20 שנים – 20 עלילות לוקיישן בלתי נשכחות

לוח השנה מצביע על כך שאנחנו ב-27 באוקטובר, הוא יום ה"20/20" בסריטה. זו מסורת מטופשת, ודי אקראית, שהתחילה לפני חמש שנים וממשיכה בכוח עד היום. לחדשים שביניכם, אספר שבכל שנה בתאריך חסר המשמעות הזה, אני מתיישב לכתוב מצעד עם 20 סרטים מ-20 השנים האחרונות, בנושא כלשהו שלדעתי מתחבר לשנה שעומדת להסתיים בעוד חודשיים וקצת.
עד כה רשימות ה-"20/20" התרכזו ברשעים, יריבויות, נישואים ועולמות מטריאכלים. כמובן שאתם מוזמנים ללחוץ על הלינקים ולהיזכר ברשימות העבר.

חיפוש אלמנט סיפורי או קולנועי ספציפי שבלט ביבול הנוכחי, היה קל באופן יחסי. אני שמתי לב כמה סרטים השנה מתרחשים במקום אחד מרכזי, ובונים את העלילה סביבם. לרוב אנחנו רגילים לראות את זה בעיבודים קולנועיים למחזות, או סרטי אימה דלי תקציב – והמצב לא שונה גם השנה – ועם זאת, יש רשימה מגוונת למדי השנה. דוגמאות בולטות: "Hush", "לא לנשום", "אקוואריוס", "דרך קלוברפילד 10", "ההר", "הילד", "השכנים מלמטה", "הקומונה", "הרמוניה", "זרים מושלמים", "לזמן את הרוע 2", "מגדל", "מים לא שקטים", "מסיבת נקניקיות", "מפלצת הכסף", "מתחת לצל", "ערפל באוגוסט", "רכבת לבוסאן" וגם במידת מה "האור בין האוקיינוסים" (כפי שאפשר לראות בתמונה הראשית של הפוסט).
ועל כן, המצעד השנתי יהיה מוקדש לסרטים אשר מתרחשים בלוקיישן אחד מרכזי ומצומצם. כמובן, כמו כל ניסיון למצוא הגדרה אחת לתחום כל כך נרחב, היו לא מעט כאבי ראש במהלך הבחירה. החלטתי ללכת על סרטים שהם הן מוצלחים והן משתמשים בלוקיישן המרכזי באופן מעניין ומקורי, כמו גם לבחור זירות התרחשות כמה שיותר מצומצמות. ככזה, ויתרתי מראש על סרטי כלא, מלונות, מרחבי טבע עצומים במיוחד והחלל. לגבי מכוניות וכלי תחבורה שונים המצב היה יותר מסובך. למשל, את "טיטניק" זנחתי כי מדובר בלוקיישן אחד, אבל בגודל של עיר עם אינספור חדרים. עם זאת, בכל זאת יהיו כמה כלי שיט שיצוצו במהלך הרשימה. בנוסף ניסיתי לבחור גם סרטי פנים וגם סרטי חוץ, ולא בהכרח לדבוק בסרטי מתח ואימה.
אני בטוח שכמו עם כל רשימה, יהיו את הקוראים שיזעמו על השמטת סרט כזה או אחר, אבל בשביל זה יש את איזור התגובות בו אתם יכולים להזכיר לי מה שכחתי.
אל תגרמו לי להצטער שהצעתי.

אז אנחנו נתחיל משנת 1996 ונטפס מעלה עד ימינו אנו.

