• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״המפגש״, ניתוח ופרשנות

17 בדצמבר 2016 מאת אורון שמיר

אחרי שתי צפיות וקריאת הסיפור הקצר עליו מבוסס ״המפגש״ (Arrival), סרטו של דני וילנב, אני חש מוכן לכתוב על היצירה המטלטלת הזאת טקסט יותר מעמיק (או לכל הפחות יותר מאריך ומרחיב). כלומר, בנוסף לביקורת שכתבתי בעכבר העיר. אני לא יודע אם זה כתב הגנה, מכתב אהבה, או ניסיון עצמי להבנה ופירוק לגורמים של מה שאהבתי בסרט, אבל מה שבטוח הוא שמאוד לא כדאי לקרוא אותו לפני הצפייה אלא רק אחריה. בשביל זה יש סקירת הבזק של עופר מפסטיבל ונציה, וגם את הסקירה של לירון, שאיזנה יפה בין הטוב לרע (למרות שאני מוכן להתווכח עד אובדן הכרה כדי שהדמות שמגלמת כאן איימי אדמס תזכה להכרה). הניתוח שלפניכם ולפניכן מאוד אסוציאטיבי, אבל חשבתי שזו הדרך הטובה ביותר לפרש סרט שכל פרשנות שלו בהכרח תהיה התפזרות לאלף ואחד כיוונים, במטרה להתנקז לנקודה אחת (מפתה אותי לכתוב כאן את המונח ״סינגולריות״, אבל זה יהפוך גם לחנון מדע וגם לחסר דיוק מדעי, וזה קצת גדול עליי).

לפני הכל, עוד קצת סופרלטיבים בעקבות הצפייה הנוספת. ״המפגש״ הוא בראש ובראשונה סרט מד״ב כמו שצריך – עשוי היטב, מעורר מחשבה ודיון, ואומר משהו על המצב האנושי, גם אם לא יותר מדי ובטח שלא בחדשנות יתרה, דרך הזרה שלו. עבורי הסוגה הזו גם מאוד אמוציונלית, ולא תהיה זו הגזמה להגיד שברגעים בהם נוצרים על המסך מפגשים מהסוג השלישי כמעט ופרצתי בבכי (לפחות פעמיים, ובצפייה השנייה זה כבר כלל חריקת שיניים, כי פאדיחות). שנית, מבחינה טכנית אני לא בטוח שראיתי השנה סרט שמתעלה עליו בשקלול של כל הפרמטרים: הצילום האימרסיבי, העריכה האינטנסיבית, התסריט שבו כל שורת דיאלוג טומנת משמעות נסתרת וגם מקדמת את העלילה, והפסקול מערבל ומערפל החושים – כולם ברמות הגבוהות ביותר של קולנוע כפי שאני חוויתי אותו במהלך 2016. כוונתי בפסקול היא גם לעבודת הסאונד המטריפה שאני מקווה שתגיע לאוסקר, וגם למוזיקה (אם אפשר לקרוא ככה להמהומים עמומים או קולות של לוויתנים) המהפנטת עד כדי טראנס. וכן, גם כמובן שגם הבימוי, ובהמשך אסביר כמה זר לי לפרגן ל-וילנב.

עוד דבר שחשוב לי לעשות מראש הוא לסייג ולומר שהסרט קנה אותי בהדרגה, והאסימון נפל סופית רק בשיחה שלאחריו, בה דווקא שחררתי את כל מה שרציתי שיהיה אחרת. זה עזר לי להבין שמה שקיוויתי לקבל מהסרט הרבה פחות חשוב ממה שאשכרה קיבלתי ממנו, כי הוא הרי עוסק בדיוק בסוג הזה של תקשורת. ונדמה לי השינוי התודעתי בעקבות השיחה שלאחר הצפייה הוא משהו שמעבר למזל הספציפי שלי בבחירת בת הזוג לצפייה (ולחיים) – לשוחח על הסרט הזה עם כל אחד ואחת עוזר לחשוף ולגלות בו עוד דברים ורבדים שאפשר להנות מהם, או לכל הפחות לחשוב עליהם. כהכנה לשיחה, או כדיון בפני עצמו, בואו נגיד שהפתיחה הזו היא החלק הראשון מתוך תריסר, כמחווה לשניים-עשר חלקי הפאזל המחולקים לאנושות במהלך העלילה. ושוב כמו בסרט, רק אם קוראים את כל החלקים אפשר (אני מקווה) להבין את הטקסט. כן סידרתי אותם בסדר מסויים, אבל נדמה לי שאפשר גם לבלגן, כי העיקר הם ההקשרים. אזהרת ספויילרים מכאן ועד עולם, למקרה שזה לא היה ברור.

צפיות מול ציפיות

arrival3

אל הסרט נכנסתי, כמו כל צופה, עם מטען. המטען הפרטי שלי כלל מן הסתם את כל הסרטים שראיתי בז׳אנר בו הנחתי שהסרט מתרחש (למשל ״קונטקט״, ״מפגשים מהסוג השלישי״, ואולי גם ״בין כוכבים״), אבל בעיקר את דעתי על הבמאי הקנדי דני וילנב. בקצרה, חשבתי שמדובר בפלוץ מעצבן שאני לא מבין למה כולם מתלהבים מהסרטים שלו. אולי חוץ מ״אסירים״, אבל גם בו אהבתי בעיקר את התסריט. אחרי נקודת הפתיחה הלא מזהירה הזאת עימה התיישבתי באולם, לא יכולתי להמציא סיקוונס פתיחה יותר גרוע עבורי באופן אישי מזה שריצד על המסך. זה נראה כאילו הסרט מנסה לרגש בכוח עם סיפור על טרגדיה משפחתית שהיא נקודת המוצא של הדמות שעומדים להכיר לי, ד״ר/אמא לואיז בנקס (בגילומה של איימי אדמס). כאילו שאפשר לעגל דמות מראש, בלי שזה ייראה כמו לעגל פינות. הוקל לי שאותה טרגדיה צומצמה למינימום זמן במטרה לטוס ישר לעניין המרכזי, או כך חשבתי. אבל בדיעבד אני מבין שהמטרה הייתה אחרת לגמרי.

הכאב המרוכז של לואיז בפתיחת הסרט, הממשיך לטפטף לאורך היצירה בנקודות מפתח, אבל אינו באמת מה שמניע אותה – הוא שם רק כדי להעצים את הבחירה שהיא תצטרך לעשות בסוף (וכן, בעיניי זו בחירה ועך כך בהמשך). עם כל הבזק מחיי האם והבת שמאיר את הבעיה או המכשול החדשים שניצבים בדרכה של הגיבורה לבצע את משימתה, כך אני עצמי התחלתי להבין את המתרחש יותר ויותר – ממש כמוה. אם זו לא דוגמה מושלמת במיוחד לניסיון של סרט להתאחד ולהתלכד עם צופיו, למזג בין פרוטגוניסטית לקהל, אז אני לא יודע מה כן. ובזמן שאת הפענוח והפיצוח הללו עשיתי הרבה אחרי שהסרט נגמר, אין לי ספק שהקליקים של לואיז ושלי לגבי מה בעצם קורה כאן התרחשו באותן נקודות. אפילו ניסיתי למדוד את זה בצפייה השנייה, אבל נשאבתי חזק מדי פנימה אל תוך הסרט, לא מסוגל באמת להתנתק מן המתרחש.

אגב, לא זכור לי שראיתי את הטריילר לפני הצפייה בסרט, אבל כן צפיתי בו לפני הכתיבה כדי לרענן את הזיכרון. מדהים כמה הוליוודי, פומפוזי וחסר ייחוד הסרט שמשתקף דרך הקדימון השקרניק הזה, מה שאולי יכול להסביר כיצד הוסללו צופים וצופות לחשוב שהנה מגיעה עוד ערימת קלישאות מז׳אנר סרטי החייזרים. החטא של הטריילר מוכפל מכיוון שבעיניי הטיפול של הסרט בקלישאות הוא די מבריק, ועל כך מיד.

