• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פסטיבל ירושלים 2016: דיווח שישי (עופר) – ״בן-גוריון, אפילוג״, ״סיירהנאבדה״, ״מפרץ ההיעלמות״, ״פטרסון״

15 ביולי 2016 מאת עופר ליברגל

העומס והעייפות קצת מעכבים אותי בהתייחסות רהוטה לחלק מן הסרטים אותם אני רואה בפסטיבל, ואני מקווה לכתוב על עוד מספר סרטים שראיתי וטרם זכו להתייחסות בבלוג בהמשך. בינתיים בפוסט זה תמצאו את דעתי על סרט ישראלי אחד ועוד שלושה סרטים אליהם אורון כבר התייחס במהלך פסטיבל קאן, אבל חשתי צורך לחלוק גם את נקודות מבטי עליהם.

בן-גוריון, אפילוג

BenGurionEpilogue

הסרט שביים יריב מוזר מצהיר על עצמו בפתיחה שנולד כמעט מסוג של מקרה – במהלך עבודה על שחזור הסרט ״42:6״ של דוד פרלוב, סרט עלילתי-ניסיוני על חיי ראש הממשלה הראשון של ישראל, נתקלו מוזר והעורכת/מפיקה שותפה יעל פרלוב בתמונה של הקלטת ראיון תחקיר ארוך שנערך עם בן גוריון בשנת 1968 לקראת הסרט. בתמונה בלבד. אחרי מסע לאיתור הפסקול ותהליך התאמה, נוצר הסרט אשר מתבסס ברובו על הראיון הזה, בשילוב עם חומרי ארכיון נוספים על נקודת מפתח בחייו של בן גוריון. חזרת הדמות של המנהיג הציבורי הזה לתודעה היא אקט חשוב בעיניי.

דומה כי ההדגשה על כך שהחומרים נמצאו במקרה ולא היה ביניהם חיבור מקבלת גם משמעות סימבולית – דמותו של בן גוריון עדיין נתפסת כדמות של מנהיג עבר חשוב, אבל דומה כי כיום מעטים (מדי) רואים בו מודל לחיקוי. הימין רואה בו מקור לחלק ניכר מן הצרות של המדינה, סמל לאליטיזם ולקיפוח, אף כי מדובר במנהיג אשר טיפח את אזורי הספר ואף הקדיש לחיים בנגב את שנותיו האחרונות. השמאל מרגיש מעט מנותק ממנהיג אשר מזוהה עם תפיסה ציונית וגם נתפס בציבור כקשור לטעויות שנעשו בשנים הראשונות של המדינה. מול הדימוי הזה, הראיון עם בן גוריון אשר נפרש בסרט מציג אותו כמנהיג ערכי מאוד שלתפיסת העולם שלו בשנת 1968 בתחומים שונים יכולה להיות לא מעט רלוונטיות לישראל של ימינו, גם אם רק כדוגמה לדרך אידאולוגית אבודה, אשר רואה בחיים בארץ הזדמנות להגשמת חלום דווקא דרך קשר שיווני עם עמים אחרים, בין היתר.

הסרט מספק דיוקן מעריץ של הגיבור שלו, מתוך תחושה של שליחות, אבל גם מתוך מודעות להקשר ההיסטורי של התקופות השונות – ימיו של בן גוריון בהנהגה, בפרישה במדבר, ובימינו אנו, בהם דמות של מנהיג אשר סבור כי אסור שפוליטיקאי ייקח החלטות רק משיקולי פופולריות נראים רחוקים כמו ימי הנבואה התנ"כית. הסרט לא דן בהווה של הארץ בצורה ישירה, אך המילים ושפת הגוף של בן גוריון מהדהדים ומצביעים לא רק על אלטרנטיבה אידאולוגית, אלא גם על צורת מחשבה ויחס לזולת שייתכן שגם מתנגדיו של האיש יוכלו ללמוד ממנה.

