• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

סיכום 2015: עשרת אנשי ונשות השנה של סריטה

31 בדצמבר 2015 מאת מערכת סריטה

אחרי שחשפנו את הסרטים האהובים עלינו מהשנה החולפת, אנחנו שבים, כמו תמיד, אל האנשים והנשים שמאחוריהם. זוהי מסורת שלנו מאז שנתנו הראשונה, ותאמינו לנו, אתם לא רוצים לראות איך מתנהלת הישיבה הזו, שאיכשהו לנצח הופכת להיות תמיד אמוציונלית וסוערת מבדרך כלל.

הגבלנו את עצמנו, כהרגלנו, לעשרה, כי איכשהו 10 זה תמיד מספר מפתח, ואם לא היינו עושים את זה גורלנו היה להשאב אל מחילת הארנבת הזו מבלי יכולת להחלץ ממנה.
אז הנה הם, קומץ קטן מתוך אינספור גברים ונשים מוכשרים ומוכשרות שגרמו לשנת 2015 הקולנועית להיות ייחודית ושונה מכל אחת אחרת, לטוב ולרע.
אנחנו פה בסריטה רוצים להודות להם, לכל השאר, וכמובן לאנשי השנה האמיתיים שלנו – אתם הקוראים.  

עשרת אנשי השנה של סריטה 2015

אביב אלדמע

מעצב פס-קול: "הגננת", "פרינסס", "סינדרום בנטביץ", "תרצה אתר – ציפור בחדר", "היורד למעלה", "המילים הטובות",  (מיקס)

aldema

התמונה באדיבות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. צלם: איציק בירן

לא רבים מעריכים את עבודת אנשי הפסקול בקולנוע, וכפי שמעידה רשימת הפרוייקטים להם תרם אביב אלדמע השנה (הרשימה המופיעה למעלה חלקית, דרך אגב), מעצבי פסקול טובים עובדים בתעשייה שלנו על מספר רב של סרטים בו זמנית. לרוב מדובר בתפקיד אשר שמים לב אליו רק כאשר הוא אינו מבוצע כשורה, בהתאם לציפיות של הקהל מפסקול "אמין". ובכל זאת, אלדמע הצליח השנה להתבלט כאשר ייצר פסקולים מגוונים אשר לא פחדו להתנסות בהתאם לחזון של הבמאים. בדרך כלל, מטרת עיצוב הפסקול הינה לבנות את עולם הסרט בצורה ריאליסטית. השנה, ברוב הסרטים העלילתיים עליהם עבד, אלדמע יצר פסקול אשר מחליש אלמנטים מסוימים ממה שאמור להיות הסאונד הטבעי ומדגיש אלמנטים אחרים, לאו דווקא האלמנטים הצפויים. כמובן, הדבר נבנה מסוג הקולנוע שהבמאים אשר עבדו עימו שאפו לייצר – העבודה המוקפדת שלו איפשרה ל"הגננת" ו"היורד למעלה" לחשוב מחוץ לקופסא, וליצור קולנוע שכמו שהוא יוצא דופן ברמת התמונה, כך הוא גם יוצא דופן ביחס שבין הסאונד לתמונה.

אתם מוזמנים לחזור גם אל הריאיון המקיף שערך איתו אור בשנת 2011 על עבודת מעצב פס הקול בקולנוע הישראלי.

רועי אסף

שחקן: "המילים הטובות", "חתונה מנייר", "ארץ פצועה"

