פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 42: "קאובוי של חצות" (1969)
17 בספטמבר 2017 מאת אור סיגוליאמנם קלנדרית יש לנו עוד שנה תום הסיקסטיז, אבל לפחות מבחינת האקדמיה האמריקאית, נדמה ששנת 1969 הייתה כבר שייכת לסבנטיז כפי שאנחנו מכירים אותן. אחרי עליית הוליווד החדשה לאחר נפילת קוד הייז וכניסת דור חדש של יוצרים, האוסקר גם הוא הראה פתיחות יוצאת דופן, ובטקס שנערך באפריל 1970, הוענק פרס הסרט ל"קאובוי של חצות" (Midnight Cowboy). אחרי רוב שנות השישים שהיו מאופיינות בהפקות ענק, נראטיבים מסורתיים ולא מעט שירה וריקוד (עם סנונית קטנה המבשרת את בוא השינוי הקרויה "כחום הלילה"), בשנה האחרונה של אותו עשור הגיע הסרט שיתניע את רצף הזוכים של העשור הבא עלינו לטובה.
"קאובוי של חצות", הזוכה ה-42 באוסקר, לא יכל להיות שונה יותר מכל שהקדים אותו. אמנם, כמו הזוכה הקודם "אוליבר!", גם הוא סרט המספר על שולי החברה בניצוחו של במאי בריטי, אבל דרך עשייתו הייתה חדשנית ומודרנית, לא רק מבחינת היחס למיניות, אלא גם בעריכה ובצילום. שווה להזכיר בהקשר הזה את זוכה 1963, "טום ג'ונס", שגם הוא היה יציאה מתקדמת מאוד מטעם האקדמיה.
לאחר ניצחון "אור ירח" בטקס ה-89, עלתה השאלה האם באמת מדובר בסרט הלהט"בי הראשון שזוכה באוסקר, או האם "קאובוי של חצות" בעצם הקדים אותו. התשובה היא חד משמעית. "קאובוי של חצות", על אף שהוא נוגע באופן שאף זוכה אוסקר אחר לא עשה לפניו בהקשר של הומוסקסואלית, הוא לא סיפור להט"בי ואף אחת מהדמויות הראשיות אינה חד-מינית מוצהרת. עם זאת, היחס הפתוח והמתירני שלו לנושא (אך אל תטעו לחשוב שמדובר ביחס חיובי), העניק לו את הסיווג X בשיטה החדשה של הצנזורה האמריקאית לאחר נפילת קוד הייז, סיווג ששמור לסרטים פורנוגרפיים. זה הפך אותו לסרט X היחיד שזכה בפרס הראשי באוסקר, אם כי לאחר מכן הוא שונה ל-R, כלומר מוגבל מגיל 17 ומעלה.
מבוסס על ספרו של ג'יימס לאו הרליהי משנת 1965, "קאובוי של חצות" מביא את עלילתו המדכדכת של ג'ו באק (ג'ון ווייט), צעיר טקסני לא מבריק במיוחד שיוצא לניו יורק כדי להרוויח כסף כנער ליווי, לנשים או למה שיגיע קודם. כבר ביומו הראשון הוא מבין שהמנטליות הניו יורקית לא בדיוק מסבירת פנים, מבזבז את כל הכסף שלו ונופל קורבן לנוכל חולני בשם ריצו (דסטין הופמן). חסר כל הוא מסתובב ברחובות המטרופולין עד שהוא נתקל שוב בריצו, והשניים חוברים יחד כדי לנסות לעשות כסף ממראהו המצודד של באק. החברות ביניהם מתהדקת על רקע העיר הכאוטית והמודרנית, זו שמאוד קשה לצאת ממנה בשלום. בהקשר הזה, "קאובוי של חצות" מזכיר יותר מהכל את רצף זוכי האוסקר של אמצע שנות הארבעים, זה על גבריות פצועה בעולם המשתנה של פוסט מלחמת העולם השנייה, ויהיה לינק ישיר לזוכי שנות השבעים, כולם ללא יוצא מן הכלל עוסקים בגברים הנמצאים בסוגים שונים של משברים.