סיירנאבדה + מפרץ ההיעלמות
Sieranevada + Slack Bay

sieranevada

החיבור שאני עושה בין שני הסרטים הללו נראה עקרונית מאולץ למדי, שכן לכאורה הסגנונות שלהם כמעט הפוכים. ״סיירהנאבדה״ של הבמאי הרומני כריסטי פויו השתמש בשוטים ארוכים בסגנון לכאורה ריאלסטי ובעיקר בדיאלוג אשר כל רפליקה בו נשמעת אמינה במיוחד, דיאלוג שלא פוסק כמעט לרגע במהלך שלוש השעות של הסרט. לעומתו, ״מפרץ ההיעלמות״ של הבמאי הצרפתי האקסצנטרי ברונו דומון הוא קומדיה פרועה בה גם כל דמות מתנהגת בקיצוניות זו או אחרת, מדברת בשפה לא אמינה ולעתים גם שוברת את חוקי הטבע. אבל בכל זאת מצאתי דמיון במה שמתרחש מתחת לפני השטח בסרטים, שדומה כי הסגנון שלהם למעשה מהווה תחפושת למהלך העיקרי שהם מחוללים. כמו כן, שני הסרטים הוצגו בתחרות השנה בפסטיבל קאן, שם גם כתב עליהם אורון באותו הפוסט. אני מסכים עם חלק ממה שהוא אמר אבל נדמה לי שאהבתי את ״סיירהנאבדה״ יותר.

״סיירהנאבדה״ הוא מעין שילוב של ״שבעה״ של האחים אלקבץ ו״סוד הקסם הבורגני״ של לואיס בוניואל (והקשר לקולנוע סוראליסטי ואנטי-בורגני אינו מקרי). בני משפחה רומנית ענפה נפגשים לארוחת אזכרה לאבי המשפחה, אלא שהארוחה עצמה כל הזמן נדחית מסיבות הגיוניות יותר או פחות. במקום זאת, הדמויות כל הזמן מדברות ובהדרגה השיחות הופכת לפחות ופחות טריוויאליות והמתחים השונים בתוך המשפחה הסבוכה צצים ועולים. לא מדובר בסרט של סודות שנחשפים, אלא בדברים אשר נידונים לפתע. כפי שאומרת אחת הדמויות, גם על רוב הסודות האנשים במשפחה יודעים, הדברים פשוט מעולם לא עלו על פני השטח, או לא בצורה כזו. דמות אחת בסרט מעלה כל הזמן תיאוריות קונספירציה, אבל האמת הכי מרתיעה היא זו שכבר ידועה, גם אם לא מדוברת. ולא זה שהסרט נטול הפתעות או דיון בשורה אורכה של נושאים. בדרכו, הוא מפרק את התא המשפחתי ההרמוני ואת טקסי ההתנהגות החברתית המקובלים, ובכך למשל הדמיון הנראטיבי לבוניואל משחק לטובת הסרט.

אבל לא מדובר רק בסרט סאטירי, אלא גם בסרט על חיבור ואובדן, גם אם לוקח פרק זמן ארוך עד שדיון של ממש בנפטר עולה בסרט. זו גם אחת מן הדרכים בה הסרט מדגיש את נושא המוות, חוסר הרצון או היכולת של הדמויות לדבר עליו בצורה כנה. אולם יש להדגיש כי מאוחרי כל הריבים, השקרים והטחות ההאשמה, מדובר במשפחה אוהבת בדרכה. הסרט מוביל לנקודה שבא לא רק האנקדוטה היפה על אופיו של האב הנפטר הופכת למרגשת, אלא גם ברכת ה"בתיאבון" אשר נדחית שוב ושוב. מלאכת התמודדות עם סרט דברני בן כשלוש שעות לא תמיד פשוטה, אבל הדיאלוג האינסופי בסרט מחושב היטב ומשלב הרבה מאוד הומור בדרך לתובנות שלו, שהן יותר מגוונות ודינמיות ממה שציינתי בניתוח הקצר הזה.

