• ?מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2018
  • סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

פסטיבל חיפה 2018: "החיוך האטרוסקי", "המלחמה של אנה", "המלון על שפת הנהר", "הבעיה שלך"

1 באוקטובר 2018 מאת עופר ליברגל

פסטיבל חיפה מגיע לסיומו ובמהלך הדיווחים שלי כתבתי על חלק יחסית קטן מן הסרטים שראיתי. סרטים בולטים אחרים סוקרו בבלוג לפני הפסטיבל או על ידי אור במהלכו. פוסט זה יהיה הדיווח האחרון שלי מן הפסטיבל אבל הוא לא ממש פוסט סיכום ואני מקווה לכתוב על חלק מן הסרטים שראיתי בפסטיבל, דוגמת הסרטים הישראליים או ״בערה״ של לי צ'אנג דונג שייתכן שהוא אחד מסרטי השנה שלי, כאשר יעלו להקרנות מסחריות. על סרטים אחרים, דוגמת ״הכנסייה החדשה״ של פול שרדר שאורון כבר כתב עליו באריכות ייתכן ואתייחס בעתיד בצורה שונה.

פרט לסרטים אלו, הסרטים הבולטים עבורי בפסטיבל היו אלו שכתבתי עליהם בהרחבה בדיווחים הקודמים – ״לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״, ״פיל יושב מבלי לזוז״,״נשים מתות מהלכות״ ו״המטען״. לצידם, ״לזרו המאושר״ בו צפיתי פעם שנייה אחרי צפייה בפסטיבל ירושלים, וגם ״ללא עקבות״ בו צפיתי לקראת תום הפסטיבל החיפאי וגם עליו כתב אור. גם סרט האנימציה ״רובן ברנדט, אספן״ היה חתיכת טריפ מטורף. אחרי דברים אלו, הנה חוות הדעת שלי על עוד מספר סרטים שחיבבתי עד אהבתי בפסטיבל, כולל עוד סרט של יוצרים ישראלים שפועלים באנגלית והנציג העונתי של הונג סאנג סו.

החיוך האטרוסקי
The Etruscan Smile

לעבור לעבוד על סרט בארץ ששפתה אינה שפת האם והתרבות היא לא בדיוק התרבות ממנה באת, זו מלאכה מאתגרת עבור לא מעט במאים. המקרה המעניין בסרט האמריקאי הראשון/הפיצ'ר הראשון של צמד היוצרים הישראלים עודד בן נון ומיכל ברזיסאיה״, ״עונג שבת״) הוא שלמעשה מדובר בסרט שמבוסס על ספר שגם הוא נדד בין תרבויות. אומנם הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפרדו כתב את הספר בספרדית, אך מדובר בספר שכולו ספוג בתרבות האיטלקית ובפער בין הדרום הכפרי והמסורתי למילאנו המודרנית. איטליה כל כך נוכחת בספר המקורי עד שעבורי היא מהותית יותר מן העלילה ולכן הסרט החדש מרגיש כמו נוצר בהשראת המקור ולא כעיבוד ישיר, על אף העברת כמה היבטים בשלד העלילה ומציאת תחליפים לדברים שלא ניתן להעביר. זה לא רק בגלל השינוי הגאוגרפי מאיטליה לסקוטלנד ובעיקר סן פרנסיסקו, אלא גם בגלל המעבר לחברה אפילו יותר מודרנית וגם לרוח הזמן מבחינת היחס לנשים. הרומן, שאינו מסופר בגוף ראשון אך מובע דרך העיניים של הגיבור הקשיש שלו, מביע את השקפת עולמו לגבי היחס בין המינים והחרדה מכך שהנשים אינן מגלמות עוד את תפקידן המסורתי, וצד זה עודן מאוד בסרט.