התסריט נכתב על ידי וולדו סולט, אחד התסריטאים שנפגעו בעקבות ציד המכשפות של מקארתי במהלך שנות החמישים, שזכה באוסקר על עבודתו פה ובהמשך גם על התסריט שיכתוב ל"השיבה הביתה" גם הוא בכיכובו של ג'ון ווייט. את הסרט ביים ג'ון שלזינגר הבריטי, אחד הבמאים האהובים עלי בכל הזמנים, וזוהי הפקתו האמריקאית הראשונה (כמו אלפרד היצ'קוק, שביים זוכה אוסקר רק לאחר שעבר מאנגליה להוליווד). שלזינגר היה מועמד בעבר על סרטו הנפלא "דארלינג" שסידר לג'ולי כריסטי את האוסקר היחיד שלה. לאחר "קאובוי של חצות" יביים גם את "יום ראשון הארור" שהוא צפיית חובה לכל אדם בעיני, ואת "איש המרתון" המצמרר, אך מהנקודה הזו לא יצליח לשחזר את הישגיו הגדולים. שני סרטיו האחרונים היו "עין תחת עין" המושמץ עם סאלי פילד היוצאת לנקום ברוצח בנה, ו"הדבר הטוב הבא", הקומדיה המקרטעת עם מדונה ורופרט אוורט. הוא נפטר בשנת 2003, בגיל 77.
שלזינגר המבריק הלך עד הסוף ב"קאובוי של חצות" בשימוש באמצעים הקולנועיים העומדים לרשותו, ויצר את אחד הסרטים הכי הפרובוקטיביים לתקופתו. זה לא רק העירום, הסקס ואפילו המפגש החד-מיני בבית הקולנוע שהיום קשה להאמין איך נשאר בסרט (הצעיר ששוכר את שירותי של באק מגולם על ידי השחקן והבמאי בוב באלבן, אז בן 24), אלא הדרך בה הוא יוצר סיקוונסים סוריאליסטיים, הזויים ולעיתים מבעיתים. הדמות של ג'ון באק מעולם לא מדברת על הטראומות של עברה, אבל רגעי ההזיה שהוא חווה, שנעים בין צבע לשחור-לבן וערוכים במהירות, מספקת לנו ללא מילים את מה שאנחנו צריכים לדעת, ואת הדברים האיומים שעבר בעיירה הדרומית בה גדל, כאלו שבאים בקונטרה מוחלטת להופעה התמימה של ווייט כבאק, הילד-גבר. אנחנו חווים את הכאב לא דרך טקסט, אלא דרך אימג'ים, וזו מעמסה לא פשוטה, אך גם כזו שלא מאפשרת להסיר את העיניים מהמסך. העורך יו רוברטסון, האיש הטכני היחיד מצוות הסרט שהיה מועמד לאוסקר, חתום באופן מפתיע אך ורק על שלושה סרטים כעורך: "הארווי מידלמן, כבאי", "קאובוי של חצות" ו"שאפט".
שני אנשי צוות שהאקדמיה משום מה לא העניקה להם מועמדות, הם הצלם הפולני אדם הולנדר ("עישון", "אשת חיל מי ימצא") והמעצב האומנותי ג'ון רוברט לויד ("הנערים בחבורה", "הרמז"), לשניהם היה זה סרט ביכורים. הולנדר ולויד אחראים יחד עם שלזינגר על עיצוב העיר המודרנית החונקת והמטונפת, אבל זו ששואבת פנימה, מסעירה כפי שהיא מבעיתה. זה מבט של אנשים שאינם אמריקאים, כאלו שנסחפים ומסתחררים ממקום חדש, אבל גם מצליחים לתפוס מהות מסוימת בצורה שמקומיים לא יכולים.