בשבחי הקלישאות

arrival5

כבר התבטאתי בעבר, יותר מפעם אחת, על החיבה שלי לסרטי טוויסט-ז׳אנר. כאלה שמתנהלים באפיק מוכר של סוגה קולנועית אחת, רק כדי להתהפך בסיום ולגלות את ליבם הז׳אנרי האמיתי. ההערכה שלי לסרטים כאלה שמצליחים במשימה שלהם, נובעת מכך שאם זה מספיק קשה ללכת בתלם חרוש אחד מבלי לשעמם, ללכת בשניים במקביל וגם לבצע את הקפיצה ביניהם מבלי למעוד לתוך הבוץ – זו כבר אקרובטיות לשמה. כמו לוליינים ההולכים על חבל, גם הסרטים האלה נעזרים במעין מוט מאזן, הלא הן מוסכמות ז׳אנריות. או כפי שאפשר לכנותן בלעג – קלישאות. נהוג לסלוח עליהן אם הסרט רק נעזר בהן ולא נשען עליהן מבלי להציע שום דבר אחר, או אם הן מוצגות רק כדי להתנפץ לרסיסים וליצור משהו חדש. נדמה לי ש״המפגש״ עונה לכל ההגדרות הנ״ל – יש לו חתיכת טוויסט ז׳אנרי בסיום, מהמוגזמים שאני זוכר בעת האחרונה, ואת כל הקלישאות שהוא מציג הוא לא סתם שובר, אלא אומר משהו על טבען ואז מנפץ על הברך.

הסרט קודם כל מנקה מהמערכת שלל קלישאות של סרטי חייזרים מכל הדורות, אבל עם טוויסט קטן למניעת שעמום והוספת אמירה – הן קורות לפני המפגש עם הישויות שאינן מעולמנו. סצנת המסוק שבא לקחת את לואיז לאתר הנחיתה, מצולמת כאבטיפוס של הרגע בו עב״מ מתגלה לגיבור (אורות בוהקים נכנסים אל חלון חדר השינה, עצם מעופף ומרעיש נוחת בחצר). בהמשך, עם הגיעם אל החללית האמיתית, במקום אלומת אור אנכית שתשאב אותם מעלה אל הספינה הבינכוכבית, צריכים המדענים להשתמש במעלית הידראולית המשווה לסצנה מראה כמעט קומי-אבסורדי. אחר-כך מגיעה תורה של הציפור בכלוב לבדיקת רמת החמצן בחדר (המצאה של ספילברג כמדומני). אבל בכל הייצוגים הטיפוסיים האלה, מי שחייזר באמת הוא תמיד בני האדם, כפי שמשתקף החל מן המפגש הראשון בו מגיעים אל חדר שבו אמורה להתקיים שיחה יצורים מוזרים בחליפות כתומות. בחוכמה, לואיז מורידה בהמשך, מה שגם מנכיח את היותה תמיד חיצונית (שלא לומר חוצנית) לסיטואציה. סביבה ישנם המוזרים שלוקחים אותה לאתר הנחיתה ועימם היא מתקשה לתקשר אפילו יותר מאשר עם היצורים שלא דוברים את שפתה.

למנות כעת את כל הפעמים שבהן הסרט רק נראה כמו קלישאה אך למעשה משתמש בה כדי להפוך למשהו אחר, יהיה פחות או יותר לתאר כל סצנה שלישית בסרט (כולל הפתיחה שהזכרתי בחלק הקודם, והאקסיומות הז׳אנריות על פלישת חייזרים כאן). לכן, מעתה והלאה פשוט אזכיר אותן בכל החלקים כשזה יתאים ויתמוך בטיעונים שלי. ואתחיל כבר בחלק הבא שיעסוק בחומר המקור ממנו מורכבת היצירה.

כעיבוד לסיפור קצר

story-of-your-life

כשנודע לי כי ״המפגש״ מבוסס על סיפור קצר בשם ״סיפור חייך״ (Story of Your Life) של טד צ׳יאנג והיה לי ברור שאקרא בו רק אחרי הצפייה, אם בכלל. כיוון שאת התסריט כתב אריק הייסרר, שעיקר תרומתו לאנושות הסתכמה עד כה בעיבודים המחודשים של ״סיוט ברחוב אלם״ ו״הדבר״ (שכמובן נפלו מקודמיהם), ייחסתי את כל ההברקות התסריטאיות לסיפור עליו הוא מבוסס עוד לפני שקראתי אותו. אחרי הכל, מדובר בסיפור שהוגדר כיצירת מופת לסוגו, מאת סופר מד״ב שלא מרבה לכתוב, ולמעשה מרבית יצירותיו אוגדו לספר אחד שאף יצא לאור בעברית (״סיפורי חייך ואחרים״), אבל כמעט כל יצירה שלו נחשבת לפורצת דרך, או לכל הפחות למעוררת מחשבה. בתום הקריאה אני בהחלט מבין את ההתלהבות, אבל מוכרח להגיד שלא רק שמדובר בעיבוד מעולה, אלא גם שאת הסרט אהבתי יותר.

חשוב לציין כי יש אינספור הבדלים בין הסיפור הקצר לסרט, חלקם יצוץ בהמשך, כשאזדקק לדוגמאות מן היצירה המקורית. זה מתחיל בפרטים קטנים כמו השמות שמעניקים המדענים לישויות (אבוט וקוסטלו נקראים בספר פלאפר וראזברי), וממשיך בשינויים עצומים בעלילה. השינוי המהותי, שהכתיב לא מעט מן השינויים המינוריים יותר, הוא שהספר עוסק לא מעט באופן שבו אנו קוראים ובהבדלים בין קריאה ודיבור. כלומר, כיצד המוח האנושי מתרגם את הסמלים לאותיות, מילים, משפטים, וחזרה למחשבות, תחושות, רגשות. אחת הנקודות המרכזיות היא שעל המדענים לפצח היא השוני בין השפה המדוברת של המבקרים, המופקת מצליל, לזו הכתובה. אצלנו יש קורלציה בין האופן בו המילה נכתבת לבין איך שהיא נהגית בקול רם – אבל אצל ההפטופודים (כך קוראים להם גם בסיפור הקצר וגם בסרט) פשוט אין. אלה שתי שפות נפרדות. ממש כמו שספרות וקולנוע הן שתי שפות שונות, ולכן בחרו יוצרי הסרט בחוכמה לא סתם ״לצלם״ את חומר המקור הספרותי, וגם לא להלביש קריינות כפויה. למעשה, מלבד הפתיחה והסיום הדורשים קריינות, שעוזרת ומבלבלת לסירוגין, ישנו רק עוד רגע אחד של דובר חיצוני לעלילה. הוא ממוקם במרכז הסרט, ובו לפתע מוחלפת נקודת המבט – אנחנו נוטשים את לואיז ועוברים לשמוע את קולו של הפיזיקאי איאן דונלי (ג׳רמי רנר), בקטע שאין לו שום זכר במקור הכתוב.

בעיניי זו דוגמה לעיבוד נבון ונכון, ויש כל-כך מעט דוגמאות של כאלה לאחרונה. עיבוד שלוכד את רוח היצירה משל היה מכסח שדים, ומשחרר אותה לחופשי בתוך כלי קיבול חדש שנבנה במיוחד עבורה. הסיפור הקצר חכם מאוד, מבריק יותר מפעם אחת, אבל גם מאריך בפרטי פרטים ונכנס לדקויות שאמנם מעניקות לו כוח אבל גם מפריעות לדינמיות. כוונתי היא חלילה לא לסדוק את מעטה יצירת המופת בו מתהדר הסיפור הקצר מאז שנת 2000, אלא להגיד שהחיבור ביני ובין הסרט היה עשיר יותר, משום שכמעט ואין בו רגעים מיותרים והחוויה שלו הולכת ונבנית בהדרגה עד לרצף שיאים. כמו הסיפור הקצר, גם הסרט משתמש בקטעים של עלילת האם והבת כדי להשליך על הנעשה בעלילה הראשית של נסיונות התקשורת. אבל במקרה שלו, המבנה שנוצר דומה לפסיפס שקשה להבחין בנקודות החיבור בין חלקיו כיוון שהוא מסופר ממבט-על. או אם תרצו, זהו סטייק משוייש שנקיקי שומן דקיקים מחברים את בשרו יחדיו, אפילו אם השומן הזה יכול להיות קצת שמאלצי לחיך האנין. עבורי זה לחלוטין שווה את ההפתעות הז׳אנריות.

