• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה״, סקירה

15 ביוני 2019 מאת עופר ליברגל

לאורך הקריירה שלו, מרטין סקורסזה יצר לא מעט סרטים תיעודים על מוזיקאי רוק (וגם היה אחד מן העורכים של הסרט על פסטיבל "וודסטוק"). לא מדובר בסרטים המפורסמים ביותר שלו, אבל יש בהם כבר מגוון די גדול. פעמיים בעבר נתיב העשייה שלו השתלב בזה של בוב דילן. בפעם הראשונה כאשר ביים את "הוואלס האחרון" (The Last Waltz), סרט על ההופעה האחרונה של הלהקה "הלהקה" (The Band), שקיבלה את שמה כאשר הייתה להקת הלווי של דילן שגם מתארח (כמו רבים אחרים) בסרט, שצולם בשנת 1976 והוקרן שנתיים מאוחר יותר. הפעם השנייה הייתה כאשר ביים את "אין כיוון הביתה" (No Direction Home: Bob Dylan) סרט תיעודי מקיף מאוד על השנים הראשונות בקריירה של דילן. כעת הוא חוזר לביים סרט נוסף אודות דילן, הפעם עם הכותרת מלאת האינפורמציה "בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה" (ובמקור: Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story by Martin Scorsese).

הסרט, שזמין בנטפליקס, יכול להיראות כמו עוד סרט תיעודי של סקורסזה בו הוא לכאורה לא עושה יותר מדי מבחינה אמנותית, רק מספר סיפור של אמן שהוא מעריך, או במקרה הזה סיפורו של סיבוב הופעות מעט יוצא דופן שדילן ערך בשנת 1975 יחד עם זמרי פולק ורוק ידועים אחרים. ניתן גם להבחין כי הבמאי מנסה, אולי בצורה מעט גסה מדי, לקשר בין סיבוב ההופעות לבין מצב האומה האמריקאית בשנת 1975. אך למעשה, מדובר בסרט שמבצע מהלך שונה ומורכב יותר בבואו ללכוד את הרוח של סיבוב ההופעות הספציפי ושל בוב דילן. לכן, עבורי הסרט מתרומם מעבר לרמה של הסרטים התיעודיים האחרים של סקורסזה וגם מייצר שאלות על הטבע של מספר מדיומים אמנותיים. זה קורה גם בין היתר מפני שהסרט עובד בכמה רמות שונות, בהתאם לידע המוקדם של הקהל ולשלבים בהם מבינים מהם הדברים הסמויים שהסרט מבצע, פרט לרובד הגלוי.

בתרגום ישיר, "Rolling Thunder Revue"הוא מופע רב-משתתפים של רעם מתגלגל, כאשר הסרט מספק מספר פירושים פוליטיים לשם אך גם טוען כי הוא חסר משמעות. זהו השם של סיבוב הופעות בהנהגת בוב דילן שנערך בסתיו 1975 בצפון מזרח ארה"ב, וסיבוב נוסף בשם ובסגנון נערך בדרום כעבור מספר חודשים. דילן היה אז בשיא ההצלחה המסחרית כזמר – בפעם היחידה בקריירה, שני האלבומים האחרונים שהוציא הגיעו לפסגת מצעד המכירות בארה"ב והוא כבר הקליט (ולא שחרר) את האלבום ״Desire״ שיסגור רצף של שלושה בפסגה. בשנת 1974 סיבוב הופעת משותף עם The Band היה המופע המוזיקלי הכי מצליח של השנה (אם כי הלהקה מכרה אפילו טוב ממנו באותה תקופה). אבל בסיבוב הזה הוא החליט מראש להופיע כחלק ממופע אשר כולל זמרי פולק ורוק רבים בדרגת הצלחה מסחרית פחותה ממנו, רק במקומות קטנים ובינוניים, ועם פרסום מצומצם שיבוסס על חלוקת כרזות כפי שקודמו מופעי בידור במאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

הסיבוב הנ״ל נחשב לאגדי כי מעט אנשים ראו אותו בזמן אמת וגם בגלל שפרט לדילן הוא קיבץ לא מעט כשרונות – ג'ואן באאז, אקסית של דילן וזמרת הפולק המצליחה בארה"ב, המשורר אלן גינסברג, רוג'ר מגווין מלהקת The Birds וכמה אגדות פולק ליודעי דבר בלבד. הקלטות אודיו של המופע הסתובבו בצורה לא חוקית במשך שנים, בטרם יצא בשנת 2002 דיסק כפול המאגד כמה מן הביצועים היותר טובים של דילן במסגרת שלל המופעים. כמו כן, היה צוות צילום שליווה את כל הסיבוב, בנסיבות בהם אגע המשך. אם ראיתם בטלוויזיה קליפ כלשהו של דילן מבצע שיר כאשר פניו מאופרות בלבן – זהו חומר שצולם מן הסיבוב הזה (אולי התמונה לעיל תרענן את הזיכרון).