"קאובוי של חצות" הוא מסוג הסרטים האלה שבלי לגמרי להבין מדוע, אתה כצופה מוצא את עצמך טובע בביצה שלו, מרגיש איך הנשימה הופכת להיות כבדה יותר ויותר אך אין לך שום אופציה לברוח משם. זה סיפור קטן ומאוד לא חשוב על אנשים קטנים ומאוד לא חשובים, אבל שלזינגר הופך אותם לכל כך מעוררי חיבה על אף פגמיהם שאי אפשר שלא להזדהות איתם. זו לא צפייה פשוטה, אבל היא כזו שנשארת מעיקה על הנשמה הרבה לאחר שהסרט נגמר, ולא רק כי הוא שואב את הכוחות, אלא כי הקולנוע שלו מרגיש טרי וחדשני אפילו עשורים לאחר שנעשה. אם צפיתם בסרט ודיכאון הכה בכם, אתם יכולים להתנחם בחדשות הטובות שקרו בעקבות הצילומים. במהלכם שלזינגר, אז עדיין מסתיר את זהותו המינית, התאהב על הסרט באחד מאנשי ההפקה, מייקל צ'יילדס, והשניים הפכו לזוג עד יומו האחרון של שלזינגר.
ג'ון ווייט ודסטין הופמן שניהם הועמדו לפרס השחקן הראשי, אך הפסידו לג'ון ווין ("אומץ אמיתי"), וכמובן שקשה להסביר כמה הם מעולים בסרט הזה. ווייט, אז בן 31 ויפייפה, מגלם את באק הקאובוי דמיקולו עם תמימות עצומה והשתאות, אבל כזו שנסדקת לאיטה ככל שהסרט ממשיך, וזה אחד האפקטים המרשימים ביותר של הסרט. המטען הנורא שהוא סוחב על עצמו מתחיל לצוף על פני השטח במהלך חייו החדשים בניו יורק אבל הוא נאבק בהם ומשתדל להיות אדם טוב. זו דמות שמעלה קצת מבוכה בהתחלה, כי הוא באמת לא מבין איך העולם פועל מסביבו, אבל ככל שהסרט מתקדם האיפיונים שלו מובנים לחלוטין.
הופמן לוהק כקונטרה המוחלטת לדמות של באק. הוא נמוך, מכוער, צולע ובעיקר תחמן ונצלן. הוא עובר את התהליך ההפוך, ומתחיל לדאוג לבאק לאחר שרימה אותו. הופמן, כבר אחרי תהילת "הבוגר", אימץ קול צפצפני וגבוה לתפקיד של ריצו (שאגב, היום כנראה היה מואשם בגזענות ו-וואיטוושינג), ופותח את עצמו לאט לאט לבאק. הוא מופיע לראשונה בסרט רק אחרי 24 דקות, אבל לגמרי חוטף אותו. זאת ללא ספק אחת מהופעותיו הגדולות.
אני מניח שהיחס האוהד-כמעט-תלותי של ריצו לבאק הוא אחת הסיבות שאנשים מאמינים שיש אלמנטים של משיכה גופנית בסרט, אבל זה מקום להשערה בלבד ולא באמת נאמר. כאמור, אני באופן אישי לא הרגשתי שאף אחת מהדמויות הראשיות היא להט"בית.
מועמדות נוספת על משחק קיבל הסרט בזכות סילביה מיילס, בקטגורית שחקנית המשנה. מדובר בהופעה של סצנה אחת, שנמשכת כמה דקות ספורות, אז לא לגמרי ברור לי איך זה קרה. ברנדה ואקארו, בתפקיד שאיננו גדול בהרבה אך מוצלח לא פחות, הייתה ראויה להיות שם במקומה. היא הייתה מועמדת לגלובוס הזהב באותה שנה.
