו ישר אחרי ״יחי הקיסר!״ המשובח, שעוסק בדיוק באותה התקופה ומכיל את אותם רפרנסים, זה כבר מביך ברמה של לואי סי.קיי. משתעל לתוך ממחטה וקורא לזה משחק.

סוף השבוע הכי מוזר: בתחילת מרץ עלה לאקרנים רק פרי הביאושים ״המטרה: לונדון״, בזמן שלפניו ואחריו היו סופי שבוע גדושים בחמישה-שישה סרטים שבטוח נגסו זה לזה ברווחים. מה ההיגיון?

שמות עבריים גרועים: כרגיל, ובאופן די עצוב, קשה לבחור. היו שמות עם כוונות טובות וביצועים מסובכים כמו ״סאלי – נס על ההדסון״ (שאני מכנה בחיבה ״עשה לי נס, א-לה הדסון״), אי ההבנה הקבועה של S שייכות ב״ברידג׳ט ג׳ונס בייבי״ (אגב, בקרוב יגיע ״בייבי בוס״ הלא הוא ״Boss Baby״, מה שאומר שבייבי זו כבר מילה בעברית שאת משמעותה אני לא מבין). אבל המכעיסים מכל הם הסרטים ששמותיהם משקרים ומטעים. אין אף דמות בשם ג׳ונס בסרט ״השכנים של ג׳ונס״ (זהו שם המשפחה של השכנים של הגיבורים), יש בקושי בלש אחד וגם הוא לא מורשה להערכתי ב״בלשים בע״מ״, אבל החמור מכל הוא המקרה של ״זר דופק בדלת״, שאם לסמוך על אור מספר על מכר של הגיבורה שאינו דופק על דלתה.

השם המבלבל: ״היא״, אבל זו לא אשמת ההפצה אלא מבלבל כבר במקור (וגם הסרט די חמקמק ומתעתע). עד שהתגברנו על ״היא״ של ספייק ג׳ונז לפני שנתיים, הגיע ״היא״ של פול ורהובן והחזיר לא רק את הבלאגן מהשיחות על הסרט הקודם, אלא גם ערימה חדשה של ברדק כשמנסים להבדיל אותו מזה שקדם לו. גם ״מפלצת הכסף״ שהגיע אחרי ״מכונת הכסף״ גרר לא מעט שיחות מסתכלות, ופיצול האישיות של ״זוטרופוליס״/״זוטופיה״ יכול להיות מאוד מרגיז כשעוברים לגור בארה״ב באמצע השנה.

elle2

"היא״ של 2016 זאת לא ״היא״ של 2014

נספח: הדברים הכי טובים שצרכתי מחוץ לאולמות הקולנוע
האמת היא שיחסית אליי, הייתה לי שנה רב-תרבותית מהרגיל ואפילו מהצפוי. אז גם כאן נאלצתי לחלק לתתי-קטגוריות.

הספר ״סרט לילי״
יצירה סופר-שאפתנית, ז׳אנרית לחלוטין אבל גם מקורית באופן יוצא דופן. מרישה פסל לקחה את ״משבר הספר השני״ והפכה אותו למנוף יצירתי, שהוליד יצירה שמתעלה על ספרה הראשון ועתיר ההברקות, ״פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות״. כמובן שלשם רכישת החיבה וההערצה שלי לא הזיק שעלילת הספר מתרחשת בעולם מאוד קולנועי – בתו של במאי סרטי אימה פולחניים נמצאת מתה, ועיתונאי שהיה מעורב בתקרית לא נעימה עם המשפחה וכתוצאה מכך נהרסו חייו, מתעקש לחקור את המקרה ואולי גם לטהר את שמו. אפשר ממש להריח את ניו יורק מבעד לדפי הספר, ואת הסרטים הלא-קיימים של קורדובה, הבמאי הבדיוני שהמציאה הסופרת הגאונה, אני ממש רוצה לראות.

