• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

סיכום 2019: נשות ואנשי השנה של סריטה

30 בדצמבר 2019 מאת מערכת סריטה

אחרי שהיללנו את הסרטים שעשו לנו את השנה, ובאופן פרטני בסיכומים האישיים גם את כל מרכיביהם השונים, הגיע תורה של רשימת העוסקים במלאכה. למרות שאנחנו ממש לא מגזין טיים, בחרנו עשרה אישים שמגדירים עבורנו את 2019 מכל תחומי העשייה הקולנועית, אם כי כמו תמיד מקצועות הבימוי והמשחק הם הרוב. אלה שעלו לדיון אך נותרו בחוץ יוזכרו בסיום, אך כמו תמיד אין פה שום ניסיון ליצור דירוג (בכל זאת, מדובר באנשים ולא בסרטים הפעם).
הרשימה, אליה הגענו אחרי שיחה טראנסאטלנטית לא קצרה, מובאת בסדר אלפביתי ועם נימוקים קבוצתיים קצרים ותזכורות לפועלם של הנבחרים והנבחרות שלנו לשנה זו.

עשרת נשות ואנשי השנה של סריטה לשנת 2019

אדם דרייבר

שחקן: "הדו"ח", "המתים אינם מתים", "סיפור נישואים", "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"

מתוך ״סיפור נישואים״

השחקן הגרום פרץ אל חיינו בתחילת העשור הנוכחי, אבל למרות אי אלו הישגים זרח יותר מאי פעם וקיבל הכרה על פועלו בעיקר השנה. את 2019 הוא החל עם מועמדות ראשונה לאוסקר על ״שחור על לבן״ של ספייק לי, הישג שהוא מקווה לחזור עליו בזכות ״סיפור נישואים״ של נואה באומבך. הבמאי שליהק אותו שוב ושוב לתפקידי משנה לאורך השנים (״פרנסס הא״, ״כשנהיה צעירים״, ״סיפורי מאירוביץ׳״), העניק לו השנה תפקיד ראשי שהוציא ממנו צדדים שלא נראו בו מאז הסדרה ״בנות״ או בכלל. לנוכחות המסך הדומיננטית אין להתכחש, אבל הטענות נגד דרייבר מתרכזות בכך שהוא מרבה לגלם דושבג שלא מביע יותר מדי רגשות. השנה הוא נדרש ללכת עד הקצה ומעבר לו בתפקיד צ׳ארלי ברבר, ספק דושבג וספק קורבן שמביע את כל הרגשות שבד האקרן יכול להכיל. אפילו רק על הביצוע של ״Being Alive״ בסרט הזה מגיע לו אוסקר, דווקא כי יש בו משהו לא מושלם, רגש רוטט ונא.
בגיל 36 בלבד, דרייבר יכול לספר שכבר עבד עם קלינט איסטווד (״ג׳יי אדגר״), סטיבן ספילברג (״לינקולן״), האחים כהן (״בתוך לואין דיוויס״), מרטין סקורסזה (״שתיקה״), ג׳ף ניקולס (״ספיישל חצות״) וג׳ים ג׳רמוש (״פטרסון״). האחרון שב וליהק אותו לסרט חדש השנה, ״המתים אינם מתים״, בו לא יהיה מוגזם להגיד שדרייבר הוא אחד המצטיינים מבין הקאסט שכולל ותיקים ומפורסמים ממנו. אפשר לומר דברים דומים על תרומתו לטרילוגיה השלישית של ״מלחמת הכוכבים״, אליה שב השנה בתפקיד קיילו רן ב״עלייתו של סקייווקר״. באמזון פריים וידאו זמינה לצפייה מלכודת אוסקר שלא צלחה השנה, ״The Report״, למי שחסר לו או לה עוד קצת אדם דרייבר מודל 2019.

