• פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

פסטיבל חיפה 2018: המלצות ואזהרות

16 בספטמבר 2018 מאת מערכת סריטה

שבוע פחות יום לפני שייפתח בקול תרועה פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-34 של חיפה, וסוף סוף הצלחנו להרים את הפוסטפלצת השנתי שלנו להמלצות ואזהרות לחג הקולנוע המכורמל, שיתקיים מה-22 לספטמבר ועד ה-1 לאוקטובר.

בכתבת ההמלצות שלנו בה השתתפו כל כתבי סריטה הקבועים (אור סיגולי, אורון שמיר, לירון סיני, עופר ליברגל) תוכלו למצוא מעל ל-40 סרטים שונים שיוצגו במהלך חג הקולנוע החביב עלינו, על חלקם כתבנו במהלך השנה, ובחלקם צפינו במיוחד לקראת הפסטיבל כדי לנסות לתפוס כמה שיותר, והכל בשבילכם. אין צורך להודות לנו, רק נרמוז שאנחנו נהיה בכל מהלך הפסטיבל ומעולם לא אמרנו לא לבירה. רק נבהיר את זה.
קחו בחשבון ששעות ומועדי ההקרנות נלקחו מאתר הפסטיבל ביום פרסון פוסט ההמלצות הזה, אז עדיף שתעשו דאבל צ'ק למקרה שהיו שינויים לפני שאתם מזמינים בייביסיטר.

כמובן שבמהלך פסטיבל חיפה נמשיך עם דיווחים שוטפים, סקירות על בסיס כמעט יומיומי ובתקווה גם טקסטים נרחבים יותר על הסרטים שמגיע להם, אז אנחנו דורשים מכם ומכן להצטרף אלינו כי הולך להיות מעולה. אנחנו מרגישים את זה כבר מעכשיו.

חיות אמריקאיות

אז הנה כמה מהסרטים שאנחנו יכולים לספר לכם עליהם ממקור ראשון. נתחיל עם אלו שאולי כבר נתקלתם בהם אצלנו בעבר, אבל פרסנו אותם פה לנוחיות הכלל (סדר אלפב"תי). לחצו על שם הסרט כדי לקרוא עוד.

"אהבה בימים קרים" – התרגום העברי המוזר של "המלחמה הקרה", סרטו החדש של פאוול פאבליקובסקי זוכה האוסקר על "אידה", לא יבלבל אותנו, ואנחנו זוכרים שאורון ראה אותו עוד בפסטיבל קאן.

"בערה" – הסרט הדרום קוריאני שסחף את פסטיבל קאן האחרון גם הצליח להעיף את אורון שראה אותו בבכורתו העולמית.

"האדם הראשון" – סרט הנעילה של פסטיבל חיפה המביא את קורות האיש הראשון על הירח, מאת אנשי "לה לה לנד" הבמאי דמיאן שאזל וריאן גוסלינג, קיבל התייחסות מעופר בפסטיבל ונציה.

"הגננת" – בזמן שאנחנו מחכים בציפייה לרימייק האמריקאי, נשמח לרענן את זכרונכם בסרט המקורי, יקיר הבלוג של הבמאי נדב לפיד, גם הוא יוקרן בפסטיבל.

"ההכרזה" – עופר כתב על הסרט הטורקי במהלך פסטיבל ונציה.

"הורגת ענקים" – לירון הקדישה לסרט סקירה כאשר הגיע לנטפליקס.

"הכנסיה החדשה" – אורון כתב על הסרט שהוקרן בניו יורק לפני שגילינו על הביקור החיפאי שלו, ואנחנו חושדים שגם העניק לו שמו הרשמי בעברית על הדרך.

"המשפט" – אחרי ששימח אותנו בפסטיבל ירושלים עם "דונבאס", הבמאי הפורה באופן מרהיב סרגי לוזניצה מגיע לחיפה עם סרט תיעודי שעופר כבר תפס בוונציה.

"חיות אמריקאיות" – בארט לייטון ("המתחזה") חזר ולא איכזב עם הסרט שאורון כבר ראה בניו יורק.

"טרילוגיה על אהבה: עירום" – עופר כתב על המועמד לשלושה פרסי אופיר בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה.

"לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" – אור התייחס לסרט בפרק הראשון המוקדש לנציגי המדינות לאוסקר הקרוב. ייתכן שעוד תשמעו עליו מאתנו במהלך הפסטיבל.

"לזרו השמח" – עוד נציגות של פסטיבל קאן, שאורון כבר הספיק לחוות את דעתו עליה.

הכנסיה החדשה

"נשים מתות מהלכות" – ההפקה האמריקאית המפתיעה של הגר בן אשר כבר הספיקה להדהים את אורון בפסטיבל טרייבקה.

"פרא אציל" – עופר כתב על הסרט שהוקרן בבכורה בפסטיבל דרום האחרון.

"ציפורים נודדות" – אור רמז על דעתו לגבי נציג קולומביה לאוסקר בפוסט השני שמונה את ברי המזל שנשלחו להוליווד.

"קריאה לחלומות" – פסטיבל יערוך הקרנה מיוחדת להפקה הישראלית-יפנית הזו, עליה כתב עופר לקראת פסטיבל דרום.

"שלושה זרים זהים" – הסרט התיעודי שהכה גלים בארה"ב קיבל מקום אצלנו בסקירה דוקומנטרית כפולה של אורון.

"תורשתי" – סרט האימה המדובר ביותר של 2018 עד כה קיבל מקום בסריטה בחסות אורון כשיצא לקולנוע בארה"ב.

"תל אביב על האש" – זוכה פרס השחקן הטוב ביותר של מסגרת אופקים בוונציה לקייס נאשף, סוקר על ידי עופר בפסטיבל היוקרתי".

"תעלומה בסילבר לייק" – מותחן הבילוש של במאי "משהו עוקב אחרי" ערך את בכורתו בפסטיבל קאן, שם צפה בו אורון, והוא קצת מצטער על זה.