דומה כי צמד הבמאים ושלושת התסריטאים מייקל מקגאוון, מיכל ללי קגן ושרה בלווד, מצאו פתרונות מספקים. ממעבר לצורך השגחה רפואית מדרום איטליה למילאנו הסרט עוסק בקשיש אשר עובר מאי קטן באיים ההברידיים במערב סקוטלנד לסן-פרנסיסקו על מנת לפגוש בן, אותו לא ראה במשך שנים, וגם על מנת לקבל אבחון רפואי לגבי המחלה שהורגת אותו. העניין המתגלה בספר בעברו כלוחם בפרטיזנים מוחלף בסרט בעניין אקדמאי בשימור ניב ספציפי של השפה הגאלית, בעוד החיים המקצועיים של בן הגיבור כוללים מעבר מעבודה ככימאי לבישול מולקולרי, בקו עלילה שלא ממש דומה לספר המקורי. בנוסף, פסל הקבורה שמציג את החיוך האטרוסקי שבכותרת עובר מפתיחת הספר לנקודה מאוחרת יותר ומתפקד מעט פחות כמטאפורה ויותר כמי שמפגיש לראשונה בין הגיבור הסקוטי לאישה שתהיה סיפור אהבה, חלק ממה שימתיק את זמנו בעיר ממנה סלד בתחילה. והקסם של הסרט, כמו גם של הספר, הוא בגילוי מחדש של החיים דווקא במקום המעורר סלידה.

הגיבור הוא רורי מקניל (בריאן קוקס), סקוטי גאה אשר בלי רצון מסכים לעצת הרופא הכפרי, וטרינר בפועל, וניאות לקבל טיפול רפואי בעיר בה חי בנו (ג'יי.ג'יי פילד). זאת במהלך סוג של ביקור משפחתי שנדחה יותר מדי זמן, מבלי שהבן יודע תחילה על מטרת הביקור (עוד שינוי מן המקור הספרותי). מה שמטריד את הזקן הוא פחות האפשרות שמותו קרב, אלא שמוות זה יגיע לפני המוות של יריבו הוותיק קמפבל, שנותר עם החולי שלו באי הקטן. האורות של העיר הגדולה מרתיעים אותו, כמו גם הסלידה מחצאית בתור לבוש רשמי, אך החיים בסאן-פרנסיסקו מאפשרים לרורי למצוא שתי אהבות חדשות.

אהבה חדשה אחת היא לאישה העובדת במוזיאון (רוזאנה ארקט) והשנייה והחשובה יותר היא לנכד שהוא כמעט לא היה מודע לקיומו, תינוק בן עשרה חודשים בתחילת הסרט. הזקן מלווה אותו בעודו מתחיל לדבר וללכת, תוך שהשקפותיו לגבי הורות מתנגשות עם מה שבנו וכלתו המצליחה כלכלית קראו בספרים, אם כי לתחושתי עימות זה מועבר בצורה פחות קיצונית מאשר ברומן. מה שמעניין את יוצרי הסרט הוא פחות הריבים ויותר הגילוי מחדש, הכפרה הפנימית שמבצע רורי הקשיש למשגים רבים בעבורו. לא כולם מוסברים באופן מלא בסרט, אם כי בכל פעם שקוקס מתחיל לדבר בגאלית או סתם שולף פרטים מן העבר, הסרט מרוויח.

קוקס המוערך הוא מן הסתם השחקן שניצב בלב הסרט וזה שיכול להוות את מוקד המשיכה המסחרי הגדול שבו, אולם עבורי חלק ניכר מן ההתרגשות במהלך הצפייה הייתה שחקנית משנה שעוד לא הזכרתי ולקח לי מעט זמן לזהות בוודאות מאיפה היא מוכרת לי ולמה אני חש שהיא כל כך טובה גם בתפקיד קטן. את אשת הבן מגלמת תורה בירץ', שהייתה שחקנית נהדרת בתור נערה (״אמריקן ביוטי״,״העולם שבפנים״) ומאז הקריירה שלה סבלה מהחלטות שגויות שלה ושל משפחתה עד למצב בו נעלמה כמעט לגמרי. הנה היא חוזרת בתפקיד של אשת עסקים קשוחה ורגשית, וכמעט בכל סצנה שלה היא מעבירה מנעד רגשי רחב וחושפת דילמות שהתסריט רק רומז עליהן.