נצחונה גלעד

בעלת בית ההפצה סרטי נחשון

באדיבות סרטי נחשון

השנה היה אפשר להרגיש במשהו משתנה בשוק ההפצה לסרטי מבוגרים בארץ. זה אמנם היה תהליך של כמה שנים, אבל ב-2019 נדמה שסרטי נחשון, בהובלת נצחונה גלעד, חוזר להיות כוח משמעותי במיוחד אחרי תקופה בה נדחק הצידה, ושוב היה לשחקן מוביל בעולם שגם ככה מאופיין בתחרות אכזרית מאוד. השנה הם הביאו כמה מהסרטים המדוברים והפופולריים ביותר לקהל מבוגר כמו "בלון", "החיוך האטרוסקי", "אפשר לנשום בשקט" ו"אדמונד דה ברז'ראק", כשכמובן השיא היה "פרזיטים" שהגיע לקולנועים פה שנייה אחרי הזכייה בקאן (הסרט הופץ גם בשיתוף רד-קייפ). ההצלחה של גלעד וסרטי נחשון, שנגסו בנתח גדול למדי ממכירת הכרטיסים, אפילו מרשימה יותר כשנזכרים שלבית ההפצה הזה אין בית קולנוע משלו ולכן הוא צריך לנהל משא ומתן ולהידחף לקומפלקסים האחרים. זה קורה בזכות העבודה הקשה של גלעד והצוות שלה, שהופכים אבנים כדי למצוא סרטים שיביאו קהל.
אבל עם השבחים אפשר גם להגיד כמה מילות ביקורת. אמנם רוב סרטי נחשון אינם בדיוק הטעם של כותבי סריטה (וזה כמובן בסדר גמור, ואפילו הכרחי, בואו נודה על האמת), אבל עדיין ישנה תחושה שכמה מהסרטים אינם ברמה הגבוהה במיוחד, וחלקם – אם לבוא מנקודת מבט צינית מעט – נראה שמנצלים את הצמא של הקהל המבוגר לאלטרנטיבה בעולם קולנועי שמחזר רק אחרי טווח הגילאים של 15-35. ועם זאת, אין ספק שהשנה הזו הייתה בסימן תזוזה במערך הכוחות של ההפצה הישראלית, וזה לחלוטין רשום על שמה של גלעד.

נדב לפיד

במאי ותסריטאי: "מילים נרדפות"

צילום: מגד גוזני, באדיבות היח״צ

סרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות" עמוס בדימויים בלתי נשכחים, באחד מהם הגיבור מתנגש בכוח בדלת נעולה. דומה כי הדימוי הזה מאפיין את היצירה של לפיד – במאי המתנגש בזעם בכל מה שנהוג בקולנוע הישראלי והאירופאי, מנסה להפוך את מה שנתפס כדבר בסיסי ולהציב אלטרנטיבה לכל הליכה על בטוח, פנייה למכנה משותף, או ניסיון לרצות חלק כלשהו בקהל. יש מי שנרתע מעוצמת ההתנגשות, אבל אנחנו מצאנו את עצמנו מרותקים פעם נוספת מול יצירה אשר לא לוקחת שבויים או קיצורי דרך.
לפיד הוא שם שחובבי קולנוע בארץ ובחו"ל מכירים כבר שנים רבות, אך עם סרטו הנוכחי הוא פרץ דלתות נוספות. אפשר למצוא אותו ברשימת סרטי השנה של מבקרים בולטים בחו"ל ובפרס כמעט חסר תקדים בגודלו לקולנוע הישראלי: "דב הזהב", הפרס הראשון בפסטיבל ברלין, אחד מן העיטורים הכי מכובדים שיש לעולם הקולנוע להציע. מבקרים בולטים באירופה ובארה"ב כבר מיקמו את הסרט ברשימת סרטי השנה שלהם, ולנו לא נותר אלא לחלק ללפיד כבוד תקדימי קטן משלנו: האדם הראשון אשר נבחר פעמים לאחד מאנשי השנה של "סריטה", אחרי שזכה לכבוד כבר ב-2011.