מחווה לאנייס ורדה – המאסטרית הצרפתייה שנדמה שכולם אוהבים לאהוב מקבלת מקום של כבוד בפסטיבל חיפה. לשמחתנו, הבמאית קיבלה בעבר חיבה לא מבוטלת אצלנו בחסות עופר שכתב בהרחבה על כמה מסרטיה, סקירה על "הקצה הצר", ועל הסרט שהפך אותה למועמדת לאוסקר, "אנשים ומקומות".

ואחרי שהתרעננו בענייני העבר הלא רחוק, הנה עוד לא מעט מסרטי התוכנייה שיש לנו מה להגיד עליהם (אלפב"תי)

"אבודים" – Stray
(עופר)

סרטו של דסטין פנלי מומלץ לחובבי סרטים בקצב איטי. הוא היה ממש איטי אפילו בשבילי, קחו בחשבון, ואני לרוב נחשב לקהל היעד האידאלי של סרטי מסוג כזה. האמת היא שיש התאמה מלאה בין הסרט לשתי הדמויות הראשיות: הן מנסות להתחיל את חייהם מחדש באזור לא מאוד מיושב בניו זילנד, הגבר אחרי מאסר, האישה אשר טיפול במוסד ושורה של צרות בעברה. אלא שעד ששניהם ייפגשו ויתחילו סוג של קשר שקשה לי לכנות אותו רומן, עוברת כמעט שעה. ברוב הסצנות עד למפגש אנו חוזים בדמויות, בעיקר בגבר, כמעט תמיד לבדן. ולא מדובר באנשים שנוטים לדבר לעצמם. הוא, למשל, נוטה לשתוק גם בעודו בחברה והעבר מספק לו סיבה טובה לשתוק, גם אם לוקח די הרבה זמן לחבר בדיוק את כל חלקי הפאזל. הסרט מציע דיוקן דמות אמין מאוד ומנומק מאוד, זה פשוט שלא תמיד מעניין לצפות בו, למרות הנופים המרהיבים המהווים רקע לסרט.

הקרנות:
23.9 – 11:30 (אודיטוריום)
30.9 – 11:30 (אודיטוריום)

"אדום" – Rojo
(אור)

סרטו הקודם של הבמאי בנחמין ניישטאט, "היסטוריה של פחד", הוקרן בפסטיבל דרום של 2016. על הנייר זה נשמע כמו סרט מרתק – קהילה ארגנטינאית סגורה על העשירים והעניים שבה מגלים כי מסך ערפל משתלט על האיזור ומציף מעלה מיני מתחים חברתיים. בפועל זה היה סרט די מאכזב שלא באמת עמד בתיאור העלילה המצויין שלו, ונשאר כמשהו די שכיח.
סרטו החדש, "אדום", הוא פחות שכיח בהחלט, אבל אני לא כותב את זה לחיוב לצערי. באמת שאני לא יודע מה קרה, אבל מדובר במשהו שאני ממש לא מצליח להבין איך לא טופל טוב יותר.

גם הפעם העלילה נשמעת מבטיחה למדי – אנחנו בארגנטינה של שנות השבעים, ופוגשים בעורך דין מצליח שמחכה לאשתו במסעדה מקומית. עד סוף הערב הוא יעמוד בפני אלימות מפתיעה, יעשה מהלך שכנראה הגיוני למישהו אבל בטח לא לצופים, ולאחר שנים יצטרך להתעמת עם ההשלכות. בדרך אנחנו נגלה את השחיתות וההיררכיה של בעלי השררה בארגנטינה, והדרך בה החזקים מנצחים את החלשים.
וגם הפעם כל זה רק על הנייר. יכול להיות שקהל ארגנטינאי יבין יותר טוב את מהלך האירועים, וכנראה את המראה הלא מחמיאה שניישטאט מכוון אליהם, אבל לי כל הסרט הזה היה סתום ומוזר. זה מכיוון שהסגנון הסבנטיזי-נוסטלגי של הסרט שבא והולך כשמתחשק לו, שאף פעולה של שום דמות לא הייתה אפילו קרובה להגיונית מהתחלה ועד הסוף, והמשחק של כל הנוגעים בדבר פשוט מתחת לכל ביקורת. לא משנה מתי הסרט מוקרן, סטטיסטית יהיה משהו טוב יותר באולמות המקבילים.

הקרנות:
24.9 – 22:15 (רפפורט)
1.10 – 18:30 (טיקוטין)

"אישה בצל הפחד" – Suspiria
ׁׁ(לירון)

יש מי שכבר הספיקו לצפות בעיבוד המחודש של לוקה גואדנינו לקלאסיקת האימה והג'יאלו (סרטי מתח-אימה איטלקיים, מדממים עם נגיעות של סקספלוייטיישן) של דאריו ארג'נטו. עד שזו תגיע למסך הגדול הקרוב למקום מגוריכם, אם בכלל, תוכלו להתנחם בעותק הדיגיטלי המשוחזר של הסרט המקורי מ-1977, שמציג בפסטיבל לצד "אדום כהה", גם הוא של ארג'נטו.
למי שזה יהיה המפגש הראשון עם הסרט אותו ביים ארג'נטו וגם כתב את התסריט יחד עם דריה ניקולודי, כדאי לקחת בחשבון שמדובר בניצחון של הצורה על התוכן.

לא שהסיפור לא מעניין: אנחנו מלווים את סוזי (ג'סיקה הארפר), סטודנטית אמריקאית למחול שמתקבלת לבית ספר נחשק ויוקרתי לבלט בגרמניה. יחד איתה אנחנו מבינים שמשהו רקוב מאוד ומדמם מאוד בממלכה שמנוהלת ביד רמה על ידי מנהלת קשוחה ומאיימת (ג'ואן בנט בתפקידה הקולנועי האחרון). דרך סודות, תחושות פיזיות משונות ותופעות שנעות בין דוחות למבעיתות, צצים חשדות שמשהו רע מאוד מתרחש כאן. כל זה קורה בשפה האנגלית שמדובבת בגלל האופן שבו הסאונד בסרט הוקלט: במהלך הצילומים השחקנים דיברו בשפות האם השונות שלהם, אנגלית, איטלקית וגרמנית, והסאונד באנגלית הוקלט אחר כך באולפן בנפרד. גם המשחק מוגזם והעלילה כוללת מיני התרחשויות שלפעמים נראה שנמצאות שם רק כדי לאפשר לארג'נטו להשתעשע עם צבעים חזקים במיוחד בטכניקולור ומיזנסצנות שהופכות מוות למשהו שהייתם רוצים לתלות על הקיר. תוסיפו לזה פס קול ממגנט (גם אם צעקני) שארג'נטו הלחין יחד עם להקת "גובלין" ותמצאו את עצמכם נשאבים לבית הספר לבלט, ולעזאזל ההיגיון.

