• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

דוקאביב 2018: דיווח שלישי – ״פיית'פול״ ועוד מסרטי התחרות הישראלית

26 במאי 2018 מאת עופר ליברגל

פסטיבל דוקאביב 2018 יגיע היום לסיומו ואני עוד מתאושש משפע הסרטים אשר ראיתי בו, באולמות שכמעט תמיד היו מלאים. בפוסט זה אמשיך להתמקד בעיקר בסרטי התחרות הישראלית, עם חוות דעת קצרות יחסית על 6 סרטים עליהם לא כתבתי בפוסט הקודם, שמכיל גם את רשימת הפרסים בהם זכו חלק מהסרטים שיוזכרו בהמשך. הוא התמקד בעיקר בסרטים על התנחלויות, אף כי היו עוד מספר נושאים אשר קשרו בין כמה וכמה מן סרטים בתחרות השנה. בסוף הפוסט הנוכחי אבצע קישור בין סרט ישראלי לסרט תיעודי מוזיקלי בינלאומי. הדבר משאיר לי עוד ארבעה סרטים מן התחרות עליהם טרם כתבתי, והיות שתם הפסטיבל אני מקווה שאמצא דרך לעשות זאת לקראת הקרנות עתידיות שלהם.

פרא

סרטם של דנאל אל-פלג ואוריאל סיני שובה את הלב. לכאורה, הדבר מתבצע דרך העיסוק בחיות: הסרט מצולם בבית חולים לחיות בר בספארי ברמת גן ומספר פעמים הוא גם יוצא אל רחבי הספארי ומספק תמונה רחבה של המקום ושל חיות רבות בתוכו וברחבי ישראל, כולל לא מעט חיות אשר נדיר לראות על המסך ובכלל. בשילוב עם הצילום האסתטי של סיני, הכולל  מעט צילומי רחפן בלתי נמנעים אבל גם הרבה מגע קרוב לחיות, קל לראות את המשיכה וההנאה אשר ניתן להפיק מן הסרט. אולם הסיבה העיקרית בזכותה הסרט שובה את הלב הוא הטיפול שלו בבני האדם ובסוגיות הטיפול.

הסרט מראה מספר התרחשויות ברחבי בית החולים הווטרינרי, אבל מתמקד בשני מטפלים מאוחדים באהבה משותפת לחיות אך גם בגישה משתנה ביחס בין הלב לרגש לגבי סוגיות הטיפול, באופן הרלוונטי גם לטיפול בבני אדם. הווטרינרית אריאלה שואפת לרוב להארכת חיים בכל מקרה, גם אם החיה לא תוכל לדעת כיצד לתפקד במצב החדש או תשרוד זמן רב אחרי הטיפול. זאת בעוד המטפל הראשי שמוליק סבור כי לפעמים הדבר שהחיות רוצות הוא למות עקב הפציעות הקשות. שניהם מקדישים זמן רב לחלק מן המקרים והשקפת העולם שלהם עוברת שינויים או פשרות נוכח המציאות. הם לא הגיבורים היחידים בסרט: כמה מן החיות נראות רק לסיקוונס בודד, אולם אחרות זוכות לסיפור מתמשך – הסרט נפתח עם לימוד של ציפור לשוב ולעוף, והשאלה האם שמוליק יצליח ללמד צביה לשוב וללכת הופכת את הסרט למרתק. סוג של מותחן עם שאלות מוסריות, לא רק סרט טבע.

המרפא הפצוע

סרט זה מורכב כולו ממבט על דמות מרתקת ויוצאת דופן: הקרימינולוג הקשיש ד"ר דן פיליפ, אשר מוצג תחילה כמי שמתמחה בטיפול ובדיקת הכשירות לחברה של עברייני מין קשים, מתוך הבנה כי גם פושעים ראויים לחמלה והבנה. פיליפ גם אומר כי אפילו מי שפגע בו בצורה הקשה ביותר יש בו משהו אנושי (בציטוט אשר נכח בקליפ של יס דוקו אשר הקדים כל סרט ישראלי שהוקרן בפסטיבל), ובכך גם מעביר אותנו לחלק העיקרי של הסרט – נסיעה של הגיבור לגרמניה, לחשיפת לוח הנצחה לילדה שנרצחה בשואה, ילדה שהייתה חברתו של הגיבור בילדותו ונותרה האהבה הגדולה בחייו, אף כי הוא נשוי ובעל ילדים בוגרים. אובדן הילדה שהכיר נתפס אצלו, גם בחלוף שנים רבות, כאיבוד של אהבה אידיאית, אולי גם סוג של איבוד אמונה ביכולתו של הטוב באדם לגבור גם במקרים קשים. ייתכן ודווקא הכאב שמגע עם האכזריות הוא זה אשר מניע אותו.

