• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • ״חיות אמריקאיות״, סקירת חו״ל
  • באהבה, סיימון
  • אושן 8
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

דוקאביב 2018: דיווח שני – הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות ישראלית

24 במאי 2018 מאת עופר ליברגל

פסטיבל דוקאביב עמד השנה עבורי בסימן התחרות הישראלית, בה שישמתי שופט בצוות פיפרסקי לצד בנימין טוביאס מ"ידיעות אחרונות" והמבקרת האוסטרית מריאטה שטיינהארט. במהלך השבוע ראינו כ-15 סרטים שונים המהווים סוג של אוצרת לגבי הנושאים המעסיקים את הקולנוע התיעודי הישראלי בימינו, כמו גם הסגנונות הקולנועיים. מעבר לבחירה בסרט הטוב ביותר בעינינו, התרשמתי מן הדרך בה הסרטים מייצרים מבט משולב: רבים מהם נתנו תפקיד נרחב לחיות, למשל. גם העיסוק של קולנוע הישראלי בסכסוך עובר בפסטיבל מיקוד ספציפי, כאשר ארבעה סרטים נותנים למתנחלים להסביר במילים שלהם את חייהם ועמדתם, לעיתים עמדה קיצונית ואלימה. סרטים אחרים התמקדו בסיפור אנושי יוצא דופן המעמת בין השקפות עולם וכמו בכל שנה, מספר סרטים עסקו בדיוקן משפחתי, של משפחת היוצר או משפחה אחרת. בפוסט זה אתחיל לפרוס את ההרשמות שלי מכמה מסרטי התחרות, החל מן הסרט בו בחר חבר השופטים בו לקחתי חלק, אבל באופן שאינו נובע ממידת החיבה שלי לסרטים. בסיום אפשר יהיה לקרוא על הסרט שזכה במקום הראשון ועל זוכים וסרטים נוספים ארחיב בהמשך הפסטיבל או בשבוע הבא.

הזוכים והזוכות

מתוך הסרט ״פרא״

פרס הווארד גילמן לסרט הישראלי הטוב ביותר: ״משפחה בטרנס״, אופיר טריינין
פרס חבר השופטים: ״אישה של בית״, ג'יין ביבי
פרס ראש עיריית תל אביב-יפו לסרט ביכורים: ״פרא״, אוריאל סיני ודנאל אל-פלג
פרס הצילום: ״במדבר بالصحرا – דיפטיך תיעודי״, צילום ובימוי: אבנר פיינגלרנט
פרס העריכה: ״המרפא הפצוע״, עריכה: יצחק סברדלוב
פרס התחקיר: ״אתה מת רק פעמיים״, תחקיר: ניקו הופינגר
פרס המוזיקה המקורית: ״אחיות״, מוזיקה: פיטר ון
פרס AIDC לעשייה קולנועית חדשנית: ״אחיות״, דנאי איילון
פרס הבימוי בתחרות הישראלית מטעם פיפרסקי: ״במדבר بالصحرا – דיפטיך תיעודי״, אבנר פיינגלרנט

פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: ״כלבים נובחים רחוק״, סימון לרנג-וילמונט
ציון לשבח: ״ואלס לולדהיים״, רות בקרמן
פרס החזון האמנותי בתחרות עומק שדה: ״משחקי גברים״, בימוי: מתיאז' איוונשין

פרס הסרט הקצר הטוב ביותר: ״בעקבות אדאי״, אסתר נימייר
סרטי סטודנטים – פרס ראשון: ״אב ובנו״, הלל ראטה, ביה"ס מעלה לטלוויזיה, קולנוע ואמנויות
סרטי סטודנטים – פרס שני: ״עץ הכלה״, שאדי חביב אללה, ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה
סרטי סטודנטים – פרס שלישי: ״רכבת מרחיבת אופקים״, שרון שחאני אלעסרי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב

במדבר بالصحرا – דיפטיך תיעודי

יש רתיעה טבעית מסרט באורך 3 וחצי שעות, גם כאשר מבינים כי הפרויקט התיעודי של אבנר פיינגלרנט מורכב למעשה משני סרטים נפרדים, שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו. אולם, בתחרות בה רוב הסרטים, כולל כמה טובים בפני עצמם, היו ארוכים מדי, סרטו של פיינגלרנט משתמש באורך ובקצב איטיים גם כנכס, בעיקר בסרט הראשון מבין הצמד שמרכיב את היצירה. פיינגלרנט צילם במשך תקופה ארוכה שתי התיישבויות בודדות בדרום הר חברון, שתיהן בשטח שמוגדר בשליטת הצבא, בניגוד למדיניות הרשמית של הממשל. לשתיהן גם מניעים דומים – גם ראש המשפחה הפלסטיני המוצג בחלק הראשון וגם המתנחל המוצג בחלק השני פועלים מתוך תחושה של קשר עמוק למקום ותחושה של שחזור ההיסטוריה, ממש כפי ששניהם מסרבים להכיר או לקבל את המניע של הצד השני. בשני המקרים המעבר לשטח כולל גם טיפול בעדר צאן. כל חלק מציג מספר דמויות, אבל מוגדר על ידי יוצר הסרט כנובע מחלום של דמות אחת "חלומו של עומאר" בחלק הראשון ו"חלומו של אבידן" בחלק השני. אבל פיינגלרנט לא יצר דיפטיך סימטרי או סרט המדגיש את הדמיון בין צדדים שונים בסכסוך אשר פתרונו אינו נראה באופק. הוא שואף לספר שני סיפורים תוך מציאת הסגנון הקולנועי אשר יתאים לכל אחד מן הצדדים ולכן שני סרטים בעלי סגנון שונה למדי, כל אחד מהם מוצא דרך לתת למציאות להכתיב את הגישה הקולנועית, דרך לתת לדמויות לבטא את עצמן לפי אופי חייהם – מבלי שהקולנוע מאדיר או שופט אותן.

החלק הראשון, "חלומו של עומאר", מזכיר ברוחו קולנוע תיעודי פיוטי יותר, בו תיאור ארוך של אורח החיים תופס מקום מרכזי. עומאר הוא ראש משפחה החי חיי נוחות עם שתי נשותיו וילדיו הרבים ביטא, אך הוא שואף, בניגוד לרצונות כל הסובבים אותו, לחזור לנחלה שהייתה של משפחתו בידי ילדותו באל מאנג', כפר אשר כמעט ולא נותר ממנו זכר. הסרט מתאר את המשפחה עוברת לחיות באוהל ומאוחר יותר בבית קבע במקום, תוך ניסיון לנהל צאן בתנאים כמעט מאולתרים. הסרט עוקב אחר הטיפול בכבשים ובעזים, אחר החליבה, יישון הגבינה והתמודדות עם קשיי מזג אוויר. הדגש הוא לא רק על הפעילות הפיזית, אלא גם על הדינמיקה המשפחתית הפטריארכלית, כאשר חלקים רבים מן המלאכה מוטלות על הנשים החיות באוהל וביטא הנוחה יותר לסירוגין. המתחים בתוך התא המשפחתי מורגשים תחילה בעיקר מתחת לפני השטח, עד שהם מתפרצים בעימות ארוך ומרתק. פיינגלרנט מחלק את הסרט הזה לחלקים דרך כותרות שנדמה כי הן מבשרות על שינוי ועל שמירת השגרה בו זמנית. השגרה הזו כוללת ויכוחים וגם חשש מן המציאות הפוליטית, אבל לרוב המעשים מדברים ולא הדיאלוג.

לעומת זאת, בחלק השני "חלומו של אבידן", המלל הוא לפרקים דומיננטי בהרבה מן התמונה. אבידן מתיישב עם שותף בחווה בהר חברון מתוך שליחות משיחית ותפיסת עולם המשלבת בין רוחניות לגזענות. הוא, שותפו לחווה והפעילים אשר עוזרים להם, מקבלים במה מלאה לבטא בפני המצלמה את תפיסת עולמם, שלפחות עבורי בחלקים רבים עוררה כעס – אבל פיינגלרנט מכבד אותם גם אם הוא לא מסכים עמם, והתוצאה היא שהם מגיעים למקומות של ספקות ולתפניות באורח החיים ובמחשבה במהלך הסרט. מדובר בחווה של אנשים המונעים מתוך תחושת שליחות וצדקת הדרך, אך הם גם מתנהלים באלימות (או סובלים מאלימות) כלפי הגורמים האחרים בסביבה ודומה כי הסרט עובר מספר שלבים ביחס לעימותים הללו, אשר כמעט תמיד מתרחשים מחוץ לטווח המצלמה של הבמאי.

