• ?מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2018
  • סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״, סקירה תיעודית כפולה

15 ביולי 2018 מאת אורון שמיר

בניסיון לאזן בין הסרטים שלא מוקרנים בארץ אבל עדיין זוכים לסיקור בבלוג זה לבין אלה שעונים על שתי הדרישות, חשבתי לאחד בין שתי יצירות דוקומנטריות שרצה הגורל וראיתי גב אל גב. אחת מהן בהחלט מוקרנת בבתי הקולנוע בישראל, ואף זכתה כבר לטקסט מטעם עופר. זה קרה בעת הבכורה בפסטיבל דוקאביב, שם הוענק ל״אתה מת רק פעמיים״ פרס התחקיר ופרס חביב הקהל, בעוד לאחר מכן הרוויח גם מועמדות לפרס אופיר בקטגוריה התיעודית לסרטים מעל 60 דקות. הסרט שבחרתי לצוות לו נקרא ״שלושה זרים זהים״ (Three Identical Strangers), בתרגום ישיר ולא רשמי שכן אין לו הפצה ישראלית כרגע. אבל מאז סאנדנס מדברים עליו כאן באמריקה, מה שרק התגבר מאז שהגיע אל בתי הקולנוע באופן סדיר לפני כשבועיים. אדון בהם בנפרד אבל לפני כן הסבר קצרצר על השידוך הכפוי הזה שלהם יחד לאותו הטקסט.

זה די מעניין בעיניי ששני סרטים שבוודאות לא ידעו האחד על קיומו של האחר נגעו באופנים דומים בנושאים משיקים, וצירוף המקרים הזה גם מתקשר למהות שלהם. בשניהם יש דיון על זהות והמרכיבים שלה או המשתנים המשפיעים עליה, מבט במטען המורכב שאנו מורישים לדורות הבאים באופן מודע ובעיקר לא-מודע, והכל במסע לחשיפת האמת שנוגע בשורשי הרוע האנושי ולעיתים מוביל להסקת מסקנות שגויות בשל כך. שני הסרטים נהנים מסיפור אמיתי פשוט מטורף לגמרי, בזמן שהבימוי הנוכח מאוד מוביל לרגעים מרשימים ומרגיזים לסירוגין ולסיום שלא לגמרי מסתדר, כך בכל אחד משני הסרטים. יש גם קשר סמוי שחבל לחשוף אז אתאפק, אבל יותר מהכל, שניהם מדגימים כי לא משנה כמה ואיך ננסה להוריד את העבר בשירותים, מתישהו הוא ישוב לצוף מעלה בעקשנות ששמורה לדברים שממש רוצים להיפטר מהם.

אתה מת רק פעמיים

אפשר לראות בסרט זה, בבימויו של יאיר לב, כמעין חלק משלים לסרטיו ״הוגו״ ו״הוגו 2״. שניהם אגב זמינים לצפייה המלואם בערוץ היוטיוב שלו, לצד יצירות נוספות, ואפשר להשלימם בכל עת. למי שלא שמעו על ״הוגו״, אחד הסרטים החשובים בקולנוע התיעודי-אישי בישראל, זהו הסרט בו הבמאי מפנה את המצלמה אל אביו ניצול השואה בניסיון לדיאלוג פתוח עימו. ״הוגו 2״, הגיע 20 שנה אחרי והיה אמור להיות מעין ניסיון התקרבות נוסף בין הבמאי לאביו, ובעיקר חידד את מה שעלה בסרט הראשון – השימוש בהומור כדי להתמודד עם הזוועות, ההסתגרות וההתחפרות פנימה והאהבה המשותפת של האב והבן לקולנוע. ״אתה מת רק פעמיים״ עוסק בסבו של הבמאי, הפעם מצד משפחת האם, אבל גם שם ישנו קשר אל השואה בכלל ואל סיפורים שהיו מי שהעדיפו לקחת עימם לקבר בפרט. דוד דרעי שב להפיק את הסרט הנוכחי (וגם צילם) לאחר שעשה זאת גם בקודם ויחד עם עוד אנשי צוות חוזרות גם מספר תמות המאפשרות אולי לראות בשלושת הסרטים הללו כטרילוגיה, כאשר הנוכחי הוא מעין פריקוול.

