• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״היורד למעלה״, סקירה

10 בדצמבר 2015 מאת עופר ליברגל

זה יכול להיות בלון הליום הנשמט ועף לשמיים, או קשיש המרים את זרועו לאט. זה יכול להיות עורך-דין המציע דבר מאפה לעובר אורח, או אדם אשר אינו למצליח לפתוח את רכבו. זו יכולה להיות טעות בשינון לוח הכפל. או כל אלו ביחד. משהו בהתרשות האנושית הטבעית והמהונדסת היטב אשר נלכדת בסרט ״היורד למעלה״ עשוי לחדור אל לבכם. פרט קטן אשר יגרום לדרך הייחודית בה הבמאי אלעד קידן מביט על העולם לשנות, גם אם רק לרגע הקט, את האופן בו אתם חווים את העולם. משהו שיהפוך את הנוף המוכר לכם לאחד משבעת פלאי תבל.

קידן זכה לראשונה להכרה בזכות סרט הגמר שלו בבית הספר ע״ש סם שפיגל. היה זה ״המנון״, סרט באורך יותר מחצי שעה (המון במונחים של סרט סטודנטים) על אדם אשר רוצה לקנות קצת חלב לשתות עם הקפה. אבל סרט קצר זה, אשר בין היתר זיכה את קידן בפרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל קאן, לא עסק רק בגיבור שלו, אלא גם בשכונה הירושלמית בה הוא צולם: שאר האנשים הנוכחים בה ומשתלבים בסרט לרגעים קצרים או ארוכים, הפיתול שרחובותיה והמראה של הבניינים בה. מול המצלמה של קידן נדמה כי כל דבר שגרתי בהם הופך לפלאי. ״היורד למעלה״, סרטו הארוך הראשון של הבמאי, מצלם את העיר חיפה בסגנון דומה, סגנון אשר הופך רגעים אשר במאים אחרים היו מותירים ברקע או עורכים החוצה לסימפוניות רבות עוצמה, לדימויים שיש בהם מימד פלאי. אפילו כשמדובר בשוני קל בנוף, או בדרך בה אנשים מהלכים בשולי הפריים.

דומה כי כל פרט בקולנוע של קידן מתוזמר היטב, באופן אשר מעניק למציאות גוון קומי, גם אם מדובר בהומור אשר יחלוף מעל הראש של חלק מן הקהל בצפייה ראשונה. יש בסוג זה של קולנוע דבר מה המזכיר יוצרים כגון רוי אנדרסון השבדי או ז'אק טאטי הצרפתי. סגנון כה מחושב עלול להיראות לעתים מעט מכני או אפילו כמתנשא על הקהל אשר אינו מורגל בקולנוע אמנותי ונדרש כאן להתיישר עם קו מחשבה של אמן אשר רואה את העולם ומתעד אותו בדרך לא קונבנציונלית. אולם, זה רחוק מלהיות המקרה בסרט הזה, מפני שהגרעין של יצירותיו של קידן שונה לגמרי – ככל שהסרטים שלו נראים מתוכננים יותר, כך הרובד שעולה אינו בוז כלפי הדמויות, כמו שמתרחש בסרטיו של רוי אנדרסון, או גיחוך קיומי על התנהגות החברה כמו בסרטיו של טאטי. סרטו של קידן מגחך על המציאות, אך בטח שלא על הדמויות. אין בו גרם אחד של זלזול, לא כלפיהן ולא כלפי הקהל.

הסרטים של קידן הינם קודם כל סרטים של אהבת אדם, על חסרונותיו הרבים והרצון הטוב שעוד פועם בו. הם מלאים בעצב, בביקורת על אכזריות העולם וגם על כשלים ספציפיים של החברה והסביבה, אבל המבט שלהם תמיד אוהד, תמיד רך. זהו מבט קומי במובן של ראייה חיובית של המין האנושי וקיומו המוזר בסביבה העירונית, אותה הוא עיצב ומעצב מחדש בלי הרף. ״היורד למעלה״ הוא סרט מאוד עצוב לפרקים, מצחיק מאוד בנקודות רבות, אבל הוא בעיקר סרט אשר מחמם את הלב בעזרת רצף הדימויים והדיאלוגים שבו. והוא עושה זאת לאו דווקא בשיחות אשר דומה כי הן כאן על מנת לרגש. גם ג'ינגל מאוס הבוקע מן הרדיו, או עבודה של איש תחזוקה בבית ספר, הופכים בסרטו של קידן לפיסות חיים שיש בהן מימד מעט אבסורדי, אבל גם מעורר הזדהות וחמלה. חמלה גם כלפי הדמויות אשר אחרי סיפורן עוקב הסרט, אבל גם כלפי גיבורים אחרים, אשר איננו יודעים עליהם שום פרט מלבד המראה החיצוני שלהם והאופן בו הם זזים ו/או מדברים לרגע קט.