החווה המתוארת בסרט עוברת מספר מהלכים שקשורים גם לשינוי באורח החיים והתפיסה של הגיבור – מהות השליחות, העבודה והבית – אשר מראות כי גם בשוליים הקיצוניים של החברה קיימת מורכבות, ומאחורי מה שנראה כמו נחישות ומטרה קיים ספק. חלק זה מכיל פחות כותרות והוא מובל בידי האהבות של הגיבור שלו – לא רק אהבה לארץ, אלא גם אהבה למוזיקה. קטעי הנגינה של אבידן השזורים בסרט מבצעים למעשה את החלוקה לפרקים ויוצרים מתח בין ההרמוניה והשלווה של הנגינה לבין האלימות והעבריינות המאפיינת את הישיבה במקום. המתח הזה גם קיים בסתירה הנובעת מן הרצון להתחבר לטבע ולאורח החיים המשחזר את ימי התנ"ך, המשולב בחוסר רצון לקבל את עמדת הצד השני או לחשוב כי החיבור שלו לאותו טבע בדיוק הוא אפשרי. המוזיקה מספקת לא רק הצצה לעולם הפנימי של הגיבור, אלא גם ביטוי לשינוי העדין אך המהותי אשר מתרחש בו, שינוי אשר בא לידי ביטוי גם דרך הקטעים אותם הוא בוחר לנגן.

בעודי כותב את המילים הללו, אני מבין עד כמה איני מצליח להתחמק משיפוט או ביקורת, אולם מצלמת הקולנוע לפעמים יכולה לנטרל את מימד הביקורת מצד היוצר. "במדבר", על שני חלקיו, מתבונן בצדדים היפים והפחות יפים בחיי המתועדים, אך דומה כי הבמאי מצא דרך לעשות זו מבלי להתעמת או להתנשא, גם אם דרך זו שונה בכל פעם – בסרט הראשון הוא כמעט ולא נשמע שואל שאלות או מתערב, בסרט השני הוא מהווה נוכחות בולטת, דמות מחוברת ומנותקת מן המתרחש. אולם הבחירה הזו גם נובעת ממה שגיבורי הסרטים מציעים לו והוא בסופו של דבר מוצא דרך לבטא את ההתפחות אשר הם עוברים, מן הצדדים השונים של העימות. אולם, העימות הפוליטי הוא ממש לא העימות היחיד, או אפילו המכריע, בכל אחד מן הסיפורים הנראים על המסך. המדבר של הסרט נע כמו שהדמויות נעות בין מסירות למטרה, לעבודה, לבין רצון לברוח לקיום נוח יותר. גם אם המטרה היא שונה, בעוד הגיבורים מבינים כי קיום מורשת העבר, שמירה על המשפחה והגשמה עצמית לא תמיד הולכים ביחד. הסרט מרומם אותם מנושא פוליטי והופך את הגיבורים, על שלל הבעיות שלהם, למייצגים משהו כלל אנושי. הם דומים זה לזה בעיקר בגלל שבין כל בני האדם קיים דמיון, אם בוחנים בהם צדדים מסוימים.

מתנחלת

סרטה של איריס זכי מעניין בין היתר כי נדמה שיש פער מסוים בין הכוונות אשר עימן יצאה הבמאית ליצירת הסרט (וכוונות אלו נידונות במהלכו) לבין התוצאה הסופית. השאלה האם יש לה חומר לסרט שבה ועולה, ואף כי התשובה הסופית שלה היא כן, ייתכן ולא מדובר בדיוק בסרט אותו שאפה ליצור, אלא במשהו אשר התרחש במהלך העבודה.

זכי יצאה לגור במשך כחודש בהתנחלות תקוע מתוך כוונה לנהל דו שיח עם המקומיים, תוך שהיא מצהירה על עצמה שהיא "שמאלנית", כלומר יוצאת דופן מתושבי המקום הבאים מן הצד המנוגד של המפה הפוליטית. לכן, רבים מהם אינם רוצים לדבר עמה וגם אלו אשר בסופו של דבר עושים זאת נדמים כמתונים מבין תושבי המקום, חלקם אף מטילים ספק בצדקת ההתיישבות בשטחים. ייתכן וכתוצאה מכך נשמעה התלונה נגד הסרט שהוא לא באמת מלמד אותנו דברים חדשים על המתנחלים. השאלה היא האם זו באמת הייתה מטרתו העיקרית, והאם הוא לא מלמד אותנו הרבה דברים על נושאים אחרים, כגון על במאית אשר מצויה בסוג של מסע לגילוי עצמי ובחינה של עמדותיה בתוך הסביבה הזרה, או עצם טבעו של דיאלוג בקרב אנשים עם השקפת עולם שונה, באופן חלקי או באופן דרסטי.