קלייר מאת'ון

צלמת: "דיוקן של נערה עולה באש", "אטלנטיקה"

צילומסך מתוך כתבה בערוץ צרפתי

הצלמת הצרפתייה צילמה השנה שניים מן הסרטים היותר מדוברים של השנה. שניהם עשו את בכורתם בפסטיבל קאן, ואף יצאו ממנו עם פרסים. אלו גם שני סרטים שבוימו על ידי נשים וניתן לקטלג אותם כקולנוע נשי המציב אלטרנטיבה למבט הגברי, שני סרטים בהם יש שימוש בצילום פואטי של נוף על מנת לבטא רגשות. אך על אף הדומה, בכל אחד משני הסרטים המצלמה של מאת'ון יצרה דימויים מסוג שונה לחלוטין, בהתאם לחזון של הבמאיות עמן עבדה: תאורה עדינה ורומנטית ב"דיוקן של נערה עולה באש" של סלין סיאמה, ושילוב של מבט מחוספס על מציאות עם פלא מופשט ב"אטלנטיקה" של מאטי דיופ. שני הסרטים לא נראים דומה, גם לא לשום דבר אחר שראינו השנה, ושניהם מכילים לא מעט שוטים שהותירו אותנו בפה פעור.
איגודי המבקרים של ניו יורק ולוס אנג'לס הסכימו עמנו והעניקו למאת'ון את פרס הצלמת הטובה ביותר של השנה. לא תואר שהוענק יותר מדי פעמים לסרט לא אמריקאי, ולא תואר שהוענק פעמים רבות לאישה, באחד מן המקצועות בקולנוע בהם נשים עדיין כמעט ולא זוכות להזדמנות.

גיא נתיב

במאי, מפיק ותסריטאי: "סקין" (הקצר), "סקין" (הארוך)

צילום יח״צ, באדיבות פסטיבל חיפה

כמה צפוי מצד ההיסטוריה לחזור על עצמה, שכן שהבמאי הישראלי הראשון שחובק פסלון אוסקר מאז 1978 עושה זאת עבור סרט שאינו ישראלי, כשם שעשה זאת משה מזרחי ז״ל כשייצג את צרפת. ההבדל הוא שגיא נתיב זכה השנה בפרס הכל-כך נחשק, חלומו של כל קולנוען, עבור סרט אמריקאי עצמאי וקצר, ״סקין״. את הזכייה חלק עם שותפתו לחיים ולעשייה, המפיקה והשחקנית האמריקאית ג׳יימי ריי ניומן. רוצים לומר, נתיב ממש לא היה חייב להקדיש את האוסקר שלו לישראל, שכן הוא כבר קולנוען אמריקאי לא פחות מישראלי, אבל הוכיח שוב ושוב שלא שכח מאיפה הוא בא. בנאום הזכייה על בימת האוסקר הוא דיבר על סביו ועל ניצולי שואה, ובביקור מלכותי למדי בארץ ישראל אחרי הזכייה הוא דאג לחלוק את הפסלון לא רק עם זוגתו ועם שותפו לכתיבה שרון מימון, אלא עם כל באי פסטיבל חיפה ועם ישראל.
ארצה הוא הגיע חמוש גם בסרט ארוך שנושא גם הוא את השם ״סקין״, מנהג קבוע של נתיב שמוכר משתי הזדמנויות אחרות – גם ״זרים״ וגם ״מבול״ היו קצרים שלו שהתארכו. ״סקין״ הארוך, כפי שהוא מכונה, גם הוא הפקה אמריקאית המתהדרת בכוכבים בינלאומיים דוגמת ג׳יימי בל, ורה פרמיגה, ביל קאמפ ודניאל מקדונלד. שני הסרטים יחדיו היוו השנה שני צדדים של מטבע שהוא גם מראה, מכה בבטנה של אמריקה הלבנה והנוטה לגזענות. בראיונות הרבים מאז האוסקר, דיבר נתיב על הרגישות שלו כישראלי וכיהודי לשנאת האחר בכלל ולעליית הניאו-נאציזם באמריקה של ימינו בפרט. אם במאי קולנוע יכול לעשות משהו כנגד דברים כמו אלה, נתיב עשה זאת לפחות פעמיים השנה ותוך שהפיץ חיוביות מחוייכת ומפרגנת לכל עבר, בשנה שהוא ודאי לא ישכח לעולם מכל בחינה שהיא.