הקרנה נוספת של ״סיירנבאדה״ למהירי ולמהירות החלטה:
יום שישי | 15/07/2016 | שעה: 17:00 | סינמטק 1

״מפרץ ההיעלמות״, כאמור, הוא חוויה פרועה בהרבה. ברונו דומון, במאי שתמיד היו אלמנטים מעט של ביזאר ביצירה שלו, אימץ גוון קומי יותר בסרטו הקודם והנהדר ״קנקן הקטן״ ובסרטו הנוכחי הוא הופך לקומי ומפורך אף יותר. כמעט לאורך כל הסרט, דומה שאין סצנה שאינה אבסורדית בדרך זו או אחרת. גם דרך הטירוף הכללי הזה, דומון מצליח לבנות סרט על קשרי אהבה בתוך משפחות מאוד בעייתיות וגם סיפור של אהבה ראשונה שצריכה להתמודד עם אתגרים שחלקם לא צפויים וכולם לא-טיפוסיים. יש בסרט גם שילוב של מותחן בנוסף לטון הקומי, כמו בסרט הקודם, אך כאן התעלומה ידועה מראש וההפתעות הן בסגנון הקולנועי ולא בנראטיב. היכולת של דומון לבנות דמות של בלש אפילו יותר מגוחך ממה שהציג בסרט הקודם שלו מרשימה בהחלט.

כפי שאורון כתב, הסרט נגוע בטירוף המזכיר לא מעט את מונטי פייתון, רק שההומור כאן אפילו יותר שחור. בין הרבה דמויות שאף אחת מהם לא אמינה וחלקן פשוט אכזריות, דומון שב ועוסק בנושאים אשר העסיקו אותו לאורך הקריירה. דומה כי בסרטיו הרגעים הכי זכורים הם המקומות בהם אחד הגיבורים חש חמלה, משיכה ואהבה דווקא לדמות הרסנית כלפיו, דמות אשר מייצגת סוג של התנגדות מוסרית לערכי עולמו. כאשר נדמה שהסרט הזה הולך לכיוון מוקצן מדי על מנת לספק רגע התעלות מסוג זה, דומון מפתיע פעם נוספת דווקא בשיא ההשתוללות שלו כיוצר. כמו בסרט של פויו, גם סרט זה דן בדינמיקה המשפחתית ובמשפחות אשר מתנהלות בצורה טקסית שיש בה מימד של זיוף בולט – בין עם זו טקסיות של הבורגנות או של מעמד הפועלים. והסרט גם מבקר ומגחיך את המבנה החברתי, נישואי נוחות, היכולת של המשטרה לשמור על ערכים, ולמעשה כל ניסיון להבין את העולם בדרך הגיונית. אבל דומון עושה זו מבלי לאבד את ההיגיון הפנימי שלו עצמו.

הגיבור המוצהר של הסרט הוא נער בשם מא-לוט, שנתן את שמו לכותרת הצרפתית של הסרט. מא-לוט לא מדבר הרבה ועושה כמה מעשים מתועבים הנובעים מאופיה הייחודי של משפחתו, אך בו זמנית הוא גם מתאהב ומנסה להתנהג ברכות, אולי לראשונה בחייו. אבל רכות ועידון הם מלאכות קשות מאוד בסרט הזה שחוגג את ההגזמה, בטח עבור נער כמו מא-לוט, שהסביבה בה הוא גדל מאפשרת לו רק סוג מאוד מסוים של קשיחות, שהופכת גם את מחוות האהבה שלו לאקטים של אלימות. הוא מקולל בידי משהו מעוות מאוד בטבע שלו, כמו כל הדמויות בסרט, או כמו כל בני האדם.

אבל הדמות אשר מפתחת עמו את המערכת היחסים הכי מורכבת בסרט היא בעיניי מופלאה אף יותר – בילי היא נער/ה שגדל/ה במשפחה מאוד עשירה, בה מרבים לדבר על היופי החיצוני של הדברים אבל לא ממש מטפלים בבעיות, או עושים את הדברים שצריכים לעשות. בילי מנסה לגבש זהות עצמאית ועדינה בתוך המכלול אשר לא ממש מקבל אותה/אותו, שכן הוא/היא משנה את מינו/מינה מספר פעמים במהלך הסרט, לפחות מבחינת ההצגה לעולם. יש בכך דיון בסוגיות של מגדר וזהות מינית כחלק מתהליך ההתגברות, אבל גם ערעור על הגדרה חד-משמעית.