זכי לא מציבה במרכז הסרט רק את עצמה, אלא גם את שלוש המצלמות אשר הביאה עמה, בעזרתן היא מקווה ליצר תחושה של נוחות וטבעיות במהלך השיחות, אך גם הנחה תמידית של לכידת השיחה למטרת הקרנה. השיחות נוגעת לחיים במקום, אבל גם בעיקר לפתרון אפשרי לסכסוך – כאשר לפעמים דומה כי הסכסוך העיקרי הוא בין השטחים לתל אביב ולא בין יהודים לפלסטינים, אף כי גם נוכחים בסרט דרך מבט על מחסומים ועל מקומות הישוב הקרובים בהם הם חיים. הדגש בשיח הוא על עצם השיח, על הרצון של הבמאית לתת לצד השני לנסח את הדברים בעצמו, גם כאשר היא מאתגרת אותם בשאלות קשות. לא פעם, דומה כי דווקא האנשים המשוחחים עמה באו מוכנים יותר, דבר אשר מבטא סוג של חוסר כיוון או אמונה בצדקת הדרך של השמאל אותו מייצגת הבמאית, חוסר כיוון ותכלית שייתכן והוא נושא מרכזי בסרט לפחות כמו האידאולוגיה אשר הישוב תקוע מייצג או לכאורה מייצג.

אבל הדיאלוגים הם רק רובד אחד בסרט, אשר כולל גם כמות גדולה למדי של צילומים של תקוע והסביבה – הבתים של האנשים עמם היא מדברת, המקום בו הבמאית חיה, ההרים הסמוכים. כמו רקע של מערבון, תבנית הנוף מייצרת את השינוי שאולי חל בנפשה של הבמאית (ולא בהשקפת עולמה) או את הקשר בין המתנחלים למקום, קשר שהוא שונה בכל שיח ומתגלה כי לא מעטים מן התושבים לא חשים אותו בצורה עזה. בחלק מן הצילומים הללו, הפלסטינים הם עוד אלמנט בנוף, אלמנט אשר מטיל ספק בהצדקת מפעל ההתיישבות, או מהווה חלק ממה שמעצב את הדוברים.

הכותרת העברית של הסרט לכאורה יוצרת זהות בין הבמאית לבין המתיישבים, אבל באופו שונה כי גם פולשת להם לישוב ו"מתנחלת" בתוכם אף שהיא מייצגת סוג של אויב. הכותרת האנגלית מדגישה את ההיבט הזה, כאשר הסרט נקרא  Unsettling – גם יוצר חוסר נחת, גם מבטל לכאורה את מפעל ההתנחלות. בואה של הבמאית ללא ספק יוצר מתחים וחוסר נחת בישוב, כפי שהישוב עצמו יוצר חוסר נחת בחיי הבמאית בעודו חושף את הקרעים בתפיסת העולם שלה ובציניות התל-אביבית. מצד שני, בסופו של דבר, הסרט שואף להגיע לנקודת של הסכמה, או לפחות הרמוניה, בתוך השיח, גם אם הייאוש לגבי העתיד, כמו גם הקושי המוסרי שבקיום ההתנחלות, לא יכול להישבר.

מבול

גם סרטו החדש של אוהד מילשטיין מתרחש בין היתר בגדה המערבית, אבל אצל מילשטיין העיסוק הקונקרטי בפוליטיקה והענקת האפשרות לדבר לפלסטינים ולמתנחלת משולבת בעיסוק פילוסופי מופשט יותר. סרטו נע בין ארבעה מוקדים אנושיים ומבטים על טבע במקומות שונים בארץ ובעולם באופן הדורש מקהל הצופים לבצע את החיבור, כאשר כותרת היצירה היא שילוב של רמז ואתגר. כמו ברוב סרטיו הקודמים של הבמאי, המוקדים השונים חוברים לאמירה מזוקקת אודות הנפש האנושית והקשר שלה לסביבה. המבול התנ"כי מובא כאן כסוג של איום בהשמדה או מצוקה מול הטבע, אך מצוקה זו באה בחלק מקווי העלילה של הסרט לא דרך עודף גשם, אלא דווקא דרך בצורת, צמא למים או לקשר עם אנשים נוספים. במציאות של ימינו, הריחוק והבצורת הם סוג של מבול, לצד נוכחותו כדבר המבטא את עוצמת הטבע וכוח ההרס במקומות אחרים על פני כדור הארץ או מחוצה לו.