הקרנות:
22.9 – 23:30 (סינמטק)
27.9 – 00:00 (סינמטק)

"אישה במלחמה" – Woman at War
(אור)

האלה היא מורה איסלנדית לזמרה שחיה בגפה ומקווה יום אחד שתקבל אישור להמשיך בתהליך האימוץ שיהפוך אותה לאמא לראשונה. בין לבין היא גם אקטיביסטית סביבתית שעושה מעל ומעבר כדי לחבל בתחנת הכוח העירונית, והיא מספיק טובה בזה בשביל להרים על הרגליים לא רק את הרשויות המקומיות, אלא גם כוחות ביטחון עוצמתיים מחו"ל. יש לה גם אחות תאומה זהה, ומין להקת נגנים שעוקבת אחריה, ולא לגמרי ברור האם הם חלק פעיל מהמציאות, הזיה שלה, או סתם הברקה נהדרת של הבמאי בנדיקט ארלינגסון (שייצג בעבר את איסלנד באוסקר עם "על סוסים ואנשים") שמטרתה להכניס אותנו יותר לתודעתה של האישה יוצאת הדופן הזו.

"אישה במלחמה" הוא סרט אליו נועדה המילה "חביב". הוא מצולם נפלא, יש בו רגעים נהדרים, משחק משובח וכאמור הליווי המוזיקלי ממש משדרג אותו, אבל מכיוון שהתסריט הולך למקומות כל כך מופרכים ככל שהוא מתקדם, נוצרת תחושת בלבול לגבי באיזה סוג של סרט אנחנו בכלל. לא שכל יצירה קולנועית צריכה להיות אחידה בטון שלה או לקחת את עצמה ברצינות, אפילו ההפך הוא הנכון, אבל "אישה במלחמה" הופך להיות אוורירי ומטופש ככל שהוא מתקדם, ואותי זה קצת שלף מהחוויה מדי פעם. ובכל זאת, מדובר בסרט מתוק במיוחד, שאולי לא צריך להיות מסומן באדום בתוכנייה שלכם, אבל אם ייצא לכם להגיע אליו סביר להניח שתסבו ממנו הנאה.

הקרנות:
25.9 – 12:30 (רפפורט)
28.9 – 12:00 (רפפורט)

"בלייז" – Blaze
(אורון)

כשהוא לא כותב ספרים, מביים מחזות או מככב בסרטי קולנוע קלילים (״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״ שמציג בקולנוע) או כבדים (״הכנסייה החדשה״ שיוקרן בחיפה), אית'ן הוק יוצר סרטי קולנוע משל עצמו. יש לו ברזומה כבר ארבעה סרטים באורך מלא כבמאי, בכולם המוזיקה משחקת תפקיד.
בלייז פולי היה אגדת קאנטרי בעיר הולדתו של הוק, אוסטין שבמדינת טקסס, ועל פי ספר שכתבה מי שהייתה זוגתו, סיביל רוזן, יצר הוק את הסרט בו הוא משתתף רק בתפקיד קטן עד בלתי נראה. את הבמה המרכזית הוא השאיר לבן דיקי, מוזיקאי בעצמו בהופעה קולנועית ראשונה. לצידו אליה שוקט בתפקיד בת הזוג, צעירה עם שאיפות אמנותיות שהקריבה למעט לטובת הסיכוי שתהיה לבן זוגה קריירה מוזיקלית, וגם לא מעט פרצופים מוכרים בתפקידים קטנטנים עד בלתי מורגשים. אבל העיקר בסרט הם הפרצופים הלא-מוכרים, החל מהתפקיד המרכזי וכלה בסתם יושבי ברים וקהל בהופעות של פולי, פרצופים שהם כל-כך טקסניים עד כי הם מספרים סיפור במבט בלבד.

המבנה של הסרט קצת מבלבל בתחילה אבל מקבל צורה ככל שהוא מתקדם, והעיקר בו הן פיסות חיים המתחברות יחד לשלם הגדול מסך חלקיו, כזה שמתאר אווירה ומצברוח דרך פרגמנטים. ישנם שני חברים ותיקים (ג׳וש המילטון וצ׳ארלי סקסטון) המספרים על בלייז ומעלליו בתוכנית רדיו, במקביל להקלטה מהופעת הבר האחרונה של פולי, ומעין מעטפת שהיא זכרונות רק של סיביל. מבחינה חזותית זה אחד הסרטים הצהובים שנראו לאחרונה, אבל זה הצבע שהכי רחוק מלתאר את התוכן – כל כולו מוזיקה, יצירה ורגשות. אם כבר צבעים, ועם כל הכבוד לקאנטרי, הסרט הזה הזכיר לי יותר מהכל שיר בלוז – קל להתמסר אליו ולהסתנכרן לקצב שלו גם אם אין ממש עלילה, רק סיפור אסוציאטיבי ומלא מלמולים, תוך כדי מבט חצי מחוייך על מיני טרגדיות ותחושה שכל זה קצת ארוך מדי ואולי גם טיפה מתבוסס בתוך עצמו.