התמונה באדיבות יונייטד קינג

התמונה מתוך הסרט ״חתונה מנייר״, באדיבות יונייטד קינג

בשנת 2012 השחקן הצעיר נכנס לנספחי אנשי השנה שלנו, וזה היה רק עניין של זמן עד שיגיע גם לעשירייה. קשה לחשוב על שחקן משמעותי יותר השנה בנוף הקולנוע, כזה שהפך להיות החוט המקשר בין הצלחה אצל הקהל, סרטי פסטיבלים ופרסי אופיר. ובהקשר של האחרון, טקס פרסי הקולנוע הישראלי האחרון היה כולו רועי אסף, אחרי שניכס שלוש מועמדויות (הישג ששייך רק לשחקן אחד לפניו, משה איבגי) ואפילו זכה בפעם השנייה בפרס השחקן הראשי, מה שהכניס אותו ליחידת עילית שכוללת רק את שולי רנד, משה איבגי, זאב רווח ואסי דיין.
כל אלו לא קשורים למזל ולא לתזמון, כי היה ברור שאם יש מישהו שיכול לעשות את זה, הוא אסף. שלושה תפקידים בשנה אחת, כולם שונים זה מזה, כולם מביאים קשת רגשות ורגישויות שונות, שקשה למצוא את המשותף בן כולם, כולם נעים בין סרטים רבי תקציב ויח"צ של במאים מנוסים (אחד מהם אמנם לא יצא להקרנות מסחריות במהלך השנה, אבל בבלוג נכתב עליו יותר מאשר על הרבה אחרים), לבין סיפורים קטנים של קולנוענים צעירים, וזה אפילו בלי להזכיר את עבודתו ב"כפולים" בטלוויזיה ועל במות התיאטרון. רועי אסף הוא קצת הפנים של הקולנוע הישראלי ב-2015, והוא הרוויח את זה בענק.

אליזבת בנקס

מפיקה, במאית, שחקנית: "פיץ' פרפקט 2"
שחקנית: "אהבה וחסד", "מג'יק מייק XXL", "משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק שני"

elizabeth banks 2

יכול להיות שאף אחד מהפרוייקטים בהם שיחקה הגברת אליזבת בנקס השנה איננו מסוג הסרטים שנחקק בנצח. למעשה, אפשר לומר בקול רם שההפך הוא הנכון. אבל זה רק הופך את ההישגים שלה ליותר מרשימים, כי בנקס הצליחה, בקלות וללא מאמץ ניכר, לשדרג כל אחד מהם. בין אם בהופעת משנה משמעותית או בהופעת אורח קצרצרה, בנקס הכניסה אור לכל סצנה וסצנה, עברה בחינניות ובכשרון מהקומי לדרמטי, מהפאתוס לקליל, וגרמה להכל להיראות יותר טוב. מעבר לזה, בסרטה הראשון באורך מלא כבמאית ומפיקה, היא עשתה משהו שאין להקל בו ראש – לקחת מותג מוכר, שבקלות יכול להיות משומש ונגרר, ובעזרת תזמון קומי מרשים והבנה קולנועית להפוך אותו לאחד מהסרטים המהנים, המצחיקים והסוחפים של השנה, שהפך לקומדיה המצליחה ביותר השנה בקופות ארה"ב. כל מי שאי פעם ניסה יודע כמה זה קשה.

פיט דוקטר

במאי, תסריטאי: "הקול בראש"

pete docter

הסרטים של פיקסאר הם תמיד מאמץ קבוצתי. על כל התפתחות בעלילה ועל כל ציור מקבלים הבמאים הרבה מאוד חוות דעת בטרם הם מעצבים את המוצר הסופי. דוקטר הוא לא הבמאי היחיד שיצא מן החברה אשר הופך לשם מוכר, אבל אחרי "הקול בראש" (שבו את הקרדיט לבימוי הוא חולק עם רוני דל כרמן) דומה כי הוא מיצב את עצמו כשם הכי עקבי וייחודי שיצא מן החברה, יוצר בעל גוון אישי אשר מחמם את הלב יותר ויותר עם כל סרט. אחרי "מפלצות בע"מ" ו"למעלה", דוקטר העלה השנה את היצירה שלו דרגה נוספת, ולקח את הקולנוע ואותנו למקום בו טרם היינו. זה אולי לא הסרט הראשון אשר עוקב אחר הנעשה במוח, או הופך את הרגשות לדמויות, אבל זהו אחד מן הסרטים הבודדים אשר מסביר כל כך הרבה על רגעים קטנים כמו שיר שנתקע בראש, או תחושות גדולות כמו חשיבות הנוסטלגיה והכאב לבניית השמחה וההתבגרות. או כמו חוסר היכולת לתקשר ולהבין באמת גם את האנשים הקרובים ביותר, כמו התחושה שכל העולם פונה נגדך, אך גם שתמיד אפשר להגיע לירח איכשהו. דוקטר יצר סרט מבריק למבוגרים שהוא גם סרט נהדר לילדים, והצליח להראות שגם בלב התעשיה ההוליוודית, נכתבים תסריטים עתירי תחכום ונשמה.