ברמה הבסיסית, סקורסזה עורך מחדש את החומרים מסיבוב ההופעות, יחד עם חומרים תיעודיים אחרים של דילן מן התקופה ומן הסיבוב. בנוסף, הוא מנסה לחזור ולפענח את הסיפור מאחורי הסיבוב דרך סדרה של ראיונות עם האמנים שהופיעו בו, האנשים שעבדו מאחורי הקלעים, צופים שהיו בקהל וגם דילן עצמו, אשר לא מרבה להיחשף ולענות תשובות ישירות על עבודתו. כל זה משולב עם דיון באווירה הפוליטית בארה"ב של שנת 1975, לקראת חגיגות 200 שנות עצמאות אך גם משבר כלכלי וערכי אחרי מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט. מול הייאוש הזה, החזרה של דילן לעבר כוללת ביקורת פוליטית על היחס לילידים האמריקאים ופגישה עם המתאבק הכלוא (אז) רובין קרטר, שדילן כתב את השיר "הוריקן" במטרה לשחררו. רובד מעניין נוסף, שלא נידון בסרט בצורה ישירה, היא הזכייה של דילן בפרס נובל לספרות. הסרט מציג את סיבוב ההופעות גם כמפגש בין השירה הגבוהה של גינסברג (ושל ג'ק קרואק, שהשניים מבקרים בקברו) לבין שירי הפופ והרוק הנחשבים נחותים יותר, אך דומה כי גם אנשי השירה הכתובה בסרט מכירים בכך שיש להם כוח שפעם היה שמור רק לשירה.

מי שרוצה לחוות את הסרט כתיאור של אותו סיבוב הופעת וכמסע נוסטלגי לשנות השבעים מוזמן לעשות זאת, ונדמה לי שהסרט מספק גם ברמה הזו. אך למי שמעוניין לדעת יותר, אני מציע במקום זאת לקחת את הגלולה האדומה ולצלול איתי מעט עמוק יותר אל תוך מה שהסרט מבצע.

שווה להתעכב על משהו בכתוביות הפתיחה: בין הכותרות משולבים קטעים מסרט משנת 1897. זהו סרטו של ז'ורז' מלייס "הגברת הנעלמת" והוא מציג גרסה קולנועית של הקסם הידוע בו קוסם מושיב אישה על כיסא, מכסה אותה בסדין, מסיר את הסדין על מנת להראות כי היא נעלמה – בטרם ישיב אותה בדרך זהה. תחילה, ניתן לחשוב אולי כי זה לוגו חברת ההפקה של סקורסזה, מחווה לאחד מן החדשנים הגדולים של ראשית הקולנוע ובמאי שסקורסזה כבר עסק בדמותו בסרט "הוגו" – אך בפועל, זהו המפתח לקריאת הסרט. האמן שיוצר אותו הוא אמן אשליות, מה שנראה לנו כמציאות הוא למעשה קסם ובדיה. הרבה מן החומר שצולם לסרט הוא אכן תיעודי – אנשים מתראיינים היום על מנת לספר את הסיפור של שנת 1975. אבל אל תאמינו לכל מה שאומרים או רואים בסרט. ואם אי אפשר להאמין לכל, האם ניתן בכלל להאמין במשהו?