הקרנות:
24.9 – 16:15 (סינמטק)
28.9 – 17:00 (רפפורט)

"וולקנו" – Volcano
(עופר)

מתרגם של משלחת האו"ם לאזור הלחימה בין אוקראינה לרוסיה מנסה להזעיק עזרה כאשר רכב המשלחת נתקע. כשהוא שב למקום עם עזרה – הרכב נעלם. הוא מסתבך כאשר הוא מנסה לעלות על אוטובוס בכפר הסמוך ובמהלך העלילה הוא גם יאבד את כל אמצעי הזהות והרכוש אשר עליו. אבל דומה כי המשפחה אשר מארחת אותו לא מתרגשת יותר מדי מן המצב – האב מציע שלו אפשרויות לחיים חדשים בלי זהות, הבת מחזרת אחריו למרות שיש לו אישה שנשארה בעולם שהוא מבין כי הוא לא בדיוק יכול לשוב עליו.
קשה להתחמק משם התואר "קפקאי" לתיאור הסיוט שעובר גיבור סרטו של רומן בונדארצ'וק, אלא שיש הבדל ניכר: אצל קפקא העולם המודרני הוא זה שהכריע את האדם הפשוט, ובסרט זה האדם המודרני שמוכנע ומושפל בידי אורח החיים הכפרי, בידי סביבה אשר מודעת לקדמה המתרחשת בקייב ולמלחמה בחצי האי קרים הנמצא בקרבת מקום, אבל היא לא נותנת לדברים אלו להשפיע עליהם.
הסרט משלב בין צילומים מרהיבים (למשל צילומי ספינה הפותחים את הסרט מבלי המשמעות שלהם תובהר במשך זמן רב) ורגעים מסיוטים שחלקם מייצרים אימה של ממש, אך דומה כי כל הדברים עטופים בנימה של הומור פולקלוריסטי שלא לוקח דברים כמו מלחמה או אדם אשר מאבד את כל זהותו ברצינות גדולה מדי. אף על פי כי ניתן לחוות את הסרט כסיוט, הבמאי מדגיש את היצירה לאנשים שגרים בחבל הארץ המתואר בה וניכר כי הוא באמת אוהב אותם ואת אורח חייהם.
הקרנות:
25.9 – 20:15 (טיקוטין)
1.10 – 12:00 (קריגר)

"חולי יום ראשון" – Sunday Sickness
(אור)

אני לא בטוח אם ראוי שאחשוף את זה בפוסט המלצות הפסטיבל, אבל מצד שני זה כנראה יהיה חטא לתפקידי אם לא אספר לכם שהסרט הזה (כמו "הורגת הענקים") נמצא לצפייה בספריית נטפליקס, והוא שם כבר שבועות ספורים. אני שמעתי עליו באחד הפודקאסטים המוקדשים לקולנוע בינלאומי, שם המליצו עליו בחום, ומיהרתי לראות אותו בהזדמנות הראשונה.
את הסרט ביים רמון סאלאזר (שביים את "20 סנטימטר", מין מפגש מוזר בין "הדוויג והשארית העצבנית" לקולנוע של אלמודובר), והוא הספיק לקבל מקום בתוכניות של ברלין וטרייבקה לפני שהגיע לחיפה. הוא מתחיל כאשר לביתה של אישה מבוגרת ואמידה מגיעה במפתיע הבת שלה, אותה לא ראתה שנים רבות, והיא מבקשת רק דבר אחד – לבלות איתה עשרה ימים. כאשר מפזרים את החשד שמה מדובר פה באיזו אג'נדה סודית ומאיימת, נעתרת האמא הנוטשת לבקשתה ומתארחת בבית הכפר של בתה, ושם הן מתמודדות עם משקעי העבר.

הכוח של הסרט, והדבר הזכיר ביותר בו, הוא הופעותיהן של שתי השחקניות הראשיות: סוזי סאנצ'ז ("העור בו אני חי") כאמא, וברברה לני (אחת השחקניות העסוקות של ספרד) כבת. הסרט שומר רוב הזמן את הקלפים קרוב מדי לחזה, מה שלעיתים הופך להיות מתיש וכולל כמה סצנות שמועדות לקלישאה, אבל עדיין יש בו משהו מעניין מאוד, והוא בטח ידבר אל נשים ואמהותיהן באופן שלא הרבה סרטים מצליחים.

הקרנות:
24.9 – 12:00 (רפפורט)
27.9 – 15:00 (רפפורט)

"ילד אחרון" – Last Child
(עופר)

סרט הביכורים הקוריאני הזה נראה כמו שילוב של "שבוע ויום" של אסף פולונסקי ו"הבן" של של האחים דארדן: זוג הורים מתקשה להתמודד עם המוות של הבן המתגבר שלהם בטביעה, מוות שמוליד ריחוק מן השניים בעוד כל אחד נותר בודד באבל שלו. הדברים מתחילים להשתנות כאשר האב בוחר להעסיק והתקרב לנער אשר הבן המת הציל בעודו טובע. תחילה האישה מתנגדת למהלך, אבל החיבור העקיף לעולם של הבן מחלחל גם אליה.

הבמאי שין דונג-סוק מביים את הסרט בסגנון שנדמה כי בורח במתכוון מרגעים דרמטיים מדי לטובת תיאור של שגרה, של אבל וקושי לשוב לחיים. זה עובד עבורו גם בגלל שהסיטואציה הרגשית כה חזקה שלא ניתן אלא לחוש חיבור לשלושת הדמויות, כל אחת מהם גם עצורה מעט מסיבה אחרת. האיפוק נשמר גם כאשר חלקו השני של הסרט כולל תפניות המשנות את מאזן הכוחות והתלות הדדית בין הדמויות. הסרט עוסק בצורך בהיאחזות והבנת העבר לפני שיש אפשרות להמשיך בחיים, תוך שהוא גם מטיל ספק בעצם האפשרות, או הצורך, להמשיך בחיים אחרי האסון. אבל  הבמאי לא יוצר סרט על נושאים, אלא סרט על בני אדם המנסים לתקשר ולכפר ולכן מייצר דרמה סוחפת.