מרטין סקורסזה

במאי: "האירי", "בוב דילן בסיבוב הופעות 1975";
מפיק אחראי: "המזכרת", "פורט אוטוריטי", "יהלום לא מלוטש"

התמונה מתוך אתר קרן הקולנוע העולמי שהוא ממייסדיה

אין איש או אשת קולנוע השנה עם יותר השפעה על איך שנזכור את 2019 מאשר הבמאי הניו-יורקי מרטין סקורסזה. בגיל 77 הוא עדיין אחד התזזיתיים בתעשיית הסרטים האמריקאית, ביים שני סרטים השנה וכבר מצלם את השלישי. רק על ״האירי״ לבדו, יצירת פאר מהסוג שבאמת ובתמים חשבנו שכבר לא עושים יותר, מקומו כאן מובטח. מעבר לדעות שלנו על הסרט עצמו, כפי שאפשר לראות ברשימות סרטי השנה שלנו, זהו אחד המייצגים המובהקים של התימות החוזרות של השנה בקולנוע – הפקה של נטפליקס שהוקרנה גם באולמות, שימוש בטכנולוגיית חדשניות כדי לייצר עבר מלאכותי, והרבה חשבון נפש קולקטיבי ואישי. את רוב הדברים האלה אפשר להגיד גם על הסרט הלא-ממש-תיעודי וגם הממש לא קצר של מרטי, "בוב דילן בסיבוב הופעות 1975". מצד אחד, עוד פנינה דוקו-מוזיקלית של סקורסזה, שהקפיד לפזול לאורך הקריירה לכיוון הזה, ומצד אחר מבט מפוכח של היוצר ושל מושאו בפרסונה של כל אחד מהם.
הסרטים שסקורסזה מביים אף פעם לא מספיקים לו, והשנה הוא פרש את חסותו כמפיק בפועל על שלושה: "המזכרת" של ג׳ואנה הוג ו"פורט אוטוריטי" של דניאל לסוביץ' שהוקרנו בחיפה, ו"יהלום לא מלוטש" של האחים ספדי שמגיע בקרוב לנטפליקס. את ההשפעה של סקורסזה כמאסטר של האמנות השביעית אפשר היה לראות ולהרגיש היטב בכמה סרטים מדוברים נוספים, למשל ״נוכלות בלי חשבון״, וכמובן ״ג׳וקר״ שמתרחש בעולם סקורסזאי לא פחות מאשר בגותהם סיטי.
ואם כבר סרטי קומיקס, הייתה גם ההתבטאות ההיא לגבי סרטי מארוול, שהפכה לטור שהוא חובת קריאה בניו יורק טיימס. מבלי לסנגר על מי שיודע להגן על עצמו יפה מאוד, או לנסות להרגיע שנית את המתלהמים שאיש לא באמת פגע בהם, עצם הסערה שהתחוללה סביב הטעם האישי של סקורסזה והעדפות הצפייה שלו מעידה על כוחו בתרבות הפופולרית. יוצרים אחרים, בני גילו אך בעלי רלוונטיות פחותה, ניסו לקפוץ על העגלה אך נותרו מאחור. ולמי שהציע בלעג לסקורסזה לפתוח קרן קולנוע לסרטים שהוא אוהב, שווה להזכיר שגם השנה קרן הקולנוע העולמי שסקורסזה ייסד עוד ב-2007 שוב סייעה בשימור והפצה של נכסי צאן ברזל. כי מרטי הוא לא רק במאי פורה ומשפיע אלא גם גדול הסינפילים החיים.