בסופו של דבר, החמלה נותרת כדבר הבולט בסרט. אל תטעו – יש בסרט גם הרבה מאוד קדרות ולא מעט רגעים של ביקורת על החברה הישראלית בימינו, בדרכים ישירות ובעיקר בדרכים מרומזות. העולם של הסרט מכיל לא מעט אי-צדק וטרגדיות קטנות או גדולות. אבל החמלה והאהבה לזולת גוברים, ולבסוף הופכים לתכונה הבולטת אשר מעניקה לדמויות את האנושיות שלהן. האנשים שבסרט לא תמיד יכולים להבין זה את זה, אבל הם מנסים לתקשר, מנסים למצוא מכנה משותף.

למרות הדגש על הרקע, ולמרות החן הרב של דמויות המשנה והניצבים, לא מדובר בסרט המורכב רק מאפיזודות מבודדות. ״היורד למעלה״ מכיל גם עלילה לינארית מעוצבת היטב. אמנם זוהי עלילה שתיאור המאורעות העיקריים בה יקשה לעורר תשומת לב בשלב קריאת התקציר, אבל יש בה לא מעט תפניות ושתי דמויות מעוצבות היטב, אשר עוברות במהלך הסרט תהליך הגורם להן להבין את העולם, ובעיקר את עצמן, באופן שלם יותר. שתי הדמויות נפגשות במהלך הסרט רק פעם אחת, אולם הסיפורים שלהם מהדהדים זה את זה במספר רב של דרכים. רבות מהן פתוחות לפרשנות אבל אין שום צורך לרדת לכל רבדי ההדהודים על מנת להתרגש מן הסרט או להבין את המסר העיקרי שלו.

afterthought

הדמות הראשונה מגולמת בידי אורי קלאוזנר, שחקן אשר מצליח למלא את הדמות בחמימות עוד בטרם הוא אומר דבר. המסע שלו הוא מסע של אהבה, אהבה לאישה אשר כנראה רגשותיה כלפיו אינם כה עזים. הזוג המבוגר חי בעיר התחתית בחיפה. דומה כי האישה מנסה לייצר חזות חיצונית של החברה הגבוהה של חיפה, בעוד הבעל מפגין עממיות ופתיחות לאחר. האישה איבדה עגיל, כנראה כאשר ירדה במדרגות החוצות את העיר, והבעל מנסה לחפש אותו בעודו עולה במדרגות. במהלך העלייה יחשפו בהדרגה פרטים על הנסיבות שבגללן חייו של הגיבור פוספסו במידה רבה, אחרי לא מעט כישלנות ורעיונות עסקיים תמימים מדי. מדובר בגיבור אשר ספג לא מעט מפלות ודומה כי רוב הסביבה רואה בו כישלון וחשה כלפיו רחמים, אך הוא עצמו לא רואה את חייו כפספוס כה גדול – ולו בזכות העובדה שהוא עדיין מצוי בקרבתה של האישה אותה הוא אוהב. גם אם היא כבר לא דורשת את אהבתו, אלא דברים חומריים יותר שאין ביכולתו להעניק לה. כאמור, הסיפור של הדמות נבנה בהדרגה, אבל היא מעוררת הזדהות כבר מן הסצנה הראשונה הודות לחיוך הכובש של קלוזאנר ולשפה הפשוטה והישירה בעזרתה הדמות משוחחת עם הסביבה. כל זאת מבלי לגלוש לזעם או תלונה כלפי האחר, גם כאשר העלייה המתישה במדרגות חושפת בפניו באופן ישיר אמיתות מהן העדיף להתעלם.

אני סבור כי דמותו של קלואזנר היא הלב הרגשי של היצירה והקשר שלה אל חלקים גדולים מן הקהל. אבל עבורי, הדמות הראשית השנייה מבריקה ומרגשת אף יותר, גם אם מדובר בדמות שיש בה משהו שמנותק מן המציאות המוכרות. איתי טיראן מגלם דמות של מה שישראל יכלה אולי להיות, סוג של ישראליות אידאית: גבר יפהפה, אינטלקטואל, אמן אשר כותב ספר על בניית חברה צודקת יותר המבוססת על תחליף לדת. בנקודה זו ברצוני להתנצל על השפה הדלה שבה אני כותב את הפוסט הזה, משום שהשליטה של הדמות אשר מגלם טיראן בשפה העברית מרהיבה יותר מכל שימוש בשפה העברית אשר ראיתי עד כה בסרט ישראלי. הוא מדייק בכל מילה, מנסה להטעים כל הברה היוצאת מפיו למשמעות המדויקת. הוא מצטט במהלך הסרט את השיר "הולכת את מעמי" של ביאליק, אבל נדמה כי השפה שלו נשמעת לא פחות יפה ופיוטית במהלך הדיאלוגים אשר כתב לו קידן.