ייתכן וזו הדרך היחידה לעשות סרט נאמן על בוב דילן, אדם אשר שמו הוא שם שבדה לעצמו, אדם ששיפץ ושחזר את סיפור חייו מספר פעמים וגם כאשר כתב אוטוביוגפיה הקפיד להסתיר יותר מאשר חשף. גם על הבמה הוא לרוב מדבר בשמם של אנשים אחרים, מספר בגוף ראשון סיפורים שלא יכלו לקרות לו, אך יש בהם גם מן האמת. כאשר הוא אומר למצלמה כי לא היה שום רעיון מאחורי סיבוב ההופעות, לא בטוח שצריך להאמין לו. הוא פשוט לא רוצה לחשוף אותו במילים פשוטות. כאשר הוא נשאל למה הופיע חלק מן הזמן עם מסכה על פניו, הוא אומר כי אדם עם מסכה יספר את האמת, אדם בלי מסכה אולי ינסה להסתיר אותה. שימו לב לשם הארוך של הסרט בעברית ואנגלית, שימו לב כי המילה "תיעודי" מופיעה רק בעברית. באנגלית, סקורסזה מספר לנו סיפור. אולי זו הדרך היחידה לתאר נאמנה אמן כמו דילן, אשר כל חייו הם סוג של נרטיב שלא ברור בו מה בדיוק נכון ואותנטי. לפי באחד מן הדואטים עם ג'ואן באאז בסרט, מישהו מן הקהל צועק "אתם זוג מקסים" והיא עונה: "אל תייצר מיתוסים…זוג של מה?". המיתוס הוא שבאאז ודילן היו זוג כאשר הופיעו יחד במחצית הראשונה של שנות הששים, בטרם נפרדו ושמרו על קשרים ידידותיים (היא המשיכה לשיר שירים שכתב). אבל בחיים המתעתעים של דילן, לפעמים עולה ספק כמה אהבה אכן הייתה שם.

דילן סבור כי לא היו מספיק מסכות בסיפור והסרט של סקורסזה מספק לו עוד כמה, כאשר המלהקת אלן לואיס מקבלת קרדיט על עבודתה בסרט. אם כי לפחות חלק מן העדים הבדויים קשורים בדרך כלשהי לבמאי. ג'ים גיאנופולוס, כיום מנהל אולפני פרמאונט, מופיע בתור עצמו וטוען כי הפיק את הסיבוב שהסתיים בהפסד כספי וכי הרעיון היה בכלל שלו, אך הוא מעולם לא עבד בתחום המוזיקה. חבר הקונגרס לשעבר ג'ק טאנר מדבר על החשיבות של דילן עבור פוליטיקאים דמוקרטיים צעירים באותה תקופה ועל החברות בין דילן לג'ימי קרטר (שנה לפני שזה הפך לנשיא ארה"ב). אבל ג'ק טאנר הוא דמות בדויה שרוברט אלטמן הריץ לנשיאות ארה"ב בסדרת המופת (הלא מוכרת מספיק) "טאנר 88", סדרה ששילבה בין צילום אמיתי של הבחירות המקדימות לבין מועמד ממוצא שגולם בידי השחקן מייקל מרפי, שמגלם אותו גם בסרט זה. בין לבין, בשנת 2004 יצר אלטמן סדרת המשך בסרט "טאנר על טאנר", בה ניתן לראות בתפקיד קטן את במאי הקולנוע מרטין סקורסזה טוען שכולם עושים סרטים תיעודיים בימינו. שרון סטון, שעבדה בעבר עם סקורסזה, גם מופיעה בסרט וגם כל הסיפור שלה הוא כנראה בדוי, אפילו אם תמונות סטילס לכאורה תומכות בו.

כל העדים הללו קשורים לא רק לסיבוב ההופעת, אלא גם ישירות לעולם הקולנוע וזה כולל את המהלך המרכזי של הסרט, הזהות של האיש שאחראי לצילומים. במאי הקולנוע סטיבן ואן דרופ מוצג בסרט כמי שהיה אחראי לתיעוד, הסתכסך עם רבים מן הצוות ובסופו של דבר לא נאמר מדוע החומרים שצילם לא שוחררו לפני כן. נאמר גם כי לבמאי צורף המחזאי סם שפרד על מנת שיכתוב כמה סצנות בדיוניות שישתלבו עם הצילום התיעודי. סטיבן ואן דורפ לא היה ולא נברא והוא מגולם בידי מרטין פון האסלברג, אמן פירפורמנס ובעלה של בט מידלר. סם שפרד דווקא כן היה חלק מסיבוב ההופעות וכתב סצנות דרמטיות לסרט שליווה אותו. לבמאי של הסרט המקורי קראו בוב דילן. הוא נקרא "רנאלדו וקלרה" (Renaldo and Clara) ויצא בשנת 1978, קיבל ביקורות שליליות וכמעט ולא נצפה מאז.