המיני-סדרה ״Fleabag״
נדמה לי שראיתי יותר טלוויזיה בחודשים האחרונים של 2016 מאשר בכל עשר שנותיי כמבקר קולנוע, ואפילו התחלתי לכתוב על כך במאקו. אז זה אמנם לא הרבה כשזה מגיע מצופה לא בקיא שכמוני, אבל לא צפיתי בסדרה טובה ושלמה השנה מזו של של פיבי וולר-ברידג׳ (הזכורה לטובה מתפקידים קטנטנים בסרטים בריטיים עכשוויים). מצחיק שהיא החלה עבורי כמדבקת ניקוטין טלוויזיונית עד שתחזור Crazy Ex-Girlfriend (בעונה שנייה שהתחילה טוב ועכשיו מזכירה לי למה אני לא מאמין בפורמט הזה של עונות). הדמות הראשית פונה למצלמה כדי לחלוק עם הקהל את מחשבותיה המטונפות ביותר, ובעיניי מצטרפת לגל מרתק של דמויות נשיות בוטות, כנות, פגיעות ומצחיקות בקול רם. המיני-סדרה, שחששתי שתשודר בארץ תחת השם ״נשים, נשים: שק של פשפשים״, אשכרה עושה שימוש בדברים כמו עריכה (פעם ראשונה שראיתי כזה דבר השנה בטלוויזיה) והחלוקה לפרקים מוצדקת ומסייעת גם לסיפור וגם לדמויות (זה אלמנטרי כפי שזה נדיר בימינו). כל העסק נגמר תוך 6 פרקים של 25 דקות כל אחד, בהחלט לא מחייב אבל מאוד מפתיע בעוצמתו.

סנסציית הרשת ״עור ברווז״ (וגם להיט ההמשך ״ככה זה אצלנו״)
בזמן שמוזיקת הפופ בישראל במצב ירוד מתמיד, עם שירים המשתמשים ב״חידודי לשון״ שהיו גורמים אפילו לאסף אשתר להסמיק במבוכה, מישהו החליט לעשות מעשה. המישהו הזה הוא מפעיל ״ערוץ הכיבוד״ היוטיובי, שהצליח מספיק כדי להפוך לחלק מ״ארץ נהדרת״ (ובאותו עניין, ״צל של קרנף״ הוא פארודיה מצויינת על כל ז׳אנר הפשע-אמיתי המאוס). כך נולדו שקד פררה אסטמה ולידוי (דור מוסקל, הלא הוא הוגה ערוץ הכיבוד, עומר ריבק ורותם קפלינסקי) שניסחו ספק תשובה ספק פארודיה על כמה מהאמנים הצעירים המושמעים ברדיו והפופולריים ביוטיוב, ספציפית סטסיק ובן-של תבורי (אני יודע שלא ככה כותבים את השמות שלהם, אבל חובבי משחקי מילים שכמותם ודאי יעריכו את השנינות, לא?). ״עור ברווז״ הוא כל מה שהשירים שלהם ושל דומיהם (מה נהיה ממך, ילד נחמד מ״שמש״?) מנסים להיות, עם חצי מהמאמץ. החצי השני ספוג בהומור מצחיק בקול רם, בין אם מילולית או ויזואלית בקליפ שהוא חלק בלתי נפרד מההצלחה של השיר (כולל הפרולוג במספרה). בסיקוול המצופה, ״ככה זה אצלנו״, הם כבר קפצו את הכריש וסיפקו שיר שהוא טוב מכדי להיחשב פארודיה (הפעם על חשבון שני חבר׳ה רזים ותמהוניים שלא הכרתי לפני כן). הלוואי שהקומדיות הישראליות של השנים האחרונות בקולנוע היו נהנות מהכישרון והחזון של יוצרים כמו מוסקל ושותפיו לפשע. רה פה פה פה פה פה.

תגובות

  1. מאת נוי:

    אני בעד שתעשו גם עשיריית סרטי השנה ש*ראיתם* רק השנה אבל יצאו בכל מני שנים.

