• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

״המתים אינם מתים״, מיני-ניתוח

5 ביולי 2019 מאת עופר ליברגל

סרטו של ג'ים ג'רמוש, "המתים אינם מתים" (The Dead Don't Die), בערך-מוקרן בישראל בימים אלו. זה קורה בכמות קטנה של בתי קולנוע, ובלי הכוונה שתסביר לקהל כי זה לא בדיוק סרט זומבים רגיל, אלא יותר יצירה של קולנוען אמנותי בעל סגנון מובהק שבולט גם כאן. אולי הקרנה למבקרים הייתה יכולה לעזור בכיוון הסרט לקהל שמתאים לו, אבל כזו לא נערכה. אף כי יש מבקרים שאהבו אותו (כולל בבלוג זה) הרושם הכלכלי מן ההקרנה של הסרט בפתיחת פסטיבל קאן היא שהוא פחות טוב מסרטים אחרים של ג'רמוש, או פשוט סרט לא טוב. אני אנסה לטעון אחרת: זה לא אחד מן הסרטים הכי טובים של הבמאי, וניתן בהחלט להגיד כי הסרט הוא בסיסו בדיחה פנימית, אך זו בדיחה פנימית משובחת למדי.

לצד זאת יש גם הרבה בדיחות משנה חזקות, אם כי רובן כאלו שיצחיקו רק חלק מן הקהל, בלי לקשר לשאלה של הבנת סוג ההומור. זהו סרט טיפוסי לג'רמוש לא רק בגלל שהוא עובד עם שחקנים שכבר עבד עימם, אלא בגלל שהוא עוסק כל הזמן בסוגיות של שפה כדרך לחוות את המציאות, במפגש בין סוגים שונים של תרבויות, וביצירה האמנותית עצמה, במקרה של הסרט הנוכחי בעיקר קולנוע. הקצב הוא איטי כרגיל והרפלקסיביות שתמיד קיימת אצל הבמאי מקצינה מעט בסרט זה. בקיצור, אהבתי את הסרט שלדעתי ממשיך יפה את גוף העבודה של הבמאי.

ברצוני לספק ניתוח מעט יותר ארוך לסרט, ניתוח שיכלול גם מה שיכול להיחשב כספוילרים. כלומר, אם הפתעות מן העלילה זה בכלל משהו שמפריע לצפייה בסרט מסוג זה, הנחה שאני לא בטוח לגביה. אולם, הסרט מכיל לפחות רגע אחד שהוא טכנית הפתעה יוצאת דופן, רגע שהוא חלק מרכזי מן הדחף שלי לכתיבת ניתוח, בניסיון לתת הסבר לסיבות שהובילו לדעתי לבחירה בנתיב הלא שגרתי וגם למיקום של דמויות שונות במהלך הסרט. רוב הניתוחים שקראתי לסרט מצביעים עליו כמבצע מחאה פוליטית. זו אכן נמצאת בחזית, אך אני סבור כי המחאה היא מעט אחרת ממה שנראה תחילה, כולל ביעד העיקרי לביקורת. או במילים אחרות, זה פחות סרט נגד טראמפ ספציפית, יותר נגד משהו גדול יותר. על כך בהמשך, למי שירצה להשלים את הסרט בסינמטקים מאוחר יותר החודש או לתפוס את הסרט איכשהו בהקרנות מסחריות.

-ספוילרים מכאן ועד הסוף-

על פניו, הביקורת על ממשל טראמפ נמצאת בחזית הסרט, עד כמה שניתן. האירועים המשונים מתרחשים כי כדור הארץ סטה מצירו, וזה קרה בגלל שהממשל העדיף את התועלת הכלכלת שבביקוע הקוטב על פני החשיבה על הסביבה. הדבר לא שונה בהרבה מן הנסיגה במציאות מהסכם האקלים כי זה לא נוח לתאגידים המקרובים לממשל. בנוסף, הדמות של החוואי פרנק מילר (על שם יוצר קומיקס עם נטייה לאלימות), בגילומו של סטיב בושמי, חובש כובע עם וריאציה על סיסמת הבחירות של טראמפ, עם דגש גזעני: ״Keep America White Again״. אלא שהמשפט הזה מכיל סתירה פנימית ומצביע על כך כי תומכי טראמפ לכאורה לא חושבים בהגיון/אין הגיון בעליונות הגזע או בנוסטלגיה לעבר.

יופי. אבל זה לא המסר של הסרט. בשביל ביקורת על טראמפ לא צריך את ג'רמוש. ולמרות שכנראה הוא לא מאהודיו של הנשיא, הוא לא מסוג היוצרים שיעסקו בביקורת פוליטית ספציפית. הביקורת שלו היא עמוקה יותר. אומנם החוואי מילר הוא הדמות השנואה בעיירה והסרט צוחק לא מעט על חשבונו, אבל הוא בסופו של דבר דמות שולית בסרט והוא פחות לוקה במחלה של רוב תושבי העיירה, שהם אולי המייצגים של כלל האנושות.

על מנת לגעת במה שהוא לדעתי הלב של היצירה, אגש לדברים היותר מוזרים שבה. מן הסתם זו יצירה מאוד רפלקסיבית, כולל לפחות דמות אחת אשר דומה כי לאורך כל הסרט היא קודם כל השחקן אדם דרייבר שיודע מה קורה בסרט, ורק אחר כך גם דמות בדויה. וכולל גם אזכורים לסרטי ז'אנר ברמה שנעה מדיאלוג גלוי עד לשם החרוט על מצבה.

