• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

״סיפור על אהבה וחושך״, סקירה

4 בספטמבר 2015 מאת עופר ליברגל

סרטה הראשון של נטלי פורטמן כבמאית, ״סיפור על אהבה וחושך״ (A Tale of Love and Darkness) עוסק בהתבגרות כאקט של התפכחות. התפכחות מן הרומנטיקה של הנעורים והאידיאלים של אהבה ומשפחה, ובנוסף גם התפכחות מן המחשבה כי מימוש של רעיונות פוליטיים יכול להביא גאולה לפרט. למעשה, לעתים דווקא הגשמת חזון פוליטי הנראה אידאי, מובילה לטשטוש הזהות הייחודית ולאובדן. סיפור ההתבגרות כרעיון מובא באמצעות שני סיפורי התבגרות אישיים – של ילד בשם עמוס קלואזנר, אשר יגדל להיות הסופר עמוס עוז, ושל אמו, אשר אנו מקבלים מדי פעם הצצה לזיכרונותיה בתור ילדה בעיר רובנו, עיר אשר החליפה ידיים במהלך ההיסטוריה בין רוסיה, אוקריאינה ופולין. כמו ירושלים, אשר גם היא החליפה ידיים פעמים רבות בהיסטוריה, כולל במהלך התקופה אשר הסרט מתאר. אבל כשם שזהו סיפור על התפכחות, זהו גם סיפור על ניסיון תמידי לחזור לאלמנטים מסויימים בילדות גם בחיים הבוגרים – להתפעם שוב מסיפורים עתירי דמיון, להעריך את התמימות כתכונת אופי חשובה, ולהיות שייך לקן משפחתי.

ההתפכחות אינה ההיבט היחיד של התבגרות בסיפור – זהו גם סיפור על הפיכה לאמן, לסופר. הגיבור הילד שומע מאמו מעשיות לאורך כל הסרט, אך הוא גם משתתף באופן פעיל במלאכת יצירתן, כאשר האם והילד בונים את הסיפור יחד. זו לא הדרך היחידה בסרט בה כבר בתור ילד הגיבור מתגלה כמוכשר בספרות, בעוד גם לאם יש כישרון וראיית עולם ייחודית, אבל הדרך בה התפתחו חייה עוצרת את הכישרון בפנים. היא חולקת את חייה עם בעל שאמנם גם עוסק בספרות, אבל מן הצד המחקרי. בעוד והאם והילד יוצרים, האב כותב ספר על תולדות הנובלה, מגדיר היטב כל מילה בה הוא משתמש ועומד על דיוקה. הכוח היצירתי אשר מניע את האב קשור פחות לדמיון ויותר להבנה מדוייקת ככל הניתן של העולם ועולם המילים.

דומה כי כמעט כל מי שבא לסרט מודע גם לכך שהספר מספר את סיפור ילדותו של עמוס עוז, וכי הוא מבוסס על ספרו המבריק באותו השם – ״סיפור על אהבה וחושך״, ספר שהוא אחד מן האהודים של הספרות העברית בת זמננו. יש לי מספר דברים לומר על האופן שבו ניגשה פורטמן לעיבוד הספרותי, אבל אדחה זאת לשלב יותר מאוחר של הסקירה, כי הסרט עומד קודם כל בזכות עצמו. אני רוצה לשפוט אותו כסרט ראשון של במאית-תסריטאית בעלת אמירה אישית, ורק לאחר מכן כסרט אשר מתייחס לחלקים נרחבים מיצירה ספרותית מוכרת.