חלק מסרטיו המוקדמים של דומון היממו את הצופה עם דימויים קשים ומטרידים במהלך הצפייה. הטון של סרטו הנוכחי כל כך קליל ומוקצן שדומה שגם רגעי האלימות הגרפיים בו לא יזעזעו רבים בשעת הצפייה, אשר דומני כי היא נחווית כדבר פשוט וקליל. אבל לפחות עבורי, מעבר לפארסה ולאבסורד, בבסיס סרט זה עומדת אמת כואבת ויפהפיה.

 פטרסון
Paterson

paterson

בעוד אורון דיווח על פרצי צחוק רבים בקרב הקהל של פסטיבל קאן, הקרנת הסרט בה נכחתי בפסטיבל ירושלים הייתה שקטה יותר. מן ההתרשמות שלי, נדמה כי חלק מן הקהל התאכזב מעט מן הסרט, שכנראה היה זה שזכה להכי הרבה הייפ מוקדם מבין סרטי הפסטיבל השנה. גם עבורי חווית הצפייה הייתה שונה למדי מזו של אורון, משום שעבורי היא הייתה יותר עצובה ממצחיקה, גם אם מצאתי בסרט לא מעט נגיעות של הומור בסרט. בכל אופן, אני חש כי זה חלק מכוחו של הסרט, אשר בעיקר מציע את עצמו לקהל הצופים ונותר פתוח לכמות גדולה של פרשנויות ותקשורות עם הצופים, מבלי להיות קשה מדי לפענוח.

יותר מכל, זה סרט טיפוסי לבמאי ג'ים ג'ארמוש, אשר בסרטיו מתעניין גם בקשרים בין תרבויות שונות וגם בצירופי מקרים קטנים בחיים, ובדרך בה אנו מגדירים דברים בעולם, עושים שימוש בשפה ונותנים שמות לדברים. כמו למשל אדם בשם פטרסון שהוא נהג אוטובוס בעיר ושמה פטרסון. עבור הבמאי זה חשוב, כמו גם ההקשר ההיסטורי של העיר הצנועה אשר חיו בה שני משוררים גדולים – וויליאם קרלוס וויליאמס ואלן גינזברג. זה חשוב משום שגם נהג האוטובוס הזה הוא משורר, גם אם פחות גדול ובעיקר עושה זאת באופן פרטי. אבל הוא מתבונן בשגרת היום שלו ומוצא כוח בהבדלים הקטנים בין יום לביום, במסלול חייו הקבוע והצנוע, כמו מסלול של קו אוטובוס שגם חולק איתו מטבע הדברים את אותו השם. בקולנוע של ג'ארמוש לרוב אין תפניות סוערות בעלילה, רק הבדלים קטנים בדקויות ובדינמיקה של מערכות יחסים, או נקודות קטנות של דמיון מפתיע בין היבטים שהם לכאורה שונים לחלוטין. בסרט הזה למשל יש ברקע לא מעט זוגות של תאומים זהים, או אחים דומים מאוד אך לא זהים, דומה כי הסרט עוסק גם בכך שכל יום אשר על פניו הוא זהה לקודמו הוא בעל ייחוד, סוג של שיר.

מערכת היחסים בין גיבור הסרט פטרסון ולבין אשתו לורה היא לב הסרט והיא מבוססת על אנשים שונים מאוד אשר מוצאים את המכנה המשותף ובעיקר אוהבים זה את זו ולהפך. בעוד פטרסון שקול, משכיל, צנוע ושמח בחיי השגרה, לורה שואפת לשינוי תמידי, למשהו סוער בחיים ול"הצלחה", בעוד שייתכן כי עבור בעלה הצלחה היא לקום לצידה בבוקר. כל יום בשבוע בו מתרחש הסרט מתחיל בצילום של פטרסון מתעורר לצד אשתו, לכאורה צילום זהה, אך בכל יום יש במגע הדק בניהם בשעת היציקה משהו מעט שונה. בעוד הוא תמיד ישן עם אותה גופיה, היא לעתים ישנה בעירום – גם בשינה שלה יש משהו נועז יותר, בעוד הוא נותר מחושב, אך גם תומך. וברגעים של הסרט בהם תושייה תוכל לעזור, הוא גם מוצא בעצמו תושייה שמפתיעה גם אותו. יש להדגיש כי הסרט לא מעדיף את הגישה לחיים של פטרסון השקול מול לורה הפעלתנית. למעשה, אם היה קשוב לאשתו האוהבת מעט יותר, ייתכן והיה מצליח למצוא סיפוק גדול יותר בחייו, או פחות כאב.