אבל הדבר הכי מוזר היא דמותה של זלדה וינסטון, שמגלמת טילדה סווינטון, דמות שהיא חדשה בעיירה ובעולם הסרט, דמות שיש לה ידע רחב יותר אפילו ממני שקרה את התסריט, ובסוף היא עוזבת באמצעי שנראה כמו דאוס-אקס-מכינה הלקוח מסרט אחר ובכלל מז'אנר אחר – רגע קטן של סרט חייזרים לפני הסיום של סרט הזומבים (אם כי אולי לגבי השחקנית הספציפית הזו, היותה חייזר זה לא ממש טוויסט). לדעתי, היא כן באה מסרט אחר, אבל מסרט אחר של ג'רמוש. אמנם קשה למצוא בסרט שחקנים שלא שיפתו כבר פעולה עם הבמאי, אבל סווינטון היא הנציגה של הסרט "רק האוהבים שורדים" שנחשב לסרט אח לזה הנוכחי שכן הוא סרט ערפדים. אבל יותר מסרטים דומים, אלו סרטים מנוגדים. המילה "זומבים" בסרט הערפדים ההוא לא תיארה מתים מהלכים, אלא אנשים "נורמלים". וג'רמוש הרי בצד של הערפדים.

הזומבים ב"רק האוהבים שורדים" הם לא רק אלו שלא ניזונים מדם, אלא גם ובעיקר אלו שלא מייצרים אמנות בעלת אמירה ייחודית, אלו שלא מסתכנים עבור האהבה בניגוד להיגיון. האמן הוא זה אשר בז לשגרה ולהליכה בתלם. נציגת הסרט ההוא מגיעה בשם בדוי לסרט הזה, על מנת לבחון האם ראוי לחיות בעולם. היא נתקלת במגפת זומבים באופן מילולי יותר, אך היא גם נתקלת בעולם בו כולם בעצם זומבים. גם ההיפסטרים שהם לכאורה אלו שמעריצים סרט מסוג זה, ויקשיבו למוזיקה של גיבור "רק האוהבים שורדים" – אבל הם לא מייצרים דבר עבור עצמם. בנוסף, גם הם מגיבים כמו יתר הדמויות לכך שהעולם השתבש ומנסים להמשיך כרגיל.

בעולם של הסרט, כולם מנסים להמשיך כרגיל וכולם נענשים. כולם נועדו ללכת בעקבות התשוקות שהגדירו אותם בעודם בחיים, אך האובבסיה סביב דבר אחד בלבד היא סוג של מוות, עבור החי כמו עבור החי-מת. חמור מכך, גם השוטרים, המגולמים בידי השחקנים שלכאורה הם הקרובים ביותר לבמאי, מתנהגים רוב הזמן בסוג של אדישות. כמעט לאף אחד לא איכפת.

היוצאת מן הכלל היא השוטרת מינדי (קלואי סביני), דמות בודדת בקרב האנשים השפויים בסרט שמפגינה תגובות רגשיות הגיוניות. אבל הזומביות כבשה את חבריה לעבודה ולכן בסוף הם אוכלים את ההגיון ואת ביטוי הרגשות שלה. מפקד המשטרה (ביל מאריי) לא מביע רגשות. סגנו רוני פיטרסון הוא בפועל השחקן אדם דרייבר, שבסרט הקודם של ג'ארמוש גילם משורר בעל שם כמעט זהה, ״פטרסון״. אבל בסרט הזה הוא בפועל לא ממש מבצע את עבודתו בתור שחקן – לא רק שהוא מגיב באדישות, הוא שובר את האשליה הקולנועית כבר מן הפתיחה כאשר הוא מזהה את שיר הנושא של הסרט, מגלה בדרכו את הסוף, מאלתר סצנות, ובסוף מסביר לקהל כי הוא כבר קרא את התסריט. הבמאי סמך עליו לכאורה יותר מכל, אבל הוא די מזלזל בעבודה, או לפחות מתנהל בה באדישות. הזומבים פשוט נלחמים בזומבים בשלב אחר. בכל מקרה העולם שלהם אבוד.

באותו אופן, מי שלא לגמרי חי עם קבלת המציאות והשגרה נטולת היצירה בסרט, די שורד: זלדה עוברת לעולם אחר, בוב המתבודד (טום ווייטס) ממשיך לחיות במנותק מהחברה ומן המאבק בזומבים. אבל השאלה היא האם קיים עתיד. לא בעולם של הסרט שנדון לכליון, אלא בעולם אשר הסרט מבקר. בכלא לבני נוער יש שלוש דמויות שאומנם חיות במאסר, אך אכפת להן ויש ביניהן חברות קטנה. הן מסתכנות ומכופפות את החוקים. קשה להן מול הרס העולם. הן דואגות זו לזו. והסרט מאשיר את גורלן פתוח. נער ושתי נערות יצאו לדרך חופשית בתוך עולם הזומבים ואלא אם פספסתי משהו, הם גם יצאו מן הסרט בלא הסבר. אולי גם הם נאכלו, אבל הסרט שלא הראה אותם הרבה בכל זאת ראה בהן תקווה ואיפשר להן לחמוק מן המוות, לפחות על המסך.

לכן, זהו לדעתי המסר העיקרי של הסרט, שאולי גם חוטא בעצמו באדישות שהוא מבקר. כלומר, "המתים אינם מתים" לא ממש מנסה לבקר, כפי שהוא לא ממש מנסה לתקשר עם מי שלא מתחבר לסוג הומור מאוד ספציפי. כאמור, זו יצירה שהיא סוג של בדיחה פנימית. סרט שבעיקר משתעשע עם הרעיון של להיות סרט. והוא עושה זאת בצורה טובה מאוד, לדעתי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.