איתי טיראן

שחקן: "היורד למעלה", "הדיבוק", "חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי" (קריין)

itay tiran dibuk

מזה כעשור איתי טיראן נחשב לעילוי בעולם התיאטרון הישראלי, בעקבות ההופעה שלו כהמלט בתיאטרון הקאמרי. במשך כל הזמן הזה, טיראן גם הופיע בלא מעט סרטים, חלקם מוערכים מאוד ("בופור", "לבנון"). עם זאת, נדמה שהקולנוע, לפחות הקולנוע באורך מלא, גילה אותו באמת רק השנה. טיראן הוא שחקן מאוד מאז'ורי ואנרגטי, ולפעמים האנרגיות שלו גדולות מדי עבור משחק קולנועי, אשר מסתמך יותר על עידון ופחות על קול עוצמתי ומרתק. אבל ישנם תפקידים נדירים בהם היכולות של טיראן הן נכס, והשנה זכינו לצפות בשניים כאלו, מאוד שונים באופיים. ב"היורד למעלה" הוא מגלם דמות שמנסה לשמר שפה עברית שכבר לא נעשה בה שימוש, יחד עם סוג של ישראליות שדומה כי פס מן העולם. לכן, הוא מתנהל בצורה מרשימה יותר מכל מה שסובב אותו. ב"הדיבוק" הוא מגלה גיוון כאשר הוא מעוות את הגוף המאוד גברי שלו ומכניס להופעתו אלמנטים נשיים אשר גוברים ככל שהסרט מתקדם. בשני המקרים, המשחק שלו מפואר ועשיר, כזה הגורם לתפקידים להיראות כאילו הוא השחקן היחיד אשר יכול לגלם אותם. בנוסף, הוא שימש כקריין בסדרה "חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי" מה שיכול להוביל לכך שהקול שלו יהיה זה אשר יספר את סיפור הקולנוע שנוצר כאן למשך שנים רבות.

גיוקן טריאקי

צלם: "שלושה חלונות ותלייה", "אייוי"

gokhan-tiryaki

האמת היא שעבודתו של גיוקן טריאקי מדהימה אותנו לא מהיום, רק שעד השנה טרם שמנו לב לשמו, ולא רק בגלל שאין לנו מושג איך צריך לבטא אותו. הצלם הטורקי הזה החל את עבודתו בסרטים באורך מלא ב"אקלים" של נורי בילגה ג'יילן ומאז הפך לצלם הקבוע של המאסטר הטורקי, ועזר לו לבסס את מעמדו כאחד מיוצרי הדימויים הגדולים בתולדות הקולנוע. אבל הנטייה של הכותבים על קולנוע היא להתמקד קודם כל בבמאי כמי שמתווה את הטון, מה גם שכמעט לא יצא לנו לראות סרטים שצילם טריאקי עבור במאים אחרים. אולם, השנה כבר לא יכולנו להישאר אדישים לתרומה של טריאקי, שנתן לסגנון האישי שלו להשתלב בחזונם של שני במאים שונים מאוד, אשר אף אחד מהם אינו עונה לשם ג'יילן. ב"שלושה חלונות ותלייה" של הבמאי איסה קוסיה, הוא יצר יופי מהפנט המשולב בסצנות מצמררות על היחס לקורבנות אונס בזמן במלחמה בקוסבו, כאשר התנועה האיטית של המצלמה שלו משלבת בין כפר פסטורלי לטרגדיה האישית אשר נוכחת בתוך הפריים. לעומת זאת, ב"אייוי" הוא גרם לספינה להיראות כלוקיישן מיסתורי ועתיר פאר, אשר הופך להזוי ומאיים ככל שהיצירה מתקדמת. בשני הסרטים, המיקום של האדם מול הנוף, בשילוב עם האור של הסרט, מייצר בו זמנית אמירה אשר מקדמת את העלילה יחד עם פריימים שכל אחד מהם יכול להיות תלוי בכל גלריה לצילום, אלא שהם מקבלים עוצמה גבוהה יותר כאשר רואים אותם עם תנועות המצלמה של טריאקי. מצלמה אשר מודעת להבדל הגדול של תזוזות קטנות וגם לכוח של העדר תזוזה.