למעשה, צפיתי בסרט ההוא שביים דילן – 4 שעות שכוללות קטעים מן ההופעות, נסיעות של צוות המופע, ולא מעט קטעים שלא תמיד ברור עם הם תיעודים או עלילתיים. דילן מופיע בו בתפקיד של זמר בשם רנאלדו, שדי מזכיר את בוב דילן. בת הזוג שלו היא קלרה והיא מגולמת בידי שרה דילן, אשתו באותה תקופה. לפעמים בני הזוג דילן משחקים את עצמם, אף על פי כי הזמר רוני הוקינס (שמרואיין בקצרה בסרט של סקורסזה) מגלם דמות בשם בוב דילן והשחקנית רוני בלאקלי מגלמת את גברת דילן. זה סרט מאוד מבלבל וכמעט כל סצנה בו כוללת עריכה צולבת של חומרים שצולמו במקומות שונים.

אפשר לומר שזהו סרט למעריצים בלבד, אבל אני מאוד נהנה מחלקים ממנו, בעיקר עימות ארוך שמתחיל כשלוש שעות אחרי שהוא מתחיל. האישה בלבן, מגולמת בידי ג'ואן באאז, מפריעה לרנאלדו וקלרה בחדרם ומעמתת את רנאלדו עם מילות אהבה שנשא בעבר כלפיה. העימות הזה מלווה לעתים בדילן שר שיר אהבה לאשתו הנוכחית ולעיתים בדואט שלו עם באאז (יש גם ביקור עם גינסברג לצפייה בפסלים נוצריים). את הדיאלוג הטעון שמשוחק בצורה לא רצינית כתב כנראה שפרד, אבל המיתוס יכול לראות בזה משולש רומנטי אמתי. בנקודה זו יש לציין כי לעומת העריכה המבולבלת והלא בהירה של ״רנאלדו וקלרה״, הסרט של סקורסזה קולח ובהיר לחלוטין, מדגים את כשרונו כמספר סיפורים חזותי.

העימות בין שני הסרטים חושף העדר גדול בסיפור של "בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה". זהו עוד קשר לסרט של מלייס ״הגברת נעלמת״. שרה דילן הייתה חלק מרכזי מן הסרט שבוב דילן ביים. היא הייתה נוכחת בסיבוב ההופעות ואחד מן השירים הבולטים שנחשפו בו לראשונה נושא את שמה. אך השיר לא מושמע בסרט ואף מרואיין לא מזכיר את שרה בשמה. נרמז כי היה לו רומן עם שרון סטון. הכל על מנת להעלים פן זה של החיים של דילן, אולי לבקשתו, אולי כחלק מבניית המיתוס של האמן.

בני הזוג דילן התרגשו בשנת 1978, השנה בה יצא למסכים הסרט המוזר שדילן ביים (וגם הסרט של סקורסזה על להקת הליווי שלו). אולי הפרידה הייתה כואבת מדי, כפי שניתן להתרשם מן האזנה לאלבום "Blood on the Tracks" שמתאר את הפרידה ויצא…מוקדם יותר בשנת 1975, לפני שבני הזוג התאחדו לצ'אנס נוסף, בתקופה המתוארת בסרט זה. האזכור היחיד שלה הוא בשיחה מאוד מרגשת בין דילן ובאאז על כך כי שניהם בסופו של דבר התחתנו עם בני זוג אחרים, אחרי שחיו ביחד. זוהי שיחה כל כך מסקימה באותנטיות שלה שמפחיד לחשוב שייתכן וחלקים ממנה נכתבו בידי סם שפרד.

בפועל, כל זה לא משנה – על מנת לומר את האמת, יש ללבוש מסכה. הסרט של סקורסזה מלא המצאות ושקרים, דילן לא מדבר בצורה כנה לא ב-1975 ולא בשנה בה התראיין לסרט העכשווי. עדיין, מדובר בתיעוד אמין וכן לא רק של הקהל של דילן, אלא גם של דילן עצמו. כי לקהל שצורך את המוזיקה והמילים, לא באמת דרוש לדעת עבור מי כתב דילן את השיר "Just Like a Woman". חשוב לדעת כיצד השיר מתאר ומשפר את חיי המאזין ומה מתוך היצירה מלא בכנות עבורו.

כמו כן, בחלקו השני הסרט מציג גם כותבת שירים נהדרת שבניגוד לדילן המחפש את עצמו, חושפת את עצמה בצורה קיצונית ואישית ביצירה שלה – זוהי ג'וני מיטשל שנוכחת בחלקו השני של הסיבוב ואף כותבת בו את אחד משיריה המפורסמים, שבסרט זה ניתן לשמוע גרסה מוקדמת שלו. אתם יודעים, השיר אותו היא מבצעת ב"הוואלס האחרון" של סקורסזה. בסרט ההוא סקורסזה ראיין את חברי הלהקה בניסיון להגיע לאמת על אורח החיים שלהם בדרכים ועל יצירת המוזיקה והוא מקבל תשובות ישירות. בסרט הנוכחי דילן נותן לו רק רמזים לגבי תהליך היצירה, הן של השירים והן של המופע. אבל דרך השקרים והזיוף, סקורסזה משחזר את הקסם של התקופה ומצדיע למיסתורין שעדיין אופף את דמותו של דילן.

