• מתכוננים לקיץ 2019: ציפיות וחששות
  • הגדה של מארוול: סריטה מארחים את הנוקמים לפסח
  • גלוריה בל
  • סרטים חדשים: ״גלוריה בל״ של סבסטיאן לליו
  • תחזית לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019
  • Guava Island - הסרט המוזר של צ׳יילדיש גמבינו
  • הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים
  • השתיקה
  • ״מיסטר לינק״, סקירה לסרט של אולפני לייקה
  •  #MeToo פמיניזם בקולנוע של אחרי
  • Fighting with My Family :מחכים לתרגום
  • שהאזאם!
  • בית קברות לחיות
  • ״בגרות״, סקירה לסרטו של מתן יאיר
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אפריל
  • דמבו
  • מחשבות נוספות על ״מילים נרדפות״ של נדב לפיד
  • אנחנו
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים

פסטיבל חיפה 2014: ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״, סקירה

15 באוקטובר 2014 מאת עופר ליברגל

גם דיון על ההבדלים בין המטבח האסייתי למטבח האירופאי יכול להיות דיון על טיבו של הקולנוע. גם סצנות המתרחשות בזמן אמת ולא כוללת שום אירוע מיוחד יכולות להיות מרתקות לצופה הקשוב. הקולנוע יכול לדון בטכניקה הקולנועית עצמה וגם במערכות יחסים שבירות בו זמנית, במידה ומאוחרי הסרט עומד יוצר חכם, והבמאי הרומני קורנליו פורומבויו (״12:08 לבוקרשט״, ״שם תואר, משטרה״) הינו יוצר מן הזן הזה. הוא הופך את ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״ ליצירה שהיא אמנם מאתגרת, אבל גם מרתקת, עמוסה בהומור מטא קולנועי ומספקת מגוון רחב של נושאים למחשבה.

לתפיסתי, השם של הסרט אינו שני שמות אלטרנטיביים שהבמאי לא בחר ביניהם, אלא שני ייצוגים של תפיסות עולם שהאמנות יכולה לייצג; ״כשערב יורד על בוקרשט״ מייצג תפיסת עולם פיוטית-רומנטית, ניסיון לייצג את הרגעים היפים של החיים כפי שהם נתפסים בעיני האמן. ״מטבוליזם״ הוא דבר מוחשי יותר ומפואר פחות, הצד ההכרחי והלא יפה של החיים, אבל גם הוא חלק מן המציאות. ה״או״ הוא לב הסרט – גם התלבטות בין נטיות הלב, וגם ההכרה בדואליות של כל דימוי שהבמאי מייצר.

גיבור הסרט הוא במאי קולנוע המתחיל לפתח רומן עם אחת מן השחקניות בסרט שהוא מצלם. בראשית הסרט הוא מספר לה על סצנה שנוספה לתסריט, הדורשת ממנה להופיעה בעירום. במשך חלק ניכר מן הסרט, הבמאי והשחקנית דנים איך תבוצע הסצנה בצורה המדוייקת ביותר, כך שתהיה גם מציאותית וגם תעביר את האלמנט הסימבולי שהבמאי טוען שהוא מבקש לייצר. האופציה שהוא פשוט רוצה להנציח את המראה שלה בעירום יותר מכל סיבה אמנותית, גם היא קיימת.

בנוסף, בשוט הפתיחה מסבירה דמות הבמאי מדוע הוא מעדיף לצלם בפילם ולא במצלמה דיגיטלית: הוא רגיל ואף מפיק תועלת מן ההגבלה שבצילום שוטים של מקסימום 11 דקות, כאורך גלגל הפילם. מאידך, הבמאי אוהב לתעד דברים. את הזמן הקרוב ביותר לזמן אמת, כפי שהוא. בשלב מסויים הוא אומר לשחקנית שאם במציאות היא מייבשת את השיער במשך 10 דקות, כך תעשה גם כשהיא משחקת. המצלמות פשוט יתחילו לעקוב אחריה מאמצע הפעולה.

פורמובויו מביים בדומה להשקפת העולם של הגיבור של הסרט שלו. כל סצנה מצולמת בשוט אחד והאורך של כל אחד מן השוטים הוא מספר דקות, גם אם בחלקם אין הרבה התרחשות דרמטית ישירה. אבל כל שוט בסרט מקדם את התהליכים שבו – גם את העבודה על הסרט בתוך הסרט שעוברת תמורות, וגם את מערכת היחסים של דמויות הבמאי והשחקנית, שלא ברור עד כמה היא ארוכת טווח (רמז לבעיה עתידית ניתן לנו כאשר השחקנית מתרחקת מטווח השמיעה של הבמאי כאשר היא מדברת בטלפון). השוט הקצר ביותר בסרט הוא דווקא זה המתאר דבר מסעיר לכאורה – סקס. אבל המצלמה נשארת מאחורי הדלת הפתוחה רק מעט, ודרך הפתח ניתן לשמוע את האקט, בעוד המראה נותר בגדר דמיון.

גם אם הדמות הראשית בסרט קרובה לדמות האמן שמאוחרי היצירה, הסרט רחוק מלתאר אותה בחיוב. דומה כי דמות הבמאי אמנם שואפת ליצר כנות ביצירה שלה, אך בהתנהלות הבין אישית מדובר באדם שכמעט ואינו מסוגל לדבר בכנות, גם במקרים שהוא לא עושה זאת בצורה מכוונת. הוא משקר בגלוי למפיקה שלו, אבל גם במהלך ארוחת הערב עם השחקנית הוא לא באמת מצליח להיות פתוח לגמרי כלפיה. בין השורות של דבריו דומה לעיתים כי הוא מעט מזלזל בה, בעוד היא לרוב מנסה לרדת לניואנסים הכי קטנים בדבריו, שלא פעם מכילים רובד נוסף.

כאמור, דיון על מטבח אסייתי מול מטבח אירופאי הוא גם דיון מטא קולנועי, כאשר הגיבור מעלה את הטענה כי הפשטות של מקלות האכילה גרמה לכך שהבישול הסיני היה צריך להפוך לעשיר יותר, בעוד האירופאים השקיעו יותר באמצעי האכילה. הנמשל הוא הטכניקה הקולנועית – כאשר ייתכן כי דווקא הטכניקה הפשוטה יותר חושפת יותר עושר ביצירה. השאלה האם השימוש של פורומבויו בשוטים ארוכים היא דגש על העולם המתואר בשוטים או דווקא על אמצעי המבע עצמו (בעקבות הבחירה המורגשת של היוצר לא לערוך בתוך הסצנה), היא לא כזו אשר יכולה לזכות לתשובה חד משעמעית.

אך בסופו של דבר, מדובר ביצירה החושפת מימד רב של אמת, גם אם הכל בה בדוי. צפייה בבדיקה רפואית פולשנית, עישון סיגריות בזמן אמת וריב אוהבים טעון אך לא צעקני זוכים לכאורה לאותו היחס, החושף את הצד הגופני של הקיום במכניות המפעילה אותו וגם את הניסיון של האדם לתקשר באופן רוחני עם הסביבה הקרובה לו ועם כלל העולם.

bucarest_metabolism2

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    נהדר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.