כמובן שחלק מן הקרדיט בכך צריך ללכת לצמד הבמאים, שלמרות מעבר השפה הסרט כולל משהו מן הרוח של סרטיהם הקודמים, בעיקר באופן בו הסנטימנטליות לא באה בהכרח על חשבון אמינות, וגם בשילוב של המוזיקה שכתב פרנק אילפמן באופן המעצים את החוויה הרגשית מבלי לפרש או לכוון את הקהל יותר מדי. ״החיוך האטרוסקי״ הוא דרמה עצמאית הנוטה לכיוון ההוליוודי לא רק בשינוי הזירה מבחינה גאוגרפית מן הספר, אלא גם בסגנון – ולא צריך לצפות ממנו ליותר מכך. לפרקים, יש בו משהו צפוי ורדוד, אבל לרוב הוא מבוצע באופן אלגנטי ואפקטיבי.

המלון על שפת הנהר
Hotel by the River

ותיקי פסטיבלים (או ותיקי דיווחים שלי מן הפסטיבלים) כבר מכירים את הקולנוע של הבמאי הקוריאני הפורה הונג סאנג סו, שממשיך לעשות מאותם מוטיבים עוד סרטים בעלי נרטיב דומה ודיאלוגים שכוללים שיחות די בסיסיות על מונחים כמו אהבה ויצירה. איכשהו הוא גם מצליח לייצר רגעים שמרגישים חדשים בכל פעם מחדש, דווקא בגלל שהשפה הקולנועית שלו נראית בסיסית וישירה למדי. אי-הבנות קטנות, פרידות רומנטיות שמותירות חותם גם אחרי שנים, מראות פשוטים של טבע מעורר השראה, שתייה לשוכרה ויצירה אמנותית – דומה כי כמעט כל סרט של הבמאי כולל את כל היסודות הללו והוא מערבל אותם מחדש גם בסרט זה. הוא מתרחש במהלך יממה אחת בבית מלון בעיר לא ממש גדולה ככל הנראה, וגם במסעדה שמצויה במרחק של נסיעה קצרה או הליכה קצת פחות קצרה משם.

הפעם, הונג סאנג סו החליט לא לבחור אם להתמקד בדמות של סופר או דמות של במאי סרטים ויצר בסרט אב משורר שאחד משני בניו הוא במאי. האב מתארח מזה תקופה במלון והוא מחליט לקרוא לשני בניו לפגישה עמו, לאחר שלא נפגשו מזה זמן רב ולאחר שהמשורר נטש את הילדים ואמם בעודם קטנים. במהלך הסרט האב נעלם משדה הראייה של בניו מספר פעמים, בין אם כתוצאה מאי-הבנה ובין אם בגלל נטייה טבעית שלו לנדודים ולמציאת השראה במבט על שתי נשים צעירות שנפגשות גם הן במלון – אחת מהן נשואה ואחת מהן אחרי פרידה מבן זוג. חמש הדמויות הן כמעט כל בני האדם אשר נראים בסרט. ניתן לצרף אליהם עובדת מלון שמבקשת חתימות מן המשורר והבמאי, ועובד במסעדה.

יש מספר תגליות וקריאה מחדש של המציאות בשיחות המתגלגלות במהלך הסרט. בין היתר, מתגלה כי המשורר בחר לדבר עם ילדיו שכן יש לו תחושה כי מותו קרב, אף על פי כי כל הסמנים החיצוניים מראים שהוא במצב בריאותי טוב. אולם, רוב העניין בסרט הוא אי ההבנות הקטנות ברגעי השיחה והרצון להתקרבות שלא ממש מושג. עד שיגיעו הדרמות הגדולות יחלוף הרבה מאוד זמן, אבל עם זאת הסרט לא שיעמם אותי לרגע.