זה לא סרט פלישת חייזרים

arrival7

הייתי רוצה ללכת צעד אחד קדימה מהאמירה כי הסרט משחק ומכופף את מוסכמות המד״ב הקולנועי בנוגע לסרטי פלישת חייזרים, ולקבוע שאין בסרט חייזרים כלל (תהייה שהעלה באוזניי לראשונה אור סיגולי). כלומר שאותם הפטופודים, היצורים עימם מנסה העולם לתקשר הספונים בקונכיות הענק המרחפות שלהם, הם כלל לא חוצנים. (ספוילר ל״אינטליגנציה מלאכותית״) ממש כמו שהיצורים בסוף הסרט הלא-מוערך-דיו של סטיבן ספילברג, הם סוג של אבולוציה רובוטית הנעלית על זו שראינו בסרט, אבל בפירוש לא הגיעו מכוכב אחר (סוף ספוילר). לא סתם מתקשה לואיז להיות הראשונה שתגיד את המילה ״חייזרים״ בסרט – זה רמז נוסף שמוענק לנו הצופים והצופות כדי לפקפק בזהותם. לי נדמה שאולי הם מכאן, אבוט וקוסטלו וכל שאר חבריהם שלא זכינו לפגוש. זה מתחיל בעובדה שהם לא באמת נוחתים כאן, כלומר לא מגיעים משום מקום. נמסר לנו שבוקר אחד הם פשוט צצו. וזה נגמר בכך שהעזיבה שלהם היא הכל חוץ מהמראה.

זה נכון שבמפגש הראשון (מהסוג השלישי), ההפטופודים לא דומים בכלל לבני אדם. ותודה לאל על כך, כי באמת שהומנואידים קטנים וירוקים/אפורים היו קלישאה אחת יותר מדי בשבילי (למרות שהם כן קצת דומים לחייזרים הלא פחות אייקוניים מהסימפסונז, אם להודות על האמת). אך ככל שהמפגשים נמשכים, ככל שנוצרת תקשורת, כך גובר הדמיון ביניהם ובינינו. או לפחות קל יותר למצוא בהם משהו אנושי או ארצי, במקומות שאנחנו לא רגילים לחפש (בהיעדר פנים). ואולי זה כי המוח האנושי הרי מפענח את מה שהוא רואה באמצעים בנק דימויים שמורכב בעיקר ממה שקיים בכדור הארץ. לכן בתחילה, הדבר שהם הזכירו לי יותר מכל הוא חיות ים שונות. אבוט וקוסטלו מגיעים ועוזבים את החדר הממוסך בעשן כמו מדוזות או תמנונים, ונשמעים כמו לוויתנים (אם כי פה זו יותר מניפולציה של הפסקול הא-דיאגטי והמרהיב של יוהן יוהנסון). האופן בו הם כותבים מזכיר יריקת דיו, ומבנה פלג הגוף התחתון מורכב מזרועות תמנוניות הנפתחות למעין כוכבי-ים במקום כפות ידיים. אבל עולם המושגים הימי מתחיל להתטשטש בתקריב על עורם, שמזכיר עור פיל – גם בצבע ובמרקם, ואפילו מטאפורית בהתחשב במה שהם מוכנים לספוג במהלך העלילה.

אולם, בסצנה החשובה בסרט מבחינת גילויים עלילתיים, בה לואיז לומדת שכל התשובות כבר אצלה, הגילוי שהכי כיווצ׳ץ׳ לי את המוח היה פלג הגוף העליון של ההפטופודים. פתאום מתמנון-מדוזה-פיל חסר פנים, או אפילו כיוון מוגדר של קדימה-אחורה-ימין-שמאל, פתאום הדבר הזה נראה כמעט אנושי. אמנם בלי זרועות, אבל בהחלט עם טורסו ובעיקר עם ראש – עם כיוון. לא לחינם הגילוי הזה בה עם התשובה לשאלה שבבסיס הסרט – למה הם כאן? התשובה ״באנו לעזור לאנושות כי נצטרך את עזרתה בעתיד״ אמנם לא סוגרת את הפינה לגבי זהותם של היצורים, אבל בעיקר לא שוללת את האפשרות שאולי הם משלנו. אולי הם אפילו נוסעים בזמן שבאו להעניק לאבותיהם מתנה כדי להבטיח את עתידם שלהם (קצת אינטרסנטי כשחושבים על זה, מה שרק מחזק את הטענה כי יש בהם מן האנושי). לכן הקפדתי להתייחס אליהם עד כה וגם בהמשך בתור אורחים או מבקרים, אף אחד מהתארים שביקש להדביק להם הממשל, שהיה מעוניין לברר האם הם מדענים או תיירים. אבל הם לא זה ולא זה – הם נוסעים בזמן.

הז׳אנר החבוי והאמיתי של הסרט – מסע בזמן

arrival8

כולנו נוסעים בזמן, בכיוון אחד – קדימה מן העבר, דרך ההווה, ואל העתיד. כך אנחנו תופסים את מימד הזמן, כמשהו לינארי, ולכן כל שיבוש של הסדר הקיים הינו בהכרח א-לינארי. העניין הפסבדו-מדעי הזה סיפק תחמושת לאינספור יצירות בהיסטוריה האנושית, שבלאגן של הסדר הקיים הוא חלק מהטבע שלה ממש כמו לנסות ולחפש דפוסים בכאוס. אבל לקחת אלמנט פנימי כמו זיכרון, שהוא בעצמו סוג של מסע בזמן (אנחנו בהווה חווים שנית משהו שקרה בעבר ואז חוזרים לעתיד), ולהפוך אותו לבסיס של יצירת מדע-בדיוני – זו חתיכת הברקה משוגעת בעיניי. גם אם היא נעשתה כבר, וגם אם כל מסע בזמן בהכרח יוליד את הפרדוקסים הקבועים שצוחקים עליהם כל-כך יפה ב״לופר״ של ראיין ג׳ונסון. למרות כל זאת, הביצוע של ״המפגש״ לסוג כזה של מסע בזמן הוא מפעים.

למרות שגורמים לנו לחשוב אחרת, בעצם אין בסרט פלאשבקים. מי שמשתמשים בביטוי הזה בהכרח לא הבינו את הסרט בעיניי – הכל פלאשפורוורד, אם מתעקשים לדבוק בהגדרות של זמן לינארי. מהרגע שבו נפגשת ד״ר בנקס עם המבקרים לראשונה, היא מתחילה לחוות את אותם הבזקים. זה השלב בו היא מקבלת את המתנה, הנשק, הכלי – המילה הזו שכמעט גרמה למלחמת עולם שלישית. המתנה של לנוע בזמן כרצונה/כצו ליבה בתוך תודעתה שלה, היא ההסבר לאופן בו הסרט ערוך. כל מה שראינו לא קרה עדיין, ובטח שלא קרה כבר בעבר. היא לא אם שכולה, אלא רואה את הנולד. היא לא גרושה שחיה מבלי להבין מדוע בעלה עזב אותה, אלא רווקה שעומדת לפגוש את האיש שיהיה אבי בתה ולהרוס את נישואיה כשתספר לו איך הכל ייגמר. זהו עתיד ודאי, כפי שהיא מדגישה בסיום, כזה שבטוח יקרה ולכן נדמה כאילו כבר קרה.

למי שאין את ״המתנה״, כלומר לכולנו, אין ברירה אלא לראות כך את המתרחש, ולא כפי שהיא רואה זאת, כמשהו שקרה-קורה-יקרה כל הזמן. הדבר היחיד שמשנה הוא המחשבה שלה על היכולת להשפיע עליו, לשנות אותו, למרות שיש בו משהו על-זמני ואל-זמני. כמגשרת בין העולמות, יש בלואיז משהו אנושי שרוצה להאמין בזכות הבחירה והשליטה בגורל. והיכולת שלה לשלוט או לאחוז באשליה של שליטה על גורלה, נובעת מכך שמתוקף היותה לינגוויסטית היא הדמות בעלת היכולות המירביות להבנת הטכנולוגיה ההפטופודית, יותר מכל מדען – השפה שלהם.

