• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

"עוד פעם אחת עם רגש", סקירה

29 בספטמבר 2016 מאת לירון סיני

ניק קייב היה בן 59 החודש. שבועות ספורים לפני יום ההולדת שלו יצא לאקרנים, אם אפשר לקרוא לזה כך, בהקרנות חד פעמיות ובו זמניות ברחבי העולם הסרט "עוד פעם אחת עם רגש" (One More Time With Feeling), שמתעד את הקלטת האלבום החדש שלו ושל להקת הזרעים הרעים – סקלטון טרי (עץ גרום, אם תרצו). הסרט הוקרן ב-8.9 בסינמטקים ובתי קולנוע גם אצלנו, כשלכך קדמה הקרנה חגיגית בפסטיבל ונציה בנוכחות הבמאי אנדרו דומיניק, חבר של קייב שכתב את המוזיקה ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד".
הסרט לא אמור לצאת להקרנות מסחריות, למעט מועדים בודדים נוספים. הוא לווה במכירות רשמיות של האלבום, ולולא הדליפה של האלבום לרשת באותו יום, הוא גם היה אמור להיות ההזדמנות הראשונה לשמוע את רוב השירים החדשים. הסרט כולל ראיונות עם קייב, עם וורן אליס שותפו הצמוד ליצירה בעשור האחרון, עם אשתו סוזי ביק, ומלווה את כולם בזמן ההקלטות, בביצועים חיים של השירים ובדיבורים על החיים ותהליך היצירה.

עד כאן הכול נשמע כמו אירוע קולנועי חגיגי אם כי לא בלתי שגרתי, כזה שהופך בקלות לתרגיל קידום מכירות שהמעריצים והמתעניינים יחבקו בשמחה. אלא שבניגוד ל"20 אלף ימים על פני האדמה", הסרט הכמו-תיעודי הקודם ששם את קייב במרכז וניסה להיות אמנותי, "עוד פעם אחת עם רגש" הוא משהו אחר. לציין שהשיחות והמונולוגים שבו מדברים על החיים ותהליך היצירה, כפי שכתבתי, זו פשטנות שיש בה ניסיון לחמוק מהדבר שקשה עד בלתי אפשרי לדבר עליו, שאופף את הסרט כולו.
כשיצאה הודעה רשמית על האלבום החדש והסרט שילווה אותו, האירוע הזה ייצר אצלי, ואני משערת שאצל עוד אנשים, רגשות מעורבים. בתור מישהי שאוהבת את המוזיקה של קייב מגיל חד ספרתי, זו אמורה להיות חגיגה. אבל איך אפשר להעז לחוש ציפייה למוזיקה חדשה שנוצרה פרק זמן קצר אחרי טרגדיה ממשית, כזו שגורמת לכל הדיבורים על כך שאמן מיוסר הוא אמן מוכשר להישמע מגוחכים להחריד?
ביולי 2015 אחד מבניו של קייב, ארתור, נפל מצוק בברייטון ונהרג. הנפילה שלו נקבעה על ידי בית המשפט כתאונה, שמערבת שימוש באל אס די שלקח עם חבר שעות ספורות קודם לכן. קייב לא התראיין על הנושא מאז, וההתייחסות היחידה שלו למוות של בנו הייתה הודעה רשמית שהוציא לעיתונות זמן קצר אחרי המוות: "הבן שלנו ארתור מת ביום שלישי בערב. הוא היה הבן היפה השמח והאוהב שלנו. אנחנו מבקשים שתינתן לנו הפרטיות שמשפחתנו זקוקה לה על מנת להתאבל בימים קשים אלו".