באחת מן השיחות בין שתי הנשים, אחת מהן מתארת את סרטי הבמאי כסרטים שחברתה לא תאהב, במה שממשיך לתיאור שיכול להיות ציטוט של דברים שהונג סאנג סו שומע על סרטיו – הוא אמנותי אבל לא ממש אוטר, הוא חם עכשיו בפסטיבלים אבל לא מסחרי, ובכל אופן ניתן להעריך את קצב העבודה שלו. אולם המילה אשר חוזרת בתיאור בצורה הבולטת ביותר היא "אמביוולנטי", ואני תוהה עד כמה הדבר נכון לתיאור סרטי הבמאי בכלל והסרט הזה בפרט. דומה כי יש בו מימד מסוים של ביקורת כלפי כל הדמויות לצד האהבה אליהן. הגברים בסרט לא מבינים נשים וחלקם מפחדים מהן, במה שנראה כביקורת על הגבריות. אולם, כאשר אחת הנשים מבקרת את האופן בו גברים אוהבים, דומני כי הבמאי לא בטוח אם הוא מקבל לחלוטין את אשר היא מביאה.

חלק מן הדימויים החזותיים הכי יפים בסרט הן סצנות בהן שתי הנשים שוכבות זו לצד זו בחיבוק דק של תמיכה, סוג של אחדות אשר משולבת בחיפוש כמעט תמידי של הבן הבמאי אחר אביו המשורר, בעוד הבן השני מביט כסוג של צופה מן הצד, בוחר שלא לשתף את אביו בטלטלה שעבר בחייו הפרטים. אף כי לא ברור אם המוות של המשורר אכן יגיע, דומה כי הוא מביט על כל דבר בעולם כאילו הוא נפרד ממנו, מה שהופך חלקים מן הסרט לשיר פרידה מן העולם. הפעם הבמאי בחר לצלם בשחור-לבן ולהמעיט יחסית בשימוש בעדשת הזום. הדבר מקנה לסרט גוון לבן מאוד, מה שתורם להדגשת המבט על השלג שהופך להיות, יחד עם שתי הנשים, סוג של השראה למה שיכול להיות שירו האחרון של המשורר.

הבעיה שלך
The Trouble with You

הבעיה שלי עם הסרט הצרפתי הזה היא כיצד להגדיר אותו. בעוד פסטיבלים נוטים להציג סרטי מיינסטרים לצד סרטים אמנותיים שחלקם יכולים להיות ביזאריים למדי, סרטו של פייר סלבאדורי הוא בו זמנית מיינסטרימי לחלוטין והזוי ופרוע בהתרחשויות המתוארת בו. הסרט גם מוצג בתכניה כקומדיה רומנטית, אבל הוא נפתח בסצנת פעולה מדממת המזכירה סרטים קוריאניים, ואני לא מתכוון לסרטים נוסח הסרט הקוריאני עליו כתבתי כמה שורות למעלה. אותה סצנה אלימה היא בכלל סיפור לפני השינה ששוטרת אלמנה מספרת לבנה בן השש, על מנת שידע איזה גיבור נועז ומוצלח היה אביו השוטר, שנהרג במילוי תפקידו.

הסרט עצמו מסתבך כאשר אותה שוטרת לומדת שבעלה, שהעירייה אף הנציחה בפסל, היה למעשה מושחת בצורה הקשה ביותר ורוב הרכוש שלה מקורו בפשעים שביצע מעמדת הכוח במשטרה. היא בעיקר מרגישה רתיעה מזיוף שוד בחנות תכשיטים, שבין היתר העניק לה את טבעת האירוסין שלה ושלח אדם חף פשע לכלא. כאשר אותו אדם משתחרר ממאסר, היא מתחילה לעקוב אחריו ולומדת כי אחרי שנענש על פשע שלא ביצע, הוא מוצא את עצמו מכור לביצוע פשעים בפועל.