הסרט מתחיל כאשר לב, שהופך את עצמו לפרוטגוניסט של הסרט ומניע את העלילה, מקבל שיחה מאמו המבשרת כי ירשה דירה בלונדון מקרובת משפחה נשכחת. אלא שלא רק היא קיבלה בשורה כזו אלא גם יורשים נוספים הטוענים כי הם הצאצאים של ארנסט בכינסקי, שנולד באותו המקום והתאריך כמו סבו של לב, אבל אינו אותו אדם לפי כל פרמטר אחר. הבמאי מחליט לפתוח בחקירה אודות הכפילות ומגלה שאחרי מלחמת העולם השנייה, אותו בכינסקי נוסף היה ראש הקהילה היהודית בעיר האוסטרית אינסברוק שבחבל טירול. בעזרת דמויות שהוא פוגש במסעו באירופה, לב מבקש לגלות לא רק מי גזל את הזהות של סבו אלא גם האם היה לו קשר לנאצים, ומה יש לצאצאים האחרים להגיד בנושא.

כפי שאפשר להבין, הסרט בנוי כמו תעלומה בלשית ומבקשת להשתייך לסוגת המותחן התיעודי. נדמה שיש בו מספיק תפניות ומכשולים כדי לעשות זאת, וגם דמות בלש שהיא הבמאי. או כפי שהוא מנסח זאת בשיחת טלפון עם אמו: ״אנחנו צריכים להיות הבלשים בסיפור הזה״. כיוון שכל הולמס זקוק לווטסון, אל המשבצת הזו נכנס התחקירן ניקו הופינגר, שהופך להיות דמות מרכזית יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם. השניים מחליפים רשמים וממצאים באופן שמוביל להשערות וכך גם לסצנה הבאה, בעוד הצופה יכול להנהן יחד איתם או לגלגל עיניים בסקפטיות. כי כפי שעופר כבר כתב בטקסט שלו, חלק ניכר מהסרט נראה יותר מבויים מאשר כתיעוד אותנטי. בעולם שאחרי גל הדוקו-פשע בסרטים ובסדרות כמובן שכבר התרגלנו לשחזורים למיניהם, אבל הופעה מול מצלמה היא עדיין אמנות ולכן יש כאן עניין של טעם. ולטעמי, סצנות מסויימות (בשפה העברית יותר מאשר עם מרואיינים זרים) ממש ״משוחקות״, ולא תמיד באופן משכנע.

בדומה ל״סאלח פה זה ארץ ישראל״ של דרעי, שמקבל כאן קרדיט של יוצר שותף, כאשר הסרט נוטה אל הסנסציוני כוחו נחלש והאיזון הפנימי מופר. זאת משום שהסיפור עצמו, במיוחד בדרך בה בחרו לספר אותו היוצרים, חזק ומרתק מספיק בכדי לא להזדקק לשום אלמנט קולנועי נוסף שידגיש עד כמה מזעזע מה שאנחנו שומעים. לכן הסרט מרוויח בכל פעם שהוא נצמד אל הדמות הראשית בלבד, בין אם בקריינות או אפילו בסתם ריאקשן-שוט. עבור לב הבמאי זה הכרחי מדי פעם לשנות זווית הסתכלות על לב הדמות, שיכולה לנוע בין זחיחות ואגוצנטריות לבין הצטנעות והבנה כי העולם הוא מקום סבוך הרבה יותר ממה שנדמה. לב הוא נשמה גבוהה ודמות הנעה בין קשב ואטימות בכל רגע במסע, אבל הוא גם דוקומנטריסט בחסד כי כל הכתוב כאן כהתרשמות נוגע לשילוב שלו בין תכסיסים לבין חשיפת האמת.