חלום הילדות של האם, אשר מתרסק מול המציאות, הוא בין היתר החלום הציוני. את הפער בין ארץ ישראל כפי שהיא נתפסה בעיניי נערה ציונית באירופה בתווך של שתי מלחמות עולם, ובין החיים בארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, מעבירה הבמאית דרך דימויים של גבריות. במקום חלוץ חסון אשר עובד בחקלאות, הגיבורה התחתנה עם אינטלקטואל שאולי שואף לעבוד בגינה וגם לתרום להגנת היישוב העברי, אך דומה כי לא הוא ולא איש מתושבי ירושלים של תקופת המנדט תואם את ארץ ישראל של הדמיון. ירושלים של המציאות לא מתגלה רק כמקום של עוני, אלא גם כמקום שהולך לעבר עימות בלתי נמנע, שגם אם הציונות עומדת לנצח בו (ספוילר: מדינת ישראל אכן קמה) זה הולך להיות ניצחון כואב. גם לילד הגדל לאותה אם, אשר חשה כאב מול המציאות, יש חלומות ותקוות לעתיד. אולם, דומה כי מצבה הנפשי של אמו דורש ממנו להתבגר טרם זמנו ולנטוש חלומות אלו כדי להפוך למי שהוא נועד להיות, דבר שונה ממי שהוא רוצה להיות.

סרטה של פורטמן מורכב בעיקר מרגעי פיוט קטנים, מאפיזודות קצרות בעלות קסם המשולב בכאב, בין אם בירושלים של שנות הארבעים-חמישים, בילדותה של האם ובחייו הבוגרים יותר של עמוס, אשר מתסכל על הסיפור ממבט של אדם מבוגר. לא תמיד שזירת האפיזודות זו בזו מבוצעת היטב, אבל אנחנו כן מצילחים ללמוד לא מעט על מערכת היחסים בתוך התא המשפחתי הקטן, אשר כולל אב אם וילד, וגם על הקשיים של כל אחד מבני התא הזה מול החברה בכלולתה – האב אשר מחקרו הספרותי לא זוכה לתהודה מספקת, האם אשר לא מממשת את הפוטניצאל האינטלקטואלי שלה, והנער אשר רוצה להיות חזק פיזית, אבל כוחו הוא רק באמצעות סיפור סיפורים.

״סיפור על אהבה וחושך״ משלב בין נקודות מבט שונות: לעתים אנו חווים דברים דרך עיניה שלח האם, לעתיים דרך עיני עמוס כילד, ולעתים משולב בסרט גם המבט הבוגר של הסופר על אירועי העבר. אך אף פעם אין לנו תמונה מלאה על המצב, בהחלטה מודעת של הבמאית. אנו מרכיבים את מערכת המתחים והאהבה בתוך המשפחה ובתוך החברה בעיקר ברמזים, תוך שימוש במחשבה ופרשנות אישית, תוך הצגת דברים מסויימים בגדר חידה. יש לא מעט סיבות בסרט בגללן הייתה יכולה האם לחלות במחלות פיזית או נפשיות, אולם הסרט בכוונה לא מפענח עד הסוף את הסיבות לכך שהיא אכן חולה ומצבה מתדרדר ככל שמתקדם הסרט. זאת משום שלא באמת ניתן להכיר אדם אחר, אפילו לא בן משפחה, אפילו לא כשיש אהבה גדולה. וזה אחד מן המסרים אשר האם מעבירה לבנה, בין מסרים אפלים ובוגרים יותר, דומה כי האם חשה כל הזמן כי ייתכן ולא תלווה את הילד עד לחיים הבוגרים.

הסרט אינו רק תיאור של משפחה, אלא גם תיאור של החיים בירושלים לאורך שלוש תקופות קשות ועוקבות: השנים האחרונות של המנדט הבריטי, שנות המצור, ושנות הצנע של ימי ראשית המדינה. הסרט נודד מ-1945 ועד 1952, כך שהוא נותן רק הצצות חטופות לתיאור התקופה, אבל השחזור נראה אמין רוב הזמן ובעיקר אומר דבר מה גם על החיים בירושלים אז והיום. למשל, דרך הגיחוך המסוים בחשיבות העצמית שבה הציונות מתייחסת לעצמה, כולל חוסר היכולת לקיים דיאלוג של ממש בין העמים. בימי המנדט עמוס הילד מנסה להרשים ילדה בת גילו בכך שהוא אומר כי שני העמים יכולים לחיות יחדיו, אך דומה כי בת גילו לא מאמינה בכך כבר בשלב מוקדם זה של חייה. המפגש בין הילדים אמנם כן יכלול התחלה של קשר, אך גם פגיעה קשה. בימי המצור, נער רותם את ילדי השכונה למאבק ומחלק להם הוראות. הוא מבקש להיקרא "גריבלדי" אולם בעוד הילדים מתסכלים עליו בההערצה, הבמאית מדגישה על ידי הליהוק את גילו הצעיר ואת חוסר הביטחון שלו. מדובר בסצנות קצרות, וכל העולם של הסרט נבנה בנגיעות, בעיקר בכל הקשור לדמויות המשנה. רק הדכאון של האם מתואר כתהליך שהולך ומחריף, הולך ונהיה בולט מסצנה לסצנה, עד לכמה שיאים עמוסים ביופי חזותי ובכאב, רגעים בהם הילד רוצה לגאול את אמו בדרך כלשהי, אך דומה כי היא כבר אינה מבקשת גאולה.