שפה יוצרת מחשבה יוצרת מציאות

arrival9

הסצנה הכי חשובה בסרט בעיניי, מפתח הקסמים להבנת המורכבות שלו, היא דווקא אחת האגביות. וילנב גם דואג לסיים אותה בהבהלה שגנב מעצמו (מהסרט ״אוייב״), ספק כדי לקעקע אותה בזיכרון וספק כדי להשכיח את מה שנראה ונשמע במהלכה. מדובר בסצנת שיחת חולין בין איאן ולואיז, על האופן שבו שפה יוצרת מציאות, ואף מגבילה או פותחת את המוח האנושי לתפיסות שונות. בעיקר חשובה להבנה היא התיאוריה לפיה לימוד שפה זרה יכול לשנות את החיווט של המוח, ומכאן של המחשבה. לאורך הסרט אנו עדים לאופן שבו עם כל שיפור בהבנת שפת ההפטופודים מצד לואיז, כך אופן תפיסת המציאות והזמן שלה משתנים. מה שמשתנה יחד איתן היא העריכה של הסרט, והשפה הקולנועית שלו היא זאת שהופכת אותו מובן עבורנו, משום שזאת שפה אוניברסלית. אותה שפה שחסרה בתקשורת בין תושבי הקבע של כדור הארץ לאלה שמבקרים אותם, ואז נלמדת עד להפיכתה לנהירה מספיק ללואיז על מנת ללמד אותה את האנושות (ולכתוב על כך ספר).

כמו כל דבר אצל ההפטופודים, גם השפה שלהם מעגלית ולא מסודרת בקווים כנהוג אצלנו. מימין לשמאל או להיפך, ואפילו מלמעלה למטה – כל שפות בני האדם שעדיין קיימות נקראות מן הסוף להתחלה, ולא להיפך, כדי ליצור רצף סיפורי. המבנה של שפת האורחים דומה יותר להירוגליפים המצריים, או אם תרצו למקום אליו שואפת הטכנולוגיה שלנו, ולכן לא לחינם היא הטכנולוגיה שלהם. כוונתי היא לייצוגים של דברים, שאינם המילים עצמן, אבל ברורים לכל (חישבו על מסך הטלפון הסלולרי שלכם או שלכן ועל האופן שבו האייקונים מסודרים). אין כאן התחלה וסוף, או קו שעובר בין שתי נקודות, אלא סמל שהוא מעגל, כלומר מעגליות.

הבחירה של ״המפגש״ לעסוק בנושאים של שפה ותקשורת בין-אישית (או בין-חייזרית) וכך לתקשר עם הקהל באופן שאינו תמיד קוהרנטי, היא הברקה בפני עצמה. הסרט כאילו נמסר לצופיו כמקודד, כמו צופן שצריך לפענח. כדי לא לתסכל או לבלבל יתר על המידה, אבל כן להמשיך לגרות את בלוטות הסקרנות הטבעית, מחולקים אותם מפתחות להבנת העלילה ולמשמעויות הנסתרות. עם זאת, המידע הכי חשוב בסרט, בסצנה שבה נענית השאלה ״למה אתם כאן?״ כשנוצר מפגש ללא מחיצה, נמסר באופן חד וחלק בכתוביות המופיעות על מסך הקולנוע שלנו באנגלית פשוטה. זו צורת ההמחשה שנבחרה על ידי היוצרים להעביר לנו הצופים את השיחה בה דוקטור בנקס מבינה פתאום את שפת האורחים, שעד עתה כתבו על מעין מסך קולנוע חידות בטיפוגרפיה שמזכירה זן-בודהיזם. כי בכל זאת, הקהל של הסרט אינו הפטופודים, אלא בני אדם.

על אנושות ואנושיות

 

כנראה הנקודה הכי מובנית מאליה, וגם הכי פחות חביבה עליי באופן אישי. קילוח התלונות הראשוני שלי בשיחה שלאחר הצפייה הראשונה, נגע לייצוג של האנושות, בכמה רמות. ראשית, כמובן שמשבר עולמי ייצור פילוג מחד ורשת של שיתופי פעולה בין מעצמות מאידך. ברור גם שיגיע איזה פיצוץ בתקשורת (הרי זה הנושא המרכזי של הסרט) ומובן שכאשר כועסים אז כולם מתנתקים (חוסר תקשורת). אבל איך בשלב הזה אין בסרט שום אין זרם תת-קרקעי, רשת אפלה, האקרים, משהו מעולמנו המלא בתנועות נגד לזרם המרכזי? התשובה של הסרט היא שבהחלט יש רגעי מרד יחידניים (למשל המדען הרוסי שמדליף מידע ומחוסל מבעד לטלפון). אבל עוד קודם לכן, ישנם הייצוגים הלא מחמיאים של המפגינים שנראים באמצעי התקשורת, ובהמשך גם החיילים שמפוצצים את חדר התקשורת עם ההפטופודים בגלל האינסטינקט האנושי לפחד ולהגן, שנראה בסרט בכל מפגש עם האורחים כמעט (וזוכה לפעולות תגמול של אומץ המוביל לפריצות דרך). אבל אף אחד מכל אלה לא באמת מדגדג לממשלות. היי, רגע, זה ממש כמו במציאות. אז איך אפשר להתלונן על הייצוג בסרט?

עוד החלטה של הסרט שמוציאה את העוקץ מן התלונות על ייצוגי האנושות היא הבחירה להראות רק את הצד האמריקאי, לכלוא את הגיבורים בבידוד. להבנתי, זה בהכרח אומר שאצל הרוסים או הסינים לא הכל שחור או לבן כפי שמוצג בסרט, הנחווה מנקודת מבט אמריקאית. לכן אנחנו גם רואים שהמרד היחידי שמצליח הוא זה של בנקס, שעושה זאת מספר פעמים ומתוך המערכת – בהורדת החליפה מול האורחים, בשיחת היחיד עם אבוט בתוך הערפל, ובשיחת הטלפון עם שליט סין. אגב, השיחה המסע-בזמנית היא סצנה מבריקה בעיניי שזוכה להשמצות בכל מיני מקומות, מצד אלה שמתעקשים לראות בה כמשהו מגוחך שקרה באמת ולא כייצוג של דרך שליפת המידע התודעתית של הגיבורה או מעין אות שהיא מקבלת מן המבקרים. כל האקטים המוצלחים הללו נועדו לשבור חומות הגנה ומיסוכים מסוגים שונים ולתקשר באופן ישיר יותר, ובעיניי זה מקסים וגם אנושי הרבה יותר מהרצון לפתוח במלחמת עולם.

ככל שהדקות עוברות מתגלה כי גיבורינו נאבקים לא רק במכשול השפה ובתקתוק השעון, אלא בעיקר באינסטינקט האנושי להגן על הבית, או לפחד עד כדי רצון לתקוף את מה שלא מובן לנו. כמו תמיד בסוגת המדע הבדיוני, גם הפעם המפגש עם ישויות הנשגבות מאיתנו הוא בעצם מראה למצב האנושות עצמה, אבל שלא בדרך כלל אפשר הפעם להאמין למתרחש. זה קורה דווקא משום שההתרחשויות אמנם מערערות את יסודות הקיום המדעיים, אבל נותרות נאמנות לבסיס הקיום הרגשי של אומת האדם. ודוקטור בנקס, שכל הסרט בעצם נחווה דרך תודעתה, היא הדמות האנושית ביותר בסרט, או הקרובה ביותר לייצוג של אישה אמיתית, ולכן גם הטרגית מכולן. היא הובאה כדי לעזור ולהבין את האורחים שבאו לבקר, אבל נדמה שאיש לא מבין אותה בצד שלה. אולי חוץ מאחד.

איך פגשתי את אבא – סיפור אהבה

arrival10

ניתן גם לראות את הסרט כסיפור על שני אנשים שנפגשו בנסיבות מאוד לא שגרתיות, ותוך כדי עבודה משותפת התקרבו ואפילו התאהבו. כולל סיום שהוא קצת ״שמש נצחית בראש צלול״ במובן של האם להיכנס לקשר רומנטי שכבר ברור שלא הסתיים/יסתיים טוב. האם לבחור בו בשביל הרגעים שכן שווים את זה ושכדאי לחוות, ולא כטעות לעולם חוזרת. המפגש בין לואיז ואיאן מתחיל בעקיצות הדדיות ופתיחת מלחמת מדע מול שפה, פיזיקאי נגד לינגוויסטית (כל אחד מהם מאמין שהמקצוע שלו נעלה על האחר). בהמשך ניכרת התקרבות, ובעיניי גם התאהבות של איאן בלואיז, שנחשפת במלואה בשיחת ״בלשנות היא קצת כמו מתמטיקה״ (אגב, בספר נשבר הבידוד כשהם יוצאים לדייט במסעדה אסייאתית, כך באמצע המשבר העולמי). אבל עוד קודם לכן, והרבה לפני הסצנות שלהם לבד מול העולם, אפשר לשים לב לסצנות הנוגעות לסיפור המרכזי שנחתכות במבט מעריץ שלו אליה. לכך יש להוסיך את המונולוג של איאן באמצע הסרט, בו פתאום נקודת המבט מתחלפת – הוא לכאורה מתאר את עבודתם על הפרוייקט, אבל למעשה זוהי כרוניקה של התאהבות. אגב, מאוד קשה להאשים אותו בכך, אפילו בניקוי העובדה שד״ר בנקס נראית כמו איימי אדמס.