ארתור נהרג כשקייב והזרעים הרעים כבר היו במהלך העבודה על האלבום החדש, ובדצמבר של אותה שנה הוא פנה לדומיניק וביקש שיביים את הסרט על תהליך היצירה. קייב לא הגיע להקרנה בפסטיבל ונציה, וככל הנראה לא מתכנן להתראיין ולייחצן את האלבום והסרט. דומיניק דיבר בשמו בוונציה כשסיפר שעבור קייב עשיית הסרט הייתה "אקט של שימור עצמי". הוא סיפר כיצד קייב הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום, אבל לא היה מסוגל לחשוב על לדבר על המוות של בנו בראיונות לתקשורת. "זו הדרך שלו לדבר על מה שקרה באופן שבו ירגיש בטוח במידה מסוימת, כי הוא עושה את זה עם מישהו שהוא מכיר". שיטוט גוגל קצר מעלה תמונות של קייב ואשתו שצולמו במהלך החקירה שלאחר המוות של בנם, יוצאים מבית המשפט במצב שהוא כנראה אחד הקשים והפגיעים שיש. קל לשער למה המחשבה על שיחות עם התקשורת אחרי מפגש כזה איתה לא התיישבה איתם.

התייחסתי לפני יציאת הסרט לחיבור בין האישי לציבורי שיצירות כאלו מבקשות להעביר. בכנות, לא ידעתי איך להתחיל לצפות ולהתייחס לאותנטיות שתהיה או לא תהיה כאן, לכך שפתאום הפרסונה המטופחת היטב של קייב (ושל כל אמן לצורך העניין) מתערבבת עם מה שאנחנו כצרכנים תופסים כאדם הפרטי יותר, האישי והציבורי עולים זה על זה וקשה לדעת מי מדבר מולנו בסרט, האם אנחנו צופים ב"אמת", האם אפשר בכלל לדרוש דבר כזה. עכשיו אחרי שעברו כמה שבועות מאז הצפייה ואחרי עוד האזנות לאלבום, אני יכולה לכתוב, בזהירות, שקיבלתי את התשובה שלי לשאלה מה גרם לקייב להמשיך עם הקלטות האלבום ועוד להפוך אותן לאירוע קולנועי. מדובר בדרך התמודדות מלאת חמלה כלפי עצמו, כלפי הסובבים אותו שמתאבלים יחד איתו, שמשדרת כנות ונובעת מתוך הדבר הזה שהוא עושה. קייב מגדיר את עצמו כיוצר, והוא ממשיך ליצור למרות מה שקרה, כך שיצירה הייתה הדרך שלו לדבר על זה, על משהו שפשוט אי אפשר לדבר עליו.
הסרט מצולם ברובו בשחור לבן ובתלת ממד, עובדה שקייב בעצמו מעיר ומתבדח עליה במהלך הצילומים, על האפרטוס הקולנועי המאסיבי והמעט מגוחך של מצלמת תלת ממד מסורבלת וענקית שאמורה לתפוס מציאות, בזמן שאת המציאות הזו מבקשים ממנו לשחזר כל פעם כדי שתיראה יותר טוב. הסרט משחק עם שילוב קטעים שהם כמו "מאחורי הקלעים" של הערות של קייב על מה שמצלמים באותו רגע, של תהיות על אופן הצילום והראיונות, וגם של פרשנויות שהוקלטו על ידו לאחר הצילומים, שמוסיפים רבדים נוספים של תחושות ומשמעויות למה שאנחנו רואים על המסך. למשל, כשוורן אליס מתבדח איתו לפני הקלטה של עוד שיר, והם חולקים רגע קליל ושגרתי לכאורה, אנחנו שומעים את קייב המודע בווייס אובר שואל את עצמו ואותנו אם אליס מבין את החשיבות שלו עבורו, עד כמה הוא מחזיק את הכול יחד. ובבת אחת, השם של הסרט מתבהר והאגרוף בבטן של הצופים נלחץ, אבל גם הופך לליטוף.