הקרנות:
29.9 – 13:00 (קריגר)
1.10 – 19:30 (סינמטק)

"כשהעצים נופלים" – When Tree Falls
(לירון)

יש משהו קצת מבלבל בסרט הביכורים באורך מלא של מריסיה ניקיטיוק האוקראינית, שגם כתבה את התסריט. זה לאו דווקא דבר רע, אבל אישית לקח לי זמן להבין באיזה סוג של סיפור אני צופה, ובמי אני אמורה להתמקד. יכול להיות שזה מכוון, יכול להיות שזו דרכו של ריאליזם מעט פנטסטי. אם בתחילת הסרט חשבתי שאני מקבלת נרטיב מציאותי שרק מצולם וערוך בצורה קסומה כמו ממלכת פיות, בהדרגה הסרט עבר לעולם סימבולי יותר גם מבחינה עלילתית.
במרכזו נמצאת לאריסה (אנסטסיה פוסטוביט שנראית כמו קרובת משפחה מזרח אירופאית של קלואי גרייס מורץ), צעירה מלאת תאווה ואהבה לסקאר (מקסים סאמצ'יק) הפושע הצעיר, ולכן נתפסת כמרדנית ובעייתית גם בכפר בו חיה סבתה, וגם בעיר האפרורית בה עובדת אמה. מה שמתחיל כמו סיפור התבגרות רווי תשוקה וכאב לב, נפתח ומכיל דמויות נוספות שתופסות בו מקום – סקאר בעצמו שמנסה למצוא את דרכו בין לאריסה לחבריו לפשיעה וויטקה (סופיה חלאימובה), בת דודתה בת החמש של לאריסה. היא ניצבת כמו עדה המתבוננת בעולם שמזמן לבת הדודה האהובה שלה מוסכמות חברתיות שקשה להיחלץ מהן.

מעל הסרט מתחילה לרחף תחושה חונקת ומבשרת רעות עבור הגיבורות והגיבורים שלו, שעומדת בניגוד ליופי שהוא מקרין. בתוך הקלחת המיסתורית והמעניינת שחוקרת תשוקות, מוסכמות ומעבירה מסר מוכר ועגום על נשיות, ויטקה מהווה תפר צבעוני ואחרון לפנטזיות אופטימיות. היא חופשיה עדיין באופן יחסי, ועושה את החיבור בין המציאות הכואבת לתפיסה הרוחנית והמחוברת לטבע יותר של הצוענים שחיים בשולי הכפר. לא מדובר בסרט מושלם, ויש בו משהו בוסרי מעט בעיקר בסיום – אך המשחק, הדמויות והאווירה שלו מתעלות על כך והופכות אותו לפיסה קולנועית מרתקת.

הקרנות:
25.9 – 12:00 (אודיטוריום)
29.9 – 20:15 (קריגר)

"מרקו פררי, מסוכן אך חיוני" – Marco Ferreri: Dangerous but Necessary
(עופר)

כל הבמאי שאתם חושבים עליו בתור "הילד הרע של הקולנוע" הוא כנראה עדין למדי לעומת הבמאי האיטלקי מרקו פררי. אבל סרטיו של פררי היו יותר מפרובוקציות: הייתה בהם גם בחינה אכזרית של הייאוש האבסורדי בקיום המודרני, לפעמים דיון על טבעו של הזמן, כמעט תמיד הרבה הומור לא שגרתי (וסקס לא תקין פוליטית בעליל).

סרטו של אנסלמה דל'אוליו נפתח וחוזר לעסוק בעיקר בסרט שנותר הכי ידוע מקרב גוף העבודה של הבמאי "הזלילה הגדולה" – סרט בו חבורה של גברים, המגולמים בידי כוכבי הקולנוע הגדולים ביותר של איטליה וצרפת, נפגשים לסעודת התאבדות בה הם אוכלים עד מותם.
"מסוכן אך חיוני" אמנם קצת לוקה בתיאור השערורייה יותר מתיאור הסרט עצמו, אבל הוא מספק הצצה לעוד כמה מן הסרטים הגדולים האחרים שיצר פררי, שהיה סוג של מבקר של התרבות הבהמית והמנצלת אותה תאר. הסרט מצליח לספק סוג של סעודת טעימות מן הגסות וגם מן המבט המעמיק והביקורתי של הבמאי על ההתנהגות האנושית בסרטיו השונים, ומי שייהנה מן הצפייה בתקציר מוזמן לנסות לתפוס כמה מהם, כמו אלו האהובים עלי: "דילנג'ר מת" (סרט שמציג ברובו את מישל פיקולי מבלה לבדו לילה בביתו הבורגני ואחרי הרבה זמן בלי יותר מדי עלילה רוצח את אשתו ובורח), "זרעו של אדם" (סרט פוסט-אפוקליפטי), "סיפור של שיגעון פשוט" (העיבוד הקולנועי הראשון הטוב ביותר לכתבי צ'ארלס בוקובסקי) או "חלום של קוף" (סרט שבו ז'ראר דפרדייה נאנס בידי קבוצת נשים ומאוחר יותר מגדל קוף שנמצא בשלד של קינג קונג במנהטן).

כפי שפררי לא מרבה לעסוק במניעים פסיכולוגים בסרטיו, הסרט לא ממש צולל למעמקי דמותו ובעיקר מתאר את הנוכחית הפיזית של סרטיו ואת הרושם שהוא הותיר על כוכבים הגדולים שעבדו עמו, כולם מעריצים.

הקרנות:
23.9 – 17:30 (סינמטק)
29.9 – 22:30 (טיקוטין)

"נורמנדי בעירום" – Naked Normandy
(אורון)

לפעמים צריך גם מנת מתיקות אוורירית בפסטיבלי קולנוע, בין דרמה כבדת משקל לתיעוד של זוועות בחלק אקזוטי של העולם. אל בועת החמצן הזו נכנס סרטו של פיליפ לה גיי (״הנשים בקומה השישית״, ״מולייר על אופניים״), שלא במקרה מתוכנן גם להפצה מסחרית, והוא מגיע מצרפת כפי שאפשר לנחש מן הכותרת. לא בגלל העירום, מצחיקולים, בזכות נורמנדי – ששוב עומדת בפני איום גרמני ופלישה אמריקאית.
העלילה ממוקדת בכפר חקלאי קטנטן בפאתי חבל הארץ המפורסם בזכות עברו, והאוכלוסיה הקיימת מפחדת להפוך בעצמה להיסטוריה. זאת משום שהבשר והחלב תוצרת חוץ (בעיקר מגרמניה) מוריד לרצפה את מנהלי משק החי והם עורכים הפגנות, שמועילות בערך כמו הפגנות בישראל. ראש הכפר (פרנסואה קלוזה) חושב על דרכים להגדיל את המחאה ולזכות בסיקור תקשורתי רחב, ולגמרי במקרה נופל עליו צלם אמריקאי אקסצנטרי (טובי ג׳ונס). הוא ממבקש לצלם את כל אנשי הכפר עירומים בשדה, כחלק מסדרת תמונות שהפכה אותו למפורסמים (השם ״ספנסר טוניק״ לא נאמר בסרט).