"קאובוי של חצות" נפתח בצילום של דרייב-אין שומם באור יום, משם עובר לווייט העירום מתקלח ואז עוטה על עצמו את תלבושת הקאובוי שלו בדרכו לחוף המזרחי. זה ממש מרגיש כאילו הסרט הזה נועד להיות תחנת מעבר, לקחת את הקולנוע מנקודה ישנה לחדשה יותר, להחליף עולמות. גם השיר הנפלא, "everybody’s talkin’" שכתב פרד ניל לזמר הארי נילסן, הוא חלק אינטגרלי מזה. אני חושב שזה אחד השירים הכי נפלאים שנכתבו (נחשפתי אליו לראשונה בכלל בפסקול של "פורסט גאמפ"), וכמות החידושים שעשו לו מאז רק מחזקת את זה. פסקול הסרט, השיר והמוזיקה שכתב ג'ון בארי, זכו בפרסי הגראמי של אותה שנה.
במהלך הצפייה חשבתי על שלושה סרטים ענקיים שהגדירו לאחר מכן את הקולנוע העכשווי (ואת הניינטיז בפרט), ואני תוהה האם מדובר במקריות או בהשפעה ישירה ומכוונת מצד סרטו של שלזינגר. קודם כל, כמובן, אי אפשר שלא לחשוב על "איידהו שלי" שביים גאס ואן סאנט בשנת 1991 המספר על שני זונות ממין זכר בגילומם של ריבר פניקס וקיאנו ריבס. זה לא רק סיפור המסגרת שזהה בין הסרטים, אלא גם האווירה ועיצוב הפריים. מוזר לחשוב ש"קאובוי של חצות" ממש זכה בפרס הסרט הטוב ביותר אך "איידהו שלי" אפילו לא היה מועמד לכלום, וזה מעיד אולי על פוריטניות שעברה החברה מאז סוף הסיקסטיז.
הסרט השני שחשבתי עליו הוא "לילות בוגי" של פול תומס אנדרסון משנת 1997, שעיצוב הדמות של דירק דיגלר מאוד מזכירה את זו של באק, וההופעה של מארק וואלברג גם היא נושקת לא מעט לזו של ווייט.
הסרט השלישי הוא "מועדון קרב" מ-1999, מכיוון שהרגע בו ריצו מביא את באק לדירה המתפוררת שלו, ומערכת היחסים שמתפתחת ביניהם שם מהדהדת מאוד לזו של שני גיבורי הסרט של פינצ'ר, אותם גילמו בראד פיט ואדוארד נורטון.
"קאובוי של חצות" ניצח באוסקר ה-42 את "הלו, דולי", "אן של אלף הימים" ואת שני הסרטים הנפלאים "Z" של קוסטה-גראוואס ו"קיד וקאסידי" שהיה הפייט העיקרי שלו (באופן משעשע, פוסטר של פול ניומן תלוי בחדר בית המלון של באק). אני גם הייתי מצביע בעד סרטו של שלזינגר, אבל הפייט ששני האחרונים נותנים לו הוא צמוד למדי. אחד הסרטים הטובים ביותר של הוליווד באותה שנה, "הם יורים גם בסוסים", לא הצליח למרבה האכזבה להשתחל לחמישייה הסופית, אך הוזכר בלא מעט קטגוריות שונות (כמו הבימוי הטוב ביותר לסידני פולק). כך גם "אדם בעקבות גורלו" שהיה לאחד הסרטים הכי מגדירים של אותה תקופה, והמערבון הענק "חבורת הפראים". מתוצרת אמריקה אפשר גם להזכיר את "אותו יום קר בפארק" של רוברט אלטמן ואת "בוב וקרול וטוד ואליס".