  2. מאת עידו:

    אני לא מבין מה הייתה הבעיה עם הסוף של דרך קלוברפילד 10.
    -ספוילרים-
    כשהיא רצה לבית והוא מתגלה כמלכודת זו הסמלה מוצלחת בעיניי של הנושא המרכזי בסרט של הרעילות והאשלייה של אזור נוחות ומרחב מוגן.
    וכל המהלך בסיום הוא של יציאה מהמרחב הזה והתמודדות עם מה שמרגיש כסופני ובלתי אפשרי, אז זה רק התאים שפתאום יופיעו חייזרים רצחניים.
    -סוף ספוילרים-

    ולגבי שמונת השנואים, סצנת המציצה מעולה והיא מדרגת כניסה בסרט למוטיב של השקר והמשחק. אני משתמש במונח מדרגה כי היא חלק ממערך של נקודות ישירות ועקיפות שמתחברות לאותו נושא ומפוזרות בסרט, כמו נושא האשמה בכלבי אשמורת, כבוד, פוסט מודרניזם, יחסים בעולם העבודה ויחסים בין גברים לנשים בספרות זולה, פחד מהמוות בממזרים חסרי כבוד, ועוד ועוד. מעטים מספרי הסיפורים שבונים מערך כזה ושוזרים אותו בעלילה טוב כמו טרנטינו.

    1. מאת חיים צ':

      סצינת המציצה היתה חריגה סרת-טעם, מין חיקוי לא מוצלח של טרנטינו את עצמו, בתוך סרט מצויין.

      1. מאת חיים צ':

        בעצם נזכרתי בהצתה מאוחרת שהסצינה של המציצה כל-כך חריגה בסגנון ובאופי שלה בסרט, שסביר מאד שהיא הומצאה ע"י המספר בתוך הסרט (לזה התכוונת ב"שקר"?). אולי זה מצדיק באמת את הקיצוניות הפרועה שלה.

        1. מאת דניאלה:

          בעיני די ברור (אם כי בזמן הצפייה לקח לי קצת זמן להחליט) שסצנת המציצה מפוברקת על ידי הדמות של סמואל ג'קסון, כדי לגרום לגנרל לירות בו מתוך זעם וכאב (הרי הסיפור שהוא מספר על הבן הוא איום ונורא, כולל השפלת ההשפלות – המציצה). כך הוא, סמואל, יוכל לירות בחזרה ולהרוג אותו (קודם סמואל ג'קסון לא יכול היה לירות בו כיוון שהגנרל לא היה חמוש ולא כיוון כנגדו אקדח).
          אותה טקטיקה בדיוק יש ב'רומן על אמת', שטרנטינו כתב את התסריט שלו. שם מגיע כריסטופר ווקן, שמשחק את אחד מאנשי המאפיה אל אביו השוטר (דניס הופר) של הגיבור. השוטר מבין שבין כה וכה הוא ימות בידיו של ווקן, וכדי לזרז את התהליך ולהגיע למוות מהיר וללא ייסורים הוא מתגרה בכריסטופר ווקן עד שזה לא מסוגל להתאפק יותר, שולף את האקדח ויורה בו למוות, וכך הוא "זוכה" למוות מהיר וללא ייסורים, כפי שרצה.

  3. מאת דניאלה:

    תודה על 'מצעד הסרטים שכולם אהבו ואני לא'. עד שקראתי את הרשימה הזו, הרגשתי ממש לבד. לא עוד!
    (לה לה לנד – רק בתור דוגמה אחת).

  4. מאת אסף:

    ב"טרנד השנה" אפשר לציין גם את פיטר ברג עם "אסון בלב ים" ו"הגיבורים של בוסטון"

  5. מאת עידו:

    הבוטות שלה היא חלק מהצרימה המכוונת של הסרט. נעשה לה הכנה טובה בפרטי מידע מקדימים. אחר כך מראים איך מישהו השתמש בדרמה שלה כדי להרעיל משקה בלי שהאחרים ישימו לב, וזה נותן לה מימד נוסף. היא מחזקת את האופי של מספר דמויות בצורה מקורית. היא מצולמת וערוכה טוב מאוד.
    "But you understand, doncha' Sandy?
    I never did give your boy that blanket.
    Even after all he did,
    and he did everything I asked.
    No blanket.
    That blanket was just
    a heart breakin' liar's promise.
    Kinda' like those uniforms
    the union issued those colored troopers,
    that you chose not to acknowledge."