הסרט מתרחש בארבע נקודות בצידה המזרחי של ארץ ישראל. בים המלח, מדען בוחן את קצב נסיגת קו המים ההולך וגדל, בהתלהבות מחקרית אשר עומדת בניגוד לחשש מן האסון הסביבתי שבהצטמקות הים; במרומי הר חרמון, מדענים עוקבים אחר נתוני קרינה ובין לבין מציצים לעבר המלחמה בסוריה אשר מספקת פסקול; חקלאי פלסטיני מנסה לשרוד את היובש אשר פוקד את החלקה שלו, כתוצאה משילוב בין בצורת לעמדת שאיבה ישראלית; בהתנחלות בית חוגלה, מתנחלת מדברת על היישוב ועל ההגשמה בלשון רבים, אף כי במקום לא חי איש מלבדה, והחיילים בבסיס הסמוך לא ממש מעוניינים בהשתתפות בתפילות שהיא מנסה לארגן. אישה זו ממשיכה לראות בעצמה קהילה, אף על פי שכל חייה הם בדידות, ממש כפי שהחקלאי סבור כי המעיין שבשטחו יתמלא, בניגוד לכל הגיון. את הסביבה הגוססת בצורת שונות מעמת הבמאי עם צילומים של הסערות בפני השטח וצילומי טבע מאפריקה, ארץ שאולי יש בה משהו קמאי הקרוב יותר לתנ"ך וממנה אולי יבוא מבול נוסף, אשר ישנה את התוצאות של המבול ההיסטורי.

הקולנוע של מילשטיין מוצא את החן והאופטימיות בכל מרואיין, גם כאשר הסיפור שהוא מתאר יכול להתפרש כסיפור של ייאוש. כמו בכל סרטיו, אף תמונה אינה סתמית: הפריימים שמילשטיין מצלם מעוצבים בצורה מוקפדת מתוך מטרה למצוא את הפיוטי לא רק דרך החיבורים בין הדימויים השונים, אלא גם בכל דימוי בודד. לכאורה, הוא דורש הרבה מן הקהל, שכן הסרט לא מסביר בעצמו את ההקשרים השונים ונותן רק מידע חלקי על הסיטואציות. אך למעשה, הבמאי מעניק לקהל כוח לייצר את ההקשרים בעצמו – הן לגבי המשותף והשונה בין החלקים השונים והאנשים החיים בסביבה קרובה אך שונה והן לגבי מהות המבול: אזהרה היסטורית, אות אשר יצר את הקיום בימינו, דבר המתרחש בהווה או בעתיד. הסרט מאפשר להסתכל על המציאות כדבר מייאש, אך הוא גם מראה את התקווה של האנשים וגם מי שלא יצליחו למצוא עניין בחיבור שהבמאי מבצע, יוכלו להיות מוקסמים מן הרגעים אנושיים עתירי הניואנסים וההומור המשולבים בסרט.

המחתרת היהודית

סרטו של שי גל מוסיף לעיסוק במתנחלים בסרטי הפסטיבל (כמו כל הסרטים הקודמים בפוסט עד כה) ומבחינת התכנים בהם הוא נוגע מדובר ביצירה הנפיצה ביותר מבין הסרטים בפוסט זה. יצירה אשר אומנם חוזרת ברובה להיסטוריה הרחוקה אך הנגיעה שלה בהווה צריכה לייצר רעש ואולי אף לגרום לחשבון נפש. גל משחזר בסרטו את הניסיון של השב"כ לעקוב ולחשוף את המחתרת היהודית שביצעה פיגועי טרור נגד פלסטינים, מעקב אשר הוביל למאסרים רגע לפני פיצוץ מתכונן במספר רב של אוטובוסים ומזימה לפוצץ את מסגד אל-אקצה, מהלך אשר היה מוביל (ויכול להוביל גם היום) למלחמת עולם שלישית עם כמות בלתי נתפסת של הרוגים.