A Tale of Love and Darkness _ Natalie Portman _ Photo 2

הסרט מצליח לייצר שפה קולנועית אישית אשר מצליחה לרגש, והוא עושה זאת דרך עריכה מהירה וצילום פיוטי. הצלם הפולני סלבומיר אידז׳ק (בעל ניסיון עשיר גם עם קישלובסקי וגם בסרטים הוליוודים) אשר מעניקל לסרט לפרקים גוון של חלום ולעתים של מציאות עצובה וחשוכה, ובמקרים מסויימים שתי האופציות ממומשות במקביל. פורטמן מרבה לערוך לצילומי תקריב, דבר אשר מצליח להעביר היטב את נקודת המבט הפנימית של הדמויות בסרט. העיצוב של הסרט מושקע ואמין והוא נעשה בעזרת מיטב אנשי הקולנוע בארץ. העיצוב מתחבר לצילום והסרט מרגיש כמו פיסת חיים, כמעט כסיפור אישי על ילדות אבודה.

איכות בולטת נוספת בסרט היא המשחק. פורטמן כשחקנית מבצעת את מה שהוא אולי הטוב שבתפקידיה הקולנועיים, כולל עברית צלולה עם מבטא אשר נראה אמין עבור אישה שמהגרת ממזרח אירופה לירושלים. היא מצילחה להעביר חמימות ופתיחות, בשילוב עם מצב נפשי לא קל, תחילה ברמיזות בלבד. גלעד כהנא בתור אב המשפחה מדויק להפליא אף הוא, ונראה כי התפקיד של האינטלקטואל העצור רגשית מתלבש עליו כמו כפפה ליד, וזהו תפקיד שונה מאוד מן הפרסונה הציבורית שלו. יש בסרט כמה שחקנים ישראליים נוספים בתפקידים קטנים שרובם עוברים היטב. הם לא מציגים דמויות עמוקות, אבל הם תורמים לסצנות קטנות וטובות. הילד אמיר טסלר, אשר מגלם את מי שהוא הגיבור של רוב הסצנות, עושה עבודה טובה רוב הזמן, גם אם יש לו נפילות מדי פעם.

כסרט שעוסק במילים וביצירה, לאופן חשיפת הסיפור בפני הקהל יש תפקיד רב. הסצנות השונות בסרט נובעות אחת מתוך השנייה, גם כאשר אין ביניהן קישור ליניארי מובהק אלא יותר רצף רעיוני. בספרות, היכולת לנוע בין זמנים שונים ובין נקודת המבט של הילד למבוגר נעשית בצורה ברורה יותר מאשר בקולנוע, אבל הסרט של פורטמן עושה עבודה טובה במעברים בין מצבי רוח שונים ודרכי הבעה שונות. לא פעם הסרט מוצא פתרונות חזותיים אשר לא רק מעברים היטב את הסיפור, אלא גם מראים כיצד נוצרת הכמיהה למילים, כולל המילים אשר אינן נאמרות.

יחד עם יתרונות אלו, ל״סיפור על אהבה וחושך״ יש גם לא מעט חסרונות. היותו של הסרט מורכב מסצנות קצרות פוגעת בו לפרקים, כאשר לעיתים רציתי להישאר עם הסיטואציה פרק זמן ארוך יותר. חלק מן הסצנות בפירוש קצרות מדי ולכן מרגישות כהעברת אמירה ולא כאירוע העומד בפני עצמו. בעולם בו רוב הסרטים ארוכים מדי, הסרט הזה נדמה קצר מדי, בלי קשר לכך שרוב המקור הספרותי נותר מחוץ לסרט, החלטה שאני חושב כי הייתה הכרחית.

