• הכל על פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • לקראת בואו של לואי גארל לפסטיבל הקולנוע ירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: פוסט המלצות משותף
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס: ״ענק״
  • גנוב על העולם
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל ונציה 2016 – דיווח חמישי: ״לעבור את הקיר״ ,״Piuma״, ״Dark Night״, ״White Sun״, ״Guilty Men״

7 בספטמבר 2016 מאת עופר ליברגל

הדיווחים שלי מוונציה ממשיכים, כאשר אני ממשיך לפספס כמה מן הסרטים הבולטים, לעתים מתוך בחירה. בעוד יום אעזוב את עיר האיים בטרם עת, שכן הפסטיבל ממשיך עד מוצאי שבת, אבל מבטיח לכתוב עוד דיווח אחד שיכלול גם את דירוג הסרטים שהכי אהבתי וגם סרט של לפחות במאי מוכר אחד. ואילו בפוסט זה אני כותב בסיום גם על סרט ישראלי, למי שנמאס לו לשמוע על סרטים קולומביאניים.

Piuma
נוצה

Piuma1

קומדיות מסחריות הן מצרך נדיר בפסטיבלי קולנוע (אף כי רימייק ארגנטינאי של ״מחוברים לחיים״ נכנס משום מה לתוכניית הפסטיבל, במסגרת "קולנוע של הדור החדש"). אולם, הקומדיה האיטלקית הזו של הבמאי רואן ג'ונסון שובצה למסגרת הרשמית של הפסטיבל, כסוג של מרענן. מדובר בסרט שאמנם נאמן למסורת של הקומדיה האיטלקית, אבל אין בו מקוריות רבה מדי או הצטיינות בפן זה או אחר. אני מניח כי בעתיד הסיכוי שנתקל בסרט בהקרנות מסחריות גדול מן הסיכוי שיוקרן בפסטיבלי קולנוע נוספים.

הסרט עוקב אחרי זוג בני נוער שמחליט לברוח מן הבית, אחרי שהנערה נכנסה להריון זמן קצר לפני סיום בית ספר התיכון. מהר מאוד התוכנית לברוח נזנחת והשניים נשארים בחיק המשפחות המלוות את הנערה ההרה, שכן היא אינה רוצה לעבור הפלה נוספת ולסכן את המשך היכולת שלה ללדת. מדובר בסרט על שני מתבגרים אשר מתנהגים בצורה ילדותית למדי, ונראה כי הם פועלים לפי דחפים בלבד ואינם בשלים להורות. אולם, הם נראים שקולים ואחראים לעומת הוריו של הנער, אשר מצויים במצב של היסטריה תמידית ודומה כי הם בוגרים אפילו פחות מבני הנוער. שלא לדבר על אביה של הנערה, המכור להימורים ובעל מודעות זעירה בלבד למתרחש סביבו.

הכוונה בקומדיה במסורת האיטלקית היא שהסרט מרובה בדמויות צבעוניות, ובצעקות כצורת הדיבור העיקרית. הגינון הזה מעולם לא היה אמין, אבל הוא כן הוליד לא מעט סרטים גדולים בעבר. ״נוצה״ רחוק מן הרמה של הסרטים הללו ולמעשה הוא גם רחוק מלהיות סרט אשר יישאר בתודעה לאחר הצפייה, אבל הוא כן עושה את העבודה בצורה סבירה – רוב הזמן הוא די מצחיק, אף כי האיטלקים בקהל צחקו הרבה יותר ממני. הוא גם מעמת את ההורים הצעירים בצורה יפה עם הנעורים שהם איבדו. בצד הפחות טוב, דומה כי הסרט מקדיש תשומת לב גבוהה בהרבה לדמיות הגבריות בסרט ויש לי חשש כי הדבר נובע מכך שהבמאי לא ממש מבין נשים, או יודע לכתוב דמויות נשיות. בסופו של דבר מדובר בסרט סביר, אף כי הסיבה שבגללה הוא נכנס למסגרת הרשמית, בעוד סרטים איטלקיים נועזים ומסקרנים יותר נדחקו למסגרות משניות, תיוותר תעלומה בעיניי. ראיתי לא מעט קומדיות חדות וטובות יותר, גם בשנים האחרונות.