ייתכן והסרט הזה הוא תוצר בעיקר עבור מעריצים, או אפילו סוג של בדיחה פנימית. אבל יש בו משהו סוחף ואני מתרשם שוב ושוב מן היכולת של סקורסזה הוותיק לקחת את הקולנוע שלו לכיוון חדש. אני עדיין לא בטוח אם מדובר בחדש מן הסרטים הכי טובים שלו בשנים האחרונות, אבל זה ללא ספק אחד מן הסרטים הכי מקוריים ועתירי המצאות שהוא יצר מזה זמן רב, ואת זה הוא עשה בחומר גלם שאת רובו הוא לא צילם בעצמו. לא פענחתי בעצמי את כל סודות הסרט ולא ממש הרחבתי כאן על העיסוק שלו בנוסטלגיה ובפוליטיקה, שכולל לדעתי גם לא מעט ביקורת עצמית של היוצרים. אבל צריך להשאיר טעם של עוד.

תגובות

  1. גבי הגיב:

    תודה מכל הלב על הסקירה המרתקת והמעמיקה. אני אוהד מושבע של דילן כמעט מאז שאני זוכר את עצמי ואני דואג להאזין באובססיביות לכל אסופה חדשה של הקלטות שיוצאת לאור, אבל דווקא את "רנלדו וקלרה" שנמצא אצלי במחשב שנים רבות עדיין לא ראיתי. בקיצור, בזכות הסקירה שלך אני כבר יודע מה אני אעשה בערבים הבאים, אצפה בסרט של סקורסזה ולאחר מכן ב"מקור".

  2. Amit הגיב:

    כל הכבוד על הסקירה הזאת. ניכר שאתה יודע המון על דילן, אבל זה כתוב בצורה לא מתנשאת ומלמדת. אני יודע שאם אחפש קצת בגוגל אמצא המון מילים שבטח כבר נכתבו על הסרט הזה, אבל אני מרגיש שאין לי יותר מה לחפש. מה שכתבת ממצה ואינטיליגנטי.

  3. דורון הגיב:

    נהניתי מאד מהסרט ואז גיליתי על השקרים והתבאסתי. איפה האמון בין במאי לצופה? כאשר הקטעים ה"תיעודיים" הם בעצם משחק אז למה כל זה? וקראתי גם שדילן עצמו היה שותף ביצירה של הסרט, שותף לאשליה הזו. ומה אם נגלה שבכלל לא היה אף פעם מתאגרף בשם רובין קרטר ? אז התרגשנו לשווא מהשיר "הוריקן"?

    באסה

    1. למרות שאני מרגיש לא קראת את מה כתבתי בסקירה, אנסה לענות לך:
      חלק ממה שסקורסזה בסרט הזה ודילן לאורך רוב הקריירה מנסים לעשות זה לגרום לך להפסיק לקחת כמובן מעליו את מה שאתה מכנה "אמון בין במאי לצופה" משתי סיבות: א. כל סרט משקר לך, מחסיר ממך מידע ולפעמים גם מזייף דברים על מנת להגיע למהות. גם בסרטים תיעודים.
      ב. המהות של היצירה (במקרה של דילן השירים) היא ברגש שהם מביאים ולא בביוגרפיה של האמן. מבחינתם, כל המידע לגבי המציאות הרומנטית של דילן וחייו האישיים היא רכילות שלא רלוונטית ליצירה. עם כבר רכילות, אז שרון סטון זה יותר מעניין מניסיון להשלים על האישה החוקית

      ושוב, כמו שדילן אומר: אדם במסכה מספר אמת. על מנת להיות כנה, יש לפעמים גם לשקר. צר לי שזה מבאס אותך עכשיו ולגבי סרט זה, אבל ממליץ לא להאמין לבמאים באופן כללי בעתיד ובטח בקולנוע התיעודי המודרני

      1. דורון הגיב:

        קודם כל, ודאי שקראתי מה שרשמת בטרם הגבתי. אני נהנה מאד לקרוא את הטורים שלך 🙂

        אני מבין, אתה אומר שהשקרים זה חלק מהאמירה. אבל אני מרגיש מרומה דווקא בגלל האופי הכמו דוקומנטרי של הסרט. קשה לי להבין איך אתה לא מרגיש גם כן מרומה?