ג'רמי סולנייה

במאי, תסריטאי: "חדר מנוחה"

jeremy salunier

כמו לא מעט מאנשי השנה שלנו, גם הקולנוען האמריקאי הצעיר ג׳רמי סולנייה לא ביצע השנה את הפריצה שלו לתודעה העולמית, אלא השתדרג משמעותית. אותה פריצה מיוחלת התרחשה לפני שנתיים עם ״נקמה כחולה״, מותחן אווירתי ואלים שטיפס לצמרת סרטי השנה שלנו. לכן, קשה היה לסרטו הבא להפתיע, אבל דווקא הוא עשה בדיוק את זה – ״Green Room״, שהוקרן לראשונה בקאן וזכה בפסטיבלים של ירושלים ואוטופיה לשם ״חדר מנוחה״, הוא הפתעת השנה. לא לחינם הוא התברג גם הפעם בצמרת הגבוהה של סרטי השנה של סריטה. הסרט הזה הוא קפיצת המדרגה האמיתית של סולנייה, שהופכת אותה מהבטחה גדולה לפוטנציאל ממומש של כשרון אדיר. לא ברור עדיין האם הסרט הבא שלו יכלול את הצבע ״אדום״ בכותרת, אבל כן בטוח שהוא יהיה מדמם כהוגן ומלא בתשוקה בוערת לכבוש ולהמם את הצופים. סולנייה הוא שם שכדאי לזכור ולעקוב אחריו, כמו לא מעט יוצרים צעירים ומבטיחים דוגמת דייויד מישוד, אבל נדמה שהוא יהיה זה שיקדים את כולם ויהפוך לקוונטין טרנטינו החדש שהעולם כה מצפה לו, ולכן גם מכתיר לו יורשים על ימין ועל שמאל. אם זה אכן יקרה, 2015 תיזכר כשנת מפתח בתהליך.

דיויד סנדברג

במאי, תסריטאי, שחקן, מפיק: "קונג פיורי"

david sandberg

דייויד מי? סביר להניח שלא שמעתם על במאי הקליפים והפרסומות משבדיה לפני כן – אבל את ״קונג פיורי״ שלו היה קשה לפספס. מה שהחל את דרכו כפרוייקט מימון המונים מצליח לפני שנתיים-שלוש, הוכיח השנה את כוחה של רשת האינטרנט בתיווך בין קהל פוטנציאלי ליוצר בפוטנציה. למי שבכל זאת לא יודע במה מדובר, דייויד סנדברג ביקש מהגולשים 200,000 דולר כדי לצלם סרט בן חצי שעה שיהווה הומאז׳ לסרטי השוטרים הטראשיים של שנות ה-80 בפרט, ולכל עשור ודור ה-VHS בכלל. הוא קיבל פי שלוש מזה ודאג לעדכן לכל אורך הצילומים וההפקה, כולל ההודעה שאת הבכורה העולמית יערוך בפסטיבל קאן במסגרת ״השבועיים של הבמאים״. מיד לאחר מכן שיחרר את הסרט לצפייה חינמית ביוטיוב ובפלטפורמות מקוונות נוספות, מזכיר שהוא כאן קודם כל בשביל המעריצים.

התוצאה הייתה אחת מתופעות הרשת הכי מדוברות ב-2015, עם מחוות מכאן ועד מיאמי, ועשרות מיליוני צפיות. סנדברג, שגם מגלם את התפקיד הראשי של שוטר המומחה באמנויות לחימה, הפך מאלמוני מוחלט ליוצר מחוזר ועומל כעת על גרסת פיצ׳ר של ״קונג פיורי״ (יחד עם המפיק של ״אברהם לינקולן צייד הערפדים״ ו״גאווה ודעה קדומה וזומבים״). ההצלחה של סנדברג לא הייתה רק בכך שיצר יש מאין מותג קולנועי שיש לו מעריצים רבים, אלא גם בכך שידע כיצד לספק את צרכיהם. הסרט עצמו הוא אמנם דאחקה פנימית של גיקים, אבל המוצלחת ביותר השנה בתחומה, ויש שיגידו שהרבה יותר מכך.