Dark Night
לילה אפל

dark-night

סרטו של הבמאי טים סאטון מיצג פרגמנטים מן החיים של מספר דמויות ביום קיץ אחד בפרבר אמריקאי. לא מדובר בסתם יום, כפי שנרמז במספר דרכים בראשית הסרט, למשל בכותרת ובשוט הפותח: מדובר  בסרט אשר משחזר את הרצח ההמוני שאירע בקולרדו בהקרנת הבכורה של הסרט "עלייתו של האביר האפל". לא מדובר בשחזור מדויק של האירועים (שדיווח חדשותי אודותם נראה על מסך טלוויזיה באחת מן הסצנות בראשית הסרט), אלא בווריאציה עליהם. המוקד אינו האקט האלים, אלא הסביבה בה הוא התרחש, כאשר הסרט מעניק זמן מסך דומה לרוצח ולקורבנות, תוך מספר תיאורי התרחשות בהם לא קורה הרבה עד לרגע הגורלי.

עם תיאור הסרט נשמע לכן מוכר, הדבר אינו מקרי – הסרט מתכתב בצורה ישירה ואף מצטט שוטים מסוימים במופגן מסרטו של גאס ואן סנט ״אלפנט״, גם הוא נוצר בהשארת רצח המוני מפורסם שאירע בקולרדו. אמנם יכולה לעלות תחושה של אי נחות מהשפעה כל כך בולטת (ואתייחס לכך גם בהמשך), אבל דומני כי בכל זאת סרטו של סאטון מוצא דרך להבדיל את עצמו ממקור ההשראה. כלומר, הוא מייצר סגנון שמושפע מן הקולנוע של ואן סנט (ולא רק מן הסרט אותו הזכרתי), אבל נותן דגשים מעט אחרים ועושה יותר שימוש בשוטים קצרים, למשל.

כמו סרטו של ואן סנט, הסרט עוסק לא רק באירוע הרצח החריג אלא מספק גם תמונת מראה של חברה בזמן נתון. ומדובר כאן בזמן צילומי הסרט עצמו לא פחות מאשר הוא הזמן בו התרחש הטבח. למשל, יש דמות אחת שעסוקה ללא הרף בצילומי סלפי, ובכלל יש התייחסויות רבות לנוכחות של הטלפונים החכמים בתרבות. בנוסף, הסרט מראה גם קבוצת תמיכה לחיילים שחזרו משירות בעיראק, כמו גם לנשים אשר התמודדו עם מחלת הסרטן. יותר מכל, הסרט מראה מספר דמויות בעלות קשיים חברתיים, או אובססיה ברמה שונה לכלי נשק, כך שיש רגעים בסרט בהם הקהל לא יכול להיות בטוח מי הוא זה אשר יבצע את הרצח שעתיד לבוא.

יחד עם זאת, דומה כי הסרט מבקש לבטל כל גוון של מתח או של קולנוע החוגג אלימות ראוותנית, ולהתמקד בתיעוד אותנטי של חיי השגרה, תיעוד המשלב בין ביקורת מסוימת למבט אובייקטיבי. דומה כי סאטון מקצין בבחירה זו אפילו יותר מואן סנט, אף כי יש בסרט מספר סיקוונסים אשר מייצרים התרחשות מסעירה. דמיון נוסף לואן סנט הוא שימוש בשחקנים לא מקצועיים ששמם כשם הדמויות, מה שמעניק לסרט מימד של אמינות, אך גם מחזק את התחושה כי ראינו סרט דומה בעבר. לדעתי הדרך הנכונה להתייחס לסרט הזה היא כאל רימייק, וככזה הוא תרגיל מעניין למדי וגם סרט שעומד לא רע בפני עצמו, גם אם חסר בו את אלמנט החדשנות של סרטו של ואן סנט. יש לזכור שגם ואן סנט עצמו הוא במאי שהתנסה ביצירת רימייק לא שגרתי, והסרט הזה יכול להיות מעין תשובה לעיבוד המחודש שלו ל״פסיכו״ – סאטון משתמש בגישה דומה על מנת להראות אירוע כואב אחר, בחברה אשר עברה שינויים נרחבים אבל נותרו בה מספר בעיות זהות.