לא מדובר רק בדמות אשר מדברת באופן מרשים, אלא גם בדמות אשר בוחרת לעזוב את המציאות היחידה אותה היא מכירה, המציאות אשר הצמיחה אותה. הדמות הזו, אשר על פניו מלא באידיאלים ואהבה לחיפה ולישראל, יורדת במדרגות במטרה לרדת הארץ, במקום יציאה לשבוע מילואים. לא מדובר באקט של בגידה במולדת, אלא באקט של אכזבה. הדמות מאוכזבת מן הדרך בה פעלה בחייה ולכן גם עוזבת את הארץ, אותה יכלה במידה רבה לייצג. ניתן לפרש את הדמות הזו כחזרה של דמות הצבר המיתולוגי לקולנוע הישראלי, אבל הפעם מדובר בגלגול של צבר אשר כבר מודע לכך שאין עוד אותנטיות בסביבה, כי משהו בייחוד של הארץ אבד. אולי אבד עקב אובדן הקשר לאותנטיות ואולי עקב סכסוכים פנימיים, כאלו אשר מאפיינים גם את חייה הפרטיים של הדמות טרם ההחלטה על העזיבה. אבל גם החיים של הגבר החכם והחזק הזה פוספסו (וגם הוא מלא באדיבות ובהזדמנויות לגאולה), באופן שלדעתי מובע גם בקטע מספר שהוא מקריא לחבר בראשית הסרט. זהו קטע הסוקר את תולדות הפילוגים והאיחודים במפלגות השמאל בישראל. כמו המבנה של מפלגות השמאל, כך גם המבנה של הסרט – על כל פילוג, יש איחוד או חיבור מפתיע. הרצון לדייק מוביל לשברים, אבל גם להרבה כוונות טובות לבנייה של מציאות חדשה, מציאות אשר מבוססת על כבוד הדדי ועל ניצנים קטנים של אהבה.

המשחק של שני השחקנים הראשיים הוא אחד מן הנכסים העיקרים של הסרט. קלאוזנר שובר את הלב בתגובות שלו, בדיבור הרך שלו, בהומור העצמי. טיראן משחק בסגנון גדול מן החיים, ממלא בקולו את חלל העולם, במשחק מז'ורי אשר לרוב מתאים לתיאטרון יותר מאשר לקולנוע, אבל לדמות הספציפית הזו המשחק הזה מתאים כמו הרגל של סינדרלה לנעל הזכוכית. דומני כי אף שחקן אחר לא יכל לגלם את הדמות הזו בדרגה כזו של כריזמה, של עוצמה ושל שבריריות. לא תמיד הקולנוע הישראלי הארוך ידע לנצל היטב את הכישרון הייחודי של טיראן בתור שחקן, אבל בסרט זה, בו הוא מגלם לכאורה אדם פשוט מחיפה, הוא מוצא את תפקיד קולנועי אשר מנצל היטב את מגוון כישוריו, ממש כמו הדמיות השייקספיריות אשר גילם על בימת התיאטרון. בכלל, טיראן מצוי בשנה קולנועית נהדרת, אם מצרפים להופעותו בסרט זה הופעה יוצאת דופן בסרט הפולני ״הדיבוק״.

אבל יש לסרט עוד מעלות רבות בהם לא נגעתי. בטקס פרסי אופיר האחרון קטף ״היורד למעלה״ שלושה פרסים, כאשר באופן נדיר לטקס כל אחד מהם מוצדק ומצביע על היבט ייחודי בסרט: עיצוב הפסקול של אביב אלדמע ו-ויטלי גרינשפן מעביר דברים מן הרקע לחזית ומייצר דגשים משלו על המציאות; העריכה של אריק להב-ליבוביץ' בונה קצב המשלב בין האיטי למהיר ומייצרת חיבור בין אירועים שגרתיים למבט אשר הופך אותם ליוצאי דופן. בכלל, כל מועמדות של הסרט לפרס האופיר היא כמעט בגדר נס, שכן בניגוד ליתר המתחרים, הסרט כמעט ולא קיים הקרנות מקדימות לפני שלב הכזרת המועמדים. סביר להניח כי לו היה עושה זאת, היה זוכה לפסלונים נוספים. למשל לצילום של ירון שרף אשר עושה שימוש מושכל ביחס מסך של 3:4 ומוצא את הדרך שלו לתרגם את הפיוט בחזונו של הבמאי לתמונה שהיא גם קסומה וגם נובעת מן המציאות הישראלית. וזה בלי קשר לשוט הפותח את הסרט, שוט ייחודי מכל בחינה שהיא, שאינו מכיל עלילה אבל קובע את הטון לסרט כולו (בטעות כתבתי קודם שהצילום זכה אף הוא בפרס אופיר, תודה לאביב שתיקן בתגובות); הפרס השלישי הוענק לקידן עצמו על תסריט שמשלב מבנה לא שגרתי עם שפה לא שגרתית, אבל התחושה היא שכל מילה וכל התרחשות נבחרה היטב ומהווה בסיס לפסיפס הקולנועי הייחודי אשר התקבל בסופו של דבר.