קשה להאשים אותו כי יותר מהכל, לואיז היא דמות קולנועית עגולה ועצומה בעיניי, מהסוג שאפשר ללמוד על האופי שלה כל-כך הרבה בזכות הפעולות שלה דווקא (כאן אני נאלץ לחלוק על לירון). זאת למרות שמדובר בכלל בחוקרת שפה, כלומר במומחית בתחום המלל, או כמו שהיא ניסחה את זה בעצמה – ״אפשר לדעת הכל על תקשורת בין-אישית ועדיין להיות רווקה״. לא משנה איזו פעולה של לואיז באיזו סיטואציה אבחר כדוגמה, מדובר במישהי שהולכת עם האמת שלה בנאמנות עצמית מלאת פתיחות לעולם שסביבה. מישהי שמנסה להבין את האחר ושהאחר יבין אותה, ושתילחם באומץ מעורר השראה כשהיא יודעת שהיא צודקת כשם שהיא מוכנה למות כדי להגן על זכותם של אחרים לטעות.

ביום שלאחר ההגעה של המבקרים, לואיז מגיעה ללמד את השיעור כרגיל. כמובן שהיא מוצאת כיתה נטושה, כי מי עושה דבר כזה? רק חייזרית בפני עצמה, או מישהי שמאמינה ברציפות ובהמשכיות עד כדי עיוורון. היא מתחילה להתרגש רק כשהיא שומעת אותם מהרשמקול של גנרל וובר (פורסט וויטאקר), אבל רק כשהיא פוגשת אותם, ומתחילים ההבזקים, האמונה שלה ברצף מתערערת ולאט לאט מפנה מקום למשהו חדש. זה התהליך שלה, והתהליך של איאן מקביל, תמיד צעד מאחור, וגם מלווה בהתאהבות. להיות צמודים במשך פרק זמן קצוב ואינטנסיבי, במקום סגור שהופך לעולם ומלואו, ולעבור יחד חוויות משנות חיים – זה משהו שבהחלט יכול לקרב בין שתי נפשות. גם אם בתחילה נדמה שהם משני כוכבי לכת שונים (נוגה ומאדים, אם תרצו). כאן הכותרת העברית מתעלה על הלועזית בעיניי, כיוון שהיא מתארת גם את המפגש בין שתי ישויות ארציות, שממנו ייווצרו חיים חדשים. אותם חיים חדשים שמצידם מעניקים לכותרת הלועזית של הסרט את המשמעות הכפולה שלו.

אם ובת

נניח שהיו אומרים לכם שתלדו ילדה. ושהילדה הזו תהיה כל עולמכם ותעניק לכם אינספור רגעי אושר, אבל גם תסכול. ואז תמות בגיל צעיר ממחלה נדירה. האם הייתם מוכנים או מוכנות לעבור את זה? מה הייתם בוחרים או בוחרות? אני לא יודע איך אפשר היה להתמודד עם בחירה כזו במציאות, למרות שלא חסרות דוגמאות על הורים שהחליטו להרות למרות סיכונים, או הביאו לעולם ילדים שהרפואה המערבית לא נתנה להם סיכוי. או בכלל, פשוט הביאו ילד או ילדה לעולם. המקרה של לואיז קיצוני הרבה יותר ולכן היא עושה פה דבר מדהים, שהוא לחלוטין הבחירה הלא-נכונה, או לפחות הלא-קונבנציונלית. לבחור ללדת דווקא את הילדה הזאת (כלומר ספציפית אותה ולא ילדה אחרת), בזכות רגעי האושר ולמרות קטעי הסבל והסיום הטרגי שאין לי מושג איך מחלימים ממנו, זה אחד הדברים האופטימיים ביותר שסרט כל-כך מלא סיבות לשנוא את האנושות היה יכול לעשות.

השם הלועזי של הסרט, ״Arrival״, מתייחס כמובן להגעה של האורחים, אבל אולי גם לזו של יצור חדש שמגיח לעולם, חוצן אנושי, זר שיצטרך ללמוד שפת תקשורת כדי להיות מובן. כמאמר השיר, הנולד לא בחר לבוא לעולם. וזה רק חלק מאי הסימטריות ביחסים בין הורים לילדים – הבחירה בשביל מישהו אחר להיוולד, ככל הנראה לחיים של סבל (מי יותר מי פחות). לידה ומוות הם לא רק הפכים, אלא גם שני הדברים היחידים בחיים שהם בלתי הפיכים. ולבחור עבור מישהו אחר האם יוולד, שקול ביצירה הזו לבחירה במותו.

אבל השם של הבת, Hannah, הוא פולינדרום. אולי הכי קרוב ששפות האדם מסוגלות להגיע למעגליות פנימית – זה אמנם קו ישר עם סוף והתחלה, אבל אם אין משמעות לכיוון הקריאה אז גם הסוף וההתחלה מופשטים ממשמעות. והיא אכן נמצאת שם לאורך כל הסרט – זה גם הסיפור שלה (כך נקרא הסיפור הקצר עליו מבוסס הסרט, וכך נאמר בקריינות בפתיחה), היא עוזרת ומכוונת את הגיבורה, מלמדת אותה בזמן שהיא עצמה מנסה ללמוד. האנאה (אם לשמור על הפולינדרום גם בעברית במחיר של אובדן האסתטיקה) היא חלק מלואיז עוד לפני שבאה לעולם, ולכן גם תישאר חלק ממנה אחרי שתיעלם ממנו. אולי זה יכול להצדיק את הבחירה של לואיז בסיום, או לפחות להסביר אותה רגשית.

בחירה חופשית בתוך גורל ידוע מראש

arrival11

האם לואיז באמת בוחרת? אם לשפוט על פי דיונים ששמעתי וקראתי, זה כנראה הקטע הכי מעורר מחלוקת בנוגע לסרט. אותי אישית הוא פחות מעניין כסוגייה פילוסופית, בטח בהיזרק מושגים כמו דטרמיניזם אל חלל האוויר. אבל היות והוא כן קריטי לדיון בסיום הסרט, וכמובן מתדלק שיחות משחר האנושות, אז אקדיש גם לו כמה מילים. אתחיל בהתעקשות שלי לדבר על הבחירה שעושה הגיבורה בסיום, עם דגש על המילה בחירה. אפשר לטעון שעל פי תפיסת הזמן בסרט, היות והגיבורה רואה את העתיד להתרחש הגורל לא באמת מאפשר לה לבחור בעצמה והיא רק כלי בהצגה הגדולה יותר. אבל האם לבחירות של שחקנית בהצגה לדבוק בשורות שלה אין ערך? או לפחות הוכחה של רצון חופשי?

הספר משתמש בדיוק בדוגמה הזו כדי לתאר את תפיסת הזמן של ההפטופודים, כפי שהמוח האנושי מסוגל לה – ישנה קשת שלמה של רגשות ומחשבות שעולה מתוך סוג של תקשורת מילולית שאינה החלפת מידע, כמו שני שחקנים שמדקלמים את השורות שלהם בזמן מחזה. למרות שהם ״יודעים את העתיד״, כלומר את השורה הבאה של חברם, הם בוחרים להמשיך על פי התסריט הכתוב ואפילו מפיקים מכך לא מעט. למה אנחנו רואים סרטים שאנחנו אוהבים שוב ושוב, אם אנחנו כבר יודעים מה יקרה? למה להביא ילד לעולם אם ברור שיסבול במהלך חייו כאב ועצב? למה להתחיל בכלל זוגיות אם להבת האהבה תמיד דועכת?