White Sun
שמש לבנה

white-sun

ערך מוסף של סרטים פסטיבלים הוא המסע שהם מציעים ברחבי העולם, הדרך בה הם מספקים חשיפה לאורח חיים וסערות פוליטיות שלא הייתי נותן עליהם את הדעת בנסיבות אחרות. למשל המצב בנפאל, אשר מועבר בסרטו של הבמאי דיפאק ראוניאר. מלחמת האזרחים שם הסתיימה לכאורה לפני עשור, אבל מסתבר כי עדיין נותרו מעט ארגוני מאואיסטים חמושים, והרבה מאוד משקעים של איבה.

במקרה של הסרט הזה, מדובר במלחמת אחים של ממש. בעקבות מותו של ראש כפר קטן ודי מבודד בהרי ההימליה, שני בניו חוזרים לכפר לאחר ההיעדרות ממושכות. האחד לחם עבור המשטר והשני עבור המחתרת. כאשר הם נושאים את האב לעבר קבורתו, עולים ויכוחים פוליטיים ישנים והאח שלחם עבור המשטר עוזב בזעם. בלעדיו, הקשישים שמלווים את מסע הלוויה לא יכולים לסחוב את הגופה. לוחם המחתרת לשעבר מנסה למצוא דרך לסחוב את הגופה לנהר, לקבורה מסורתית לפי רצון האב, מסורת שהוא עצמו מתנגד לה. אבל הוא מתקשה למצוא אנשים אשר ישתפו עמו פעולה. הסרט גם נותן מקום נרחב לשני ילדים. האחת היא בתו של האח שלחם עבור המדינה, שלא זכתה להכיר את אביה וכעת מתחברת דווקא לדוד. האחר הוא יתום אשר מתלווה לשניים, לפחות עד שיגלה כי האדם המבוגר שייך לצד שהרג את הוריו. גם אמה של הילדה סובלת ברקע, בעוד איש המחתרת מנסה לארגן פתרונות יצירתיים בעולם אבסורדי.

אף כי יש בסרט לא מעט שיחות על עניינים פוליטיים, דומני כי הוא אינו בוחר בצד זה או אחר. העיקר אינו המאבק בין הכוחות, אלא הפירוק המשפחתי ורמיסת האדם בידי הכוחות הפוליטיים הגדולים ממנו, כוחות אשר הוא אינו מבין. במהלך הסרט כמה מזקני הכפר שמחים לשמוע ברדיו כי לנפאל יש חוקה לראשונה בתולדותיה, אבל ספק אם מישהו מהם מבין את פירוש הדבר. בנוסף למלחמה, הסרט גם עוסק בכאב הנגרם בעקבות רעידת האדמה אשר פקדה את האזור לא מכבר, וגם בקשיי הקיום בשטח הררי, אשר דומה כי כל הגברים הצעירים נטשו אותו. בנוסף, יש בו עימות בין ערכי המסורת הדתית לבין ערכי הקומוניזם. מודרניות זה משהו שאולי קיים בקטמנדו, אבל לא רואים אותו בסרט. לא מדובר בקולנוע השונה בסגנונו מסרטים אחרים על אזורים נידחים בעולם, ודומה כי הסברה אנושית של המצב לצופים מחוץ למקום היא מטרתו העיקרית, והוא עושה זאת מבלי להיראות מאולץ ומבלי לנסות ללחוץ חזק מדי על בלוטת הדמעות.