נטלי פורטמן

במאית, תסריטאית, שחקנית, מפיקה: "סיפור על אהבה וחושך"
שחקנית: "אביר הגביעים"

A Tale of Love and Darkness _ Natalie Portman _ Photo 1

שחקנית הוליוודית צעירה אך כבר מאוד מוערכת, וזוכת אוסקר, עוברת חוויה מכוננת בעקבות קריאת ספרו האוטוביוגרפי של עמוז עוז, ״סיפור על אהבה וחושך״. עד כדי כך עוצמתית החוויה שעברה, שייתכן ונובעת בין היתר משורשיה הירושלמיים, עד כי היא מחליטה לכתוב ולביים סרט באורך מלא לראשונה בקריירה שלה, שיהיה מבוסס, כראות עיניה, על היצירה שכה נגעה בה. היא רותמת למשימה את הקולנוע הישראלי ומביאה גם לא מעט כסף מהבית, מרימה כאן הפקה שלא הרבה זוכים לראות. בסיום היא מציגה לראווה את התוצאה בבכורה עולמית בפסטיבל קאן ומחליטה שהמדינה הראשונה בה יוצג הסרט מסחרית היא מולדתה ומולדתו המשותפות – ישראל, אליה היא מגיעה כדי לקדם אותו. סיפור יפה, נכון? תלוי את מי שואלים.
לא מעט שחקניות חצו השנה את הקווים כדי לכתוב ולביים בעצמן, אבל אף אחת לא חוותה את ההתנפלות הדוחה, השוביניסטית, מלאת הקנאה ומשולחת הרסן לה זכתה נטלי פורטמן. כוכבת מהשורה הראשונה בעולם, כזו שהסרט השני שעשתה השנה היה ״אביר הגביעים״ של טרנס מאליק, מקדמת פרוייקט תשוקה שלה שיכול להצעיד קדימה את הקולנוע הישראלי בכל מובן אפשרי, אבל מתקבלת בביתו של הסרט בבוז עצקני ולעגני עוד לפני שנחשף אפילו פריים אחד מהיצירה. נטלי פורטמן הוכיחה השנה שהיא פשוט פלא בכל התחומים, אבל גם את ההבדל הדק בין ״היא משלנו״ לבין ״זאתי מאמריקה יאללה גם כן״. היא הזכירה את המקום בו עובר הגבול מבחינת קהילת הקולנוע הישראלית בין פרגון ציבורי לבין הוקעה פומבית – תצליחי, ברור שתצליחי, אבל לא יותר מדי. איזה באסה לכל המקטרגים שהסרט הזה פשוט נהדר.

שרליז ת'רון

שחקנית: "מקס הזועם: כביש הזעם"
מפיקה, שחקנית: "מקומות אפלים"

charlize theron

כבר עשרים שנה שהשחקנית הדרום-אפריקנית הזו מתחזקת את אחת הקריירות המעניינות ביותר בנמצא. אישה יפהפה שבקלות יכלה להיות מלכת הקומדיות הרומנטיות או סרטי האוסקר התקופתיים, החליטה לאחר פריצתה בשלהי שנות התשעים לנסות למצוא לעצמה את התפקידים בסרטים הכי פחות צפויים שיש, נעה על סקאלה אפילה של קולנוע מאוד לא פשוט, בטח בעולם בו צריך להוכיח רלוונטיות ויכולת להביא קהל כל שנה ושנה. לפעמים זה הלך לה מצויין (האוסקר על "מונסטר" או חיבת המבקרים ב"תקועה") ולפעמים זה נולד מת ("ערבה בוערת" או "אאון פלוקס"), אבל היא תמיד המשיכה עם הקו האישי שלה. השנה היא מצאה מקומות חדשים לשאוף אליהם. בראשונה היה לקחה על עצמה תפקיד ראשי בסרט המשך ל"מקס הזועם" שלא היו לו הרבה סיכויים להצליח, כאשר היא מתנהלת ללא יד אחת, בשיער קצוץ, כשפניה מפוחמות כמעט חצי סרט, ויצרה את אחת הדמויות האיקוניות של השנה. בשני, היא חזרה גם לשמש כמפיקה בסרט בו כיכבה כדמות פגומה אחרת, "מקומות אפלים". אמנם זה סרט שקשה לתת לו מחמאות רבות, אבל הוא מעיד על חוסר המורא של ת'רון, ועל העובדה ששום דבר באישיותה ובבחירותיה אינו צפוי או מתבקש.