בראד פיט

שחקן: "אד אסטרה", "היו זמנים בהוליווד";
מפיק: "המלך", "אד אסטרה", "סגן הנשיא";
מפיק אחראי: "סיפורו של רחוב ביל", "השחור האחרון בסן פרנסיסקו"

מתוך ״היו זמנים בהוליווד״

קודם כל, זכינו להתרשם השנה מהאופן שבו בראד פיט עובר טרנספורמציה ומתגלגל להיראות כמו רוברט רדפורד ככל שהוא מתבגר. היה זמן להרהר בכך כשהוא הפגין כישורי משחק ושיזוף עם ובלי חולצה ב"היו זמנים בהוליווד". קצת אחר כך התברר שהסרט לא באמת עשה איתו חסד כי התקריבים המרובים ב"אד אסטרה" הזכירו את הניואנסים רבי המבע שלו ואת העובדה שהוא עדיין נראה צעיר, למען האמת. ועכשיו סליחה על זה. כי ברצינות, נראה שפיט נאבק כדי להוכיח שהוא שחקן אופי ולא פרצוף מלא יופי עד עכשיו, שנים אחרי ש"מועדון קרב" היה אמור לפתור את זה. התפעלות מהגנים שלו ותהיות על קיומה של פאה בצד, פיט הזכיר לנו שוב שהוא מעולה במה שהוא עושה, מבדר וקורץ לפעלולני הוליווד בסרט אחד, ומציג גבריות מעורערת בחלל בסרט אחר (וגם מספק בו קריינות שהיא לפחות קאמפית ומבדרת שלא בכוונה).
זו הייתה השנה שלו בעוד מובן של עשייה קולנועית. פיט היה פעיל גם ובעיקר כמפיק, מסייע לסרטים כמו "סגן הנשיא" הביקורתי, "המלך" ו"אד אסטרה" היומרני (או בשמו האחר "בראד פיט עצוב בחלל") להתקיים. עוד יותר בולטת בנקיטת עמדה היא העשייה שלו כמפיק בפועל לטובת "סיפורו של רחוב ביל" ו-"השחור האחרון בסן פרנסיסקו". מתן אפשרות של היתכנות כלכלית לסרטים הפוליטיים והטעונים תרבותית מצד מי שיכול בקלות לייצג את כל מה שלבן ופריביליגי בהוליווד הוא מהלך ראוי להערכה, כזה של מי שכנראה מנסה לעשות שימוש ראוי בכוח שלו. אמרנו, הרבה יותר מפרצוף יפה.

אוליביה קולמן

שחקנית: "המועדפת" בקולנוע, "פליבג" ו"הכתר" בטלוויזיה

צילומסך מטקס האוסקר, עדיין התמונה האהובה עלינו השנה

שנה שמתחילה בנאום אוסקר של אוליביה קולמן, שחקנית בריטית מופלאה שפעלה בעיקר מחוץ לתעשייה ההוליוודית, לא יכולה להיות שנה לא טובה. זה הגיע עם איזשהו קוואץ' בלב כי הניצחון שלה עם "המועדפת" היה קצת השפלה לגלן קלוז (קולמן הקסומה גם התייחסה לזה בנאום שלה), אבל בכל זאת נדמה שהצדק נעשה. ההופעה הטובה ביותר של השנה זכתה גם באוסקר, וזה קורה מעט מאוד פעמים. אמנם בעיניינו היא יכלה כבר להתכבד בפסלון על "טירנוזאור" ב-2011 אבל לא נתקטנן עכשיו.
אם תלכו אחורה לשאר רשימות באנשי השנה שלנו, תיווכחו שאנחנו לרוב לא מצליחים להכניס שחקן או שחקנית בזכות הופעה בודדת, בעיקר כי הרשימה גם ככה צפופה. אבל הפעם לא יכולנו שלא לחגוג את קולמן – שיכול להיות שתהיה מוכרת לכם גם מ"הלובסטר" (גם הוא, כמו "המועדפת" התברג לעשיריית סרטי העשור שלנו) או "שוטרים לוהטים" של אדגר רייט שם הצליחה לגנוב את ההצגה עם מינימום אופציות. ובנוסף לכך שעזרה לנו לחצות בשלום את עונת הפרסים הקודמת, מסתבר (כך לפי ראיונות איתה) שהיא גם בן אדם מקסים ונינוח, וזה כבר בכלל משמח אותנו.
יש שליטה רשמית לשנת 2019, והיא הוכרתה באולמות הקולנוע כמלכה אן, ועל מסך הטלוויזיה במשדר האוסקר וכמלכה אליזבת בעונה הנוכחית של "הכתר". תחי המלכה. תחי אוליביה קולמן.