1996
"משקיעה עד זריחה" – From Dusk till Dawn
רוברט רודריגז, ארה"ב

עוד לא התחלנו, ואני כבר חצי מרמה. לא רק שקומדית האימה המעולה של רודריגז, אותה כתב לו קוונטין טרנטינו, מתקבע על לוקיישן מרכזי אחד רק במחציתו, יהיו גם אנשים שיטענו שמדובר בספויילר כזה או אחר. לכך יש לי כמה תשובות: א) יכול להיות שהם צודקים. ב) דחיל ראבאק, עברו 20 שנה. ג) לאחרונה צפיתי בסרט עם חבר שראה אותו לראשונה וידע מה עומד לקרות, ועדיין הופתע, נבהל ונהנה עד מאוד. אז תוותרו לי על זה.
הלוקיישן של "משקיעה עד זריחה" הוא כמובן מועדון החשפנות "טיטי טוויסטר" שנמצא על גבול מקסיקו, אליו נקלעים גיבורינו: שני אחים שודדי בנק (ג'ורג' קלוני וטרנטינו עצמו), כומר שאיבד את אמונתו (הארווי קייטל) ושני צאצאיו (ג'ולייט לואיס וארנסט לו). מה שנראה בהתחלה כמו סתם מקום מפוקפק, מתגלה עם טיפת הדם הראשונה כמאורת ערפדים רעבים במיוחד, הנמצא בפסגתו של מקדש אצטקי או משהו בסגנון.
"משקיעה עד זריחה" הוא אחד הסרטים הכי כיפים שאני מכיר, הוא מטופש לחלוטין, ועובד נהדר גם כיום.

1997
"קיוב" – Cube
וינצ'נזו נטלי, קנדה

סרט אימה דל תקציב, אשר חשף אותנו לראשונה לנטלי, שמאז הפך לבמאי טלוויזיה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות ("חניבעל", "הנגיף" ועוד). הסרט, שגם הוקרן בהקרנות מסחריות בארץ, תפס את העולם די בהפתעה והפך להיות אחד המדוברים של תקופתו, בעיקר בזכות הקונספט המינימליסטי ועוכר השלווה שלו. ב"קיוב", מתעוררים קבוצת זרים בתוך חדר מרובע, ומגלים שהם נמצאים במלכודת מתוחכמת, וכל צעד לא נכון יביא למותם הלא נעים.
יש סיכוי סביר שהסרט התיישן בשנים שחלפו, אבל הוא עדיין מוכר מאוד, ולרוב חוזרים לדבר עליו בשיחות על סרטי אימה ומד"ב, במיוחד כאלו אשר מתרחשים בחלל מצומצם מאוד. הוא גם זכה לסרט המשך ופריקוול. את התסריט כתב נטלי יחד עם אנדרה ביז'ליק וגרם מנסון, שיצר את הסדרה "אורפן בלאק".

1998
"סיטקום" – Sitcom
פרנסואה אוזון, צרפת

לאחר אין ספור סרטים קצרים נפלאים, ביים אוזון את סרט הביכורים שלו והרוויח ביושר את תואר הילד הרע של הקולנוע הצרפתי. הסרט מתרחש כולו בתוך בית בורגני של משפחה בורגנית, ועושה מחוות לעולם התיאטרון וקומדיות המצבים הטלוויזיונית מאמריקה. היא גם בישרה על הגעתו של אחד היוצרים הצרפתים היותר מעניינים שפועלים כיום. זה ללא ספק אחד הסרטים המטורללים ביותר שאני זוכר, ובין הצעירה המנסה להתאבד ובנכותה מתבאסת שאביה לא מעוניין לשכב איתה, הבחור שיוצא מהארון ישר לארגון אורגיות עם מיני ירקות בחדרו, וכמובן הסיום הבלתי נשכח שכבר זורק את כל ההיגיון הסביר לרוח, המתקפה על הבורגנות סטייל אוזון היא מצחיקה ומטרידה נורא. מאז אוזון נרגע מעט, ולמרות שסרטיו החדשים נעים בין הנהדר למאכזב, "סיטקום" בהחלט מצדיק את ההייפ.