כסרט על שירה, הסרט עוסק בתהליך הכתיבה כצורך נפשי אשר אינו קשור בהכרח לאיכות השירים או לצורך בחיבה של הזולת כלפי מעשה האמנות. למעשה, פטרסון אפילו מעדיף כי שיריו יוותרו בגדר סוד. השירים אשר מושמעים בסרט (אותם כתב רון פג'אט) הם בחלקם טיוטה אשר עוברת שכתוב, או זקוקה לצמצום נוסף. השירים לא אחידים ברמתם ואולי אין זה מקרה כי עבורי השיר הכי יפה הוא זה אשר קשור באופן ישיר למה שאנו רואים ברגעים האחרים בסרט.

סגולה נוספת של פטרסון כאמן הוא היותו אדם מקשיב. הוא קשוב לאשתו ושומר על חיבה מול כל הגחמות שלה. הוא מקשיב גם לנוסעי האוטובוס בשיחות השונות שלהם, מבלי שהדבר יפריע לו בביצוע תפקידו. הוא מוצא עניין רב בהיסטוריה של עיר הולדתו ובאנשים המפורסמים אשר עברו בה, כמו גם באנשים אשר מאכלסים אותה בהווה, אשר חלקם הם גם סוג של משוררים, גם אם באופנים שונים ומרקע תרבותי נבדל משלו. כמו ברבים מסרטי ג'ארמוש, התרבות האפרו-אמריקאית ולבסוף גם היפנית, תופסת מקום של כבוד.

בסוף כל יום הולך הגיבור לפאב הקבוע, אשר בו הוא נפגש עם כמה דמויות משנה חוזרות. נדמה לי כי עבור רוב היוצרים, הסיפור של דמויות המשנה היה מעניין יותר לפיתוח מן הסיפור של פטרסון ושל אשתו – הוא כולל סערות גדולות יותר ואנשים אשר מבטאים את תחושת הזעם והאכזבה שלהם בגלוי. אבל ג'ארמוש מתעניין בסוג אחר של גיבורים, שקודם סופגים את העולם ורק אז פועלים. ואף כי הסרט עוסק בשגרה ובכוח של שינויים מינוריים, בסופו של דבר הוא גם מתאר תהליך של התדרדרות, גם אם מקרית. המשברים הקטנים אשר פוגעים בגיבור הופכים לגדולים יותר מיום ליום, עד לנקודה בה הוא חושב מחדש על חייו. אבל זוהי יצירה הומניסטית וקומית במובן של מבט מלא תקווה, כך שגם אם העלילה מובילה לרגע קשה, התחושה העולה מן הסרט היא של חיבור מחדש.

ויש גם כלב שלכאורה גונב את ההצגה, אבל לא בפועל. חילופי המבטים בינו לבין זוג בעליו הם רגעי שיא מתוכננים, והאופן בו החיה מאמצת את ההתנהגות של בני הזוג (לעתים של פטרסון, לעתים של לורה) הוא דינמי. לעתים הוא גם מספק הסבר או פתרון לסוגיות אשר עולות בנראטיב של הסרט – נראטיב שהוא אמנם צנוע, אך יש בו אושר פנימי. אסיים בהערה מקרית על כתיבת טקסט זה: את רוב המלל על ״פטרסון״ כתבתי במהלך נסיעה לילית באוטובוס, אך נאלצתי לסיים אותו במיטה.

הקרנה נוספת:
יום שבת | 16/07/2016 | שעה: 17:15 | סינמטק 1

paterson1

השאר תגובה