        יש משקל גדול לאמת כשאנחנו מעריכים סרטי דוקו, לא כך? אם עכשיו אתה יודע שחלק מסוים (שאתה לא יודע מהו) בסרט תיעודי שראית בדוקואביב הוא שקר מוחלט, האם זה לא ישפיע על החויה שלך מהסרט?

        בגלל זה נתתי את הדוגמא המוקצנת. אם היינו מתעוררים ומגלים שמעולם לא היה ולא נברא מתאגרף בשם רובין קרטר, אז היינו מרגישים שדילן עשה עלינו מניפולציה לא הוגנת.

        בכל מקרה הקטעים האותנטיים (!) מההופעות עצמן מאד יפים.

        1. טוב, זה דיון מאוד עמוס ומרתק ברמה הפילוסופית לגבי מושגים מופשטים שלא יכולים להיות מוחלטים כמו "אמת" ו"בדיה" ואנסה להיות ברור ומוחלט.

          רבים מן הסרטים שאני רואה בדוקבאביב מכילים שחזורים, סילופי אמת ושקרים ברמה מסוימת. חלק מהם נמצאים במסגרת "עומק שדה" שמיועדת לסרטים מסוג זה (בין יתר) חלק מסווים זאת בדרגה זו או אחרת. פסטיבל דוקאביב גם הקרין שנה שעברה סרט בשם "ערפל ירוק" שמורכב כולו מקטעי סרטים אחרים ומציג נרטיב בדוי לחלוטין אבל הוא גם בדרכו סרט תיעודי.

          בנוסף, בהשוואה לסרטים על אמני רוק, הסרט הזה לא משקר יותר מהרגיל. שכן, תמיד צריך לקחת בערבון מוגבל את האמנים המדברים על היחס החם שלהם למעריצים, לחברים בלהקה (או להבדיל: הרבים) ואמנים אחרים. תמיד יש מישהו מאוחרי המצלמה או בחדר העריכה שמנסה לספר נרטיב מסוים, לרוב נרטיב שמאדיר את האמן המופיע ומתעלם מחלקים מן המציאות. למשל, הסרט "מחפשים את שוגרמן" הציג את האמן רודריגז כמי שזכה להצלחה בדרום אפריקה בלבד, אבל גם במקומות כמו אוסטרליה הוא היה פופולרי גם לפני הגילוי מחדש. בהקשר של בוב דילן, שהוא כאמור אמן שחי מלבנות נרטיבים בדויים לגבי עצמו, נדמה לי כי סרט זה מגיע קרוב יותר לאמת לגבי דמותו והיצירה שלו מסרטים תיעודים קודמים, כולל הסרט הקודם של סקורסזה על דילן שהכיל הרבה חומרי ארכיון, ראיון בו דילן עצמו ניסה להיות כנה ומבט היסטורי שניסה להיות אמין. גם יותר מן הסרט Don't Look Back של חתן פרס האוסקר על מפעל חיים ד.אי. פייניבייקר שתיעד את דילן במהלך סיבוב הופעות באנגליה בלי לשאול שאלות ובלי להתערב – וכך הציג את דילן כזמר פולק שלא רוצה לעבור לנגן על גיטרה חשמלית ונמצא בזוגיות עם ג'ואן באזז, אף על פי שכנראה שניהם כבר היו עם בני זוג אחרים בפועל, אלו שהסרט החדש מדבר עליהם בדיאלוג שהוא אולי תיעודי וכנראה נכתב בידי סם שפרד. על מנת להגיע למהות של דילן, צריך לזייף את האמת. האם זה נכון לגבי כל אמן? לא בדיוק, אבל כן.

          לגבי רובין קרטר – בעקבות השיר "הוריקן" וגורמים אחרים גיוס כסף לערעור במשפט שלו. הוא לא זוכה. (הוא זוכה מחמת הספק במשפט מאוחר יותר, כנראה שבצדק). עוד בעקבות השיר- דילן נתבע בידי העדה פטי ולנטיין על התיאור שלה בשיר (גם הוא יצא זכאי) ויש בשיר מספר אי דיוקים. אבל הוא כן תיאר אדם נשפט ונכלא על פשע חמור ולא זכה למשפט הגון וככזה הוא שיר כנה. גם הסרט, לא רק בזכות קטעי הארכיון, מעביר סיפור כנה ואמתי בדרכו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.