1999
"השיר האחרון של מיפונה" – Mifune Sidsate Sang
שרן קראה-יעקובסון, דנמרק

הסרט השלישי שנוצר במסגרת תנועת "דוגמה 95" הדנית הוא זה של שרן קראה-יעקובסון ("האי ברחוב הציפורים"), שזכה בשלושה פרסים מטעם פסטיבל ברלין. הלוקיישן הוא בית ילדותו הכפרי של גיבור הסרט, קרסטן (אנדרס ברת'לסן), שחוזר לשם מקופנהאגן לאחר מות הוריו מכיוון שהוא צריך לקחת אחריות על אחיו הסובל מפיגור (יספר אשולט בהופעה מדהימה). כעזרה הוא מביא סוכנת בית צעירה, אשר גם נמלטת מסרסוריה, וגם מעוררת בו תשוקה בלתי נשלטת. הדברים, איך לא, מסתבכים מהנקודה הזו.
"מיפונה" עורר זעם בקבוצת הדוגמה כי הוא שבר כמה חוקים בקטנה (להזכירכם: מניפסט הקבוצה הקולנועית שניסתה להתקרב למציאות כמה שאפשר, כלל בין היתר איסור להשתמש בתאורה מלאכותית, חצובות, מוזיקה א-דיאגטית והצילום נעשה בלוקיישנים קיימים) ובישר את סוף הדרך של התנועה. הוא אמנם לא זכור כאחד מפסגות הדוגמה, כמו "החגיגה" או "האידיוטים", אבל הוא בכל זאת אחד הטובים שבהם. אנתוני דוד מנדל, שלימים יזכה באוסקר על "נער החידות ממומבאי", החזיק את המצלמה על הכתף.

2000
"מים על אבנים לוהטות" – Gouttes d’eau sur Pierres Brulantes
פרנסואה אוזון, צרפת

בכל היקר לי, לא הצלחתי למצוא שום כניסה ראויה משנת 2000, מעבר ל"מרד התרנגולים" שהופיע במצעד של שנה שעברה, אז נאלצתי לחזור שוב לפרנסואה אוזון, על אף שלא מדובר באחד מפסגות יצירתו, או באיזשהו שימוש יוצא דופן בלוקיישן המסוגר שלו. אבל בכל זאת, אוזון מעבד למסך מחזה שכתב ריינר וורנר פאסבינדר הוא משהו שצריך להכיר. בטח כאשר יש בו את לודווין סינייה באחד מתפקידיה הראשונים, וסצנת ריקוד מצחיקה ונהדרת במיוחד. זהו סיפורו של איש עסקים מבוגר המתאהב בבחור צעיר, ומרובע אהבים שנוצר יחד עם שתי צעירות המגיעות לדירה. לא צפיית חובה, אלא אם כן אתם מעריצים גדולים של שני הענקים שמאחוריו.

2001
"טייפ" – Tape
ריצ'רד לינקלייטר, ארה"ב

סרטו השמיני של ריצ'רד לינקלייטר, המבוסס על מחזהו של סטיבן בלבר שגם עיבד למסך. אית'ן הוק, בשיתוף פעולה נוסף שלו עם לינקלייטר (שיביא לו שלוש מועמדויות לאוסקר: שתיים על כתיבת "לפני השקיעה" ו"לפני חצות", ואחת על משחק ב"התבגרות"), מבלה את זמן המסך עם זוגתו דאז אומה תורמן (שהייתה מועמדת על כך לפרסי האינדי ספיריטס) ורוברט שון לאונרד ("האוס") בסיפור שמתרחש כולו בחדר מלון אחד, ובו שלושתם מתעמתים עם עברם והדברים שהותירו בהם צלקות שלא הגלידו.