המילה ״במקרה״ היא מוטיב מרכזי בסיפור שרקחו הבמאי ושותפיו לתסריט, שכן הסרט לא מתעכב על זוטות כמו סיבה ותוצאה או מהלכים עלילתיים. חשוב לו יותר לאזן את הסתירה המובנית בשילוב בין דיון בנושאים חשובים ואקטואליים לבין רצון עז להתנהל על מי מנוחות ולא לאתגר את הקהל. הוא מצליח לגמרי בשני המישורים – מדובר בצפייה רגועה למדי, שכן אפילו את ההבטחה לעירום הסרט מקיים מיד בסצנת הפתיחה, שלא חלילה ישבו מולו צופים דרוכים אלא נינוחים, ובמצב צבירה שכזה, קל לו מאוד לסרט להציף בדיאלוגים את המשבר של החקלאות הצרפתית באופן גורף, לצד תתי-נושאים שנזרקים אל חלל האוויר בעזרת שלל דמויות המשנה. הצלם מרפרר כמובן את היחס האמביוולנטי של נורמנדי לאמריקאים, הפוריטניות של חבל הארץ בפרט וצרפתים-קתולים בפרט זוכה לניגוח קל, וכנ״ל הבורגנות הצרפתית המגולמת בידי משפחה שעברה משם אל הכפר וכעת מעמידה פנים שהיא נהנית. גם עניינים שאני לא ממש בטוח בעמדה של הסרט לגביהם בהתחשב במה שהוצג, כמו טבעונות או פטרונות של גברים על נשותיהם, לא באמת מנסים לחולל סערה – רק להציף את הנושר ואז להרגיע ולהירגע.

"צעד אחד מאחורי השרף" – One Step Behind the Seraphim
(עופר)

סרטו של דניאל סאנדו מתרחש בסמינר לבני נוער המוסמכים לכמורה ברומניה ודומה כי הוא יכול לעורר חוסר נחת בקרב כל מאמין נוצרי, או בכל מי שחושב כי נציג הדת שלו חף מחטאים ועומד מאחורי התורה לה הוא מטיף. בשלב מוקדם בסרט, הכומר האחראי על ההוראה (מאוחר יותר הוא מקודם) משקר ישירות לגיבור, נער בן 15 שהתקבל למוסד למרות שלא הצטיין במבחנים ואולי רק בגלל מעמדה של משפחתו. החל מאותו שקר של הכומר, המנהל את המוסד דרך הפחדה תמידית, הנער מחליט במקום זאת לחבור לחניכים אחרים בכיפוף כל חוקי המקום. מפגש עם נערות מן העיירה הסמוכה בפאב הוא חלק מן העניין, או תרמית לסחיטת כסף דרך התכתבות במגזין שהיה הגרסה הרומנית של "מעריב לנוער" בשנות התשעים בהם מתרחש הסרט היא חלק אחר.

סאנדו דן בטבעה של האמונה מדי פעם בסרט, אך יותר מעניין אותו סיפור התבגרות כסיפור מרידה וגם כסיפור של גילוי המיניות, כאשר הקטעים של הנערה אשר מפתחת קשר מינים עם הגיבור הם אולי הטובים בסרט העמוס הזה. ובסרט עמוס אני מתכוון לשעתיים וחצי שאומנם מועברת דרך גיבור אחד, אבל לצדו הרבה עלילות משנה (כולל ערבי-ישראלי שהופך לסוג של חבר קרוב לגיבור), לא כולן מוסיפות מימד חדש למסע האישי. הסרט מבוסס על החוויות האישיות של הבמאי שגם מראה חומר אמתי מנעוריו ברגעי הסיום, אך חלקים רבים בו מרגישים דידקטיים מדי בכמה כיוונים, בעוד בחלקים אחרים דומה שעקב הקשר לנושא הוא לא ידע על מה לוותר. בחלקים האחרים, סיפור הנעורים או הרצון של הנער לשוב לסוג כלשהו של אמונה וקשר עם הקהילה מרוממים את הסרט, שמעניין אם הקהילה הרומנית-ישראלית, שמרבה לפקוד את פסטיבל חיפה, תקבל אותו.

הקרנות:
23.9 – 21:00 (טיקוטין)
30.9 – 17:00 (קריגר)

"עוד יום בחיים" – Another Day of Life
(אורון)

מי שיזדקקו לעדות עד כמה משפיע היה ״ואלס עם באשיר״ על הקולנוע העולמי, ימצאו אותה בהפקה המולטי-אירופאית הזאת (של פולין, ספרד, גרמניה, בלגיה והונגריה). מדובר בעיבוד לספרו של רישארד קפושצ׳ינסקי, עיתונאי-מלחמה שמצא עצמו באנגולה השסועה, בדיוק ברגע שהקולוניאליזם הפורטוגלי מסתלק ממנה ומלחמת אזרחים קורעת אותה לשתיים, הופכת אותה לכלי משחק בין רוסיה וארה״ב של המלחמה הקרה. ריקרדו קפושינסקי, כפי שמתייחסים אליו המקומיים דוברי הפורטוגזית, מבקש לעזוב את נוחות העיר ולדווח ישירות מהחזית הדרומית, אותה מחזיק כמעט לבדו לוחם אגדי בשם פארוסקו. כולם יודעים שהעיתונות צריכה לבחור צדדים במדינה הזו והפולני האידיאליסט ייאלץ להתלבט פי כמה.