one-more-time-with-feeling-second

דומיניק סיפר בראיון על תהליך היצירה שהסיכום שלו עם קייב היה שהוא מצלם הכול, שואל ומדבר איתו בזמן שהכול מוקלט, אבל לאחר מכן הוא יקבל ממנו עותק ושום דבר שהוא לא ירצה שיישאר שם, לא יישאר. והתחושה שעוברת במהלך הצפייה היא שאנחנו אכן רואים יצירה שהמתועדים שלמים איתה, בין היתר בזכות המשחק בין הפרשנויות של קייב כשהוא "מחוץ לסצנה" לעומת ההתנהלות שלו בתוך הצילומים. אם "20 אלף יום על פני האדמה" לקה ביומרנות ובסגנון יתר, כאן ברור שגם המבע הקולנועי עובד לטובת הנושאים שהסרט מבקש להעלות, ולא מתוך מנייריזם בלבד.
השימוש בתלת ממד מאפשר למצלמה לקרב ולהרחיק אותנו אל קייב ואל הלהקה שלו כשהם מופיעים, וברגעים מסוימים המסך מרגיש ממש כאילו הוא מתעקל ומתקפל – כמו בעדשת דג. התלת ממד לא מעיק, ואפילו תורם לאווירה מכושפת כשאליס מנצח על כמה נגניות כלי מיתר. המצלמה יוצאת וחוזרת לפוקוס על אצבעות המנצח שלו, בזמן שהתלת ממד מדגיש את עומק השדה ונוסך על הכול תחושה של יצירה בהתהוות, של משהו גדול יותר מסך חלקיו שקורה כאן.
בחלק ניכר מהזמן יש משחק בין כמה מצלמות, זו שמצלמת את הביצוע של שיר, למשל, ואחת אחרת שמתרחקת מהתיעוד ה"קלאסי" והולכת לשוטט, מזכירה לנו שזה סרט, מתרחקת ועולה למעלה והצדה ברחבי אולפן ההקלטות הלולייני, מחפשת משהו, יוצאת אל הרחובות בהם קייב, אשתו ובנם החי, ארל, מתגוררים (יש לקייב שני בנים נוספים מנישואים קודמים, אבל בסרט אין התייחסות אליהם), הולכת לאיבוד, חוזרת לחדר החזרות, מסנוורת אותנו עם פנסי תאורה שממוקמים באופן גס ומכוון מול העדשה, אור גדול בתוך גוונים של שחור. מזמן לא נתקלתי באופן כל כך ברור שבו תנועת המצלמה מבטאת את הדבר שכל כך קשה לדבר עליו, את האובדן הגדול שאמן המילים הגדול מתקשה לתאר במשפטים קוהרנטיים.
קייב אף סוג של מתנצל במהלך הסרט על כך שהפעם הוא לא התעכב ודייק כל מילה ומילה באלבום כפי שהוא בדרך כלל עושה. הוא היה חייב לשחרר ולתת ליצירה פשוט לקרות, כמו שהיא, הוא מסביר. והסאבטקסט שעובר בין השורות הוא שזו הייתה הדרך היחידה להמשיך וליצור הפעם כנראה, לפעול תוך כדי תנועה, לא לעצור ולשקוע בכל כובד הדבר שקרה.