החקירה הזו כבר תוארה בסרטים כמו ״שומרי הסף״ אבל גל מוסיף לכך מימד של התייחסות לסיפור מכמה נקודת מבט: לצד אנשי שירות הביטחון והתובעת בתיק דורית בינייש (לימים שופטת בית המשפט העליון) גל מראיין גם כמה מראשי המחתרת אשר מספרים על המעשים שלהם, לרוב בלי חרטה או בושה בהיותם טרוריסטים. החוזק העיקרי של הסרט טמון בכך שהוא חושף מי מן הגיבורים שלו נמצאים בעמדות כוח היום – האנשים אשר לא פחדו לרצוח ולשלוח את המדינה לאבדון בעקבות שליחות דתית משיחית הם כיום מעצבי דעת קהל ובעלי כוח בכנסת ובממשלה. דווקא מכיוון שגל נותן להם לספר את הסיפור של עברם ושל הפעילות שלהם בהווה, התמונה המצטיירת מדאיגה במיוחד, גם אם הנתונים לא צריכים להפתיע את מי שעוקב אחר האקטואליה הישראלית. המחתרת היהודית אולי נתפסת כחלק אפל בעבר, אולם ייתכן ומה שהשתנה היא שראשיה כיום פועלים בגלוי.

גל משתמש בסרטו באלמנטים של מותחן ובייצוגים חזותיים אשר לקוחים מתוך עולם סדרות משטרה. ייתכן והדבר הופך את הסרט למבדר ביותר, אך ברגעים מסוימים הדבר מרגיש מעט כפוי ולא אמין. מה שאומר שהסרט עובד בעיקר הודות להנושא שלו וליכולת שלו לדבר לאורך זמן עם אנשים מצדדים שונים של האמונה והמאבק בין הסדר הדמוקרטי למשיחיות, אבל לפעמים הטכניקה בה הסרט נוקט על מנת להרשים ולבדר פועלת נגדו.

משפחה בטרנס

סרטו של אופיר טריינין זכה בפרס הגדול של הפסטיבל השנה גם מפני שהוא מתאר בצורה אינטימית ונוגה סיפור אנושי שקשה להישאר אדישים בפניו: גבר נשוי ואב לילדים אשר מחליט בגיל מבוגר להפוך למה שתמיד הרגיש שהוא בפנים – אישה. הוא מייצר סיפור על אהבה בזוגיות אשר מתעלה מעבר לדעות הקדומות בסביבה בה חיה המשפחה (נהריה) ועמידה בלחצים ובהליך רפואי לא פשוט על מנת לייצר משפחה חדשה וגם חתונה שנייה, כנה יותר מצילומי הארכיון הנראים בתחילת הסרט, חתונה בה כל אחת מבנות הזוג נוכחת כאישה כפי שהיא באמת.

טריינין מביים ביעילות, תוך שהוא מתאר גם רגעים של בדידות במערכת היחסים, המחיר שמשלמים ילדיהם של בני הזוג ועימותים עם החלקים השמרניים במשפחה. אלא שהדבר המרתק ביותר הוא שאחרי שהסרט מגיע לרגע השיא שלו, היצירה האמתית מחילה. או במילים אחרות: המציאות הופכת את הסרט למשהו שונה לחלוטין והבמאי מוסיף ומוביל את סרטו לנתיב אחר, כואב יותר ואולי גם אמיתי יותר – מסיפור על אהבה וזהות מינית, המעבר בו מצויה המשפחה הופך להיות מעבר לחיים בסוג שונה לגמרי של דינמיקה משפחתית, לאו דווקא כתוצאה מחשיפת הזהות המגדרית.

לפתע, הילדים עוברים לתפקד בדרך בצורה אחרת. לא רק ככאלו אשר מקבלים את הבחירה הלא שגרתית של האמהות שלהם, אלא כמתווכים בסיפור אשר חלק מרכזי ממנו מוסתר להם. מסרט אשר מתבסס בעיקר על מה שנראה מול המצלמה, ״משפחה בטרנס״ הופך להיות כזה אשר הדברים המרתקים בו הם אלו אשר הקהל נדרש להשלים בכוחות עצמו. הסיפור עדיין מעורר השראה ומסתיים במקום אופטימי, אבל הוא מראה עד כמה היחס של החברה הישראלית לשונה ולחריג יכול להיות לפרקים חסר רגישות ומחריד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.