הבמאי יוחאי רוזנברג בוחר ללכת עם הגיבור שלו בעיקר למקומות אשר קשורים באותו זיכרון כואב והדבר הופך את הסרט לקל יותר לעיכול עבור הקהל – סיפור של התגברות על זוועות השואה לטובת הטפת מסר הומני. לצד זאת, חשתי כי פרט לדקות הפתיחה הסרט פוחד לעמת את הקהל עם ההיבטים האמביוולנטיים יותר בסיפור – דיון של ממש בטיפול בעברייני מין וסוטים, בדיקה של הדרך בה ניתן לעזור להם להשתלב בחברה או להגיע לחיים בריאים יותר בתוך הכלא. סרט שכזה אולי היה יוצר חוסר נחת גדול יותר בקרב הצופים, אבל היה גם יכול להיות בו משהו מקורי ומלא יותר.

אתה מת רק פעמיים

סרטם החדש של המפיק דוד דרעי והבמאי יאיר לב עוסק בתעלומה משפחתית מפתיעה: הידיעה כי באוסטריה היה אדם אשר כנראה גנב את זהות סבו של הבמאי אשר נפטר לפני שנים רבות (ייתכן גם כי הסב הוא זה אשר זייף את זהותו). הסב נולד באוסטריה בשנת 1902 ואף כי עלה לישראל והקים בה משפחה עוד בטרם מלחמת העולם השנייה. מן הפתיחה ברור כי התעלומה הבלשית תהיה קשורה גם לשואה, נושא אשר לב חקר כבמאי בסרט ״הוגו״ (ו״הוגו 2״) שיצר אודות אביו. לב יוצא לאוסטריה ובשלבים אחרים למקומות נוספים באירופה, כאשר הסרט שלו מתאר לא רק מה הוא מגלה, אלא גם מה הוא מצפה לגלות. הגבר אשר חלק זהות עם סבו היה ראש קהילה יהודית בעיירה אוסטרית קטנה ובמקום עולה חשש כי המנהיג היהודי היה למעשה פושע נאצי בזהות בדויה.

הכותרת, אשר מזכירה סרט של ג'יימס בונד כמו גם דבריה של קרובת משפחה מבוגרת, יוצרים ציפייה לסוג כזה של פרשה: עולם צללים הנגלה מבין ארכיונים. עקב כך, חלקים רבים בסרט נראים כאילו הם משוחקים מול המצלמה, כאשר לב ומאוחר יותר התחקירן האוסטרי ניקו הופינגר ספק מוצאים דברים חדשים וספק מגלים מחדש את הממצאים שלהם, דבר אשר נכון גם לגבי דמויות נוספות אשר נחשפות בעלילה. הסרט עוסק לא רק בגילוי העבר אלא גם במחשבה שלנו לגבי התפיסה של העבר ולחלוקה בין טובים ורעים. אלא שבמרכז הסיפור אשר נחשף, מתגלה גם נתיב של פיוס בין מדינות ותפיסות עולם, בעבר ובהווה. בעזרת הדימויים אשר לב מנסה להדגיש, נחשף סיפור על אהבה והקרבה בתנאים קשים בעבר וגם בדורות אשר נפגשים עשורים רבים לאחר הטרגדיה. זוהי דרך חדשה לזכור את העבר ולמצוא חמלה בימינו. לפרקים דומה כי הסרט מתאמץ יותר מדי ליצור תחושה זו ומקבל גוון מלאכותי, אבל הוא נעזר בפניו של הבמאי כמי שחווה את הסרט יחד עם הצופים, דבר המעניק ליצירה כוח נוסף.

אחיות

גם סרט זה מקורו בסיפור אנושי יוצא דופן: שתי אחיות עולות מרוסיה אל ירושלים של שנות ה-90, מסתקרנות מן המנזר בעמק המצלבה ונכנסות לביקור ומפגש עם הקהילה במקום. האחות הגדולה מגלה דרך הביקור אמונה ואורח חיים, מתנצרת ועוברות לחיות במנזר ביוון בתור "האחות ירושלים". האחות השנייה נותרת בארץ, הופכת למהנדסת מצליחה ולאם לילד – אך היא חשה כי אחותה הנזירה כבר אינה מרוצה מדרך חייה והיא מבקשת לצאת לביקור במנזר בו חיה האחות. באותו ביקור, דרך הזרות בין הגישות לחיים והאומנה, עולה שוב שאלת השמחה או העדר השמחה בחיי הדת. ראש הקהילה, אשר אינו מראה בסרט, מציע כי האחיות יפתרו זאת על ידי ביקור של "האחות ירושלים" בחיפה, בביתה החדש של אחותה, שם גם מצויה האם של השתיים.