כלומר, כל מה שתיארתי נכון יותר לחוויה של הצפייה עצמה מאשר להסתכלות על הסרט בדיעבד. להערכתי התנודות הרגשיות שחשתי כצופה לא רק שהיו מכוונות, אלא גם אמורות להקביל לתהליך האמיתי שעבר על היוצר שהוא גם הדמות הראשית. גם הקהל הסקרן וגם הצופה הספקן צריכים ניעור לכאן ולכאן כדי להבין שיש עוד נקודת מבט ושיש סיפורים שאין להם פתרונות קלים או דרך אחת לספר אותם. ממש כמו שזה דבר אחד לדעת שיש דור שני לשואה גם בגרמניה ובאוסטריה, אבל זה משהו אחר לחלוטין להכיר אותם כבני אדם שחלקם חיים באפלה מוחלטת לגבי מה עשו אבותיהם בזמן המלחמה. לכן, בזכות הסיפור וכנראה שגם לא מעט הודות להחלטות האמנותיות הזגזגניות, הסרט הזה לא רק שווה צפייה אלא גם מתעתע לכיוון אחד בזמן שהוא גם מתגנב מאחור ורק אז מבקש לטלטל.

Three Identical Strangers
שלושה זרים זהים

ברגעים הראשונים של הסרט הזה לא יכולתי שלא להיזכר ב״המתחזה״. היה זה בגלל הרקע וזווית הצילום של המרואיין הפותח, עוד לפני שהוא מתחיל לדבר אפילו, ואני חושב שזה לא במקרה – הבמאי טים וורדל היה רוצה אולי להיתלות באילן גבוה כמו זה, או לפחות להכין את צופיו שיש כאן יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון. אבל הפתיחה והראיון עם רוברט שפרן, בו הוא מגולל את היום הראשון הכי מוזר שאפשר לדמיין בקולג׳ חדש, הלכו לכיוון קולנועי אחר לגמרי – סוג של קומדיה עולצת מבחינת הטון, יותר מאשר תעלומה מותחת ומסתורית. כלומר, לפחות בהתחלה.

רוברט תהה מדוע כולם מנופפים לו לשלום בבית הספר החדש, ועוד פונים אליו בשם ״אדי״. השותף שלו לחדר היה זה שחיבר אחד ועוד אחד והפגיש אותו עם אדי גאלנד – מי שנראה כמו שכפול שלו. כיוון ששניהם מאומצים, הם החלו בחקירה וגילו שהוריהם נעזרו באותו שירות אימוץ ובהחלט ייתכן שהם תאומים זהים כפי שרומז המראה החיצוני שלהם. הסיפור זכה לכיסוי תקשורתי שהוליד את הפרק הבא בסאגה – אדם שלישי מגלה שני זרים שזהים לו. זהו דייויד קלמן ויחד איתו השלישייה הפכה למפורסמת למדי עת התאחדה בגיל 19. הם היו סנסציה תקשורתית מהסוג שלא רק מוכר צהובונים אלא גם מככב בתוכניות טלוויזיה ומוביל להזדמנויות עסקיות. אלא שכל זה קרה ב-1980 – אז מדוע נוצר סרט חדש על המקרה דווקא עכשיו?

תאריך הפקת הסרט הוא מה שהטריד אותי יותר מכל בבואי אליו, שכן הסיבה לכך יכולה להיות בדרך כלל אחת משתיים – גילויים חדשים על המקרה, או פשוט נקודת מבט אחרת ונראטיב שונה. אז כאמור, ״שלושה זרים זהים״ לוקח את הזמן עם חשיפת כל פרטי הסיפור כפי שהתפרסם בתקשורת וחוגג את אהבת האחים שלא הכירו זה את זה רוב חיים וכעת מבקשים לפצות על הזמן האבוד ולהפוך למשפחה אחת גדולה. הוא גם נכנס לפרטים אודות שלוש המשפחות השונות שגידלו את השלישייה בנפרד – כולן בניו יורק אבל משלושה מקומות ומעמדות שונים בתכלית. אחרי שהאחים מקימים משפחות משלהם ונכנסים כשותפים בעסק יחדיו, מתחיל הסיפור האמיתי. זה שבמשך החצי השני של הסרט לא סתם שופך אור על המקרה המוזר של שלושת התאומים הזהים שהופרדו לאחר לידתם ונמסרו לאימוץ אצל שלוש משפחות שונות, אלא יותר יוצק אפלה מהסוג הבאמת מצמרר.

