• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סקירה (אווירית) כפולה: ״ספיישל חצות״ ו״אדי הנשר״

7 באוגוסט 2016 מאת אורון שמיר

חדי וחדות ההבחנה ודאי שמו לב שלא ממש כתבתי (או אפילו ערכתי, אם להודות על האמת) בסריטה בשבועיים האחרונים. אם לא שמתם ושמתן לב להיעדרי, זה כנראה הודות לחבריי ושותפיי לבלוג, במיוחד אור, שחיפו עליי בתקופה העמוסה הזו. הסיבה היא שינוי בחיי האישיים שאני לא חושב שיהיה מעניין או ראוי להרחיב עליו (בגדול – עברתי לניו יורק), ואני בעיקר מאוד מקווה שלא ישפיע קשות על התפקוד שלי כאן בבלוג במיוחד, וגם כמבקר הקולנוע של עכבר העיר – שתי פוזיציות שאני מתכוון להמשיך לאייש גם מחו״ל. בניסיון לחזור לשגרת הכתיבה מחופשת בירוקרטיה אמריקאית כפויה, נראה לי שזה יהיה סמלי שאדווח על שני הסרטים שתפסתי בטיסה לכאן. שניהם לא בתוכניות של מפיצי הקולנוע בישראל אם אני קורא נכון את המפה, ולכן אפשר לצרוך אותם בספריות ההשאלה של האוזן השלישית (או לקנות כרטיס טיסה, כאמור). על שניהם כבר שמעתי מחברים שצפו בהם גם כן בחו״ל, כך שלא באתי מאוד נקי, ויכול גם להיות שבגובה של כמה קילומטרים יכולת העיבוד היא אחרת.

ספיישל חצות
Midnight Special

Midnight-Special-2016

על סרטו החדש של ג׳ף ניקולס, ״לאבינג״ (Loving), כתבתי בעת שהותי בפסטיבל קאן לפני מספר חודשים, אבל הבמאי הפורה הספיק לשחרר מוקדם יותר השנה יצירה חדשה נוספת. הבנתי שבעברית שמה ״ספיישל חצות״, כאילו שאין מילה בשפת הקודש שמשמעותה ״מיוחד״, אבל נזרום עם השם הזה. הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין, משם יצא עם פרס הקהל, כך שעצם היכללותו של ״לאבינג״ בתחרות הרשמית של קאן באותה השנה הוא חתיכת הישג עבור הבמאי של ״סערת רוחות״ ו״הסיפור של מאד״. ואם ב״לאבינג״ התלוננתי שיש מעט מדי מניקולס אשף הפראנויה שלמדנו לאהוב, ב״ספיישל חצות״ קיבלתי את כל צילומי הלילה ורגעי המתח הפסיכולוגיים שרק רציתי, עם תוספת מבורכת אף יותר – המון מדע בדיוני.

הסרט נפתח עם מנוסתם של שני גברים וילד מפני השלטונות. רוי (מייקל שאנון) ובנו אלטון (ג׳יידן ליברהר) בורחים בחסות החשכה ובעזרתו של לוקאס (ג׳ואל אדג׳רטון), חבר ותיק של האב. הגברים לא מהססים להשתמש בשום אמצעי, והילדון נראה מנותק מן הסביבה – על עיניו משקפי צלילה כחולים ועל אוזניו מכסות אוזניות ביטחון כתומות. האימג׳ הזה, של הילד בפרט ושל השלושה ברכב נמלט בכלל, לופת מיד בפתיחה ולא עוברות יותר מכמה דקות עד שהאקשן מתחיל להתבהר. מסתבר כי השלושה ברחו מחווה בה גודל הילד, בה סוגדים לו ומאמינים כי הוא המשיח שיציל את כולנו מיום הדין, שיגיע בשישי הקרוב. קלווין מאייר (סם שפרד), מי שגידל את אלטון כמושיע בנפרד מאביו הביולוגי של הילד, מוכן לשתף פעולה עם השלטונות, המפקידים את תיק החקירה בידי הסוכן פול סבייה (אדם דרייבר). אז מתגלה כי הנסים נמצאים בדרך אל אימו של אלטון, שרה (קירסטן דאנסט), בתקווה להיות יחד כשיגיע יום שישי גורלי. כל הדיבורים על ארמגדון מקבלים משנה תוקף ברגע שבו מתגלה שאלטון הוא באמת יצור כוחות מיוחדים, חלקם הרסניים במימדים אפיים.