הסרט נע בין שלוש תרבויות לפחות המתקיימות במשפחה אחת. האם שנותרה רוסייה, בת אחת ישראלית חילונית והשנייה נזירה נוצריה. אבל הבמאית דנאי אילון מייצרת את הרגעים החזקים ביותר דרך דבר משותף לכל הנשים: הפנים האנושיות. בעוד האחות החילונית מדברת תמיד את אשר על ליבה, הנזירה מתבטאת בצורה מאופקת וברמיזות, מה שמקנה עוד כוח לפניה המסתוריות, אשר חושפת מצוקה שנותר לקהל לנחש מה המקור שלה, כאשר יכולה להיות יותר מתשובה בודדת. בכל נקודה בה הבמאית מתעכבת פרק זמן ארוך על הפנים, הסרט מתרומם.

המועמד

השאלה העיקרית אשר העסיקה אותי במהלך הצפייה והמחשבה על סרטם של טלי שמש ואסף סודרי היא הסיבה לעשייתו: מה היה בקמפיין של משה כחלון ומפלגת ״כולנו״ שמשך את צעד היוצרים, שביימו בין היתר את "מוות בבאר שבע", זוכה דוקאביב הקודם-קודם? האם הם אכן ראו בו פוליטיקאי מזן אחר וסוג של תקווה אמיתית לשינוי, כמו אנשי הקמפיין שלו אותם הם מתעדים? או שמא ראו בו את מה שכותרת הסרט מייצגת, מועמד גנרי שגם ההבטחה שלו להיות אחר קורסת דרך הטבע של כל קמפיין אשר מנסה לייצר דמיון למוכר?

המצלמה של הבמאים חושפת תככים בקמפיין, כולל החלפתו של אבי גבאי שעמד תחילה בראש הצוות ולבסוף נדחק החוצה לתפקיד עובד פשוט ומועמד להיות השר השלישי של המפלגה (מה שאכן קרה ולא החזיק מעמד, כידוע), לא מעט טעויות טקטיות לצד הצלחות, וגם רגע משעשע במיוחד בו כחלון והכוכב הביטחוני שגיוס למפלגה, יואב גלנט, מתבקשים להביע חיבה וקרבה – דברים אשר דומה שלא באים להם בצורה טבעית. לזכות הבימוי, ייאמר כי רוב הזמן העמדה של היוצרים אינה נוכחת בסרט: הם מאפשרים לדוברים השונים להלל את כחלון (בזמן הקמפיין) או לבקר אותו ואת האכזבה ממנו, בצילומי השלמה אשר נערכים אחרי שהוא כבר מתפקד זמן רב כשר אוצר.

אותם צילומי השלמה כוללים גם ראיון עם כחלון אשר בו מתבצעת ההחלטה הצילומית המעניינת ביותר בסרט. אף כי כחלון נושא נאום נחרץ ונחוש, המצלמה לרגע לא נחה, תמיד חושפת רק חלק מפניו וגם זה לרוב בצילום בזווית אשר מייצרת חוסר נחת. בעוד הקמפיין ניסה לצבוע אותו באור מחמיא ונוח לעיכול, המצלמה של הבמאים מחפשת זווית אחרת, אמת גדולה יותר, מציאות המסתתרת מאחורי המילים. לפעמים דווקא החלל הריק של ביתו של כחלון מדבר יותר ממנו. לפעמים נראה כי גם כאשר הפוליטיקאי מדבר מהלב, כבר אין באמת משמעות גדולה יותר מן הצורך לזכות בתמיכת הציבור.

אישה של בית

הכותרת האנגלית של סרטה של ג'יין ביבי היא ״A Perfect Housewife״, ובפתיחה אכן מוצגת לנו דמות שיכולה להיות מוגדרת כעקרת בית מושלמת. זהו בן זוגה האתיופי של הבמאית, אשר לוקח על עצמו את רוב או כל מטלות הבית שהבמאית עצמה לא ממש רוצה, או אולי אפילו יודעת, איך לבצע. סצנה זו עומדת בניגוד לנושא המרכזי של הסרט – מפגש של היוצרת עם שני דורות קודמים של נשים במשפחתה הגיאורגית, אמה וסבתה, אשר היו (ועודן) נשים של בית בצורה המסורתית יותר, כולל התקרבות לדת מצד האם, התקרבות אשר מנוגדת לאופי החילוני והמרדני של בתה. הצבת המצלמה בתוך המפגש הבין דורי נעשה בשלב ספציפי בחייה של ביבי, כאשר היא מצויה בהריון מתקדם. ההורות הצפויה משמשת עבורה כנקודה לצאת ולבחון את המסורת ממנה היא בורחת בעודה עומדת לקחת על עצמה חלק מן התפקיד הנשי המסורתי על ידי הבאת ילד לעולם.