הסרט הוצג בפסטיבל קאן וזוכה לחיבוק יחסי מן הביקורת בארץ. רובם משבחים, ובצדק, את הסגנון הייחודי של הבמאי ואת החזון האמנותי. כל הנתונים האלו מצביעים על סרט שלאו דווקא יקסום לקהל הרחב. אבל במקרה של הסרט הזה, אני חושב שאני לא צריך לתהות האם ימצא בארץ קהל אשר יוקסם ממנו, משום שיש בו אנושיות וקשר למקום, אשר לתחושתי יקסמו לקהל מקומי יותר מאשר למבקרים מארצות זרות. אבל הסיבה העיקרית שאני חש כי הקהל בארץ יאהב את הסרט היא שצפיתי בסרט כבר בשלוש הזדמנויות שונות, בקרב סוגים שונים לגמרי של הקהל – וכמעט תמיד הסרט התקבל באהבה על ידי הצופים. לא כל החלקים בו עבדו עבור רוב הקהל, אבל אני חושב כי הסרט מספיק עשיר ברגעים עד למצב שיש בו משהו עבור הרוב המכריע של הקהל. השאלה היא רק אם הקהל יבוא לראות סרט על איש שעולה במדרגות בעוד איש אחר יורד. מדובר בתקציר לא שגרתי, אבל גם בסרט שמתגמל בדרכים יוצאות דופן.

aftertought

תגובות

  1. אביב הגיב:

    למרות שהיה לגמרי ראוי, הסרט לא זכה בפרס אופיר לצילום. הוא כן זכה בפרס העריכה – אריק להב-ליבוביץ' . גם זכייה מהמוצדקות…

    1. תוקן, תודה וסליחה על הטעות. כנראה הזכרון מן הטקס השנה הפך למעורפל.

  2. לב הגיב:

    לא רק שההופעה של טיראן מעולה, בעיני היא גם דוגמה להומור עצמי משובח. הדמות שטיראן מגלם מתכתבת עם כל מה שהשחקן עשה על הבמה (למשל המלט) ובכותרות העיתונים, ועוקצת אותו לא מעט.

  3. פיית ההפצה העצמאית הגיב:

    סינמטק חיפה
    שישי 16:30 | 21:00
    שבת 11:00

    סינמה קפה עממי
    שלישי 10:00 | 19:30 | 21:30
    רביעי 17:45 | 20:00
    חמישי 16:00 | 20:00 | 21:45
    שישי 20:15 | 22:15
    שבת 11:00 | 16:15 | 18:00 | 19:45 | 21:45

    סינמטק ת"א
    שלישי 16:30 | 19:00 | 21:30
    רביעי 16:30 | 20:00 | 22:00
    חמישי 16:45 | 19:00 |21:30
    שישי 14:00 | 19:45 | 22:00
    שבת 15:00 | 19:00 | 21:30

    תיאטרון ירושלים
    שלישי 18:00
    רביעי 20:30

    סינמטק ראש פינה
    רביעי 20:30
    שבת 16:30

    סינמטק הרצליה
    רביעי 19:00
    חמישי 20:00
    שישי 21:00
    שבת 18:15

    חן רחובות
    שלישי 18:55
    רביעי 16:50, 21:00

    גלובוס מקס קריון
    שלישי 11:45 | 14:15 | 16:40| 19:05 | 21:30
    רביעי 11:40 | 16:40 | 16:40| 19:05 | 21:30

    גלובוס מקס מודיעין
    שלישי 19:55 | 21:50
    רביעי 19:55 | 21:50

    בית גבריאל
    שלישי 11:40 | 19:30
    רביעי 19:30
    חמישי 15:10
    שישי 17:15
    שבת 18:15

השאר תגובה