קיאנו ריבס

שחקן: "ג'ון וויק 3", "משוכפלים", "בין שני שרכים: הסרט", "צעצוע של סיפור 4", "אם זו אהבה"

מתוך הסרט ״אם זו אהבה״

במהלך 2019 האהבה והקבלה מחדש של קיאנו ריבס הגיעה לדרגת שלמות. השחקן בעל הבעות הפנים שניתן לספור על יד אחת מצא את הנישה שלו שוב, בגיל 50 פלוס, כגיבור אקשן בכושר שגרם להאלי ברי לשבור צלע באימונים מרוב אינטנסיביות מחד, אבל עם מודעות לגיל ולחלוף הזמן מאידך. חוץ מזה, ריבס נראה שבע רצון, נינוח ואפילו שמח בכל ראיון על הסרטים שלו, לא משנה אם הוא עונה על שאלות בזמן שהוא מלטף כלבלבים או מספר על הפעלולים ועבודת הצוות. אבל הוא נכנס לרשימה שלנו לא על הוויק לבדו.
ריבס עסוק בלהיות גם הוא עצמו בהופעות אורח בסרטים כמו "אם זו אהבה" ו"בין שני שרכים" הנטפליקסיים, בגניבת ההצגה בתור דיוק קאבום ב"צעצוע של סיפור 4", בהבלחה בטריילר לסרט הבא של בוב ספוג ואפילו בדמות במשחק הווידאו "סייברפאנק 2077" שהחשיפה שלה הובילה לתשואות שהרעידו את האולם באירוע ההכרזה. התגובה של ריבס לאהבה שהוא קיבל מהקהל הייתה כנה ומרגשת, וגם הספיקה להפוך לגיף מוצדק. כבונוס הוא אהוב גם בזכות היחס המכבד שלו לנשים (לא, זה עדיין לא משהו מובן מאליו) כשהשנה התפרסמה כתבה שמצביעה על כך שהוא אף פעם לא נוגע בהן ממש בתמונות משותפות. וממש לאחרונה הרשת צהלה ושמחה כשהוא והחברה שלו יצאו מהארון הזוגי, אחרי שנים לבד וטרגדיות משפחתיות. אל עבר העשור הבא קיאנו דוהר עם ההמשך ל"מטריקס", ועוד סרט של "ביל וטד". אה, וכנראה עוד "ג'ון וויק". בהחלט מגיע לו ולנו כל הטוב הזה.

ירון שני

במאי, עורך ותסריטאי: "עיניים שלי", "לידה"

צילום: אביעד טל, באדיבות יח״צ הסרט ״עיניים שלי״

הנה הישג חסר תקדים שקיים סיכוי גבוה שלעולם לא ישוחזר: במאי זוכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר הן של פסטיבל חיפה והן של פסטיבל ירושלים באותה שנה, בהפרש של חודשים ספורים. זה קרה בזכות שני חלקים מתוך "טרילוגיה על אהבה", אותה הפיקו נעמי לבארי וסער יוגב לבית בלאקשיפ, שהיו אצלנו באנשי השנה של 2016. וכל זאת כאשר החלק הראשון של הטרילוגיה, "עירום", זכה בחיפה בדיוק שנה לפני כן. בין שתי הזכיות הללו, שני גם זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר. שלושה גביעים בשלושה חודשים.
שני לא רק כתב וביים את כל חלקי הטרילוגיה, אלא גם ערך את מה שנועד להיות סרט אחד והפך לשלושה סרטים ארוכים, כל אחד מהם בעל קצב משלו ושלושתם מרכיבים שלם שגדול מסך חלקיו. הטרילוגיה של שני מכילה לא מעט רגעים קשים לצפייה והיא משחקת על הפער שבין קולנוע עלילתי לתיעוד המציאות. לכן, ניתן לצפות כי היא תפלג את הצופים (וזה המצב גם אצלנו). הסרטים מעוררים דיון של ממש, כפי שניתן לראות בפסטיבל חיפה, שהקרין את הטרילוגיה כולה, ובו השיחות עם הבמאי אחרי ההקרנה היו יותר ארוכות מן הסרטים עצמם. זאת בעוד בפסטיבל ירושלים, "עיניים שלי", הוסיף על הפרס מחבר השופטים גם את הפרס חביב הקהל. כל זה רק מייצר עוד סקרנות לקראת היציאה של הסרטים הללו להקרנות מסחריות, מה שיקרה רק בשנה הבאה. עבורנו הוא אחד מאנשי השנה של 2019, ועבור הקהל הרחב הוא יכול לעשות גם את 2020.