הסרט ממשיך גם זמן רב אחרי שהילד נולד והבחינה של ביבי הופכת להיות גם של דברים אחרים, כאשר המציאות משנה את אופי הקשר עם הדורות הקודמים ועם בן הזוג. אבל בסופו של דבר מה שהופך להיות יותר ויותר מודגש הוא עצם עשיית הסרט. לא תמיד בני משפחתה של הבמאית מרוצים מהצבת המצלמה בכלל או ברגע נתון, דבר אשר מגיע לשיא בה האם מבקשת מספר פעמים לכבות את המצלמה, ללא תגובה. עצם לימודי הקולנוע נתפסו כסוג של התרסה וכך גם בחירת הנושא ואי העמידה בדרישה להפסיק את הצילום, גם כאשר הדבר נראה כואב במיוחד. לכאורה, ביבי מפגינה את כוחה כאישה של יותר מבית כאשר היא עומדת על שלה ומצלמת, אלא שהדבר אותו היא מצלמת הוא בעיקר הבית, בעיקר המשפחה והדרך בה הנשים מטפלות בה ושומרת עליה. ככזו, הבחינה של הסרט את החברה המסורתית והתא המשפחתי היא תמיד אמביוולנטית במידה מסוימת, כמו גם היחס של היוצרת לעצמה ולעתידה. הסרט מדגיש ומאריך בקטעי הוויכוחים שלו, אבל בסופו של דבר הדימוי המסיים שלו פוסע לעתיד לא דרך הריבים, אלא דרך מציאת הסינתזה בין העולמות השונים המתנגשים בסרט, עלומות שייתכן והם לא מאוד רחוקים.

פיית'פול

סרטה של ביבי שהוזכר קודם מן הסתם לא יוצא דופן בכך שהוא מתעד רגע בו המתועד מבקש להפסיק להיות מצולם. יוצרים רבים, בארץ ובעולם, תיעדו בדיוק רגע כזה, עד שהדבר הופך לקלישאה. למרות זאת, לפעמים גם דבר מוכר מייצר רגע קולנועי אשר נראה כייחודי וזה מה שמתרחש בסרטה של סנדרין בונר אודות הזמרת מריאן פיית'פול, אישה אשר יודעת היטב מה זה להיות מול המצלמה וגם מה זה אומר להיות נושא של סרט תיעודי. במהלך נסיעה, פיית'פול מרגישה כי היא לא במצב רוח טוב ומבקשת מן הבמאית לכבות את המצלמה. בונר אומרת בסדר וממשיכה לצלם, בסוג של משחק עצבים בין השתיים על שליטה – שתיהן יודעת היטב מה זה להיות מול המצלמה (בונר היא קודם כל שחקנית קולנוע נהדרת) ומה המצלמה חושפת במצבים של עייפות. שתיהן רוצות לייצר דימוי שונה של פיית'פול, זמרת אשר דומה כי רוב הקריירה שלה הוא ניסיון לנפץ את התדמית המתקתקה של ראשית הדרך ואת תדמית המסוממת האובדנית של השנים העוקבות.

הרגע זה בו היא מצולמת בניגוד לרצונה, כמו שחזור של צילומי פפארצ'י מראשית הדרך אבל בצורה מחושבת וקרובה יותר, חושף בה משהו אחר, משהו אשר מרגיש כן יותר, אולי מפני שהיא מצלומת בידי אישה אשר נהנתה וסבלה גם היא מרגעי תהילה וממורדות בקריירה. פיית'פול מבקשת להפסיק לצלם, אבל גם מנסה להמשיך להיראות יפה ומכוונת למצלמה, רוצה לפרוש מן המשחק ובו בזמן מוסיפה לשחק אותו. היא שואפת כי הסרט לא יהיה רק עליה כפי שהיא אומרת בדברי הפתיחה, אבל מאפשרת לבונר גישה קרובה. הרי בסופו של דבר, פיית'פול התמסרה לקריירה של כוכבת פופ אשר פגשה אותה באופן די אקראי. לכן היא גם מוכנה לכך שסרט נוסף יעשה אודותיה, גם אם ההגדרה העצמית שלה מחדש תועדה כבר לא פעם. אולי בכך טמון החידוש בסרט זה: הוא לא מייצר דיוקן של פיית'פול המסוממת והנואשת או של הקאמבק מעורר ההשראה, אלא דיוקן של אישה אשר מבינה כי כל זה הוא סוג של הצגה אותה היא מוסיפה למלא היטב. פיית'פול נותרת סוג של נציגה של מה שהיה יפה ומכוער ברוק של שנות הששים. לא מדובר בסרט גדול ולא פעם הוא פשוט מראה קטעי ארכיון בצורה לא מאוד מעניינת, אבל ברגעיו הטובים הוא חושף את פיית'פול כאנושית ובו זמנית כמי שמודעת להיותה דימוי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.