Pariente / Guilty Men
אשמים

pariente

יש בוונציה השנה ייצוג מכובד לבמאים קולומביאנים צעירים, שממשיך עם סרט הפשע הכפרי זה של איבן ד. גאונה. הסרט מתרחש בשנת 2005, עידן בו בכפר שבמרכז העלילה כבר יש טלפונים ניידים, אך מוזיקה עדיין שומעים מקסטות. בפתיחת הסרט ארבעה גברים ממתינים לעסקה לילית של סחר בסוכר עם משפחת פשע מיתולוגית מן הסביבה. ללא סיבה נראית לעין, אלפנסו, הגבר המבוגר בחבורה, יורה למות בשליח הארגון החזק, תוך שהוא סוחף את חבריו לתוך סכנה אשר נראית כגדולה עליהם בכמה וכמה מידות – הם לא גנגסטרים של ממש.

הדבר נכון במיוחד לגבי גיבור הסרט, וולינגטון, אשר בנוסף לסיבוך הלא צפוי מנסה לחזר אחר נכדתו של אלפנסו. הצרה היא שזו כבר הרה ומאורסת לגבר אחר. לוולינגטון יש נשק סודי – שליטה במוזיקה לטינית הקולעת לטעמה של הבחורה. בכלל, המוזיקה קובעת את הטון בסרט, בין אם מדובר בפופ לטיני ובין אם מדובר במוזיקה א-דיאגטית המייצרת מתח. הטון רוב הזמן קליל ואנושי עם גוון קומי, אף כי ברור שההסתבכות הגדולה באמת עוד תבוא. הסרט דן בפחד מפני העימות יותר מאשר בעימות עצמו, אבל זה לא אומר שאין בחלקו האחרון מספר עימותים אלימים המבוצעים היטב מבחינה קולנועית. מדובר בסרט ז'אנר הנטוע בסביבה הכפרית במציאות ממנה הוא לקוח, ונדמה לי שהדבר הכי בולט בו לטובה הוא התחושה כי כל המעורבים נהנו לעשות אותו, מה שעובר גם לקהל.

לעבור את הקיר

through-the-wall3

מכיוון שכבר הזכרתי סרטים קומיים בפוסט הזה, חשבתי שזה גם המקום להתייחס גם לסרט הישראלי הבודד המוצג בפסטיבל. מדובר בקומדיה רומנטית על המגזר החרדי שכתבה וביימה רמה בורשטין, שכבר ביקרה בפסטיבל בעבר עם "למלא את החלל". לדעתי, השילוב של קומדיה מתאים יותר ליוצרת חרדית הפונה לקהל שאינו חרדי מאשר דרמה, שכן הוא מאפשר הכנסת מסרים שמרניים יותר בקלות. כך הדבר נעשה בסרט זה, אשר מצליח רוב הזמן להצחיק ולרגש.

בבסיס הסרט ישנו רעיון טוב מאוד – חוזרת בתשובה עייפה מניסיונות השידוך הלא מתאימים, והיא קובעת תאריך לחתונתה מתוך הנחה כי החתן המיועד ימצא עד ליום הקרוב, או לפחות ביום החתונה עצמו. החיפוש נראה נואש רוב הזמן, אבל הסרט מציג לה מספר אופציות של מועמדים ראויים. התסריט שכתבה בורשטין מותאם היטב לקומדיה, שכן לרוב הדמויות בסרט יש מעט מאוד גווני התנהגות או פונקציות תסריטאיות. זה עובד מכיוון שיש דמות ראשית חזקה, אשר מגולמת בידי נועה קולר, בתפקיד אשר ייתכן ויבנה לה את הקריירה וסביר כי ייזכה אותה בפרס אופיר בהמשך החודש. לאורך רוב הסרט היא מבצעת את הדמות באופן כובש, ואף כי אני חש שבחלק מן הסצנות המשחק שלה היה מעט מוקצן מדי, בסופו של דבר ההופעה שלה מנגישה את הסרט לקהל ומוסיפה לו גוון אנושי. הופעתה נתמכת בתסריט אשר בונה היטב את הבדיחות שלו, ואת הדילמות אשר ניצבות בפני הדמות הראשית.