2002
"החדר" – Panic Room
דיויד פינצ'ר, ארה"ב

בהחלט לא אחד הסרטים הטובים ביותר של הבמאי הנערץ עלי, דיויד פינצ'ר, אבל קשה להרכיב רשימה כמו זו בלי להזכיר אותו. אולי הייתה זו האכזבה שהגיעה לאחר "מועדון קרב" (פינצ'ר דובק באופן כמעט מדאיג בקונספט ה"סרט טוב, סרט רע" וחוזר חלילה), אולי באופן אובייקטיבי יש בו משהו מעט מקרטע, אבל כל אלו לא משנים. כשזה מגיע לסרטי לוקיישן מצומצמים, סרט המתח שכתב דיויד קפ, על אמא וילדתה (ג'ודי פוסטר וקריסטן סטיוארט עוד כשהייתה נסבלת) הנופלות קורבן לגנבים המנסים לחדור לביתם (פורסט וויטאקר וג'ארד לטו) בולט במיוחד. זה קשור אולי לטכניקה הקולנועית שאימץ פינצ'ר, על פיה המצלמה "עוברת" דרך קירות וכבלים, משייטת ללא הפרעה בין החללים. אתוודה שלא צפיתי בסרט כמה שנים, ולכן לא אוכל להעיד האם האפקט הזה עובר גם היום.
הסרט הופק בתקציב זעום של 48 מיליון דולר, והכניס ברחבי העולם כמעט 200, מה שקצת טשטש את הכישלון הקופתי של סרטו הקודם והמופלא של פינצ'ר. הוא לקח את הזמן לאחר "החדר", עמל חמש שנים, והגיש לנו את "זודיאק" כך שלגמרי היה שווה לחכות. כאמור, סרט טוב, סרט רע, ואז שוב.
האמת היא שגם השנה הזו יכלה שוב ליפול לחיקו של פרנסואה אוזון, בזכות המחזמר שלו "8 נשים", אבל נראה לי שאפשר להרפות ממנו בשלב הזה.

2003
"שלום לפונדק הדרקון" – Goodbye, Dragon Inn
טסאי מינג-לינג, טאיוון

אני לא חושב שיש אוהב קולנוע אחד שיטען שסרטו השישי של מינג-לינג איננו אחד הסרטים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע. מעבר לעשייה המדהימה שלו, הוא פשוט פורט על נימי הסינפילים, או סתם אנשים רגילים בעלי לב, בכל העולם.
סובב כולו סביב ההקרנה האחרונה בבית קולנוע ישן בטאיפי, "שלום לפונדק הדרקון" אורג עולם שלם וגשום (בכל זאת, מינג-לינג וזה) הנושם, קמל ונשאר תלוי באוויר בתוך ומחוץ לאולמות ההקרנה המוזנחים והישנים. הסרט נחשף לראשונה בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס מטעם איגוד הביקורת. אורכו כשעה וחצי, ואני מפציר בכם לתת לו הזדמנות אם טרם עשיתם זאת.

וגם: "החולמים", "קונטרול", "תא טלפון"

2004
"שחר המתים" – Dawn of the Dead
זאק סניידר, ארה"ב

גם הסרט הטוב-באמת היחיד שעשה זאק סניידר מימיו (כנראה בזכות התסריט המשובח של איש "שומרי הגלקסיה", ג'יימס גאן), גם אחד הרימייקים הטובים אי פעם לסרט אימה קלאסי, וגם זה שהנכיח סופית את חזרת הזומבים לחיינו. כל השבחים בעולם מגיעים לסרט הזה.
"שחר המתים" המקורי של ג'ורג' רומרו, משנת 1978, נחשב לאחת מפסגות האימה אבל האמת היא שכיום הוא לא באמת מחזיק. מה שעדיין הופך אותו למעניין וחשוב הוא הסאטירה האנטי-קפיטליסטית שהייתה בו, כזו שעברה היטב ברימייק, יחד עם כמה תוספות מצוינות של איפור, קצב והומור. הלוקיישן הוא קניון שמאוכלס על ידי קבוצת ניצולים של מגיפת זומבים, המנסים להבין איך לשרוד וגם להתמודד אחד עם השני, כאשר לא בטוח מה יותר קשה. הקאסט כולל את שרה פולי במיטבה, טיי בארל לפני שהפך למכונת פרסי אמי, וינג רהאמס, ג'יימס וובר ואמן האיפור הגאון טום סאוויני, בין היתר.