הסרט בוחן ברצינות ובתבונה מה היה קורה אילו אדם עם כוחות-על היה מתגלה בעולם שלנו: הממשל היה רוצה להשתמש בו כנשק, שכניו היו סוגדים לו ומפתחים מעין כת סביבו, הוריו היו רוצים להגן עליו בכל מחיר והיו טועים בדרך, והוא היה תקוע בקונפליקט שבין הרצון להיות נורמלי לבין הסקרנות לגלות עד כמה הוא באמת מיוחד. מבלי לחטוא בהתנבאויות מחד והתנשאויות מאידך, מהיכרותי עם האנושות נדמה לי שזה בדיוק מה שהיה קורה במציאות. בנוסף, קיים בסרט ניסיון להציג את אלטון עצמו כדמות בעלת יכולות מדהימות מצד אחד, אבל גם חולשות נדירות לא פחות. הוא יכול לשמוע הכל, כולל תדרי רדיו, ולירות אלומות אור מהעיניים – ממש כמו סופרמן, הגיבור מחוברת הקומיקס שהוא קורא. אבל בניגוד לאיש הפלדה, אלטון לא רק שברירי למראה ולמגע, אלא גם נמנע מן השמש (מקור כוחו של סופרמן) שהוריו מאמינים כי היא משבשת לו את האיזון. במובן זה, הסרט הוא מעין תרופה לכל סרטי גיבורי-העל ושאר הבריות בעלות הכוחות המיוחדים המכים במסכינו ללא רחם וללא מחשבה יתרה מאחוריהם.

השעה הראשונה (מתוך שתיים) של ״ספיישל חצות״ כל-כך אינטנסיבית (בטריטוריות של ״הנמלט״ מבחינת קצב ולחץ) והסיום שלו כה מרומם רוח, עד שלא ממש היה לי אכפת מתפניות צפויות כאלה ואחרות, או פתרון קצת מגוחך לשאלה מיהו ומהו באמת אלטון מאייר. השחקנים מעניקים הופעות מתואמות היטב ומחלקים ביניהם את המשקל, בלי שום נפילות מתח. אפילו לא כשסצנה זו או אחרת מונחת על כתפיו של ליברהר הצעיר, שבגיל בו עדיין לא מתגלחים כבר מתחזק קריירה שכוללת את ״וינסנט הקדוש״ ו״אלוהה״ בעברו, ובעתיד את הסרט הבא של קולין טרברו והעיבוד המחודש של ״It״. הוסיפו לכך את אחת מהסצנות הכי מפעימות שראיתי השנה בקולנוע, ברמה של ספילברג בימיו הגדולים, ועוד כמה וכמה רגעי וואו טהורים, ותקבלו סרט שאני לא מבין איך אפשר לוותר על הפצה שלו בבתי הקולנוע. לכן, אני מאוד מקווה שיפציע בפסטיבל זה או אחר כדי שתהיה לקהל הזדמנות לחוות את מה שיש לו להציע.

אדי הנשר
Eddie the Eagle

 eddie-the-eagle2

הסרט השני שלי באותה טיסה לא היה יכול להיות שונה יותר. אמנם מדובר שוב ביצירה אמריקאית דוברת אנגלית, אבל זה פחות או יותר הדבר היחידי שמקשר בין מותחן המד״ב של ניקולס, לביוגרפיית הספורט הקומית של השחקן-שהפך-לבמאי דקסטר פלטשר (פרצוף בריטי מוכר למדי בשנות ה-90 בעיקר). עוד נקודת דמיון מאולצת שמצאתי היא שגם ״אדי הנשר״ מתחיל עם נער במנוסה, אלא שהוא בורח מהוריו בטענה כי הוא נוסע למשחקים האולימפיים ומגיע בקושי עד תחנת האוטובוס השכונתית. העובדה כי רגלו כלואה בסד ואין בו שמץ של אתלטיות לא מפריע לו לחלום את דרכו להיהפך לספורטאי מקצועי לאורך כל הילדות.