יחד עם זאת, מספר דברים בביצוע של הסרט היו תמוהים בעיניי. למשל שימוש מרובה במעבר למסך שחור, שלא ברור לי מה הוא נועד לשרת ואיך הוא מתכתב עם סיפור הסרט. זה גם נראה זר לסרט, או אולי כניסיון להציל עריכה שלא תמיד זורמת בטבעיות. החלטה זו היא בעייתית גם בגלל שלאורך רוב הסרט, הצילום שלו נטול דמיון. זאת בניגוד גמור לסרטה הקודם של הבמאית, שהתאפיין בצילום אשר העביר משהו ייחודי כמעט בכל שוט. ״לעבור את הקיר״ צולם בידי עמית יסעור, שהוא צלם נהדר. אך משום מה, בסרט זה נראה כאילו ברוב הסצנות השתמשו בשניים-שלוש שוטים כלליים ונעדרי דמיון. זה צורם כי יש בסרט סיקוונס אחד, אשר מתרחש בעת ביקור בקבר של צדיק מפורסם, אשר בו הצילום מרהיב ואקספרסיבי. הניגוד הזה מעביר את התחושה כי רוב הסרט בויים על אוטומט ולכן הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו.

יחד עם זאת, עדיף בעיות בצילום מאשר בעיות בתסריט, כפי שאפשר להדגים בעזרת סרט נוסף שצילם יסעור. בימים אלו מוצג בארץ סרטה של דורית חכים, ״ירח בבית 12״, שם חתום הצלם על עבודה נהדרת. אך למרות שיש לסרט מספר מעלות נוספות, התסריט שלו פשטני ומאולץ מדי ואת זה אף יופי חזותי לא יכול להציל. במקרה של סרטה של בורשטין, יש בתסריט מספיק איכויות על מנת להפוך את הסרט למהנה לצפייה עבורי, ולמרגש ממש עבור חלק מן הצופים האחרים עימם שוחחתי.

לדיווחים הקודמים:
הראשון – סרטיהם האמריקאיים החדשים של דניס וילנב, דרק סיאנפרנס וטום פורד.
השני – פרנסואה אוזון, אולריך זיידל, ישו הצ׳יליאני, נזיר גרמני וספרדי שאיבד סבלנות.
השלישי – וים ונדרס בתלת מימד, צמד במאיות מארגנטינה, ופרחח איטלקי משתקם.
הרביעי – אמט אסקלנטה, מידי זי, ניאו-נואר איראני, פאנקיסטים קולומביאנים, ואחיות איטלקיות.

תגובות

  1. Rmdmy הגיב:

    לגבי לילה אפל – אם ואן סנט לא עושה ואן סנט, אז אני מניח שחובבי הקולנוע שלו (הקולנוע שהוא שלו באמת, לא החלטורות שהוא עושה להוליווד), ואני ביניהם, נצטרך להעסיק את עצמו עם סרטים כמו אלו, שמנסים לחקות את הסגנון שלו.
    מעניין יהיה לראות איך רמה בורשיטיין התמודדה עם משבר הסרט השני.

    1. לב הגיב:

      משבר? זה לחלשים. רמה בורשטיין לא יודעת כנראה מה פירוש משבר ומגישה בפשטות, במתיקות וברכות את הסרט הטוב של השנה. ואני לא שתול של ההפקה, פשוט מעריץ נלהב

השאר תגובה