במשך כל החיים אנחנו עושים בחירות חופשיות בתוך גורל ידוע מראש, ולכן ממש לא צריך להכריע בין שתי האפשרויות. מה שכן צריך לקבל הוא שבהקשר של ״המפגש״, אנחנו כצופים אנושיים לא מסוגלים באמת לתפוס איך זה מרגיש לחוות את הקיום כהפטופודים, או אפילו כד״ר לואיז בנקס. האם סרט יכול להמציא שפה שאיש לא מסוגל להבין? זו כבר התפלפלות תיאולוגית (בסגנון האם אל יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים) שלא לומר עניין של אמונה. אני מאמין שלסרטים מותר כמעט הכל.

קולנוע על קולנוע

arrival12

זו הנקודה בה הסרט נגע בי אישית, ואיתה אסיים. כמובן שכל סרט הוא ״קולנוע על קולנוע״ בעיני אלה שמפענחים אותו כמקצוע, כי הרי כל סרט הוא שיקוף של הצופים בו לא פחות משל היוצרים. למעשה, סרט הוא נקודת המפגש בין אלה לאחרים, הנקודה בה הרצון של היוצר פוגש את הציפיות של הצופה. זו הסיבה ששני צופים יכולים לראות שני סרטים שונים לגמרי על אותו מסך, או שהקרנה נוראית יכולה להחריב סרט גדול, וכן הלאה. בעיני זו גם הוכחה שקולנוע הוא שפה – הוא הומצא כצורת תקשורת המחברת בין בני אדם, אבל כל אחד מבין אותו ומשתמש בו אחרת וכך לפעמים נוצרים גם נתקים ולא רק חיבורים. בכל זאת, הנה כמה מחשבות שלי על עד כמה ״המפגש״ הוא בסופו של דבר סרט על קולנוע.

אחד השינויים המהותיים בין הסיפור הקצר לבין הסרט הוא המקום בו מתבצעות השיחות בין בני האדם להפטופודים. בספר, הספינות/קונכיות מצויות במרחק והתקשורת עם האורחים נעשית באמצעות חדרי מראה שהם מקרינים על הקרקע. לגמרי יחסי ספר-קורא אם תשאלו אותי, מבחינת התקשורת בין הכותב, יצירתו, והקהל שצורך אותה כעותק. בגרסת הסרט, לעומת זאת, ההגעה אל החדר בתוך תוככי הספינה/הקונכיה בה יתבצעו נסיונות התקשורת מדמה, לפחות בעיניי, מעין כניסה אל תוך המנגנון הפנימי של המצלמה או הקולנוע עצמו, כולל היפוך העצמים כפי שקורא גם בצילום וגם במוח האנושי. אבל זהו בעיקר סרט קצר בפני עצמו על יחסי צופה-סרט, על כל השלבים הכרוכים בחוויה כזו.

ראשית ישנה הגעה מלאה במגננות ומסכות מחיי היום-יום אל האולם, ואחריה הרגשת התרוממות רוח ראשונית (אובדן גרביטציה). כשהמסך מתחיל לרצד, מגיע הניסיון להבין ולפענח את המתרחש, יחד עם התפשטות מכל המגננות עימם הגענו, וניסיון לתקשר עם הנעשה על המסך באמצעות רגשות ומחשבות המובעות כסמלים. זהו רצון למצוא את המשותף, לצד שמחה ברגעים שבהם היצורים על המסך מחקים אותנו. בסיום ישנה תחושת התנתקות, יחד עם הציפייה לשוב לשם, לאותו חדר חשוך בו כל חוויה היא אפשרית וחדשה-תמיד. סליחה על הטהרנות, אבל בעולם מושלם כך נראית חוויה של הליכה לקולנוע.

אבל היות והעולם מאוד רחוק משלמות, כפי שמתחוור גם בסרט, התקווה היחידה היא הבלחות של שלמות. למשל, בצורת סרט כמו ״המפגש״. לא לחינם הפעם הראשונה שבה נראים החוצנים נעשית כמו מפגש בין קהל למסך קולנוע, עליו מוקרנים דימויים שלא ייאמנו. מי שעל המסך, או בצד השני שלו, מבקש לתקשר באופן בלתי אמצעי עם הקהל, לקחת אותו למסע להבנת העצמי, להעניק לו מתנה. מישהו או משהו מגיעים דרך מסך אור בוהק ונתן לנו, האנושות, סרט קולנוע. הסרט יכול להיות מתנה או נשק, תלוי במקבל, אבל הוא בכל מקרה כלי. במקרה זה, מדובר בכלי לדיון על נושאים כמו ציפיות, קלישאות, עיבודים, ז׳אנרים, זיכרון, שפה, תקשורת, אנושיות, הורות, זוגיות, בחירה, גורל וגם קולנוע. כי הרי לא יכול להיות שהטקסט הזה יסתיים באופן שאינו סגירת מעגל.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    דווקא בגלל שהסרט איכזב אותי, היה חשוב לי לקרוא את כל הניתוח שלך, להבין אם פספסתי משהו. לא פספסתי 🙂 ונדמה לי שאתה קצת סלחן כלפי הסרט, ודברים שהיו יכולים לעצבן אותך בסרטים אחרים, פה קיבלו מצדך "עיגול פינות" (בהתאם לתמה המרכזית בסרט). אבל בכל מקרה הכתיבה מרתקת.

    רק נושא אחד שמסקרן אותי ופחות התייחסת אליו כאן – ראיתי את הסרט פעם אחת אז יכול להיות שאני לא זוכר כמו שצריך, אבל אם אינני טועה, בסופו לואיז מוציאה ספר שמלמד את האנושות את שפת ההפטופודים. האם אין זה אומר שמאותו רגע כל האנושות יכולה לטייל בנבכי הזמן והתודעה כרצונה? כלומר, מרגע שכולם לומדים את השפה, אז הזמן הופך ללונה פארק שכולם יכולים לשחק בו. לא?

    במובן מסוים, זה יכול להתאים לתאוריית ה"הפטופודים הם בעצם משלנו" שלך. כלומר, שבעזרת הספר לואיז מקדמת את האנושות כמה צעדים לקראת הפיכתם להפטופודים בעצמם. זה עדיין לא מסביר את ההתפתחות לדמויי דיונון, אבל ניחא…

    אגב, ההיגיון של השפה לא באמת מוסבר במהלך הסרט, וכמו שאתה אומר היא מקבלת לבסוף הפשטה די בוטה בדמות שיחת ילדים בני 4, משהו בסגנון "אבוט רוצה כלי שלך. את עוזרת לנו עם כלי בעתיד. טרזן אוהב ג'יין". כאילו, עדיף שכבר הייתם משאירים את זה מופשט לחלוטין או כמשהו יותר טלפתי שלואיז מקבלת בדרך לא מוסברת. טוב סטיתי מהנושא, כמו שאתה רואה הרבה דברים הפריעו לי בסרט… אני כן מסכים שהוא חדשני בכמה מובנים (בעיקר הפלאשבק מול הפלאשפורוורד), ובניגוד אליך אני מת על דניס וילנב עוד מלפני אז סולח לו הפעם 🙂

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה על התגובה!
      אני לא בטוח שהבנתי למה כוונתך ב״דברים שהיו יכולים לעצבן בסרטים אחרים״. אותי או אותך? כתבתי על דברים שהפריעו לי בתום הצפייה ואפילו במהלכה, אז אשמח לדוגמאות לדברים שאתה מתכוון אליהם.

      זה לא קורה בסוף אבל אנחנו כן מקבלים הצצה לספר ״שפה אוניברסלית״ שלואיז כתבה/תכתוב, וזאת השפה של ההפטופודים. זה אומר שעוד אנשים קיבלו את היכולת שלה לחוות זמן לא כבני אדם, אבל לדעתי גם בלי הספר ייתכן מאוד שזה קורה בכל העולם ולא רק ללואיז (המדען הרוסי למשל, או אפילו הגנרל הסיני). אבל כל מי שמקבל את היכולת הזאת יכול רק לטייל בתוך התודעה שלו, לא לערער את מרקם הזמן (אם הבנתי נכון את דימוי הלונה פארק שהצעת). הזמן ו/או מה שקרה-קורה-יקרה לא משתנה בעקבות החלטות של אלה שיש להם את היכולת, זו רק הצצה לעתיד כמו שאנחנו משתמשים בזיכרון כדי להציץ לעבר (של עצמנו בלבד).