אולם, דומה כי למרות שפורטמן לקחה חירות בשינוי סדר האירועים כפי שהוא מופיע בספר, יחד עם ויתור על נושאי עיסוק רבים ותמונות יפות מתוכו, היא בכל זאת נותרה כבולה מדי לספר מדי פעם. הדבר ניכר בעיקר בקטעי קריינות רבים מדי של עוז המבוגר (בקולו של מוני מושונוב) אשר למרות הכתיבה היפה של הסופר, מרגישים מסבירניים מדי במקומות בהם התמונה מראה הרבה מאוד. קשה לוותר על הכתיבה המילולית היפהפיה של עוז, אבל הסרט הוא יצירה נבדלת מן הספר ולעיתים הדגשת יותר מדי דברים דרך המלל פוגמת באחידות של היצירה הקולנועית. הקטעים היפים ביותר בסרט הם אלו הנתונים לפרשנות, ולא פעם הטקסט אומר דברים בצורה ברורה מדי לעומת תמונה מסתורית. גם שילוב קטעי ארכיון היסטוריים במהלך חלק מן הסרט לא עולה יפה – ניכר שהסרט מתאמץ יותר מדי להיות מובן, כאילו הוא ממעיט בערך כוחו היצירתי הנוכח.

כאמור, הסרט הוא יצירה קצרה בהרבה מן הספר, גם ביחס לעובדה שסרט תמיד מכיל רק חלק קטן מן הספר עליו הוא מבוסס. במקרה הנידון, יצירה של כ-600 עמודי פרוזה הפכה לסרט בין כשעה וחצי. כל מי שמנסה להשוות בין היצירה המורכבת והארוכה של אחד מן הסופרים המוערכים בעולם לבין סרט הביכורים של פורטמן, לא שופט את הסרט בכלים נכונים. פורטמן לא נוגעת בנושאים רבים אשר נידונים בצורה יפה בספר, למשל בתיאור החברה האינטלקטואלית של ירושלים, ותיאור פנימי של הימין הישראלי לו הפנה הסופר עורף. הרבה אזכורים לדמויות מפתח בתולדות ישראל, אשר עוז מאיר בכתביו באור אנושי יותר, אינם נוכחים בסרט. זה יותר סיפור על משפחה קטנה בצל ההיסטוריה ופחות סיפור על הרצון להיות חלק מן האופוזיציה הימינית בשנותיו הדומיננטיות של דוד בן גריון.

מטבע הדברים, גם הסיפור המשפחתי שונה בהקשר זה. מיקומן של השיחות הפוליטיות, בהן האם עוצרת את לשונה ומתבטאת רק במשפט אחד, נפקד מן הסרט. לכן, דמותה של האם שונה במידה ניכרת בשתי היצירות – אך שוני אינו בהכרח אומר היעדר עומק. דמותו של האב שונה אף יותר אך המיקוד ביחסי האם-בן, שהיה גם בסופו של דבר המוקד של הספר, עושה לסרט רק טוב. מדובר בסיפור אדיפלי שבו החיבור לאם תופס מקום חשוב יותר מן המרד בערכים של האב, מרד אשר מימדיו צומצמו מאוד בסרט, גם בגלל גילו של הגיבור שעדיין צעיר למרד של ממש בחלקים המתוארים בעיקר הסרט.

למעשה, בכמה מקומות בסרט חשבתי כי מוטב היה לו פורטמן הייתה מתרחקת אף יותר מן המקור. הדבר בולט במיוחד באפילוג קצר המראה את נעוריו של עוז בקיבוץ חולדה, אשר הרגיש עבורי מעט תלוש, שכן הוא קשור יותר ליחסי הילד עם אביו, שכאמור אינם מרכז הסיפור בסרט זה. בספר, אשר מתאר את קורות המשפחה על פני תקופה של כ-200 שנה, הקיבוץ אמר מגוון רחב יותר של דברים לגבי המסע של הגיבור לעבר עצמאות. גם הספר אמנם מורכב מאפיזודות קטנות ומהלל ספרות פשוטה, אבל הוא רומן אפי בדרכו הצנועה. זאת בעוד הסרט אמנם מכיל רגעים אפיים ושווק עוד בטרם נוצר כאירוע קולנועי, אבל הוא סרט קטן ומצומצם יותר באופיו. לא יצירת מופת, אבל טבילת אש של שחקנית אשר דומה כי יש לה מה לומר גם מאחורי המצלמה.