סרטם של ראול דה לה פואנטה ודמיאן ננוב משלב בין אנימציה שנעה בין זוועה לפיוטיות, לבין צילומי אווירה שנערכו בימינו אנו, ובעיקר ראיונות עם חלק מן הדמויות בשלב הנוכחי בחייהן. העירוב הסגנוני מבטיח להתניע מחדש את רמת העניין אם תדעך, אבל לא תמיד מחמיא לכל אחד מן האלמנטים המרכיבים את היצירה. קטעי הראיון התיעודיים מורידים באופן ניכר את הפרודקשן-וליו של הסרט, אם כי הם מוסיפים מידע חיוני ומאפשרים להתחבר ביתר קלות לדמויות הנזכרות בעברן בלהט ובשפת האם שלהן. לעומת זאת, האנימציה נראית נהדר רוב הזמן אבל הבחירה לדברר הכל באנגלית, שללא ספק אינה שפת האם של הכותבים והמדבבים כאחד, מורידה לאפס את רמת האמינות והחיבור הרגשי (עניין שמאוד הזכיר לי את האנימציה האירופאית מהפסטיבל דאשתקד, ״לאהוב את וינסנט״). השאלה לגבי פוטוגניות של זוועות כמו רצח-עם רק מתחדדת כשמדובר באנימציה הבוחרת בקווים גסים וצבעים עזים, אבל היא גם זו שמאפשרת לטבוע בעולם הכאוטי – אז כל אחד והמוסר שלו.

הקרנות:
27.9 – 20:00 (סינמטק)
29.9 – 16:45 (טיקוטין)

"קפצן" – Jumpman
(לירון)

סרטו השלישי של איוון איי טוורדובסקי (שגם כתב את התסריט וערך) משלב רגעים של סאטירה על גבולות הפארסה עם נגיעות של שברון לב ותמונת מצב ריאליסטית קשה. על פי ביקורות חו"ליות על הסרט הוא מבוסס על אירועים אמיתיים, או לפחות תופעה אמיתית שטוורדובסקי נחשף אליה במסגרת תחקיר ארוך שהוא עושה לטובת סרט תיעודי על המשטרה הרוסית. התופעה המחרידה בלב הסרט היא תאונות דרכים יזומות – בהן מישהו קופץ מול מכונית נוסעת ומקווה לא להיפגע יותר מדי. בשילוב כוחות מושחתים מהמשטרה, בית החולים ומערכת המשפט, כל הגורמים האלו פועלים יחד כדי לסחוט את הנהג, ואז לוודא שיפסיד במשפט וייכלא בכל מקרה.

את הבחור הקופץ מגלם דניס (דניס ולסנקו), שיכולת גופנית מסוימת שניחן בה הופכת אותו למושלם לתפקיד המסוכן. הסיפור שלו אמנם קשור בעבותות לתופעה המדוברת, אבל לפני הכל הוא דמות שעושה את הדברים שהיא עושה כדי לזכות מחדש באהבה של אמו (אנה סליו) שנטשה אותו בית יתומים לפני שנים, כשהיה תינוק. קל מאוד להבין את המסר והביקורת על מצבה של רוסיה מהסרט, שמוגש בצורה קצת בוטה. מה שמוסיף לסרט את ערכו האמיתי, בעיניי, היא החמלה והעדינות היחסית שבה הוא מטפל בדמותו של דניס, והמעבר בין לוקיישנים של טבע אפור-ירוק ועגום לעיר כחולה-שחורה ואפלה שמוסיפים מתח וקדרות ממגנטת לחוויית הצפייה.

הקרנות:
23.9 – 17:00 (אודיטורים)
27.9 – 15:45 (אודיטוריום)

"רובן ברנדט, אספן" – Ruben Brandt, Collector
(לירון)

הילולת אנימציה לאוהבי אמנות, הנפשה ופילם נואר מושבעים, שגם כל מי שמעריך את אחד התחומים האלה ולו במעט יוכל למצוא בו משהו לזהות ולהזדהות. סרט הביכורים באורך מלא של מילוראד קרסטיץ', שגם כתב את התסריט יחד עם ראדמילה רוסקוב, רווי ביותר רפרנסים ליצירות אמנות ומחוות לסרטי קולנוע מאשר אזכורי תרבות פופולרית ב"שחקן מספר אחת". ברגע שמתגברים על הצורך לנסות ולעצור כל פריים בסרט כדי להבין אם הוא מרפרר לציור, פסל או פריים כלשהו, אפשר ליהנות מהאנימציה המרהיבה והמתוחכמת שלו.

בזמן שהעלילה היא סיפור בסיסי יחסית, שמחבר פשע, מוזיאונים לאמנות ופסיכותרפיה, היא מצליחה לשמור על עניין. אפשר להניח שהפשטות שלה או ההישענות על מוסכמות הז'אנרים (סרטי שוד וסרטי פשע) מכוונת כדי להשאיר אותנו פנויים להתרשם מהמתרחש על המסך בכל רגע. הסרט מתפקע מרוב צבעים והדמויות של קרסטיץ' מתנהלות בצורה אנושית "טבעית", גם כשחלקן דו ממדיות (ומודעות לכך) או נראות כמו דמויות קוביסטיות שקמו לתחייה. גם כשיש להן 3 עיניים וראש שמקובע בפרופיל נצחי, הן מתנהלות בקלילות וחינניות מרשימות, כאשר לפעמים הסצנות עצמן נראות כמו יצירות אמנות, ולפעמים היצירות תלויות ברקע או משתלבות כחלק מהריהוט, שילוט החוצות או כלי הבית.

העלילה עוקבת אחרי רובן, פסיכואנליסט שמתמחה בריפוי באמצעות אמנות, ולקוחותיו הם בעיקר גנבים. הסנדלר הזה הולך יחף על זכוכיות שבורות, כי רובן סובל מסיוטים בהם מככבות דמויות מיצירות של אמנים מוכרים, מאנדי וורהול ועד ולסקז. כדי להתגבר על הסיוטים הוא נעזר בכישורים של חבריו, בפרט של מימי, גנבת אמנות שהיא גם לוליינית לשעבר. שיטות הפעולה שלהם מעוררות את תשומת הלב של מייק, בלש עם חיבה לאמנות בעצמו וסוד מעברו. המציאות בסרט מוטרפת ומסעירה לא פחות מהסיוטים של רובן, והכל יחד מתחבר לכדי הרפתקה קלילה וחיננית.