      ההיגיון של השפה מוסבר במושגים שאנחנו יכולים להבין. וכפי שכתבתי, כיוון שהסרט מיועד לצופים אנושיים ולא הפטופודיים, כלומר כאלה שאין להם את היכולות של לואיז, היוצרים חשו שיצטרכו להוסיף כתוביות לסצנה שבה לואיז ואבוט מתקשרים בשילוב של אנגלית והפטופודית. ותאמין או לא, למרות הסצנה הזאת ולמרות הכתוביות, קראתי ושוחחתי עם אנשים שלא רק שלא הבינו אותה, אלא פספסו את התשובות שניתנות במהלכה. ולפרוטוקול, מה שכתבת שהוא אומר לה, גם בניקוי הבדיחה על טרזן, זה לא מה שנאמר בסצנה.

      1. ירון הגיב:

        תודה על המענה!

        צודק, אולי הניסוח בעייתי קצת. בגדול התכוונתי לדברים שהיו עוברים כקיטשיים או פשטניים בסרט אחר (לי כנראה, לא לך ;), ובגלל ההילה (המוצדקת) שיש סביב הסרט הזה, הם נסלחים. היו לדעתי כמה סצנות רוויות קיטש, או דיאלוגים קצת פשטניים (למשל עם פורסט וויטקר, או עם ההוא ששיחק ביהודי טוב, ואפשר להגדיר אותו כ"הנבל" של הסרט, לא זוכר את שמו). זה בלט בעיקר כי: א. בסרטיו הקודמים של וילנב הרגשתי שהוא הצליח להימנע מסצנות כאלה. ב. הסרט מתיימר לעסוק בנושאים מאוד כבדים ומעמיקים אבל לא חפר בהם מספיק לעומק לדעתי, והשאיר את הרובד של ההבנה ברמת קורס מתחילים בבלשנות (יכול להיות שזה נבע משיקולי מסחריות והנגשה לקהל).

        לגבי הספר שלה – אני כן חושב שבהכרח מרקם הזמן ישתנה ברגע שאנשים רבים (ואולי כולם) ילמדו את שפת ההפטופודים. אמנם הטיול הוא בתודעתך שלך, אבל ההשלכות הן על כלל האנושות. בחייאת, היא הצילה את העולם בדקה, כי היא קפצה שנה קדימה, לקחה מהגנרל את הטלפון שלו ואז חזרה כדי לשכנע אותו לא ללחוץ על הכפתור. וכן, אני מאלה שחושבים שזו סצנה מגוחכת ("אבל… אין לי את הטלפון שלך". "ובכן – עכשיו יש לך!"). בנוסף, זה יוצר פרדוקסים חדשים, כי אם לואיז יכולה לשלוף מנבכי תודעתה את מספר הטלפון של הגנרל הסיני, במציאות החדשה לצורך העניין הוא גם יוכל להיכנס לתודעתו שלו ולתת לה מספר שגוי (כמו בחורה שמתחילים איתה יותר מדי אז היא נותנת מספר לא נכון 🙂 – זה הכאוס הלונה פארקי שעליו אני מדבר. כמו כן, זה לא כמו הצצה לעבר, כי בהצצה של לואיז למסיבה בעתיד נדמה שגם היא וגם הגנרל מודעים לכך שהיא באה לשם מטרה מסויימת, ושניהם פועלים כאילו הם מרגלים שהושמו במדינה אחרת כדי להעניק או לדלות מידע, רק שהמדינה הזו היא התודעה של לואיז. במובן זה, הפלאשפורוורד הזה שונה מהפלאשים לחייה העתידיים עם הילדה שלה (שהם באמת יותר מתאימים לתיאור שלך).

        אני מבין מה שאתה אומר לגבי סצנת השיחה, ואני חוזר שוב על טענתי, שיכול להיות שהייתה דרך טובה יותר להציג את הקבלה של לואיז את המידע החדש מלבד תרגום בגוף הדיאלוג. הרי כל הפואנטה היא שהשפה שלהם לא בנויה באופן ליניארי ולא יכולה להיתרגם למשפט אנושי רגיל בעל מספר מילים כה מועט (ודאי שלא בכזו מהירות ובכזו התאמה למשפט המקורי), אז זה שזה בסוף מתנקז לשם היה קצת אנטי קליימקס מבחינתי. אני כן זוכר משם משפטי "טרזן" כמו Louise has question או Louise has weapon, אבל כמובן שהקצנתי את העניין למען הבדיחה 😉

        בכל אופן, אני רוצה להבהיר שעדיין חשבתי שמדובר בסרט טוב (לא הייתי מבזבז את הזמן להדיין עליו אם לא), עם קונספט גאוני וכמה סצנות מרהיבות ומעוררות מחשבה, הוא פשוט טיפה מפוספס לדעתי. אולי בצפייה שנייה הדברים יפעלו עליי אחרת. רגע… ואולי בעצם כבר ראיתי אותו בעתיד וחשבתי שזה סרט מדהים! 🙂

        1. אורון שמיר הגיב:

          לגבי קיטש – כתבתי גם בטקסט עצמו שיש בסרט רגעים או דיאלוגים שבהחלט נגועים בקצת שמאלץ, אבל בעיני זה הדבק שמחבר הכל יחד וזה לא היה במינון שחירב לי את החוויה (ואני אלרגי לקיטש). למעשה, הענקתי להם יחס רק בבואי לכתוב על הסרט, כך שבשום אופן לא הייתי אומר שהייתי סלחן. לגבי פשטנות, אני מאוד לא מסכים. זה כן סרט שמנסה להסביר בפשטות ובמהירות דברים מורכבים, אבל אני לא חושב שהוא עושה להם רידוד. עובדה שאני לא מצליח להסביר איך אני הבנתי שעובדת המתנה/נשק/כלי, אנסה שוב 🙂

          תחשוב על הסצנה של המסיבה העתידנית עם לואיז והסיני בתור זיכרון. או יותר טוב – חלום. נגיד ואתה ואני נפגשים בחלום שלי – האם למחרת בבוקר כשאתעורר אתה תדע על מה דיברתי? ודאי לא. האם נפגשנו? לא, חוץ מאשר בראש שלי. זאת בדיוק הסצנה – לואיז לא משנה כלום ולא מצילה את העולם. היא בסך הכל שולפת מידע, מחפשת מספר של מכר עתידי בספר הטלפונים שלה. דמיין שזו המחזה של התהליך האלקטרוני שמתרחש ברגע שאתה מקיש בטלפון הנייד שלך את שורת החיפוש ״מה הטלפון של הגנרל הסיני״ או בגוגל את המשפט ״מה המשפט שאשתו אמרה לו על ערש דוויי״.

          לגבי השיחה בין לואיז ואבוט בחדר המעושן – אני מתקשה להבין איפה הבעיה, אולי אני קשה הבנה. יש שם שיחה בין בת אנוש להפטופוד, כל אחד מדבר בשפה שלו, והם מבינים זה את זו. שזה נחמד מאוד בשבילם, אבל גם אנחנו הצופים נוכחים בסצנה הזו, וצריכים להבין מה קורה. עבורנו יש כתוביות, והם מתרגמות את התמצית של השיחה בצורה שכל אמריקאי יצליח להבין (מאז שאני פה, אני רואה שגם זה לא מספיק).

  2. יונתן הגיב:

    מוזר שלא כתבת על השוני האמיתי בין הספר לסרט ***ספויילר ענק מכאן ועד הסוף*** והוא מותה של הבת. בסרט זה ממחלה אך בספר זו תאונת טיפוס שלחלוטין הייתה יכולה להימנע ע"י לואיז בצורה כזו או אחרת. השוני הזה מעלה את הסיפור כמה רמות מעל הסרט מכיוון שבילנוב ידע שהצופים יתקשו לקבל לואיז שלא מנעה מות ביתה. וזה גם מעיד על ההפטפודים. אסביר: ההפטפודים רואים את כל הזמן בבת אחת וחיים ללא עבר, הווה או עתיד. למרות שהם יודעים מה הולך לקרות הם לעולם לא יתערבו בכך מכיוון שמבחינתם הקיום הוא דטרמיניסטי, וזו ההוויה שעברה בירושה ללואיז. יוצא מכך שהסיבה שנתנו לבואם בסרט לא קוראת בספר כי בספר הם לעולם לא היו מבקשים את עזרתנו מלכתחילה, כמו שלואיז לא הייתה מונעת את מות ביתה.