בתור סוג מוזר של כפרה, היא מעודדת אותו להמשיך לבצע פשעים כי זו זכותו, מה שמסבך אותה בכל פעם נוספת בה היא מבינה כי המשטרה עומדת לעצור אותו. סיבוך נוסף הוא שאותו אסיר שהפך פושע מתאהב בה, אף כי כבר יש לו בת זוג אוהבת שהמתינה לו לאורך שנים. גבר נוסף שמאוהב בשוטרת הוא השותף לעבודה של בעלה המת, שותף שידע על השחיתות אבל לא היה מעורב בה מעבר לכך, כי מסתבר שדבר כזה אפשרי. הסרט גם כולל מועדון סאדו-מאזו לא חוקי שהופך לאתר התרחשות מרכזי, רוצח סדרתי חביב שלא מצליח להיעצר, ולונה פארק.

אני חייב להגיד כי חלק לא קטן מן הבדיחות אשר עינגו את הקהל הצופים לא ממש עבד עבורי וכי אמינות אינה הצד החזק של הסרט. אבל עם זאת, הוא בהחלט העלה חיוך, דרך קטעים רומנטיים נדושים אך אפקטיביים, דרך שילוב של אנרכיה קלה ותיאור של שומרי חוק, והחן הכובש של אודרי טוטו בתפקיד משנה קטן, ובעיקר של אדל האנל הנהדרת בתפקיד הראשי.

המלחמה של אנה
Anna's War

סרטו של אלכסיי פדורצ'נקו מבוסס כולו על רעיון אחד, אך זהו רעיון אפקטיבי שקל להתחבר עליו: מאמציה של ילדה לשרוד במסתור. אנה היא ילדה יהודיה במלחמת העולם השנייה שחומקת מן הרשויות בעודה בבית ספר שהופך למפקדה נאצית. אח שלא עובד מספק לה מקום מסתור במשך חודשים עד שנים, והסרט עוקב אחר הדרכים הבלתי אפשריות בהן היא מוצאת מים ומזון במהלך פרק הזמן. אין רקע פסיכולוגי, יש מעט מאוד דיאלוגים בהם הגיבורה לא לוקחת חלק, יש אימה תמידית ואפילו אין סוף של ממש, רק מעברים לשחור בסוף כל סצנה המתעדת הישרדות רגעית אך לא אופציה לבריחה או פתרון אחר באופק.

כל הסרט אפקטיבי אבל הוא מרשים ומפליא במיוחד בשוט הפותח אותו, אשר מראה את אנה מתעוררת לחיים בתוך בור בו בוצע ירי המוני. סוג של תחיית המתים בשוט בודד, אשר לא ממש מסביר כיצד ניצלה הילדה – האם הכדורים החטיאו אותה והיא העמידה פני מתה? או שכל הקיום שלה הוא בגדר נס, הממשיך בכך שהיא מוצאת את התושייה לשרוד בדרכים מקוריות בזמן העוקב המתואר בסרט.

כשם שהסרט יכול להרשים באופן בו הוא שומר על עניין, ניתן גם לטעון כלפיו כי הוא מנצל את סיפור השואה וההזדהות הרגשית הטבעית עם ילדה לסוג של סחטנות רגשית המדגישה את ההישג הטכני של היוצר וסוחפת את הקהל בסרט בו אין כמעט דיאלוגים. מכיוון שסיפורים דומים אכן התרחשו באמת ומשום שהסרט לא ממש מדגיש את הסיפור שלו כמשהו כגדול יותר מסיפור הישרדות שלא תיאמן של גיבורה אחת בלבד, אני מוכן לסלוח ולחזור ולתאר אותו במילה אפקטיבי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.