חלק מהשירים כבר נכתבו כשקרה האסון, ובהאזנה ובצפייה לא תמיד אפשר לזהות מה נכתב קודם ומה אחר כך. במהלך הסרט קייב ואחרים מתייחסים לאופי הנבואי של שיריו, הוא מספר שאשתו מייחסת כוח רב לאמונות תפלות והיא תמיד חששה מהתמות האפלות והמורבידיות שחוזרות בטקסטים שלו. לצורך ההדגמה, בשיר הראשון באלבום קייב מדבר בגוף שני אל מישהו שנפל מהשמיים והתרסק בנחיתה ליד שדה. קייב עצמו לא מזלזל בתחושה שמשהו מבשר רעות נבע מהמילים שהוא עצמו כתב, אך בו זמנית הוא לא שוקע לתוך ההנחה הזו או מתרפק עליה.
מדובר באמן שכותב כבר כמה עשורים על מוות, רציחות, יצרים אפלים וכל מה שנפש האדם עשויה להתפלש בו, מרצון או שלא מרצון. קל להתפתות ולקרוא את העתיד בדיעבד כשאחוז ניכר מהכתיבה שלך עוסקת בדברים איומים. מצד שני, באחד מרגעי החסד הקלילים יחסית בסרט, קייב ואשתו מדברים, כל אחד בנפרד, על הנטייה שלה לארגן מחדש את הריהוט בבית כל הזמן, לפעמים גם כשהוא ישן, ואז מתעורר בחדר שהפך מחדר שינה לחדר עבודה. כשקייב מדבר על כך שהיא מזיזה רהיטים ממקום למקום, קל להיזכר בשיר שלו מלפני כעשור על רעיה מלאת צער, שמזיזה רהיטים ממקום למקום. אי אפשר שלא למצמץ לרגע ולתהות אם הוא מצטט את עצמו בכוונה כדי לבלבל אותנו, או עושה זאת באופן לא מודע לחלוטין.
זה חלק ממה שעובד והופך את "עוד פעם אחת עם רגש" ליצירה רגישה, מרתקת ואפילו מנחמת – גם אם מכמירת לב. העריכה מציגה לנו את המחשבות של קייב לצד הצהרות שונות שלו, ממרחק של זמן. הוא אומר כמה דברים קשים על התחושות שלו לגבי עצמו, לגבי הזמן ולגבי החיים בתחילת הסרט, ובהמשך, חצי שעה או אפילו שעה פנימה, הוא חוזר אליהם ומפרש אותם שוב, ממה שמרגיש בסרט כמו מרחק של פרספקטיבה. הוא לא מנסה לפתור את הדברים, והדיבור על המוות של ארתור מגיע בהדרגה, מתפתח בזהירות, כמו הליכה על קצות האצבעות של כל הנוגעים בדבר, שמתוכה נובע כאב עצום, וגם אהבה גדולה של קייב, אשתו ובנם החי. אין בסרט שום דבר שמרגיש מציצני גם כשהם מדברים על נימי נפשם. בניגוד לאותן תמונות שצולמו ככל הנראה בלי אישור שלהם בכניסה וביציאה מבית המשפט, כאן אין שום תחושה של פרובוקציה או זילות.

השירים שמבוצעים בשלמותם מוסיפים גם הם כמובן עוד רובד של פרשנות וקשת של רגשות. כשהשיר "נערה באמבר" מנוגן, יש בו משפטים שלמים על מה זה מוות, אובדן וזיכרון, אבל קייב נראה בשליטה, נראה "על הבמה" גם אם מדובר באולפן ההקלטות ובמצלמה. וכשמילות השיר האחרונות עוד מהדהדות "אל תיגע בי, אל תיגע בי", קייב מסיים ושואל את וורן אליס אם השיער שלו עדיין נראה טוב. "כן, הוא נראה אפילו עוד יותר טוב מאשר קודם. אל תיגע בו". וקייב והוא מתחילים להתבדח על חשבון מילות השיר הכואבות, "אל תיגע בו, אל תיגע בי", ואנחנו חייבים לחייך, גם אם לא בטוחים שמותר לנו.
קייב מספר בסרט משהו שעבור מי שעוקבים אחרי הקריירה שלו זו תובנה מרתקת, גם אם מערערת. הוא כבר לא מאמין בנרטיבים. הוא מספר שהשירים שלו הפכו לפחות ופחות סיפוריים, משהו שאפיין את הכתיבה שלו באופן מובהק בעבר. סיבה אחת לכך לדבריו היא שהוא לא צריך יותר נרטיבים כאלו בחיים שלו, הוא מספר שפעם הוא הרגיש צורך לכתוב סיפורים כאלו, עם מבנה ברור שיחזיקו הכול יחד כנראה, ועכשיו הוא בתקופה שבה הוא לא זקוק להם. אבל קצת אחר כך הסיבה הנוספת מעלה תחושה קשה יותר, כשהוא משליך את היעדר הנרטיבים על החיים עצמם. זו תפיסה פילוסופית רווחת ולאו דווקא חדשה, אבל כשמספר הסיפורים הגדול אומר שהסיפורים לא קיימים יותר, ושהחיים הם לא רצף של סיבות ותוצאות, אלא אירועים שאין לנו שליטה עליהם, משהו נשבר.
הסרט לוקח את המשהו השבור הזה, ומאחה אותו. לא על ידי יצירת נרטיב, לא במבע הקולנועי ולא בשיחות, אלא מתוך החיבור שנוצר מהמקטעים של השירים, הדיבורים, החיוכים הקטנים והעצב הגדול. אני לא רוצה לתאר כאן את הדקות האחרונות של הסרט לטובת מי שעוד יצפו בו, אבל יכולה לומר שהוא מספק משהו כמעט מעודד, כשם שהוא עלול לשבור אתכם לחתיכות.