יש כמה מקומות בהם פורטמן השכילה לייצר פתרנות משלה, המחיים את הסיפור. כולל במקומות בהם המתרחש על המסך שונה במעט מן הכתוב בספר. דוגמה לכך היא שליל ההאזנה להצעה בכ"ט בנובמבר בסרט שונה בכמה היבטים מן התיאור בספר, אבל הסצנה שביימה פורטמן מעבירה מסר דומה הן לגבי השמחה הציונית, הן לגבי הפיוס הרגעי במשפחה, והן את התפיסה המאוחרת כי החג לאחד הוא גם אסון לצד האחר בסכסוך. דומה כי יש משהו מאוד פשוט בסצנה הזו, אבל אני לא תופס את הפשוט כפשטני בהכרח. בחלקים ניכרים, ״סיפור על אהבה וחושך״ מנסה לשחזר את תחושת החוויה של ראיית העולם בתור ילד, את הצורך בקיומן של אגדות ומיתוסים. בייחוד כאשר דומה כי הגיבור שלו נחשף לחשכה של העולם ולאובדן האמונה בשלב מוקדם בחייו.

A Tale of Love and Darkness _ Natalie Portman _ Photo 3

/// כל התמונות באדיבות היח״צ וצולמו בידי רן מנדלסון

תגובות

  1. אליה הגיב:

    ביקורת קלישאתית לסרט קילשאתית מצא מין את מינו

    1. אפ הגיב:

      איך טרולים מצאו את דרכם לכאן?

      1. אליה הגיב:

        הריחו את הנבלה

  2. גיא הגיב:

    ביקורת יפה מאוד, לא קראתי את הספר ולא תכננתי לצפות בסרט אבל הביקורת הזאת בהחלט שינתה את דעתי לטובתו.

  3. לב הגיב:

    לדעתי פורטמן מתייחסת לקיבוץ בהקשר של דמות האם ולא דמות האב, ויש פה הברקה לא קטנה. עמוס המתבגר מנסה לפצות על חורבן חלומותיה של אמו בהגשמת חזון הקיבוץ. אבל אנחנו שכבר יודעים את גורל המפעל הקיבוצי, מרגישים את הטרגדיה שמסתתרת כאן. זאת עוד התחלה של אכזבה קשה. דור שני לחלומות מנופצים. (הביקורת שלי בניק-לינק)

  4. ישראל וינקלר הגיב:

    למרות שלא היה לי נעים להקים חבורה של צופים מבוגרים וקשישים כמוני שישבו בשורה לידי עשיתי זאת לאחר 12 דקות. סרט פלקטי ומביך. חבל על המיליונים שהיו יכולים להיות מושקעים בקולנוע ישראלי.

  5. מינה הגיב:

    הביקורת מציגה יפה את כל מלאכת העשייה של הסרט. זוהי הביקורת טובה ומדויקת, אבל הסרט משעמם.

  6. אודי הגיב:

    ביקורת יפה חפה ממניפולציות וציניות שאופפת את מבקרי הקולנוע בכל פעם ששמה של נטלי פורטמן מוזכר.
    קראתי את הספר וראיתי את הסרט. כמו רבים הגעתי להקרנה על מנת להתאכזב. הביקורות הלא מפרגנות תרמו את שלהם. פורטמן בכישרון נדיר באמת, הצליחה ללכוד את כובד הספר ולהפיק ממנו את המיטב. עבודתה פיוטית, מרגשת. הבימוי כן ומלא חמלה ואהבה. לגבי החושך? הייתי מוותר על הוויס אובר המטרחן, מעמיק בדמות האב ובדמות הילד שנשארים די פלקטיים. כל השאר מלא קסם ואהבה.

השאר תגובה