2005
"שיחות עם אישה אחרת" – Conversations with Other Women
האנס קנוסה, בריטניה

בוודאי אעלה את חמתם של כמה קוראים על כך שלא בחרתי ב"הארד קנדי" כנציג 2005, אבל אני עומד מאחורי זה לחלוטין. הסרט, על פי תסריט של גבריאלה זווין, מפגיש את אהרון אקהרט והלנה בונהאם קרטר, שניהם מעולים, כזוג אשר מבלה לילה במלון לאחר חתונת חבריהם. הוא מפורסם בעיקר בזכות העובדה שהוא כולו, מתחילתו עד סופו, מועבר במסך מפוצל העוקב אחרי שתי הדמויות יחד ובנפרד, ומייצר חוויה מרשימה למדי. זהו אכן גימיק, אבל הוא מבוצע פה נפלא. בנוסף, בסופו ישנו טוויסט חביב שיגרום לכם לרצות לראות אותו מההתחלה. זהו סרט הביכורים של קנוסה, ולאחריו עשה רק עוד סרט אחד.

וגם: "המדרון", "Feast"

2006
"12:08 מזרחית לבוקרשט" – A fost sau n-a fost?
קורנליו פורומביו, רומניה

אמנם כשליש מהקומדיה הרומנית המבריקה והקצרה הזו חולף לפני שמגיעים ללוקיישן המרכזי, אולפן טלוויזיה קטן, אבל לא יכולתי לוותר עליו. סביר להניח שלא היינו שומעים על הסרט הזה של פורומביו ("שם תואר: משטרה", "כשערב יורד על בוקרשט") אילולא הפריצה הגדולה של המדינה לזירת הקולנוע העולמי שנה לאחר מכן עם "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", כך שאולי יצא משהו טוב מזוכה דקל הזהב של כריסטיאן מונג'ו אחרי הכל. האמת היא ש-"12:08", שזכה בפרס מצלמת הזהב של פסטיבל קאן, ללא ספק היה חלק מחימום המנועים של ההשתלטות הרומנית, שהתחיל שנה לפני כן עם "מותו של מר לזרסקו", אבל הוא שונה מרוב התוצרת המוכרת של המדינה בזכות העובדה שהוא ממש ממש מצחיק.
הסיפור מקבץ שלוש דמויות הנפגשות לתכנית טלוויזיה בנושא המהפכה המקומית שהתרחשה לפני 16 אנשים, בה הם מתעמתים על חלקם באירוע ההיסטורי, ומגלים שההבדל בין מציאות וזיכרון יכול להיות די גדול.

וגם: "באג", "טיסה 93"

2007
"הערפל" – The Mist
פרנק דרבונט, ארה"ב

זו הייתה שנה מדהימה לסרטי אימה מצומצמי לוקיישן, עם "REC" ו"בית היתומים" מספרד, "Inside" מצרפת ו"דיסטורביה" המותחני מארה"ב. אבל בעיני על כולם מתעלה העיבוד הזה לסטיבן קינג, אותו רקח דרבונט, ונכשל כישלון חרוץ בקופות רק כדי להפוך לקאלט מאוחר יותר. הלוקיישן של הסרט הוא סופר-מרקט בעיירה קטנה בצפון ארה"ב, שם נכלאים קבוצת מקומיים כאשר ערפל מסתורי ומלא פלצות מקיף אותם ומאיים על חייהם.
על הסרט כתבתי כאשר הוא נכנס למקום ה-7 והמכובד מאוד במשאל סריטה לסרטי האימה הגדולים של האלף החדש על פי מבקרי ישראל, אז פשוט אבקש מכם בנימוס ללחוץ על הלינק ולקרוא עליו שם.