אני כן יכולה להתמקד באחד הדברים שתפסו אותי במיוחד – והוא האופן שבו קייב ואשתו מדברים, כל אחד, על הקלישאה הזו שאסונות וסבל הם מוזות גדולות שמאפשרות לך ליצור באופן טוב יותר. קייב מציין את התפיסה הרווחת הזו, ואפילו מודה, שכן, לפעמים אתה קצת רוצה שיקרה לך משהו נורא כדי שתיצור ממנו משהו נפלא, אבל כשקרה מה שקרה לו עכשיו… לא, זה לא משהו שמעודד את היצירתיות, זה גדול ואיום מדי. לעומתו, סוזי ביק, הדוגמנית לשעבר שהקימה השנה ליין שמלות מצליח, מספרת שהוא אוהב לראות אותה בחדר העבודה שלה. אלו הרגעים שבהם היא עסוקה במיוחד, ונראית שמחה. היא מספרת בכנות שאחרי מה שקרה היא מצאה את עצמה נכנסת לעבוד על השמלות שופעות הבד ומלאות הרכות והחינניות שלה, וגילתה פרץ בלתי נדלה של יצירתיות שיוצא ממנה. היא שמה לב שהיא יוצרת אותן במעין אנרגיה, ריכוז של עיסוק שמאפשר לה לא לחשוב על שום דבר אחר. זו הפרשנות שלה לטראומה שמעוררת יצירתיות, תגובה הפוכה אך כמעט זהה בעצם כשחושבים על זה לאופן שבו קייב המשיך להקליט את האלבום.
הסרט נותן מקום למילים, לרגשות, לשכבות על שכבות של מחשבות, דרכי התמודדות ופרשנויות אישיות, כל אחת מספקת עוד רגע בניסיון להמשיך למרות מה שקרה. הריבוי הזה והעדינות שבו משתלבים בסרט לדיון על יצירה, על אהבה, על אובדן ועל החיים. אלו כל החומרים שמהם עשוי הקולנוע ועשויה המוזיקה, ובמידה מסוימת עם כל הסגנון של דומיניק, התחושה היא שקייב והקרובים אליו בחרו להגיש לנו ייצוג קרוב ככל האפשר לדבר עצמו, את המהות של הרגשות שלהם. ויציאה מצפייה ביצירה כזו הותירה אותי, לפחות, עם הכרת תודה גדולה להם על כך שהם בחרו לשתף אותנו, לומר לנו כמה דברים חכמים ואפילו להרגיע אותנו, הצרכנים, הצופים, המאזינים, שיהיה בסדר.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    האלבום עצמו יוצא מהכלל

  2. אלי הגיב:

    אבל מתי אפשר יהיה לראות את הסרט?

    1. liron sinay zabow הגיב:

      פורסם עכשיו בעמוד הרשמי של קייב והזרעים הרעים שיהיו עוד מועדים מ-1.12, עוד לא מצאתי שום דבר רשמי בסינמטקים ובבתי הקולנוע בארץ אבל יכול להיות שיהיו עוד הקרנות גם כאן.

  3. Udi הגיב:

    סקירה נהדרת לסרט מיוחד מאוד ועמוק. הלוואי ויוקרן שוב!

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    תודה רבה לך לירון היקרה על הביקורת הנפלאה, איני יכול לחכות כבר עד נובמבר לבואו…!

השאר תגובה