מחוץ להוליווד לא רק "Z" נשאר כהוכחה לשנה המצוינת שהייתה 1969. קלוד שברול ביים שניים מהטובים בסרטיו, "מות החיה" ו"בוגדת"; בגרמניה הופיע לראשונה אחד היוצרים החשובים והטובים ביותר בתולדות הקולנוע, ריינר וורנר פאסבינדר, עם דאבל שכלל את "אהבה קרה ממוות" ו"קאצלמאכר"; ז'אן פייר מלוויל ביים את "צבא הצללים", קן לואץ' הגיע למה שנחשב שיא עבודתו עם "קס", כמוהו גם אנדרי טרקובסקי בזכות "אנדרי רובלייב" ולוצ'ינו ויסקונטי עם "הארורים". בארץ נעשו גם שני סרטים שהפכו להיות אבני דרך בתעשייה המקומית, "תעלת בלאומיך" ו"מצור", שהיה נציגינו לאוסקר, אבל האקדמיה האמריקאית פספסה אותו.
רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-42:
הסרט הטוב ביותר: ג'רום הלמן – "קאובוי של חצות"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ון שלזינגר – "קאובוי של חצות"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ון וויין – "אומץ אמיתי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: מגי סמית' – "האביב של מיס ג'יין ברודי"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'יג' יאנג – "הם יורים גם בסוסים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: גולדי הון – "פרח הקקטוס"
התסריט המעובד הטוב ביותר: וולדו סולט – "קאובוי של חצות"
התסריט המקורי הטוב ביותר: וויליאם גולדמן – "קיד וקאסידי"
הצילום הטוב ביותר: קונרד הול – "קיד וקאסידי"
העריכה הטובה ביותר: פרנסואה בונו – "Z"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ון דה-קור, ג'ק מרטין סמית', הרמן בולמנת'ל, וולטר סקוט, ג'ורג' הופקינס ורפאל ברטון – "הלו, דולי"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: מרגרט פורס – "אן של אלף הימים"
הסאונד הטוב ביותר: ג'ק סולומון ומארי ספיבאק – "הלו, דולי"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: רובי רוברטסון – "נטושים בחלל"
השיר הטוב ביותר: בורט באכרך והאל דיויד – "קיד וקאסידי" (גשם ממשיך ליפול על ראשי)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: בורט באכרך – "קיד וקאסידי"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: לני הייטון וליונל ניומן – "הלו, דולי"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: קונסנטין קוסטה-גאוורס – "Z" (אלג'יר)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ברנרד שברי – "ארתור רובינשטיין – אהבת החיים"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: דניס סנדרס ורוברט פרסקו – "צ'כוסלובקיה 1968"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: וורד קימבל – "קשה להיות ציפור"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ג'ואן קלר סטרן – "מכונות הקסם"
פרס מיוחד: קארי גרנט
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: ג'ורג' ג'זל
הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "קאובוי של חצות" (1969)
10. "מה יפית עמק נוי" (1941)
11. "צלילי המוסיקה" (1965)
12. "בן-חור" (1959)
13. "מעתה ועד עולם" (1953)
14. "כחום הלילה" (1967)
15. "אוליבר!" (1968)
16. "רבקה" (1940)
17. "כנפיים" (1927)
18. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
19. "גבירתי הנאווה" (1964)
20. "סיפור הפרברים" (1961)
21. "אדם לכל עת" (1966)
22. "כל אנשי המלך" (1949)
23. "סוף השבוע האבוד" (1945)
24. "גברת מיניבר" (1942)
25. "טום ג'ונס" (1963)
26. "גראנד הוטל" (1932)
27. "מרטי" (1955)
28. "ג'יג'י" (1958)
29. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
30. "המרד על הבאונטי" (1935)
31. "הדירה" (1960)
32. "המלט" (1948)
33. "סימארון" (1931)
34. "תהלוכה" (1933)
35. "זיגפלד הגדול" (1936)
36. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
37. "ברודווי מלודי" (1928)
38. "החיים של אמיל זולא" (1937)
39. "אמריקאי בפריז" (1951)
40. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
41. "הולך בדרכי" (1944)
42. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
תגובות אחרונות