וגם: "בופור"

2008
"הזרים" – The Strangers
בריאן ברטינו, ארה"ב

עוד סרט מתח ואימה, כזה שאולי לא מוכר לכל חובבי הז'אנר, אבל צבר לעצמו קהילת מעריצים במהלך השנים שחלפו וכיום ישנן שמועות על סרט המשך. כשזה מגיע לסרטי תת-הז'אנר home-invasion, שאת שיאו אפשר לראות כבר השנה, "הזרים" בהחלט מקבל מקום של כבוד.
סקוט ספידמן וליב טיילר מגלמים זוג אשר אהבתם כבתה, והם חוזרים מחתונת חברים הישר לדירת הנופש שלהם מאוחר בלילה, בתקווה אולי להציל את הקשר שלהם. את התוכניות שלהם ישבשו כמה פורצים רשעים מרושעים אשר דורשים במותם, וידחפו אותם אל פני מקומות אפלים וטראגיים במיוחד.
מה שבולט במיוחד בסיפור, ובעבודתו המרשימה של ברטינו, היא העובדה שהסרט ממשיך להיות מותח עד סופו, ועל אף כמה רגעים קשים – ובטח כאלו שכבר נוגעים בתחום הקלישאות – זהו סרט אלגנטי למדי, עם הופעות טובות וצילום מעולה. כיום סרטי תת-הז'אנר המדובר (ששורשיו מגיעים אחורה אפילו לשנות השישים עם "Wait Until Dark") נוטים לקשט את העלילות עם טוויסטים או גימיקים כאלה ואחרים, אבל "הזרים" הוא פשוט, כמעט ראשוני, ועדיין חוויתי מאוד.

וגם: "שבעה"

2009
"לבנון"
שמוליק מעוז, ישראל

אחרי שפסחתי על "בופור" ב-2007 ו"שבעה" ב-2008, הגיע הזמן לתת מקום של כבוד לקולנוע הישראלי. זוכה אריה הזהב בונציה, סרט הביכורים של מעוז הוא סרט המתרחש כולו בתוך טנק בזמן מלחמת לבנון, ובו ארבעה חיילים צעירים ומפקדם, אשר חווים את זוועות המלחמה דרך הכוונת, עד השלב בו היא מתחילה לחלחל פנימה. הצפייה בסרט היא עוצמתית למדי, אם כי זכור לי שהיו מספר פעמים בהם הרגשתי שמעוז וגיורא ביח הצלם קצת לוחצים על אפקט הזעזוע יותר מדי (הייתם חייבים את הפן והזום על הרגל של הילדה המתה?), אבל זה לא לוקח דבר מההישג. יואב דונט, איתי טיראן, אשרי כהן, מיכאל מושונוב, זהר שטראוס (שזכה באופיר על השתתפותו), דודו טסה וריימונד אמסלם הם צוות השחקנים. "לבנון" היה מועמד לעשרה פרסי אופיר, וזכה בארבעה. את פרס הסרט הפסיד ל"עג'מי" שהצליח להגיע עד מועמדות לאוסקר.

וגם: "טריאנגל", "ירח", "שיני כלב"

2010
"איך סיימתי את הקיץ" – How I Ended this Summer
אלכסיי פופוגרבסקי, רוסיה

כמה שאני אוהב את הסרט הזה. הוא אמנם זיכה את צלמו ושני שחקניו הראשיים בפרסים מטעם פסטיבל ברלין, אבל בעיני יש לו תואר מרשים הרבה יותר – הוא הסרט היחיד אי פעם בו צפיתי פעמיים במהלך פסטיבל חיפה. במירוץ אחר הניסיון להספיק כמה שיותר סרטים במהלך הפסטיבל, זה משהו שאני לא מסוגל להרשות לעצמי, אבל במקרה הזה פשוט הייתי חייב.
סרטו של פופוגרבסקי, שאותו גם ראיינתי באותה שנה בשיחה מרתקת שמעולם לא ראתה אור, מתרחש כולו בתחנת חיזוי מטראולוגית אשר נמצאת ברוסיה על סיפו של האוקיינוס הארקטי, ובו נמצאים שניים: מטראולוג ותיק ובוגר קולג' צעיר, שהבידוד אשר הם חווים שם מסכן את חייהם. אמנם לקרוא למרחבי המדהימים שנקלטו במצלמתו של פאבל קוסטומרוב כ"מצומצמים" עלול להיחשב כרמאות, אבל לדעתי המקרה הזה בהחלט קולע למצעד הזה. השימוש בלוקיישן מרהיב, והוא מתאר איך המקום עצמו מתחיל לחלחל אל תוך השפיות של השניים, אותם מגלמים סרגיי פושקפליס וגריגורי דובג'ין הלוהט ("איש מבוקש מאוד", "בוגד משלנו").