 

שלוש נשים ושבעה גברים מרכיבים את רשימת אנשי ונשות השנה שלנו, יחס מעט פחות שיוויוני מאשר בשנה שעברה. מבחינת גיוון במקצועות, שלוש הנשים הן כולן שחקניות-מפיקות, ששתיים מהן גם במאיות, ובגזרת הגברים אפשר למצוא שלושה במאים, שני שחקנים, צלם אחד וגם מעצב סאונד. כך ששוב הרכבנו נבחרת שיכולה פחות או יותר לאכלס סרט אחד שלם ומאוד משונה, לפחות בדמיון שלנו. שליש מהרשימה שלנו היא ישראלית (את פורטמן אפשר להחשיב כחצי-ישראלית), שליש נוסף מגיע מאמריקה הצפונית, והמדינות הנוספות ששלחו השנה נציגים הן טורקיה, שבדיה ודרום-אפריקה. אם נדמה שחסרות דמויות מפתח, אולי תוכלו למצוא אותן ברשימת הנספחים המסורתית, אותות כבוד נוספים שלנו למי שעשו עבורנו את השנה, גם אם קצת יותר בקטנה.

אנשי ונשות השנה שלא הגיעו לעשירייה אבל תרומתם לא תסולא בפז:
הבמאי השבדי רובן אוסטלונד שיצר את ״כוח עליון״ בהשראת סרטוני יוטיוב ואז יצר אחד משלו כשלא היה מועמד לאוסקר; השחקן המשתדרג תמידית אוסקר אייזק שהרשים בתפקיד הראשי ב״שנה קשוחה מאוד״ ובלט לטובה ב״אקס-מאכינה״ ו״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״; האיט-גירל החדשה של הוליווד אליסיה ויקנדר (״אקס-מאכינה״, ״שם קוד מ.ל.א.ך.״, ״משחק באש״, ובקרוב ״הנערה הדנית״); הקולנוען האיסלנדי בלתזאר קורמאקור שהפיק את ״לב רחב״ במולדתו בזמן שביים בהוליווד את ״אוורסט״ המפתיע לטובה; השחקן והחתיך בן ווישאו שמילא במתיקותו את ״ספקטר״, ״הלובסטר״, ״סופרג׳יסטיות״, ״בלב ים״, ״הנערה הדנית״ ואפילו ״הדב פדינגטון״; המלחין מייקל ג'יאקינו שחתום על ״הקול בראש״ וגם על ״עולם היורה״, ״עלייתה של ג׳ופיטר״ ו״בחזרה למחר״ ; יושב ראש האקדמיה הנכנס מוש דנון שהגיע לעבוד ולחולל מהפכות; שחקנית הנשמה רייצ'ל וייז שנתנה השנה את שני התפקידים הטובים בקריירה שלה ב״נעורים״ ו״הלובסטר״; הדוקומנטריסטית מור לושי שאחראית להצלחה של ״שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים״ בכל אשר פנה הסרט; השחקן האוסטרלי ג'ואל אדג'רטון שלא רק גנב את ההצגה ב״חוקי הפשע״ אלא הפתיע בענק עם ״המתנה״ שגם כתב וביים; ג'ורג' מילר שהוכיח שכוחו עוד במותניו בגיל 70 עם ״מקס הזועם: כביש הזעם״; מנהל סינמטק תל אביב היוצא אלון גרבוז יחד עם כל סאגת (אי) מציאת המחליף שלו; ההוגה וההוזה אורי אביב שהרים לא אחד אלא שני פסטיבלי אוטופיה בפעם האחרונה וללא תקציב כלל; ואמרנו או לא אמרנו שעוד נתגעגע ללימור לבנת? אמרנו.

בשעות הערב נארוז את השנה הזו יפה יפה למתנה עם סיכום הסיכומים שמרכז הכל יחדיו, ונתפנה לקבל את בואה של 2016.

תגובות

  1. דון הגיב:

    מכל האתרים בארץ ובחול שסיקרו את השנה שהייתה מבחינת קולנוע, אתם עשיתם את זה באופן המקיף והמרתק ביותר. תודה לכם מערכת סריטה!

השאר תגובה