    "The dumbest thing your boy ever did…
    was to let me know…
    he was your boy."

    זה שהייתי צריך לשמוע את המילה Dingus כמה פעמים לא הורס אותה בשבילי.

  6. מאת ינון:

    כל כך מזדהה הם מה שכתבת על קפטן פנטסטיק

  7. מאת אורון שמיר:

    תודה על כל התגובות!

    אני שמח במיוחד לתמוך באופוזיציה, אבל לא מתחשק לי יותר להיות אופוזיציה בעצמי. אז:

    חיים צ׳ – ״מין חיקוי לא מוצלח של טרנטינו את עצמו״ זה בדיוק מה שאני חושב על שמונת השנואים בכללותו. חשוב על איך שהרגשת בסצנה המדוברת, וזה בערך איך שהרגשתי מהתחלה ועד הסוף.

    עידו – אני לא מפקפק ביכולות הכתיבה התיאורטיות של טרנטינו, אבל ״מוטיב של השקר והמשחק״ כפי שהגדרת זאת הרבה פחות עניין אותי משאר הדוגמאות בסרטים שהזכרת.

    לגבי ״דרך קלוברפילד 10״ (ספוילרים ספוילרים לה לה לה), אם אתה מאמין שהדבר הכי סביר שיכול לקרות למישהי במותחן פסיכולוגי השואף לאווירה ריאליסטית יחסית, אחרי שהשתחררה ממרתפו של פסיכופט, זה להילחם בחייזרים משל הייתה נינג׳ה גיבורת-על ואז גם לנצח אותם כמו טום קרוז ב״מלחמת העולמות״ – אשריך. בעיניי זה הגיוני כמו לשלוח עליה בית שחי ענק, להשלמת הדיון על מושג הבית ולהוספה של מושג השחי (למקרה שלא הבחנתי בסימבוליקה העדינה כקרנף לאורך כל העלילה, הרי הגיעה הסצנה בה הגיבורה מגיעה לצומת וצריכה לבחור בין בריחה לגבורה בסיום. סמליות זה לא מה שהיה חסר בסרט עבורי). אבל האמת היא שזה בעיקר הפריע לי להמשיך לנמנם כי היא והחייזרים עשו המון רעש ואור, וכבר התרגלתי למרתף הנעים בשלב ההוא של הסרט (סוף ספוילרים וקיטורים).

  8. מאת JNH:

    אני איתך לגבי שמונת השנואים – סרט איום ומתיש לצפייה, אבל ההערה על הפסקול של מוריקונה לא הוגנת. האוסקר שמוריקונה קיבל עבורו בבירור לא היה קשור ישירות למוזיקה של הסרט, אלא מעין פיצוי כללי על זה שבגיל 87 אחד המלחינים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע לא זכה בפרס מעולם. מבחינת האקדמיה זה סתם היה תירוץ לתקן את חטאי העבר, כמו שהיא נוטה לעשות לעתים קרובות, ובמקרה הזה האוסקר היה ראוי ביותר – גם אם למוריקונה יש בארסנל לפחות מאתיים פסקולים טובים יותר.

    1. מאת אורון שמיר:

      אז אתה בעצם מחזק את הטענה שלי שלפסקול הזה לא הגיע אוסקר 🙂

      מסכים איתך כמובן שזה יותר אוסקר פיצוי, אבל את זה הוא כבר קיבל לפני איזה עשור בדמות אוסקר של כבוד / מפעל חיים. מבחינתי האוסקר הזה הוא דווקא עדות לכוחו של טרנטינו, לא של מוריקונה. כל דבר שהאיש הזה יפליץ יזכה בפרסים, כי האוסקר הוא הרי תחרות פופולריות נטו ברוב המקרים.

Leave a Reply