וגם: "127 שעות", "אם אני רוצה לשרוק, אני שורק"

2011
"הפשיטה" – The Raid
גארת' אוונס, אינדונזיה

אחד מסרטי האקשן הגדולים של האלף החדש, ויש שיאמרו של כל הזמנים, הוא אחד ממבשרי הטרנד המשמח של סרטי בניינים ("השופט דראד", "גורד שחקים", "סיטאדל") מהם אנחנו עדיין נהנים מאוד. אוונס הוולשי יצא לצלם במזרח הרחוק, אסף לעצמו כמה אנשי אומנויות לחימה בעלי יכולות על-אנושיות, כדי לספר סיפור מהיר ועצבני על חוליית משטרה שמנסה לטפס את דרכה במעלה בניין מגורים מוזנח בו שולטת המאפיה. באמת שלא ראיתם סצנות קרב כמו אלו, שהשפיעו השפעה עמוקה על סרטי וסדרות הפעולה שבאו לאחר מכן.
הסרט הוליד סיקוול שגם זכה להתלהבות גדולה (אם כי אני מצאתי אותו נחות בהרבה מהראשון, אך מהנה בהחלט), וכמה סצנות שאי אפשר לשכוח. לגמרי קאלט.

וגם: "באפילה", "התמוטטות", "מלנכוליה"

2012
"כולם במשפחה שלנו" – Toata Lumea din Familia Noastra
ראדו ג'ודה, רומניה

נציגות נוספת מטעם רומניה במצעד. אמנם סרטו של ג'ודה (שבשנה שעברה נשלח לאוסקר עם "בראבו!") איננו עולה תדיר בשיחות על הקולנוע הרומני החדש, אך הוא ללא ספק אחד החזקים והמפתיעים שבהם.
סרבן פאבלו, בהופעת מחץ, מגלם גבר שמגיע לבית גרושתו והוריה כדי לאסוף את בתו הקטנה לטיול של כמה ימים. מה שמתחיל כמו דרמה משפחתית רגילה, הופך לאט לאט לסרט מורט עצבים המתרחש כמעט כולו בתוך חללי הדירה הצנועה, עד שאני הרגשתי כאילו הקירות והזגוגיות עומדים להתפוצץ מרוב אינטנסיביות. מאוד חבל לי שלא הרבה מכירים את הסרט, שיכול להיות גם פתח לדיון מצוין על הורות ועל יחסי אבות ואמהות. אם אתם סתם אוהבים דרמות עוצמתיות, אם אתם במקרה עובדים סוציאלים שמחפשים סרט ליום עיון ודיון – תמו חיפושיכם.

וגם: "אהבה", "המתקן", "קון-טיקי", "רוח זדונית", "של", "שעות ביקור במוזיאון"

2013
"זרים על שפת האגם" – L'inconnu du Lac
אלן גירודי, צרפת

יצירת מופת. אין שום דרך להתווכח אתי על זה. וחוץ מזה, יצא שזה גם אולי הטקסט הכי חכם שאי פעם כתבתי (אם כי לא בטוח עד כמה גבוה הרף) אז אין שום סיכוי שאני מפספס הזדמנות לדבר על הסרט הזה, שרדף אותי והדהים אותי הישר מהצפייה השנייה.
סרטו של גירודי מתרחש כולו על שפת אגם של גייז נודיסטים בצרפת, ועוקב אחר פרנק הצעיר (פייר דלדונשמפ) המפתח אובססיה למישל (כריסטוף פאו), אותו קלט רוצח גבר אחר בשעת ערב. התסריט של הסרט הוא לא פחות ממלאכת מחשבת, בו כל דבר תפור, מהודק ועמוס שכבות (מה שאי אפשר להגיד על מחלקת ההלבשה. סטאגאדיש!). הבימוי כל כך חכם שאין בו פריים אחד מיותר, ואין בו רגע אחד שלא מכוון. וזה עוד לפני המשחק והצילום. הסרט כולו מתרחש בחוץ, בתאורה טבעית (אם כי אני חושד באיזה רפלקטור פה ושם, אבל זה לא נחשב) וללא ליווי מוזיקלי. קולנוע בצורתו המושחזת והנקייה ביותר.