ואי אפשר לסכם את שנת 2019 בלי לכל הפחות להזכיר את:

אורית אזולאי, עם שתי עבודות ליהוק לא שגרתיות באותה השנה – ״מילים נרדפות״ המהולל לעיל ו״ימים נוראים״ עליו גם זכתה בפרס אופיר רביעי בקריירה; בוב איגר, יו״ר ומנכ״ל דיסני שהפך את המגה-תאגיד באופן רשמי לכוח החזק בהוליווד עם רכישת אולפני פוקס ושליטה מוחלטת בטבלת שוברי הקופות; מאסטר בונג ג׳ון-הו שזכה בדקל הזהב של קאן וקירב את הקולנוע המטורף של דרום-קוריאה אל הקהל הרחב בכל העולם וגם בישראל; סקרלט ג'והנסון שנתנה פייט לאדם דרייבר ב״סיפור נישואים״, נצצה ב״ג׳וג׳ו ראביט״ שנדחה לשנה הבאה וכמובן תרמה את חלקה לסיום סאגת האינסוף של ״הנוקמים״; טום מרסייה שבתפקיד ראשי ראשון ב״מילים נרדפות״ (אחרי בכורה קולנועית ב״הנשף״) הפך לכוכב וזכה להשוואות למרלון ברנדו; לופיטה ניונגו שנתנה לא אחת אלא שתי הופעות לפנתיאון האימה ב״אנחנו״ וראתה פן אחר לגמרי ב״Little Monsters״; סטיבן סונדהיים, ששיריו הפציעו במקומות לא צפויים כמו ״ג׳וקר״, ״סיפור נישואים״ ו״רצח כתוב היטב״; פלורנס פיו שנשאה על כתפיה את ״מידסומר״ ו״זירה משפחתית״ (וגנבה את ההצגה ב״נשים קטנות״ אבל זה כבר לשנה הבאה יחד עם ״האלמנה השחורה״); הצמד אייל רועה ועידו גביש, שעשו את הבלתי ייאמן ופתחו את קולנוע קנדה הבוטיקי והשכונתי בפלורנטין אשר בתל-אביב ממועטת המסכים; ולסיום, שניים מהכסאות החשובים והמשפיעים על הקולנוע הישראלי התפנו השנה, אחרי למעלה משלושה עשורים – של כתרי שחורי בקרן הקולנוע ושל רנן שור בביה״ס סם שפיגל. פנינו אל העתיד ואל מי שיחליפו אותם, ליסה שילוח-עוזרד כמנכ"לית הקרן ודנה בלנקשטיין כמנהלת בית הספר הירושלמי. נאחל להן בהצלחה רבה ולנו להנות מן העמל שלהן בשנה ובעשור הבאים.

עד כאן הרשימות שלנו מכל הסוגים ומחר זה נגמר, גם הסיקור שלנו וגם העשור והשנה האזרחית. נסיים כרגיל עם הסיכום המאגד יחד את כל סיכומי השנה שלנו עד כה, למקרה שמשהו התפספס.

אישי השנה שלנו בשנים קודמות:
שנת 2018
שנת 2017
שנת 2016
שנת 2015
שנת 2014
שנת 2013
שנת 2012
שנת 2011

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.