אל תעשו כמוני ותנסו לנחש תוך כדי תנועה את מה שעומד מאחורי הסיפור, או יותר נכון רוחש מתחת לפני השטח – אין לכם או לכן שום סיכוי להצליח בכך. מבלי לזלזל בצופים כמובן, אבל בחיי שזה הסיפורים הכי פחות סבירים ובמידה מסויימת גם הכי שטניים שראיתי בקולנוע התיעודי לאחרונה. יתרה מזאת, האופן שבו הוא מסופר הופך כל קריאה אחרת של הסרט לכמעט בלתי אפשרית, כשם שהוא מדגיש באופן מגמתי את הפרשנויות השונות למתרחש ובוחר מתוכן את הנכונה בעיניו. עבורי זה פגם מעט בחוויה, משום שאני חושב שהיה זה נבון יותר לו הסרט היה רק מעניק לקהל את כל הפרטים הידועים לו ומאפשר לענות לבד על השאלה העתיקה לגבי מכריע יותר בהתפתחות האדם מינקותו – תורשה או סביבה? באנגלית זה נשמע יותר טוב – Nature or Nurture?

אך הסרט לא ממש משאיר מקום לקהל להשתלב שכן הוא משתמש בטכניקה ששמורה לסרטי טוויסט סטייל ״המסור״. זה אומר חזרה על רגעים שכבר נחוו והדגשת אלמנטים מסויימים בהם שוב, כמו הילוך חוזר במהירות איטית ודברי פרשנות במשחק כדורגל. מדובר בבבימוי ועריכה שלא סתם מכוונים את הצופה או אומרים לו איך להרגיש ומתי, אלא נמצאים כפסע מלהגיע פיזית לאולם, לחבר בין הצופה לכסא בעזרת מסקינגטייפ ואז לצעוק עליו שיביט במסך וייזכר רגע מה הראו לו לפני כמה רגעים, ואיך זה מתקשר למה שאנחנו רואים עכשיו. מאידך, בזמן המחייה היחסית קצר שלי בארצות הברית של אמריקה למדתי שמה שאני חובה כהתקפה על האינטלקט שלי יכול להיות רמז דק מדי עבור הקהל המקומי. אבל הבמאי והסרט בריטים, אז אני לא יודע מה התירוץ הפעם ולא ברור לי למה צריך לעשות את זה בכל טוויסט וטוויסט, כשחלקם צפויים מקילומטרים.

״שלושה זרים זהים״ נחווה עבורי כמעין מאבק בין העשייה הקולנועית המאוד חותכת לבין הסיפור עתיר הגרסאות והפרצופים שבמרכזו. כאילו הסרט בעצמו מבקש לאמץ את הפאסדה הציבורית של השלישייה, את הפרצוף האחד שמאפיין את כולם משל היו שיבוטים זה של זה, ולא סתם תאומים שגדלו בסביבות שונות. אבל הסיפור הפשוט משוגע, שאפשר בכל זאת להרכיב בראש לאחר הצפייה באופן מעט שונה משנחווה בסרט, הוא סיפור שמנצח כל מסגרת שתנסו לכפות עליו. כמו במקרה של ״אתה מת רק פעמיים״, גם ״שלושה זרים זהים״ מעלה תהיות לאחר הצפייה בו לגבי סוג המסע שביקש היוצר להעביר את הקהל, חוויה שממנה הסרט רק יוצא נשכר יותר ויותר. זהו סרט שמבקש תשובות נחרצות בעולם בו האמת נזילה או כלל לא קיימת, כמו מאמין שעומד מול אלוהיו וזועק לחלל הספק ריק. ואם התיאור שלי היה מעורפל לרגעים ומתעכב על פרטים לכאורה לא חיוניים לסירוגין – גם זה היה בכוונה. העיקר היה לגרות מספיק כדי להפעיל רצון לצפות בסרט בכל הזדמנות שתהיה לכם או לכן, מבלי לקרוא עליו עוד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.