    1. אורון שמיר הגיב:

      זאת דווקא עוד סיבה בגללה אני אוהב את הסרט יותר מאת הספר 🙂 אני מעדיף את הפרדוקס ״בחירה חופשית בתוך גורל ידוע מראש״ יותר מאשר המושג ״דטרמיניזם״. הסיפור נורא נורא מהודק, חד משמעי. הסרט קצת יותר פרוץ ופתוח לפרשנות, בעיניי לפחות. מצד שני, ההסברים בספר של החוויה ההפטופודית (עם מטאפורת השחקנים במחזה ששאלתי לטקסט, ועם המסלולים של קרני האור שהזכירו לי למה אהבתי פיזיקה בתיכון) כל-כך טובים, שהם מייתרים את הצורך בהסברים הרפים שלי.

      1. joeshamir הגיב:

        אבל זו הנקודה בה ה Alieness של הסיפור מורגשת כל כך חזק: עצם העובדה שתפיסתה של לואיז משתנה עד כדי כך בגלל השפה הזרה, שהיא מקבלת את חייה העתידיים כמשהו שאין להתערב בו למרות הידיעה על הצפוי. כאן המספר בחר להנגיש לנו את הצד החייזרי של היכולת החדשה בידיעה שאנו עלולים לסלוד מלואיז ובחירתה שלא למנוע מביתה לנסוע לטיול. אני מבין את הפשרה של וילנוב, אבל לא מסכים איתה.

  3. hilabar הגיב:

    אכן סרט מופלא! וסקירה כל כך נהדרת, כיף לקרוא טקסט מושקע ואוהד. ומסכימה עם כל מילה לגבי החוויה בהליכה לקולנוע.
    שאלה – מה אם כן הסיבה שבגללה ההפטפודים מגיעים לכדו״א בספר?

    1. joeshamir הגיב:

      תקראי את התגובה שלי. היא מעל שלך 🙂

  4. It הגיב:

    המוזיקה שהלחין המלחין הקבוע של הבמאי הזה נפסלה לפני מספר ימים מלהשתתף בקטגוריית הפסקול הטוב ביותר באוסקר, מכיוון שהמוזיקה החשובה ביותר (זו שנמצאת בתחילת ובסוף הסרט) היא מוזיקה לא מקורית של מקס ריכטר (״ואלס עם באשיר״). 86% מהמוזיקה בסרט היא מקורית אך זו שלא מקורית מאוד בולטת בחלקים הקריטיים בסרט וכיוון שזה יכול לבלבל את המצביעים באקדמיה – החליטו לפסול אותה. היא באמת היתה עלולה להיות הפייבוריטית לזכייה.. יצטרך להסתפק במועמדויות לסאונד כנראה.

    1. היא לא הייתה יכולה להיות הפיבורייטית לזכייה כי יש זוכה כמעט ודאי בקטגוריה הזו (לה לה לנד)

      1. It הגיב:

        לדעתי זה היה יכול להיות דו קרב כמעט צמוד.. המוזיקה ב״המפגש״ לגמרי בולטת וייחודית והצליחה להפנט לא מעט מבקרים. זה היה יכול לקחת במפתיע את הפרס מהידיים של לה לה לנד, בתרחיש לגמרי לא-בלתי-סביר לדעתי, ולה לה לנד היה יכול להסתפק בפרס השיר. כמובן שעכשיו לה לה לנד הוא הזוכה הוודאי, אבל ממש לא הייתי מזלזל בכוחו של הפסקול הבולט של ״המפגש״ לו היה מועמד.

  5. Pavel Zagalsky הגיב:

    יופי של ביקורת ויופי של סרט.
    רק תיקון קטן, הציפור בכלוב היא לא המצאה של ספילברג אלא משהו שדווקא מקובל (או היה מקובל) אצל כורי פחם
    https://en.wiktionary.org/wiki/canary_in_a_coal_mine

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה!
      התכוונתי שהפעם הראשונה שראיתי את הטריק בקולנוע הייתה אצל ספילברג, אני חלילה לא מייחס לו את ההמצאה של הטכניקה הזו.
      אבל לא ידעתי מה המקור שלה, ובזכותך השכלתי – אז תודה גם על זה.

  6. Ozba הגיב:

    טוב אז הגעתי לפוסט הזה מהמלצה של גיקונימי לניתוח מעמיק של הסרט, ולצורך קריאת הפוסט גם הלכתי וקראתי את הסיפור הקצר, שגם הוא כמו הסרט מעולה.
    אני חושב שבאמת כדאי להסתכל על הסרט + הסיפור הקצר כמקשה אחת, כשני חצאים הגדולים מהשלם, בכך שהם מפרים ומשלימים אחד את השני.
    הסרט נותן את התרוממות הרוח לבסיס הפיזיקלי (כן פיזיקלי) שהספר נותן שהוא עקרון פרמה.
    כשקראתי את הסיפור ובו סופר על עקרון פרמה (כן אותו פרמה שלא ידעתי עליו לפני כן, למרות היותי חובב פיזיקה מילדות, הראש שלי התפוצץ.
    לא הבנתי איך עד היום העקרון הזה והמשמעות שלו נעלמה מעיני, ואיך הוא בעצם נותן את הביסוס
    הפיזיקלי-תיאולוגי לסרט ולספר כאחד.

    לאלו שלא קראו את הסיפור, העקרון כמה שהוא פשוט כך הוא מטלטל – אור מגיע מנקודה אחת לשניה בזמן הקצר ביותר הדרוש לו. תקשיבו שוב, בזמן הקצר ביותר הדרוש ל ו. זה אומר שאם אור עובר מנקודה א דרך אוויר פוגע במים ואז ממשיך במים עד לנקודה ב, הזוית שבה הוא ישבר בתוך המים (כמו שאם תכניסו עפרון למים תראו אותו בזוית כלשהי) היא הזוית הדרושה לו להגיע מנקודה א בעבר לנקודה ב בעתיד. בעתיד.

    שאני סיפרתי לח׳ברה שלי בעבודה את זה הם גם היו בשוק כי הם לא ממש התעמקו בעקרון הזה, בטח לא כמו שהתעמקו בסיפור, כי העיקרון אומר שהעתיד קובע את העבר – זהו לא מדע בדיוני כבר, זוהי פיזיקה 101, זה אומר שיש לנו בסיס פיזיקלי לכך שכמו בסרט העתיד ומספר הטלפון שבו, קובע את העבר, ומניעת הקטסטרופה, בדיוק כמו שאור מסתכל על נקודה ב כשהוא עוד בנקודה א בעבר ומשנה את זויתו בעתיד כדי להגיע אליה בזמן הקצר ביותר.

    לנו יש עבר, הווה ועתיד, ובמד״ב שאנחנו מכירים (אפרופו קלישאות) מנסים להסביר לנו איך העתיד יכול להשפיע על העבר, ואיך נמנעים פרדוקסים בכך שמשהו מונע מהפרדוקס הזה לקרות (לא תוכל להרוג את סבא שלך כי כל פעם שתנסה לעשות זאת העבר ״יתנגד״ והאקדח לא ירה וכדומה), ופה בעצם אין עתיד, אין עבר וגם ההווה לא קיים, זו פשוט התודעה שלנו שמייחסת להם משמעות שונה.

    ההפטופודים רואים את הכל כמקשה אחת, אין להם רצון, צורך או יכולת להשפיע, או כמו שאנו קוראים לזה, בחירה חופשית, ממש כמו שלאור (שמהירותו בריק היא הדבר המוחלט היחיד ביקום כאשר איינשטיין כבר הוכיח שאפילו הזמן יתעקם עבורו) אין השפעה על נקודה א כשהוא בנקודה ב, או על נקודה ב כשהוא בנקודה א, הכל כבר נקבע מראש – עבור ההפטופודים, האור ואם תרצו אלוהים, אך הרשות נתונה – עבור תודעתנו, תודעת בני האדם.

    1. joeshamir הגיב:

      תגובה כלבבי 🙂 זה בדיוק מה שאהבתי בסיפור ומה שלצערי נשמט מהסרט. דאט ביאינג סייד, אני נוטה לחשוב שצילמו גרסה של הסרט בה הבת אכן נהרגת בתאונת טיפוס ובה ההפטפודים לא יוצרים קשר על מנת להציל את עתידם שלהם (בעצם אין לנן מושג למה בכלל באו) וכנראה שגרסה זו התקבלה פחות טוב בהקרנות מבחן.

השאר תגובה