וגם: "אתה הבא בתור", "החתול הקטן והמוזר", "הכל אבוד", "לוק", "מוות אכזרי", "רכבת הקרח"

2014
"גט: המשפט של ויויאן אמסלם"
שלומי ורונית אלקבץ, ישראל

אם לרומנים מגיע שני סרטים ברשימה, לנו בטח ובטח שמגיע. וכשאני אומר "לנו" אני מתכוון לסרט העצום והנפלא שסוגר את טרילוגיית ויויאן אמסלם, זה שנשלח לאוסקר מטעמינו לפני שנתיים ורק חבורת מטומטמים כמו האמריקאים הצליחו לפספס.
אני חושב שלא יהיה זה מופרך מדי להגדיר אותו כאחד מסרטי הקאלט של סריטה. אנחנו עדיין מצטטים אותו מדי פעם, ואחרי כמות הטקסט ששפכנו עליו במהלך שנת יציאתו, כמו גם ההקרנה המקדימה בהשתתפות שלומי והעורכת ז'ואל אלכסיס, אני מרגיש שיש לנו פה חיבור מיוחד.
הסרט מתרחש, כפי שאתם ודאי יודעים, כולו בבית דין רבני, ובו ויויאן (רונית אלקבץ שאני עדיין לא מסוגל לעכל את לכתה בטרם עת) מנסה להשיג גט מבעלה אליהו. מדהים איך החדר הזה לרגע לא מרגיש קטן, איך הסרט לרגע לא מרגיש סטטי, ואיך הוא כל רגע הופך למחניק יותר מצד אחד, אבל לעולם ומלואו מאידך.

וגם: "אי התירס", "בירדמן", "המערה", "המרחק", "התו האחרון", "מסווג חריג", "נון-סטופ", "שנת חורף"

2015
"אייוי" – Sarmaski
טולגה קרג'ליק, טורקיה

אמנם הבחירה הנכונה לשנת 2015 היא סרט המתח העילאי "גרין רום", אבל הרגשתי שעל אף שאני מעריץ מוחלט של הסרט ההוא מאת ג'רמי סולנייה, הלוקיישן בו איננו האלמנט העיקרי. כך גם עם "שבאלייה" המעולה מיוון. וחוץ מזה, זה נחמד להחזיר לתודעה סרטים שסביר שהולכים ונשכחים, לכן דרמת המתח הטורקית והמשובחת שהוקרנה בפסטיבל חיפה היא ללא ספק הבחירה שלי.
שישה גברים נשארים לשמור על ספינת מסחר שעוגנת באמצע הים, עד אשר תסודר הניירת שתוכל להכניס אותה לנמל. הימים הופכים לשבועות, והשבועות הופכים להזיות. זה מתחיל כמו דרמה, ממשיך כמו מותחן, וגולש לטריטוריות מופרעות הרבה יותר, חלקן המשמעותי בכיכובם של אלפי שבלולים. אמנם זה עוד סרט על גברים המאבדים את אחיזתם במציאות בלוקיישן מבודד, מצד שני, אם אתם שואלים אותי אין באמת דבר כזה יותר מדי סרטים על גברים המאבדים את אחיזתם במציאות בלוקיישן מבודד.
קרג'ליק לא ביים סרט נוסף מאז, אבל אני לא מאבד תקווה.

וגם: "חדר", "High Rise"

2016

יותר מדי אופציות, והשנה אפילו לא נגמרה.