בבגרותו, אדי אדוורדס (טרון אג׳רטון, ששינה דרסטית את הופעתו מאז ״קינגסמן״) מנסה את כוחו בכל מיני ענפים, למורת רוחו של אביו (קית׳ אלן) ובעידודה של אימו (ג׳ו הארטלי). הגורל מפגיש אותו עם אולימפיאדת החורף, ואדי מחליט שיהיה מחליק סקי מדופלם ויהי מה. אבל הסביבה תמיד דוחה אותו מלהיות חלק מנבחרת, ואדי מבין כי עליו להתחרות בספורט יחידני. הוא מבקש להיות נציג בריטניה למשחקי החורף של 1988 בקפיצות סקי, ענף בו בריטניה לא התחרתה מאז מלחמת העולם. מיותר לציין שאדי טרם התנסה בספורט בעצמו, ומחליט לטוס להתאמן במדרון בגרמניה. שם, הוא מוצא את הצד השני לטיפשות שלו – ברונסון פירי (יו ג׳קמן), קופץ מחונן לשעבר שאלכוהוליזם ויהירות דרדרו אותו להיות גורף השלג במדרון האימונים. אדוורדס מבקש מפירי לאמן אותו, ולהוכיח לכולם שלהיות מקום אחרון יכול להיות מכובד לפחות כמו לזכות במדליות.

כדי לנסות להסביר מדוע הסרט לא היה צפייה מהנה ברוב חלקיו, חרף העובדה שזו הייתה כוונתו היחידה, אביא כדוגמה את ״שיטת המשחק״ של השחקן הראשי. בהחלטה משונה, אג׳רטון תקוע עם אותו הפרצוף המטומבל כל הסרט, אולי בניסיון להידמות לאדי אדווארדס המקורי. הבעיה היא שזה לא רק נמאס אחרי שלוש סצנות בדיוק, אלא גם די מפריע לו להפגין איזשהו סוג של רגש, כשההבעה הקבועה שלו היא ״אני מטופש מכדי להתקיים״. ג׳קמן, בתפקיד המנטור שמחפש תיקון דרך מישהו אחר, משחק כאילו הגיע מהסט של ״וולברין״ והספיק רק להתגלח, אבל לא לצאת מהדמות. כל השאר מסתפקים בלהיות ייצוג של דמות משנה לא חשובה בסרט קומי, ולא ממש משתלבים בדרמה שמנסה להיבנות מתחת לפני השטח. וכאן אני מתכוון לא רק לשאר השחקנים, אלא לכל אנשי הצוות באשר הם. זה היה יכול להצטרף לתמה המרכזית של היצירה, אבל אני לא בטוח עד כמה זה מכוון.

הסרט משחק על המקום בו ווינריות ולוזריות נפגשים, באיזה מן כיפוף לא הגיוני של הסקאלה בו המקום הראשון נושק לאחרון. תסריט הביכורים של סיימון קלטון ושון מקולי נעזר בכל קלישאת סרט ספורט שתוכלו להעלות על הדעת, אך בזכות הטון הקומי זה אמור להיות בסדר, שהרי הכל נעשה בקריצה. בשלב מסויים אני מודה שקצת הותשתי גם מזה וגם מזה, כלומר גם מהשימוש המודע לעצמו בקונבנציות ז׳אנריות וגם מהניסיון של הסרט להיות קליל לא משנה כמה חמור מה שקורה על המסך (בכל זאת, אנשים מסכנים את חייהם בספורט הזה עם כל עלייה במעלה המדרון). לכן, ולמרות הקלישאתיות וחוסר השראה השורה על היצירה כולה, מצאתי את עצמי נרגש למדי בסיום, אז כנראה שכן הייתה שם דרמה שתקתקה היטב עמוק בפנים. ממש כמו שאדי הוא בדיחה מבחוץ, וספורטאי עקשן בעל משמעת ברזל מתחת לפרצופו המטופש. יכול גם להיות שזה קרה לי משום שהמטוס החל להנמיך עוף כדי לנחות בנמל התעופה JFK.

eddie-the-eagle

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    מעריץ אתכם. לדווח על סרטים שראית במטוס? הלוואי חריצות כזאת על כל עם ישראל.

  2. איריס הגיב:

    ספיישל חצות זה לא אי-טי בעצם?

השאר תגובה