הקרנות:
24.9 – 11:00 (טיקוטין)
28.9 – 20:00 (טיקוטין)

"רטאבלו" – Retablo
(עופר)

סרטו של אלווארו דלגאדו אפאריסיו נראה תחילה כסרט התגברות שגרתי בו הגיבור מתחיל למרוד בהוריו, המצפים שימשיך לחיות באורח החיים הצנוע בקהילה קטנה באזור של פרו, שהגעת הקידמה אליו באה לידי ביטוי ביכולת לתפוס טרמפ מדי פעם. אביו של הנער נחשב למאסטר המקומי ביצירת "רטאבלו" קופסאות עץ המכילות ציורים ודמויות חימר מדויקות המשחזרות אירועים דתיים או דיוקן של חיי העשירים – אין כמעט עבודה מסורתית יותר מזו והסרט כורך את חיי המשפחה גם בעדר בכבשים עליו משגיחה רוב הזמן האם. הנער מגלה סימני כישרון בהליכה בדרך אביו, אך כאמור השפעות החברה סוחפות אותו בכיוונים אחרים, בעיקר עקב יתר תשומת לב לשיח על מיניות. אולם הסרט מבצע סוג של מהפך, תהליך אשר הופך את ההתבגרות האמתית לא למרידה באב, אלא בהתקרבות לעולמו ובהקרבה למענו. הדרך בה השינוי הזה מתבצע הופכת את הסרט ממבט מעורר מעניין בדרך החיים בצד הנידח של העולם לדרמה אוניברסלית המאתרת את אכזריות החברה (כולל אכזריות הגיבורים) אך מדגישה בסופו של דבר יותר את החמלה ואת החיבור. הקרב בין המורשת לקדמה עובר בסופו של דבר לסוג של זירה אחרת, בה הקווים הם פחות ברורים וההכרעה של הנער יותר מעניינת ומורכבת.

הקרנות:
24.9 – 12:00 (סינמטק)
1.10 – 14:00 (טיקוטין)

"רפסודה" – The Raft
(עופר)

סרט תיעודי שבמרכזו סיפור של מדען מטורף מן החיים האמתיים. האנתרופולוג המקסיקאני סנטיאגו חנובס יזם בשנת 1973 ניסוי של מפגש בין בני אדם בסביבה סגורה: הוא אסף 10 מתנדבים מרחבי העולם ויצא עמם למסע שייט ברפסודה החוצה את האוקיינוס האטלנטי, עם קשר רדיו בלבד לעולם החיצוני ועם יכולת ניווט מוגבלת נוכח אופי כלי השייט. לכאורה, הוא עשה זאת על מנת לקדם שלום עולמי, כאשר כל משתתף מגיע מרקע תרבותי שונה לחלוטין, אלא שבפועל הוא שאף לראות מה מוביל לאלימות ועימותים, תוך שהוא מנסה לעורר מתחים מיניים בין משתתפות ומשתתפי המסע.
למזלו של הסרט, בסופו של דבר הניסיוני הלך לכיוון שונה ממה שתכנן המדען, שקטעים מכתביו שתיארו את המסע מלווים את הסרט, כמו גם חומרי 16 מ"מ שצילמו כל הזמן על ידי צלם יפני שהצטרף לשייט מבלי שהבין שהוא חלק מן הניסוי עד ההגעה למים.

אולם, החלק היפה בסרטו של מרקוס לינדן הוא דווקא מה שצולם בהווה: מפגש משותף בין משתתפות המסע שעדיין בחיים – 6 הנשים שהיו על הסיפון ואותו צלם יפני. במקום ניסוי שבוחן את שורש האלימות, אנו מקבלים סרט על אחווה נשית והתגברות על העבר דרך החיבור המשותף שנוצר אחרי עשורים, אבל חושף הבנה ועזרה הדדית שעוד נותרה. לינדן בנה מחדש דגם של הספינה, אבל מציב אותה באולפן על רקע שחור וכך הנשים מרואיינות ומשוחחת ביניהן בסביבה שהיא גם שחזור וגם מופשטת, כמו חלום הלקוח מעידן אחר.

הקרנות:
25.9 – 22:00 (טיקוטין)
27.9 – 13:00 (טיקוטין)

"תיק נעדר" – Black Tide
(אורון)

ספרו של דרור משעני זוכה לעיבוד צרפתי-בלגי, אותו ביים אריק זונקה, ובמקום הבלש אברהם אברהם קבלו את פרנסואה ויסקונטי (ונסן קאסל). הפקד המשטרתי מגיע בתחילת הסרט לתחקר אם היסטרית (סנדרין קיברלן) שבנה התיכוניסט נעדר. העובדה שבעלה המכונאי יצא להפלגה באותו בוקר והעדה הנוספת היחידה היא בתה הלוקה בשכלה, גורמת לבלש להתחיל לשתות מוקדם מאוד באותו יום. וגם בזה שלמחרת. בינתיים הוא סובל מצרות שגורם בנו שלו, באותו הגיל כמו הנעדר וגם בעל שם דומה, וגם בתחנה נדמה שלא כולם לטובתו של גיבורנו. אל החקירה נכנס בהתלהבות השכן מהקומה למעלה, שהיה המורה לספרות של הנער ומבקש לעזור בחקירה. כיוון שמגלם אותו שחקן בסדר הגודל של רומן דוריס, די ברור שיהיה לו תפקיד מהותי בסרט.

למעשה, מעטים הם הדברים שלא ברורים ממבט ראשון בסרט הזה, כולל הפונקציות של הדמויות שהזכרתי לעיל. הדבר היחיד שלא עונה להגדרה זו, וטוב מאוד שכך, הוא העלילה הבלשית שכולל מספר רב של תפניות והטעיות. כיוון שמי שמוביל את החקירה הוא בלש שיכור לחלוטין עם רגשות אשם הקשורים לבנו בזמן שהוא חוקר היעלמות של אחר, זה רק מתבקש שיהיו טלטלות. באופן דומה, ההופעה של קאסל כגיבור המרוט והנרקוטי של הסרט מתעלה הרבה מעל לאלה של שותפיו למסך, אם כי את הדמות שלו הכי קשה לחבב ולהבין. לכן, הסרט מומלץ בעיקר למי שחובבים סיפורי בילוש ולא יירתעו מן האפלה שבוקעת ממנו יותר ויותר ככל שהוא מתקדם. אולי הם גם יוכלו לסלוח לו על סצנת הסיום, או על מספר רגעים מטרידים מכפי שהסרט נותן עליהם את הדעת. עבורי זה יקרה רק אחרי יום כיפור.

הקרנות:
23.9 – 21:30 (קריגר)
26.9 – 14:00 (קריגר)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.